פנחס לבון

פנחס לבון

פנחס לבון, ינואר 1954
לידה	קופיצ'ינצה, אוסטרו-הונגריה
פטירה	גדרה, ישראל
תאריך עלייה	1929
מקום קבורה	בית העלמין קיבוץ חולדה
סיעה	מפא"י
שר הביטחון ה־2 26 בינואר 1954 – 21 בפברואר 1955 (שנה) תחת ראש הממשלה משה שרת → דוד בן-גוריון דוד בן-גוריון ←
שר החקלאות ה־3 1 בנובמבר 1950 – 8 באוקטובר 1951 (48 שבועות ו־6 ימים) תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון → דב יוסף לוי אשכול ←
שר בלי תיק 17 באוגוסט 1952 – 26 בינואר 1954 (שנה ו־23 שבועות) תחת ראש הממשלה דוד בן-גוריון
חבר הכנסת 14 בפברואר 1949 – 4 בספטמבר 1961 (12 שנים) כנסות 1 - 4
יו"ר ועדת העבודה ה־2 1950–1951 → עקיבא גוברין עקיבא גוברין ←
מזכ"ל הסתדרות העובדים ה־5 1949–1950 → יוסף שפרינצק מרדכי נמיר ←
1956–1961 (כ־5 שנים) → מרדכי נמיר אהרן בקר ←

פנחס לובייניקר (לבון) 1935

פנחס לָבוֹן (לוּבּיַאנִיקֶר; בכתיב יידי: לוביאניקער; 12 ביולי 1904 – 24 בינואר 1976) היה מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת הראשונה עד הרביעית ושר בממשלת ישראל. בתקופת כהונתו כשר הביטחון ולאחריה עמד במרכזה של"הפרשה" שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 1954–1965.

קורות חייו

פנחס לבון (לוּבּיַאנִיקֶר) נולד ב-1904 בעיירה קופיצ'ינצה (Kopyczyńce) במחוז טרנופול שבגליציה המזרחית, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית וכיום באוקראינה.

בשנת 1926 הצטרף לתנועת הנוער גורדוניה והיה תוך זמן קצר למנהיג התנועה. בשנת 1929 עלה לארץ ישראל, הצטרף לקבוצה שהקימה את חולדה. הוא היה חבר בקבוצה, אך בעיקר עסק בפעילות ציבורית ופוליטית בחבר הקבוצות, בהסתדרות הכללית של העובדים ובמפא"י. בשנת 1937 התמנה לתפקיד מזכיר מפא"י ביחד עם נציג אחדות העבודה יצחק בן אהרון בין השניים היו חילוקי דעות ובשנת 1938 התפטרו מתפקידם.

לבון השתתף כנציג מפא"י בקונגרסים הציוניים בסוף שנות השלושים ובשנות הארבעים. ב-1940 נסע ללימודים באנגליה (ב-London School of Economics היוקרתי) במימון משפחתו, ובמקביל פעל ליצירת קשרים עם מפלגת הלייבור הבריטי (יחד עם משה שרת). ב-1942 נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ועד סוף שנות ה-1940 מילא תפקידים שונים בהסתדרות.

ב 1948 התחתן עם לוסי אלשטיין, אשה משכילה ומוכשרת, שהייתה לו לעזר בחייו הציבוריים. נישואין אלה, בגיל מאוחר יחסית. לזוג לא היו ילדים.

לבון נבחר לכנסת הראשונה בשנת 1949 והיה חבר הכנסת עד 1961. במקביל, כיהן בשנים 1949–1950 גם כמזכ"ל ההסתדרות הכללית. לקראת בחירות 1951, היה לבון אחד משלושת חברי ועדת המינויים (לצד דוד בן-גוריון ומשה שרת) שקבעו את רשימת מפא"י לכנסת. בשנת 1951 צורף על ידי בן-גוריון לממשלתו. בתחילה, בין השנים 1951–1952, היה שר החקלאות, ובשנים 1952–1953 היה שר בלי תיק. ביולי 1953 יצא בן-גוריון לחופשה ובחר בלבון לשמש ממלא מקומו כשר הביטחון. ב-7 בדצמבר 1953 מינה את לבון כשר ביטחון במקומו. לבון התפטר ב-1955 בעקבות עסק הביש והפרשה, ומונה ב-1956, בפעם השנייה, כמזכ"ל ההסתדרות. הוא אולץ להתפטר ב-1961 כתוצאה מההתעוררות הנוספת של הפרשה. ב-1964 פרש מפעילותו הציבורית.

פנחס לבון היה מנהיג מוערך מאוד, אך גם שנוי במחלוקת, שנוהגו השכלתני ולשונו המושחזת הקנו לו יריבים ואויבים. בכל תפקידיו נחשב לאיש ביצוע מהמעלה הראשונה, וגם דובר חריף, ומתווה דרך פוליטי. נאומיו והמאמרים שכתב פורסמו במספר קבצים – "יסודות" (1941), "בויכוח המדיני" (1945), "ערכים ותמורות" (1959).

פנחס לבון נפטר ב-24 בינואר 1976, לאחר מחלה קשה שנמשכה שנים מספר ונקבר בבית העלמין בחולדה.

ילדות ועלומים בגליציה

ילדותו עברה בצל אירועי מלחמת העולם הראשונה, והפוגרום שערכו גייסותיו של סימון פטליורה ביהודי העיירה ב 1920. את אימי המלחמה הביאו לעיירה חיילי הצבאות הלוחמים שעברו בה והפליטים הרבים שמצאו בה מקלט. במהלך המלחמה הוגלה האב לסיביר על ידי השלטונות הרוסים, בתור "ערב" ככבא כח הקהילה היהודית, ומצבה הכלכלי של המשפחה – שלא הייתה עשירה עוד קודם לכן - הידרדר. בשנת 1917 חזר האב מהגלות, אך מיד לאחר מכן חלתה האם ומתה. פנחס, שהיה הבן הצעיר בין ששת ילדי המשפחה, התייתם בהיותו בן 14, וגודל על ידי אחותו חוה.

אביו, הרב יוסף לוביאניקר, היה תלמיד חכם שחיבר את ספר ההלכות "חוט המשולש ברכי יוסף" ומראשי חסידות הוסיאטין, אך שלח את פנחס ללמוד בגימנסיה בלבוב. פנחס הצטיין בלימודים ועם סיום לימודיו התיכוניים נרשם לאוניברסיטת לבוב והתקבל לפקולטות היוקרתיות למשפטים ולכלכלה. גם באוניברסיטה הצטיין בלימודיו אך בעיקר קרא הרבה והרחיב את ידיעותיו בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה. אביו עודד אותו להמשיך בלימודיו ואף מימן אותם בחלקם, אך פנחס שבעקבות אחיו, זליג וצבי לבון (לוביאניקר) התרחק מהדת, היה לציוני נלהב וריכז את מאמציו בפעילות בתנועת הנוער הציונית גורדוניה. אחיו זליג ואחותו חוה עלו לארץ ישראל ב 1924, בלווית אביהם שכחסיד הוסיאטין נטה לקו הציוני.

מנהיג תנועת גורדוניה

לבון (אז עוד לוביאניקר) לא היה בין מייסדיה של גורדוניה, שנוסדה בגליציה ב 1925, אך עם הצטרפותו לתנועה ב 1926 היה לאחד ממנהיגיה הבולטים. כמו תנועות הנוער היהודיות הציוניות האחרות, שפרחו במרכז ובמזרח אירופה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, חיפשה גורדוניה את ייחודה כארגון של בני נוער ואת דרכה המיוחדת בציונות. גורדוניה הושפעה בראשית דרכה מהשומר הצעיר, שבאותן שנים הייתה תנועת הנוער המובילה במזרח גליציה. גורדוניה שאלה ממנה את דפוסי ההתארגנות אך לא את רוח התנועה. לבון הסתייג מרוח "תרבות הנעורים" שאימץ השומר הצעיר בהשראת תנועת הנוער הגרמנית "וונדרפוגל". לדעתו החברותא הנרקמת בין בני הנוער היא חשובה, אך אינה ישות תרבותית מקורית, היכולה לצמוח רק מתוך יצירה אמנותית, מסורת הדורות וניסיון החיים. הוא התנגד לגישה המתנשאת הפוסלת את העם היהודי "הגלותי" וטען שעל הנוער לפעול בתוך החברה ומתוך התחשבות במציאות להביא לשינוי המיוחל. המהפכה הציונית והיהודית שהנוער שואף אליה חייבת להיות חלק מ"שלשלת ההיסטוריה העברית ומערכי הרוח ההיסטוריים של האומה" כבר בימיו הראשונים בגורדוניה התבלט לבון כאחד הדוברים הרהוטים והמרשימים ביותר בוועידות התנועה ובהופעותיו בסניפים. הוא אימץ את המצע האידאי של מייסדי גורדוניה שראו עצמם כממשיכי הדרך של צעירי ציון והפועל הצעיר וכתלמידיו של של א"ד גורדון, גם ביחס ללאומיות ולציונות וגם ביחס לסוציאליזם. הוא התנגד בחריפות גם לסוציאליזם המרקסיסטי הדוגמטי שאימצה תנועת השומר הצעיר וגם ללאומנות ולמיליטריזם של התנועה הרוויזיוניסטית. הייעוד של גורדוניה ותפקידה בהגשמת הציונות התמצו לדעתו בעליה לארץ ו"כיבוש הארץ והעבודה, החקלאות, השפה והאדם, תוך מאמצי הגשמה חלוציים".

בשנת 1929 עלה לארץ ישראל עם קבוצת גורדוניה א' שהייתה אחת מחמש קבוצות של חניכי גורדוניה שעלו באותה שנה. הקבוצה שישבה בחדרה הייתה מיועדת להצטרף לפלוגה מקובצת של נציגים מקבוצות גורדוניה שיצאו להקים מחדש את הנקודה חולדה, שנהרסה במאורעות תרפ"ט. לבון היה מעורב מאוד בחיי הקבוצה, בעיקר בתהליכי קבלת חברים חדשים ובגיבוש חיי החברה שלה. לבון דחף את חברי הקבוצה לעלות להתיישבות למרות שלא זכו לתמיכת המוסדות הלאומיים, וניסה לעזור להם על ידי גיוס תרומות מסניפי גורדוניה בגולה ומנדבנים. עם זאת, לבון לא השתלב כלל במשימות העבודה של חברי הקבוצה. למרות הדיבורים הגבוהים על ערך העבודה בכלל והעבודה בחקלאות בפרט ולמרות הקשר המיוחד שהיה לו עם הקבוצה, קודם בחדרה ואחר כך בחולדה, הוא היה פעיל ציבור שנע בין ירושלים, תל אביב ופולין, ועסק בענייני קבוצות ההתיישבות של גורדוניה, בשאלות הארגוניות והאידאולוגיות של התנועה ואחר כך המפלגה. לבון הפך למנהיג הבלתי מוכרז של גורדוניה גם בזכות יכולותיו האינטלקטואליות וכישוריו הארגוניים, וגם מכיוון שהיה היחידי מבין האישים המובילים בתנועה שהיה לו את האמביציה והדחף לקידום ולהנהגה פוליטית.

אחד מן הנושאים המרכזיים שבהם עסק היה המשך קיומה של גורדוניה כתנועה עצמאית השומרת על דרכה הייחודית, אל מול הצורך להשתלב ולהתאחד עם ארגונים גדולים יותר. גורדוניה הייתה קשורה מימיה הראשונים בפולין עם מפלגת "ההתאחדות העולמית של 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון'". ואחר כך בארץ ישראל עם מפא"י, אך המשיכה לראות את עצמה לא כגוף מפלגתי-פוליטי אלא כתנועת נוער המגשימה את הציונות בדרך של ההתיישבות הקיבוצית, ורואה את עיקר תפקידה בחינוך האדם. לבון הסתייג מדרכן של התנועות הקיבוציות שהתגבשו כבר בשנות ה-1920 - הקיבוץ הארצי שהיה קשור לתנועת השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד שהייתה לו זיקה ברורה למפלגת אחדות העבודה. לבון התנגד לקולקטיביות הרעיונית של השומר הצעיר, ולדרך של "הקיבוץ הגדול" ולארגון הארצי הצנטרליסטי שדגל בו הקיבוץ המאוחד. הוא האמין ב"קבוצה אורגנית-משקית"- קבוצה שבין חבריה מתקיימת שותפות באורח חיים, עזרה הדדית, ושאיפה ליצירת הוויה תרבותית-חברתית. קבוצה כזו היא מצומצמת במספר חבריה "כדי שתהיה בה מזיגה בין יעילות משקית, קשרי חברה ויעילות חינוכית". על אף קשיים והתלבטויות הצטרפה גורדוניה ב 1934, בהנהגת לבון, לחבר הקבוצות, התנועה הקיבוצית שהלמה יותר את אופיה וייחודה. בתחילת שנות הארבעים הוביל לבון לאיחוד גורדוניה עם תנועת "מכבי הצעיר".

למרות שעם הזמן התרכז לבון בפעילותו במפא"י ובהסתדרות, יוצאי גורדוניה שהתיישבו בקבוצות הפזורות בארץ המשיכו לראות בו את מנהיגם, לפנות אליו בשעת דחק, וגם לעמוד לצידו בימים הקשים שנכונו לו בפוליטיקה.

בהנהגת ההסתדרות

לבון נבחר לוועד הפועל של ההסתדרות ב 1942 אך היה מעורב בשאלות הקשורות בקביעת דרכה עוד קודם לכן. במאבק החריף שפרץ בשנות ה-1930 בין מפא"י וההסתדרות לבין הסתדרות העובדים הלאומית, התנועה הרוויזיוניסטית ובית"ר, התנגד לבון לניסיונות למנוע עבודה מפועלים רוויזיוניסטים. על אף שהיה מתנגד חריף ביותר לדרכה של התנועה הרוויזיוניסטית, בעיקר לאחר שדבקה בה ההאשמה ברצח ארלוזורוב, שאותו העריץ, ושהיה ידידו ושותפו לדרך. לבון טען שגם פועלים רוויזיוניסטים וחברי בית"ר שייכים למעמד הפועלים ואין למנוע מהם עבודה ולנהוג כלפיהם באלימות. הוא חתר להסכם שבו יכירו הרוויזיוניסטים בעקרון של זכות השביתה של הפועל, גם כדי לצמצם את יכולתם של הרוויזיוניסטים לשבור את השביתות שהכריזה ההסתדרות כדי לאלץ את המעסיקים, בעיקר הפרדסנים, להעסיק פועלים יהודים.

לבון גילה דעות עצמאיות המנוגדות לעמדה המקובלת במפא"י ובהסתדרות גם בשאלת מעמדו של הפועל הערבי. ב-1947 עמד לבון בראש ועדה במפא"י שעסקה במעמד הפועל הערבי במדינה היהודית שתקום. לבון ראה לנגד עיניו מדינה דמוקרטית עם דגש על זכויות האזרח שיתקיים בה שיתוף פעולה בין עובדים יהודים וערבים. הוא תבע ביטול כל אפליה כלפי עבודה ערבית (חוץ מעבודות הקק"ל) ודרש שמפא"י תתמוך בפתיחת שעריה של ההסתדרות הכללית בפני פועלים ערבים.

ביולי 1949 נבחר לבון למזכ"ל ההסתדרות אך כיהן בתפקיד רק כשנה וחצי, מאחר שצורף לממשלה ב 1950, תחילה כשר החקלאות והמזון ואחר כך כשר בלי תיק, המתאם בין השרים הכלכליים. מינואר 1954 כיהן בתפקיד שר הביטחון עד התפטרותו בפברואר 1955 בעקבות עסק הביש. בין השנים 1956 - 1961 כיהן שוב כמזכ"ל ההסתדרות. מעברים אלה בין הממשלה לבין הנהגת ההסתדרות נתפסו כמובנים מאליהם בתקופה שבה ההסתדרות היוותה בעצם מעין זרוע מבצעת של הממשלה לקידום יעדים לאומיים כמו קליטת עלייה, פיתוח המשק, פיזור אוכלוסין ופיתוח אזורי הספר. הממשלה כיבדה את עצמאות ההסתדרות ולא הלאימה את מוסדותיה שמילאו תפקידים שהיו במהותם ממלכתיים, ונתנה לגופים הכלכליים של חברת העובדים קדימות מובהקת ומונופולין.

לבון דגל במשק מבוזר שיש בו גם מגזרים סוציאליסטיים וגם קפיטליסטיים, ועם זאת שיש בו שליטה והכוונה של המדינה באותן נקודות מפתח הדרושות לפיתוח ומונעות מונופולים. בקדנציה השנייה שלו בהסתדרות נחשב לבון כרפורמטור חשוב. עיקרן של הרפורמות שניסה להוביל היו יתר דמוקרטיזציה - ביזור הכוח ושילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת חולים ועוד. כוונתו הייתה לצמצם את הריכוזיות ולהגביר את השיקולים הכלכליים בפעילות החברות של חברת העובדים. הוא ביקש מחד לחזק את מזכירות חברת העובדים כגוף מפקח, שהחברות מחויבות להציג לו דו"ח שנתי של פעילותן. מאידך פעל לחיזוק המניעים הכלכליים העצמאיים של המפעלים על ידי ביטול העזרה ההדדית הבלתי-מותנית למפעלים כושלים וסגירת מפעלים בלתי כלכליים, העדפת שותפויות עם גורמים לא הסתדרותיים ובעיקר הממשלה וביזור וחלוקת סמכויות של מפעלים גדולים. בנוסף ניסה לפעול ליתר דמוקרטיזציה במקומות העבודה.

לבון חשב שצריך לנתק את החברות בקופת החולים מהחברות בהסתדרות, בטענה שאנשים פונים לקופת חולים על מנת להבריא, ולא משיקולים סוציאליסטיים. לפיכך הציע שדמי החברות בקופת חולים ייגבו על ידי המדינה ולא על ידי ההסתדרות. ההצעה נבלמה על ידי ראשי מפא"י, שחששו לאבד עוצמה פוליטית. עם זאת בתקופת כהונתו יזם לבון שינויים רבים בנוהלי העבודה בקופת חולים שמטרתם שיפור השירות שהיא מעניקה לחבריה. בין היתר נוצר אז המוסד של "רופא המשפחה". לבון גם עמד מאחורי גיוס הכספים להקמת בית החולים סורוקה בבאר שבע, לרווחת תושבי הנגב.

במרכז הרפורמות שניסה להעביר בהסתדרות היה המהלך לריסון כוחה של סולל בונה. בשנות ה-50 גדל כוחה של "סולל בונה". מנהלי הקונצרן ובראשם הלל דן עשו בו כבתוך שלהם, מנעו תחרות במשק והפריעו להקמת שורה של מפעלים באזורי הפיתוח תוך ניצול מעמדם כמונופול. לבון פיצל את "סולל בונה" לשניים: קונצרן תעשייתי – "כור", וחברת בניה ששמרה על השם "סולל בונה". הרפורמה נעשתה חרף התנגדותם של רבים ממנהלי הקונצרן,

בקדימות שנתן להבטחת יציבות המשק במדינה ולשמירת השיקולים הממלכתיים, נמצא לבון בכמה מקרים בעמדה המנוגדת למאבק עובדים על שכרם ותנאי עבודתם, כמו בשביתת הימאים ב-1951 ובשביתה של פועלי בית החרושת אתא ב 1956. עמדתו של לבון הייתה כרוכה גם בהתנגדותו למדיניות העצמאית והכוחנית שנקט יוסף אלמוגי, מזכיר מועצת פועלי חיפה, ובחשש מכוחה של מפ"ם שאותה האשים בנטיות מרכסיסטיות מסוכנות.

בסופו של דבר, השאלות החשובות בנושאי משק וכלכלה באותן שנים, ומינוי בעלי התפקידים בהסתדרות או בממשלה ובשירות המדינה, הוכרעו בישיבות של "חברינו" - הנהגת מפא"י, שלבון היה חלק ממנה. גם אם היו בהן דיונים וויכוחים ומחלוקות קשות, מי שהשפיע ובדרך כלל קבע בהן היה דוד בן-גוריון.

שר הביטחון

כשיצא בן-גוריון לחופשה של שלשה חודשים ב-19 ביולי 1953, הוא מינה את לבון כממלא מקומו במשרד הביטחון. לאחר שהודיע על פרישתו לשדה בוקר ב-7 בדצמבר 1953 מינה את לבון כשר ביטחון במקומו ומשה שרת מונה כראש ממשלה. יום לפני כן מינה את שמעון פרס למנכ"ל משרד הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. ההרכב הפרסונלי הזה היה הגורם העיקרי למתחים ולסכסוכים שליוו את תקופת כהונתו של לבון כשר הביטחון.

בתקופה שקדמה לקום המדינה היה לבון רחוק מנושאי הביטחון ביישוב. הוא החזיק בעמדות מתונות בנושאים המדיניים והביטחוניים ונמנה עם האגף המתון במפא"י. הוא הסתייג מפעולות אלימות כנגד הבריטים והתנגד למעשי נקמה אלימים, הכוללים פגיעה בחפים מפשע, בתגובה לטרור הערבי. פעילותו במשרד הביטחון החלה בתקופה שהתאפיינה במתח ביטחוני רב. פלסטינים שחיו במחנות פליטים ברצועת עזה ובירדן ניסו עם תום מלחמת העצמאות להסתנן אל מעבר לגבול כדי לחזור לכפריהם, לקצור את שדותיהם ולאסוף את היבול. בהמשך החלו המסתננים להתארגן בקבוצות. מקצתן של הקבוצות גויסו לשם פעולות מודיעין בישראל ואחרות ביצעו מעשי שוד, חבלה ורצח. ישראל הגיבה בפעולות תגמול שאותן הובילו בן-גוריון ודיין, בעוד ששרת הסתייג מהן כשר החוץ ואחר כך כראש הממשלה וסבר שעל ישראל להגיב במישור המדיני על ידי תלונות לוועדת שביתת הנשק של האו"ם. לבון סבר שהתלונות הללו אינן אפקטיביות, ועל מעשי טרור יש להגיב בפעולות תגמול צבאיות. לבון, על אף עברו המתון, תמך בפעולות התגמול, אם כי הזהיר מפני ריבוי מקרים של פעולות שלא קיבלו את אישור הדרג המדיני ומפני פעולות הפוגעות באוכלוסייה חפה מפשע.

דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין לבון ושרת היא פרשת "בת גלים". המצרים חסמו את תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות, בניגוד לדרישת המעצמות. ביוזמת שרת נשלחה האנייה "בת גלים" כדי להעמיד את המצרים במבחן. המצרים עצרו את האנייה ושבו את צוותה. האו"ם והמעצמות מחו בקול רפה, אך לא נקפו אצבע, בדיוק כפי שלבון חזה. חילוקי הדעות הללו זכו לביטוי פומבי כאשר שרת הציג בכנסת את השאלה האם מדינת ישראל חפצה להיות "מדינה של חוק או של שוד"? בדיון אחר בכנסת התייחס לבון לשאלה זו באומרו:

"מדינת ישראל, כמו כל מדינה, חיה על פי שני חוקים – ואין סתירה בין שני החוקים האלה. החוק האחד הוא החוק הבינלאומי, ומדינת ישראל רואה עצמה מחויבת לפעול על פי החוק הזה. אבל היא חיה גם על פי חוק שני, שעל פיו חיות גם יתר המדינות, והוא החוק הטבעי של ההגנה העצמית".

עם זאת לבון נכשל בדיווח לקוי לראש הממשלה הממונה עליו. פעמים רבות בוצעו פעולות צבאיות בניגוד להוראות הדרג המדיני או תוך חריגה מהן. לבון נאבק בראשי הצבא על מנת לאכוף משמעת, אך כלפי חוץ העניק גיבוי לקצונה הבכירה וכך נוצר הרושם שלבון מנהל מדיניות עצמאית בניגוד לדעתו של ראש הממשלה. כתוצאה מכך הורעו מאוד היחסים בין שרת ולבון.

היחסים בין לבון לבין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, הורעו היחסים אף יותר. לבון היה איש דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה את עצמו כיורשו של בן-גוריון, ואת מינויו לשר ביטחון ראה כאישור למעמדו זה. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם. המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון לבין הרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן-גוריון לחזור בו.

לחילוקי דעות אלו היו גורמים נוספים, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו. דיין ופרס ראו חשיבות עליונה ביצירת ברית עם ממשלת צרפת, תוך תמיכה במדיניותה הקולוניאליסטית באלג'יר. דיין אף הציע לצרפתים שיתוף פעולה צבאי באלג'יר. לבון, שהבין שהעידן הקולוניאליסטי הגיע לידי סיום, ראה בצרפת משענת קנה רצוץ ושאף לחיזוק הקשרים עם ארצות הברית. תפיסתו של לבון מומשה כעשר שנים מאוחר יותר בימיו של לוי אשכול כשר הביטחון.

לבון נתקל בקושי לכפות את מרותו כשר גם על המנכ"ל פרס. בניגוד לבן-גוריון שנהג לפקוד את משרד הביטחון רק פעם בשבוע היה לבון שר ביטחון במשרה מלאה, פעיל ויורד לפרטים. הוא חלק על טענת פרס שמערכת הביטחון יעילה וראה הזדמנויות לחיסכון גם במערכת הביטחון. הוא קיצץ בצבא הקבע מבלי לפגוע במצבת הכוח הלוחם, ובכך אפשר הצטיידות של הצבא באמצעי לחימה נוספים. בשנת כהונתו כשר ביטחון הוגדלה מצבת החטיבות הלוחמות של צה"ל. יחידה 101 פורקה והשתלבה בחטיבת הצנחנים.

עסק הביש

לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"ם בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל. על פי יומניו של משה שרת, לבון רצה ליזום פעולות פרובוקציה נוספת במדינות ערב, בין השאר להפציץ בירות שונות במזרח התיכון, בהן בגדאד, ולפגוע בקונסוליה הבריטית כדי לסכסך בין הממלכה המאוחדת וירדן.

ב-8 בדצמבר 1954 הודיעה מצרים כי חשפה רשת ריגול ישראלית. העצורים, צעירים יהודים אזרחי מצרים, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות, ושנים מהם אף נתלו על חלקם ברשת. פעולות הרשת נחשפו עוד ביולי 1954. על אף שישראל הכחישה את חלקה ברשת, התברר כי גורמים בצה"ל הורו לצעירים לפגוע באתרים בעלי קשר לבריטניה ולארצות הברית, על מנת להבאיש את ריחה של מצרים בעיני מדינות המערב.

ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת שנוצרה נעשה על ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

התעוררותה מחדש של הפרשה

בשנת 1960 התעוררה מחדש "הפרשה". דוד בן-גוריון כותב בספרו "דברים כהוויתם": עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק העניין. בן-גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן-גוריון את ביטולה. בשובו לישראל, נפגש לבון עם בן-גוריון ב-26 בספטמבר 1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן-גוריון סירב ואמר לו: פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך. לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל, בראשות השופט חיים כהן, לא גילתה הוכחות לזיוף המכתב של גיבלי, אך קבעה כי נעלמו מסמכים והייתה הדחה לעדות שקר וכך חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון.

קברם של פנחס ולוסי לבון בקיבוץ חולדה.

ב-1958 נעצר ונשפט אברי אלעד מי שכונה "האדם השלישי", מפעיל הרשת במצרים ואחד מהעדים נגד לבון בוועדת אולשן-דורי, בגין מגע עם סוכן זר, והגילוי כי הוא נחשד כסוכן כפול מצרי. בעקבות זאת החליטה הממשלה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי.

בן-גוריון, שלא הסכים למתן זיכוי לפוליטיקאי על ידי ועדה של פוליטיקאים (גם אם כולם שרים) שאינה "ועדת חקירה משפטית", דרש (מסיבות אחרות, לדבריו) להדיח את לבון מהזירה הפוליטית. בציבור נוצר הרושם כאילו בן-גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י, שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן-גוריון, ובתחילת 1961 הדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק אותו מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.

מן היסוד

בשנת 1962 התגבשה סביב לבון קבוצה מבין חברי מפא"י, שפעלה תחת השם "מן היסוד". בקבוצה נכללו כמה מהאינטלקטואלים החשובים של התקופה כמו הפרופסורים נתן רוטנשטרייך, יהושע אריאלי, יעקב טלמון ושלמה אבינרי, העיתונאים לוי יצחק הירושלמי ודן הורביץ, הסופר עמוס עוז ויונה כסה שהיה חבר כנסת ומזכיר מפא"י לשעבר. הקבוצה הוציאה דו-שבועון בשם "מן היסוד", בו ניתנה במה גם לאישים מחוץ לקבוצה (למשל, ראש הממשלה לשעבר, משה שרת). הקבוצה ראתה עצמה כהתארגנות אידאולוגית שמטרתה להעלות את רמת השיח הציבורי במדינת ישראל, בפרט בשאלות חברתיות-כלכליות ולא כהתארגנות מפלגתית-סיעתית. אנשי הקבוצה הביעו דאגה עמוקה למצבה של מפא"י, ההולכת ומתרחקת מציבור העובדים אותו היא מתימרת לייצג. לדעתם הגיעה השעה לבירורים עקרוניים-אידאולוגים בשאלות יסוד.

בשנת 1964 הודיעה קבוצת מן היסוד על פרישה ממפא"י, אך המאבקים בתוך מפא"י נמשכו, כשהתקפות בן-גוריון כוונו עכשיו כנגד ההנהגה הוותיקה ובעיקר כנגד לוי אשכול ראש הממשלה. עם הקמת המערך - דרשו נציגי מפא"י התחייבות מוקדמת שלבון לא ייכלל ברשימה המשותפת מטעם "אחדות העבודה". לבון ראה בהקמת המערך צעד חשוב, ועל כן עודד את תומכיו להצטרף למערך על בסיס אישי, בעוד הוא נותר בחוץ. קבוצת "מן היסוד" לא התגבשה למפלגה, ולבון עצמו הוכרע על ידי מצב בריאות רופף, ופרש כליל מעולם הפוליטיקה עוד בשנת 1964.

לאחר פרישתו

בשנת 1968 יצא לאור ספרו של לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", ובו אוסף מאמרים ונאומים שלו, וכן הספר "חברת עבודה".

פנחס לבון נפטר בשנת 1976 והובא למנוחות בקיבוץ חולדה. על שמו קרויים היישוב לבון בגליל, מכון לבון: המכון לחקר תנועת העבודה והחלוץ ורחובות בתל אביב, בחולון, חיפה, בנתניה, בפתח תקווה ובקריית ים.

מספריו

• יסודות, תל אביב: גורדוניה-המכבי הצעיר,1941.
• ערכים ותמורות, תל אביב: מסילות, 1960.
• חברת עבודה, תל אביב: תרבות וחינוך, 1968.
• בנתיבי עיון ומאבק, תל אביב: עם עובד, 1968.
• נחלת בית, תל אביב: עם עובד, 1978.
• על ערכים ונכסים, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1986.

לקריאה נוספת

• אביעזר גולן, מבצע סוזאנה – הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
• אייל כפכפי, לבון: אנטי-משיח, עם עובד, תל אביב, תשנ"ט-1998, 570 עמ'
• איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים, הוצאת עידנים, 1980.
• איסר הראל, קם איש על אחיו – הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", הוצאת כתר, 1982.
• יוסף אלמוגי, המאבק על בן-גוריון – בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988.
• דוד בן-גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
• נתן רוטנשטרייך, בין עקרונות לניווט – על מחשבתו החברתית של פנחס לבון, עם עובד, 1979.
• יחיעם ויץ, פנחס לבון בזירה הפוליטית בראשית שנות המדינה, 1949 - 1955 , עיונים בתקומת ישראל, כרך 24, הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, תשע"ה - 2014, עמודים 332 - 362

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פנחס לבון בוויקישיתוף

• פנחס לבון - אתר ההנצחה הרשמי
• פנחס לבון, באתר הכנסת
• פנחס לבון, באתר כנסת פתוחה
• פנחס לבון באתר הספרייה הלאומית
• משה מייזלס, פנחס לבון: אדם בצל "הפרשה", מעריב, 25 בינואר 1976
• נועם דביר, "לא יכול להאמין לך אדוני השר": 61 שנה ל"עסק הביש", באתר ynet, 11 במאי 2015
• אייל לוי, ‏64 שנים ל"עסק הביש": אשת הסוד חושפת מי נתן את ההוראה למבצע, באתר מעריב אונליין, 18 באוגוסט 2018
• פנחס לבון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ישיבת המטה הכללי (27 יולי 1954) בראשות שר הביטחון פנחס לבון על פעולות התגמול, מביאים: זכי שלום עמיר בר אור, עיונים בתקומת ישראל

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33753331פנחס לבון