חדשות (עיתון)
 | |
| תדירות | עיתון יומי |
|---|---|
| בעלים | קבוצת הארץ |
| עורך ראשי | יוסי קליין |
| תאריכי הופעה | מרץ 1984 – נובמבר 1993 (כ־9 שנים ו־35 שבועות) |
| שפה | עברית |
| מדינה | ישראל |
חדשות היה עיתון יומי שיצא לאור בישראל בין השנים 1984–1993.
היסטוריה
הגיליון הראשון של "חדשות" יצא לאור ב-4 במרץ 1984[1], העיתון היומי החדש של עמוס שוקן, מנכ"ל קבוצת "הארץ". העיתון הוקם על רק הצלחתו הגדולה של עמוס שוקן בהקמת רשת המקומונים שלו. תחילה המקומון הירושלמי, "כל העיר", בהמשך המקומון תל אביבי "העיר" שאחריו הוקמו או נרכשו מקומונים בכל הארץ. המקומונים איפשרו פרסום מודעות מקומיות במחירים נמוכים וזכו להצלחה מסחרית. לאחר שהוקמו מקומונים בכל הארץ יכלה "רשת שוקן" להציע גם מודעות זולות ואפקטיביות גם למפרסמים ארציים.
בינואר 1985, רכשה קבוצת 'מוניטין עיתונות', המוציאה לאור של העיתון הכלכלי "גלובס", 50% מהבעלות תמורת השקעה של 3.9 מיליון דולר. קבוצת 'מוניטין עיתונות' באותה עת הייתה בבעלות משפחת ליבוביץ' (בעלי חברת שמן תעשיות) ואיש העסקים מיכאל אלבין[2]. אולם בהמשך יצאה הקבוצה מההשקעה.
עורך העיתון היה יוסי קליין ומנהלו רוני ארן. עיתון זה ניסה להיכנס לפלח שוק שהיה אז רבגוני. פרט ל"חדשות" התפרסמו בישראל עיתונים יומיים נוספים - "ידיעות אחרונות", "מעריב", "הארץ" (אף הוא בבעלות משפחת שוקן ונחשב ל"אחיו הבוגר" והרציני יותר של "חדשות"), "על המשמר", "דבר", "הצופה", "ג'רוסלם פוסט", ועוד. עם פתיחת העיתון הכריז שוקן כי בכוונתו להפוך את העיתון תוך מספר שנים לעיתון הנפוץ במדינה. העיתון כלל כותרת צבעונית גדולה, עמודי צבע, ושימוש בשפה חדשנית יותר ורשמית פחות. קהל היעד העיקרי של העיתון היה קוראי "ידיעות אחרונות", והמאבק בין שני העיתונים השפיע מהותית על שניהם.
עד מהרה נקלע העיתון לשערורייה, כאשר פרסם, בניגוד להוראות הצנזורה הצבאית, ידיעה על הקמת ועדת חקירה לבדיקת אירועי פרשת קו 300[3]. צלם העיתון אלכס ליבק הוא שצילם את התמונה המפורסמת המראה את חוטפי האוטובוס בעודם בחיים (כאשר נטען כי נהרגו במהלך ההשתלטות על האוטובוס). העיתון נסגר לשלושה ימים ב-29 באפריל 1984[4]. הייתה זו חציית קו אדום מבחינה עיתונאית, אך הפרשה והפרסום שהעיתון קיבל בעקבותיה יצרו לעיתון תדמית אנטי-ממסדית[5].
במהלך השנים כתבו בעיתון עיתונאים שנותרו בולטים בנוף התקשורת הישראלית, ובהם: חנוך מרמרי, אמנון דנקנר, רונית ורדי, רון מיברג, גבי ניצן, נתן זהבי, דורון רוזנבלום, דודו גבע, אהוד אשרי, עירית לינור, דן בן אמוץ, אמנון לוי, יוסי ורטר, מנחם שיזף, גדעון קוץ (שחתם "דן גלעדי") ורבים אחרים. העיתון בלט בקו גרפי חדשני מאחוריו עמד המעצב שמעון זנדהאוז ובהמשך ערן וולקובסקי.
העיתון היה בעל תדמית צעירה, שמאלנית ואנטי ממסדית. השפה בה כתב העיתון הייתה עברית חדשה, משוחררת, צעירה, על גבול הסלנג, שבלטה על רקע האפרוריות, הרצינות והשמרנות של העיתונים האחרים. העיתון הוביל עיתונים אחרים בעקבותיו, ולדוגמה בטור הרכילות "ציפורה" אשר המציא פורמט ושפה ששימשו לאחר מכן דורות של רכילאים. עם זאת, לא שמר על קו אחיד - לעיתים ניסה להיות צהוב, לעיתים הציג עצמו כעומד על עקרונות הדמוקרטיה ובשנותיו האחרונות ניסה להפוך לשמרני יותר.
בתחילת דרכו, נהג העיתון גישה טבלואידית מבחינה גרפית. לעיתים מזומנות תפסה הכותרת הראשית את כל שטחו של העמוד הראשי. כך גם הכותרות בעמודי המשנה, אשר בלטו מאוד בגודלן. עם השנים התמתנה גם גישה זו, ועיצובו של העיתון הפך עדין יותר. הופיעו מדורים קבועים בעלי מיקום ועיצוב קבוע. כך למשל, בלט מדורו של דן בן אמוץ, אשר הפנה את כתיבתו באופן קבוע ל"ששת הקוראים שלי", ונתן לקוראים הרגשה אישית.
העסקת כתבים לא מנוסים הביאה לתופעות חמורות של פגיעה באתיקה. כך נהג אותו כתב שבא למשפחה בצפון הארץ שבתה נהרגה בתאונת דרכים והיא תרמה את אחד מאבריה להשתלה. הוא נטל מהמשפחה בטענות שווא את תמונת המנוח, והתמונה פורסמה בעמוד הראשון של "חדשות"[6]. בעקבות פרשה זו חוקקה הכנסת חוק האוסר פרסום זהות תורם איברים בלי הסכמת המשפחה. במקרה אחר הייתה כתבת שהועמדה לדין על זיוף שהעיד כאילו קצין משטרה ביטל דו"ח תנועה לקרוב משפחה של חבר הכנסת[7]. הידיעה וצילום הדו"ח המזויף הופיעו בחדשות בלי שמישהו במערכת בדק את העניין מלכתחילה ומבלי שהסיקו מסקנות לגבי הכתבת.
על אף הצלחתו העיתונאית והתרבותית נאבק העיתון מרגע היווסדו בתפוצה נמוכה, ואי הצלחה כלכלית. הפסדיו כוסו על ידי פעילויות רווחיות אחרות של "קבוצת הארץ" (בעיקר רשת המקומונים). לבסוף נסגר העיתון, באופן מפתיע, במסיבת עיתונאים שכינס עמוס שוקן ב-29 בנובמבר 1993[8]. הסיבה המרכזית לסגירת העיתון באותה עת הייתה העלייה לשידור של ערוץ 2 המסחרי באותו החודש, שלקח נתח גדול משוק הפרסום (שהיה מקור ההכנסה העיקרי של "חדשות")[9]. בנוסף בעלי "ידיעות אחרונות" היו בין בעלי המניות של הזכיינית "רשת" (והחזיקו מניותגם בחברת הכבלים "ערוצי זהב"), ואילו בעלי עיתון "מעריב" נמנו על בעלי המניות של הזכיינית "טלעד" (אשר החזיקו מניות בחברת הכבלים מת"ב)[10]. כך שהעיתון התקשה להתמודד מול שני המתחרים החזקים יותר כלכלית[9].
הולדתו של עיתון "חדשות", שינתה בהרבה מובנים את פני העיתונות הישראלית והיווה נקודת מפנה בתקני כתיבה, באופן הכתיבה, בתבניות ובגישה. "חדשות" היה העיתון הראשון בישראל שהודפס בדפוס מודרני והראשון שהעסיק את כותביו בחוזים אישיים, שהמירו את ההסכמים הקיבוציים והקביעות שהיו נהוגים עד אז[11]. אגודת העיתונאים בתל אביב אף פתחה במאבק נגד "חדשות", שכלל חרם על סיקור הקמת העיתון[12], ומניעה תחילה מהעיתונאים של "חדשות" להיות חברים באגודת העיתונאים בתל אביב[13].
במלאת עשור לסגירת העיתון יצאה במסגרת "העיר", מהדורה אחרונה, מיוחדת, בה סיכמו רבים מן הכותבים בעיתון את שנות עבודתם בעיתון, ואת השפעתו של העיתון על כתיבתם ועל הכתיבה העיתונאית בישראל[14].
ראו גם
לקריאה נוספת
- מרדכי נאור, רבותי, העיתונות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2004, הפרק "חדשות - סופו של מס' 3", עמ' 179–192.
קישורים חיצוניים
- חדשות, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- חיפוש וקריאה מקוונת בדפי עיתון "חדשות", באתר עיתונות יהודית היסטורית
- עלייתו ונפילתו של עיתון "חדשות" באתר של זאב גלילי
- לאה ענבל, אין חדשות בשבילך, כותרת ראשית, 2 במאי 1984
- אריאנה מלמד, העיתון שרצה להיות גדול, באתר ynet, 30 בנובמבר 2003
- עידו קינן, אחד שהבין// האם האינטרנט הייתה מצילה את עיתון "חדשות"?, חדר 404, 29 בנובמבר 2012
בן שלו, מי זוכר את מוסף המוזיקה "קליפ" של עיתון חדשות ז"ל?, באתר הארץ, 23 באפריל 2019- אלה קוה, "חדשות" - התחלה וסוף, קשר 17 , מאי 1995
אירוע לרגל העלאת גליונות עיתון "חדשות" לאתר: רינו צרור, יוסי קליין, פרופ' שימעון זנדהאוז, אייל מילר, סרטון בערוץ "הספרייה הלאומית", באתר יוטיוב (אורך: 01:56:37)- רון מיברג, יש לנו חדשות בשבילכם, באתר מעריב אונליין, 29 במאי 2021
הערות שוליים
- ^ הגליון הראשון של עיתון "חדשות", באתר עיתונות יהודית היסטורית, 4.3.1984
- ^ חדשות, מוניטין, העולם הזה, מחפשים שותפים, כותרת ראשית, 16 בינואר 1985
- ^ לאה ענבל, אין חדשות בשבילך - צנזורה / "אחרת יהיה ג'ונגל", כותרת ראשית, 2 במאי 1984
- ^ אבינועם בר-יוסף וברוך מאירי, שופט דחה ב-24 שעות סגירת העתון "חדשות", מעריב, 29 באפריל 1984
- ^ משה הלוי, פרשת אוטובוס קו 300, השב"כ, הצנזורה ועיתון חדשות
- ^ מועצת העיתונות גינתה את "חדשות" על פרסום שמה של תורמת הכבד, מעריב, 26 באוקטובר 1986
- ^ רוני סופר, כתבת "חדשות" מואשמת בזיוף ובמתן ידיעות כוזבות, מעריב, 27 בספטמבר 1989
- ^ סגירת העיתון "חדשות" - חדשות 2 - 1993, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 04:10)
- ^ 9.0 9.1 סגירת העיתון "חדשות" - רפי רשף | 1993, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 20:33)
- ^ "העולם הזה": נחמן שי סידר את ערוץ 2 לנמרודי, חדשות, 2 ביוני 1993
- ^ טל בשן, "שוקן לקח בעלי־שרירים לשבור עבודה מאורגנת", מעריב, 5 במרץ 1984
- ^ אריה דיין ולאה ענבל, עיתונאים מעולם אחר, כותרת ראשית, 7 במרץ 1984
אריה דיין, חדשות מעולם העיתונות, כותרת ראשית, 18 ביולי 1984 - ^ גבי ניצן, בגבו למצלמה - חומרת הדין, כותרת ראשית, 20 ביולי 1988
- ^ גיליון מיוחד לציון עשור לסגירת עיתון "חדשות", באתר וואלה!, 17 בנובמבר 2003
 | ||
|---|---|---|
| עיתונים כלליים בתשלום | הארץ • ידיעות אחרונות • מעריב השבוע | |
| עיתונים כלליים בחינם | ידיעות אחרונות (גרסה מקוצרת) • ישראל היום • מעריב הבוקר | |
| כלכלה ועסקים | גלובס • כלכליסט • TheMarker | |
| המגזר החרדי | המבשר • המודיע • הפלס • יתד נאמן | |
| יומונים ושבועונים ברוסית | נאשה סטראנה • נובוסטי נדלי | |
| עיתונים בשפות נוספות | אל-איתיחאד (בערבית) • ג'רוזלם פוסט (באנגלית) • הניו יורק טיימס הבינלאומי (באנגלית) | |
| יומונים שהפכו לתקופונים | מקור ראשון | |
| עיתונים שנסגרו | 24 דקות • דבר • הבקר • היום • הצופה • וסטי (ברוסית) • זמנים • חדשות • חרות • טלגרף • יום חדש • ישראלי • למרחב • מעריב • על המשמר • קול העם • שערים • חדשות ישראל (בגרמנית) • לעצטע נייעס (ביידיש) • רוסקי איזראילטיאנין (ברוסית) | |
חדשות (עיתון)34544038Q1058638