אחמד שוקיירי
 | |
| אחמד שוקיירי, 1965 | |
| לידה |
 תבנין, האימפריה העות'מאנית |
|---|---|
| פטירה |
26 בפברואר 1980 עמאן, ממלכת ירדן |
אחמד שוקיירי (أحمد الشقيري, תעתיק מדויק: אחמד אלשֻקַירי; 1 בינואר 1908, תבנין – 26 בפברואר 1980, עמאן) היה ממייסדי מפלגת אל-איסתקלאל, חבר הוועד הערבי העליון (1946–1948), יושב הראש הראשון של אש"ף, ומחבר האמנה הפלסטינית. היה ידוע כתועמלן קיצוני של העניין הפלסטיני.
ביוגרפיה
שוקיירי נולד בעיירה תבנין שבלבנון. אביו, אסעד שוקיירי, היה נציג עכו בפרלמנט העות'מאני ופעיל המקורב למשפחת נשאשיבי בימי המנדט הבריטי[1]. בשנותיה האחרונות של האימפריה העות'מאנית, היה שייח' אסעד מתנגד חריף ללאומיות הערבית הצעירה ובשנות ה-20 היה איש אופוזיציה ואף קיים קשרי ידידות עם המוסדות הציונים[2]. לשוקיירי האב היו שתי נשים, טורקייה וערבייה, ואחמד שוקיירי היה בן הערבייה[1]. בילדותו עבר עם אימו לטולכרם ובשנת 1916 עברה המשפחה לעכו[3] והתגוררה באחד הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות (רחוב ההגנה של ימינו). שוקיירי למד בתיכון צהיון בירושלים ולאחר מכן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה האמריקנית בביירות, אך גורש לאחר שנה על ידי שלטונות המנדט הצרפתי עקב פעילות חתרנית. הוא שב לירושלים עבד ביום בעיתון ערבי ולמד בערבים משפטים במכללה למשפטים. שוקיירי התמחה אצל עווני עבד אל-האדי, והוסמך כעורך דין ב-1933. הוא פתח משרד בעכו והתחתן. הוא נמנה עם מייסדי מפלגת אל-איסתקלאל[4] ונחשב למקורב לחוגי המופתי אמין אל-חוסייני, בניגוד לשאר משפחתו שהייתה מקורבת למשפחת נשאשיבי[1]. בתחילת 1936 התפרסם שהוא נמנה עם הגורמים ששלטונות המנדט ראו כמסוכנים[5]. במאי 1936, בעקבות פרוץ המרד הערבי הגדול, הוא גורש לצמח לשלושה חודשים[6]. באוקטובר 1937 הוא נדון למאסר של שלושה חודשים[7].
ביוני 1939 נרצח אחיו למחצה ד"ר אנוור שוקיירי בידי שליחי המופתי, עקב השתייכותו לחוג המתון של משפחת נשאשיבי[8].
במשרד ההסברה ובוועד הערבי
בסוף מלחמת העולם השנייה חבר למוסא עלמי ויצא בשליחותו לוושינגטון לפתוח שם משרד ערבי להסברה[9]. שוקיירי טען בפומבי שזכה להצלחה רבה והצליח להטות את דעת הקהל לצד הערבי, אולם בעל המשמר נטען שבשיחות פרטיות הוא הודה בכישלון ובצורך במשאבים רבים וזמן ממושך כדי להטות את דעת הקהל בארצות הברית[10]. הוא שהה בוושינגטון בין יולי לנובמבר 1945 ושב לארץ ישראל[11], בה ניהל את משרד ההסברה הערבי בירושלים[12]. במרץ 1946 הוא העיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל. בין השאר אמר: "מוטב לנו דם ויזע מאשר חיי מיעוט תחת שלטון מדינה יהודית". הוא שלל את הצהרת בלפור ואמר שאיש אינו רשאי להבטיח שטח של עם אחד לעם אחר. את הטענה שהציונים יפתחו את הארץ השווה לטענתו של היטלר שהסדר החדש יבטיח שגשוג לעמי אירופה. על העקורים היהודים באירופה אמר: "למה לא להשתמש באפשרויות הכלכליות להעלאת רמת החיים ולמען הדור הבא? יש לנו אהדה לנרדפים, אך לא לנרדפים שמשתמשים בהם כדי להשתלט על הארץ"[13]. במרץ 1946 הוא נבחר לוועד הפועל של הועד הערבי העליון וכנציגה יחד עם ג'מאל חוסייני לישיבות הליגה הערבית[14]. הוא עסק בפגישות עם מנהיגים ערביים במטרה לגייסם למלחמה על ארץ ישראל[15]. ביוני 1946 הוא אמר: "הארגונים והמוסדות במצרים מוכנים לעזור לעניין של ערביי ארץ ישראל. אם נוסיף לכך את מה שראינו בבגדאד דמשק וביירות אנו יכולים להיות בטוחים כי מלחמתינו הלאומית תוכתר בהצלחה"[16]. בנובמבר 1946 הוא התפטר ממשרתו במשרד ההסברה הערבי[17] על רקע טענות לכישלון המשרדים[18]. באמצע 1947 הוא נסע לדרום אמריקה במטרה לגייס תמיכה לעניין הערבי[19].
עם פרוץ מלחמת העצמאות ברח שוקיירי לדמשק על רקע היריבות בין המופתי ומוסא עלמי[20][21].
כדיפלומט באו"ם
שוקיירי השתתף בעצרת הכללית של האומות המאוחדות שהחל בספטמבר 1948 בפריז, כנציג ערביי ארץ ישראל[22]. בנובמבר 1948, בפני הוועדה הפוליטית של האו"ם הוא שלל כל הסדר המבוסס על תוכנית החלוקה בטענו שהתוכנית היא מקור המלחמה בארץ ישראל. הוא אמר: "הערבים יסכימו להחלטת הרוב באו"ם בתנאי שהם יתחשבו ברוב בארץ ישראל"[23]. שוקיירי הוסיף ואמר שהערבים יילחמו ויילחמו ואם לא ינצחו בדור הזה הם ינצחו בדורות הבאים[24]. לאחר שהתגבשה הסכמה בינלאומית בתמיכה בקיומה של ישראל טס שוקיירי לקהיר בסוף נובמבר כדי להזעיק את הערבים להילחם בישראל ולמנוע הכרה בינלאומית בה[25]. הוא המשיך בסבב בבירות מדינות ערב כדי להאבק נגד הכרזת ממלכת ירדן על סיפוח יהודה ושומרון בוועידת יריחו[26].
שוקיירי הגיע לועידת לוזאן כיועץ למשלחת הסורית[27]. לאחר מכן הוא שימש כחבר במשלחת הסורית לאו"ם (1951-1949)[28] ועוזר מזכיר הליגה הערבית (1956-1950). בשנים אלו פעל שוקיירי למען קיום החלטה 303 האו"ם על בינאום ירושלים[29], צעד שהיו שטענו נועד יותר כנגד עבדאללה מלך ירדן מאשר בעד הגנה על הערבים בתוכה מפני ישראל או דאגה לחזרת הפליטים הערבים לעיר[30]. הגם ששוקיירי שלל כל הכרה בישראל בטענה שמדובר במדינה בלתי חוקית, הוא רמז שאם ייענו הדרישות של בינאום ירושלים, החזרת הפליטים והסגת ישראל לגבולות תוכנית החלוקה, תהיה אפשרות למציאת פשרה[31]. בשנת 1952 הוא התגייס למסע תעמולה נגד הסכם השילומים[32].
בשנים 1963-1957 כיהן שוקיירי כשגריר ערב הסעודית לאו"ם. במסגרת זאת נטל חלק בדיונים על אמנת חוק הים. בין השאר הוא ביקש למנוע מישראל שימוש במפרץ אילת[33]. באמצע-דצמבר 1962 הוא פוטר על רקע תמיכתו בניאו נאצים.[34][35] בישראל טענו שהדבר נבע בגלל קרבתו של שוקיירי למצרים שהייתה אז בסכסוך עם סעודיה[36][37].
הארגון לשחרור פלסטין
כבר בשנות ה-50 של המאה ה-20 העלה שוקיירי את הרעיון לארגן את הפליטים הפלסטינים לפעילות צבאית נגד ישראל[38]. במשך תקופה מסוימת פעל בנושא במשותף עם המופתי, אולם בהמשך נפרדו דרכיהם[38].
לאחר פיטוריו על ידי סעודיה בסוף 1962 ביקש שוקיירי להתמנות לראש ממשלת כל פלסטין, במקומו של אחמד חילמי עבד אל-באקי שנפטר מספר חודשים קודם לכן, ולהשתמש בתפקיד כמצע לפעילותו[39]. הוא מונה, יש אומרים בידי נאצר, כנציג הפלסטיני לליגה הערבית, וניסח את האמנה הפלסטינית, המסמך המכונן של אש"ף. ב-28 במאי 1964 בקונגרס הפלסטיני הראשון, שנערך במלון אינטרקונטיננטל במזרח ירושלים הוא מונה כיושב ראש הראשון של אש"ף. בדברים שנשא בקונגרס לאחר דברי פתיחה של חוסיין, מלך ירדן אמר: ”הפלסטינים עברו 16 שנות סבל, והגיע הזמן שהם יסמכו על עצמם וישחררו את פלסטין מידי הישראלים.”
ב-1967, לפני מלחמת ששת הימים, קרא שוקיירי לג'יהאד נגד ישראל[40]. באוגוסט 1967, לאחר המלחמה, הוא הגיע לועידת חרטום כדי לנסות למנוע מנאצר וחוסיין להביא להחלטות שיטו את הפעילות הערבית למאבק מדיני להשבת השטחים שנכבשו במלחמה תוך הצנעת העניין הפלסטיני שהפריע למאבק המדיני במדינות המערב. הוא הצליח להביא לאימוץ שלושת הלאווים בתוך החלטות הוועידה, אך עזב אותה כמחאה לאחר שלא הצליח למנוע את ההחלטה על מעבר למאבק מדיני. הוא כיהן כיושב ראש אש"ף עד להדחתו בדצמבר 1967 בלחץ ירדן, בטענה שהצהרותיו הקיצוניות לפני המלחמה הביאו להטית דעת הקהל העולמית לטובת ישראל. ממשיכו היה יחיא חמודה (אנ'), ולאחר פעולת כראמה - יאסר ערפאת.
לאחר הדחתו, משנת 1968 ועד מותו, פרסם שוקיירי מעל עשרים ספרים הדנים בפלסטינים ובאחדות האומה הערבית. אחד מהם הוא הספר "ארבעון עאמאן פי אל-חיאה אל-ערביה ואל-דוליה" (ארבעים שנה בחיים הערביים והבין-לאומיים), שיצא ב-1969 בביירות[41].
מדי פעם הוא הופיע בזירה הציבורית, למשל בעת משפט רוצחיו של וצפי אל תל[42][43], אך נענה בביקורת רבה מצד יריביו בעולם הערבי, אשר גם דאגו לקטול את ספריו[44]. בשנת 1973 הוא סירב להצעה להקים ממשלה פלסטינית[45].
תועמלן
שוקיירי נודע כתועמלן מעולה שהצליח לעורר את הקהל וזכה לתשואות. חנה זמר תיארה אותו בדבר: "מדבר באנגלית רהוטה, שפתו עשירה, סגנונו ציורי והוא מרבה לצטט את גדולי הספרות וההגות". הוא נהג לשאת באו"ם נאומים ארוכים תוך ציטוט מתוך מסמכי האו"ם[46]. דבריו נחשבו לקיצוניים וכללו השוואות של ישראל להיטלר[47], הצהרות על חיסולה של ישראל והצורך לדאוג לפליטיה והצעות פיצויים תמורת התפנות היהודים מישראל[48], כרמז להסכם השילומים[49]. לעיתים שוקיירי טען שאין צורך לחסל את ישראל שכן היא תתפורר מעצמה[50], אך מנגד נאם בפני הערבים על הצורך להתכונן לג'יהאד[51].
במיוחד נודע שוקיירי כמי שאמר שבכוונת הערבים לחסל את מדינת ישראל ולזרוק את היהודים לים ודברים אלו שימשו ככלי בידי ההסברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים כדי להצדיק את הפתיחה במלחמה והסירוב לחזור לגבולות שלפני המלחמה. ההאשמות התבססו על דברים שאמר במסיבת עיתונאים ב-2 ביוני 1967 בירושלים, אולם ככל הנראה הוא לא אמר שיש לזרוק את היהודים לים. על פי דיווח בעיתון הלבנוני אל-יום מ-3 ביוני 1967, שוקיירי אמר שבכוונת הערבים לחסל את ישראל ושהיהודים שהגיעו אליה דרך הים יחזורו דרך הים לארצות מהן באו. כן אמר שהיהודים שנולדו בישראל יורשו להשאר בה, אבל "להערכתי איש מהם לא יישאר בחיים". שוקיירי טען במשך שנים שדבריו סולפו, אך לא זכה לסיוע בארצות ערב בהכחשת הדברים והוא לא הצליח לשנות את תדמיתו בעולם[52].
בישראל הרבו להציג את דברי שוקיירי והאשימו אותו באנטישמיות[53]. דבריו כונו דברי "בלע" ו"ארס"[46] והוא הושווה לבלעם[37]. בשנת 1959 כתב עליו שמואל שגב במעריב: "במרוצת השנים הפך שוקיירי ביטוי לשנאת ישראל עיוורת שאינה יודעת שבעה"[38]. גם ברחבי העולם נודע כקיצוני. בשנת 1959 כינה אותו נציג צרפתי: "איש שמקצועו שנאה והשמצה"[46].
לקריאה נוספת
- יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עם עובד, תש"ז
- אחמד אל־שוקיירי, ארבעים שנה בחיים הערביים והבין־לאומיים (בערבית בתעתיק עברי: "ארבעון עאמאן פי אל־חיאה אל־ערביה ואל־דוליה"), ביירות, 1969 (בערבית)[54]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- אתר על אחמד שוקיירי (נכתב בידי בנו)
- אחמד שוקיירי ותפקידו במלחמת ששת-הימים - מאמר מאת יוחאי סלע
- חיים רביב, אחמד שוקיירי - משרתם של הרבה אדונים, דבר, 3 בדצמבר 1965
- AP Television, שוקיירי מגנה את תוכנית הפדרציה, 16 במרץ 1972
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 אריה דיסנצ'יק, לילה בבית שוקיירי בעכו, מעריב, 21 באוקטובר 1949; המשך
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 148, הערה 73.
- ^ ahmad-alshukairy profile, ahmad-alshukairy web-site
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 154.
- ^ אנשים מסוכנים, דבר, 2 בפברואר 1936
- ^ מקומות מושב למסיתים, דבר, 25 במאי 1936
- ^ נעצר סמוך לגבול מצרים, דבר, 15 באוקטובר 1937
- ^ לויית שוקיירי הפגנה נגד המופתי, דבר, 11 ביוני 1939
- ^ י. ואשיץ, על שכנינו, משמר, 6 באוגוסט 1945
יעשו את המוטל עליהם למען חירות פלשתינה, דבר, 9 באוגוסט 1945 - ^ פעילות המשרד הערבי בוואשינגטון, משמר, 6 בינואר 1946
- ^ מי ומי, משמר, 19 בדצמבר 1945
- ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 325, הערה 44.
- ^ עדות נציגי המשרד הערבי בוועדת החקירה, משמר, 28 במרץ 1946
- ^ ישיבת הוועד הערבי, דבר, 28 במרץ 1946
- ^ ג'מאל: שום תועלת לא תצמח לערבים, דבר, 21 במאי 1946
ועידת שליטי ערב נפתחה בקאהיר, משמר, 29 במאי 1946
ערבים רוצים בדיון עם אנגליה, דבר, 1 באוגוסט 1946
רג'איי - בעד, שוקריי - נגד, דבר, 18 בספטמבר 1946
מה בבירות, דבר, 16 בינואר 1947 - ^ חזר מקאהיר, משמר, 2 ביוני 1946
- ^ בעתונות הערבית, משמר, 14 בנובמבר 1946
- ^ אחרי כישלון המשרדים הערביים, דבר, 9 בינואר 1947
- ^ שליחי הוועד הערבי נפוצים על פני העולם, דבר, 16 באפריל 1947
- ^ מתנקמים באנשי האופוזיציה, על המשמר, 13 בינואר 1948
- ^ אולם על פי: מנסים להשכין שלום בין הראש למוסה עלאמי, דבר, 18 בפברואר 1948 הוא שב בפברואר
- ^ עזאם פחה דוחה את הדין וחשבון של בראנדוט, על המשמר, 22 בספטמבר 1948
- ^ אחמד שוקיירי מאיים בזעם מיליונים, דבר, 17 בנובמבר 1948
- ^ ח. גליקשטיין, טחנות האו"ם טוחנות לאט, על המשמר, 3 בדצמבר 1948
- ^ משלחות ערב בפאריס מזעיקות, על המשמר, 29 בנובמבר 1948
- ^ חסידי המופתי לדמשק, על המשמר, 24 בדצמבר 1948
- ^ סוריה הסכימה לתוכנית האמריקאית, דבר, 24 ביולי 1949
- ^ שוקיירי מעכו במשלחת הסורית לאו"מ, דבר, 11 בספטמבר 1949
משלחת ישראל תצא בסוף השבוע הבא, מעריב, 7 בספטמבר 1951 - ^ נציגי המעצמות במועצת הנאמנות עומדים בשתיקתם, דבר, 9 בפברואר 1950
- ^ י. ושיץ, חמור פיקח, על המשמר, 13 בדצמבר 1949
- ^ מהצעותיו של מדינאי ערבי, דבר, 11 בינואר 1952
- ^ מסע הליגה נגד השילומים, דבר, 22 בספטמבר 1952
- ^ ויכוח על מים ומפרצים היסטוריים, דבר, 6 בדצמבר 1959
- ^ The Jewish Floridian, ufdc.ufl.edu (באנגלית)
- ^ Israel's Relations with Non-arab Lands in Middle East Irk Arabs, Jewish Telegraphic Agency, 1963-09-12 (באנגלית)
- ^ שוקיירי פוטר על ידי סעודיה, דבר, 1 בספטמבר 1963
- ^ 37.0 37.1 מיכאל אסף, שוקיירי-בלעם קילל..., דבר, 21 בדצמבר 1962
- ^ 38.0 38.1 38.2 שמואל שגב, אחמד שוקיירי הדיפלומאט להשכיר, מעריב, 20 בנובמבר 1959
- ^ אחמד שוקיירי מבקש ג'וב, דבר, 13 בספטמבר 1963
- ^ אלדד בק, הקנצלרית : מרקל, ישראל והיהודים, עמ' 78.
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, הקדמה, עמ' 13-12.
- ^ תרעומת בירדן על אופן ניהול משפטם של רוצחי וספי תל, דבר, 21 בפברואר 1972
- ^ ראו גם: ערפאת בקהיר, דבר, 28 באוגוסט 1972
- ^ טוביה שמוש, החובה הלאומית של שוקיירי, מעריב, 10 בספטמבר 1971
- ^ שוקיירי סירב להקים ממשלה פלסטינית, דבר, 28 ביוני 1973
- ^ 46.0 46.1 46.2 חנה זמר, שוקיירי: הפליטים הערביים עשויים לפתוח בהתקוממות, דבר, 12 בנובמבר 1959; המשך
- ^ תכנון של היטלר, על המשמר, 17 במרץ 1950
- ^ ואלה איומי שוקיירי, דבר, 15 בינואר 1952
- ^ ד.ו., דברי הבלע של נציג סוריה באו"ם, על המשמר, 17 בינואר 1952
- ^ אחמד שוקיירי ממשיך להתנבא, דבר, 3 בפברואר 1952
- ^ אחמד שוקיירי מסית את הערבים במשולש לגיהאד, דבר, 5 באוגוסט 1952
- ^ משה שמש, האם קרא שוקירי 'לזרוק את היהודים לים'?, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 141-132
- ^ א. אבן האשים את נציג סוריה בתעמולה אנטישמית, דבר, 3 בדצמבר 1952
- ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 12–13.
