הכנסת השתים עשרה
 | |
| ממשלות |
הממשלה העשרים ושלוש הממשלה העשרים וארבע |
|---|---|
| מערכת בחירות | 1 בנובמבר 1988 |
| הנהגה | |
| ראש הממשלה | יצחק שמיר |
| ראש הקואליציה | שרה דורון |
| ראש האופוזיציה | שולמית אלוני, שמעון פרס |
| הרכב הכנסת | |
 | |
| סיעות הקואליציה |
מספר חברי הקואליציה 66
|
| מספר חברי הקואליציה |
66 / 120 |
| סיעות האופוזיציה |
מספר חברי האופוזיציה 54 |
| מספר חברי האופוזיציה |
54 / 120 |
| מפלגת השלטון | הליכוד |
הכנסת השתים עשרה, שהרכבה נקבע בבחירות לכנסת השתים עשרה, הושבעה ב-21 בנובמבר 1988 (י"ב בכסלו ה'תשמ"ט). כהונת הכנסת נמשכה 3 שנים ו-8 חודשים, והסתיימה ב-13 ביולי 1992, עם התכנסותה של הכנסת השלוש עשרה.
במהלך כל כהונתה של הכנסת השתים עשרה נמשכה האינתיפאדה הראשונה, והחל גל של עליות לישראל - מבצע שלמה לעליית יהודי אתיופיה והעלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 וכן פרצה מלחמת המפרץ.
רקע היסטורי
אחרי 29 שנות שלטון מפא"י-מערך, בשנת 1977, ניצח הליכוד בראשות מנחם בגין בבחירות לכנסת התשיעית. במשך שבע שנים, עד 1984, שלט הליכוד בתמיכת הימין, החרדים והדתיים.
ב-1984 זכה המערך ב-44 מושבים בכנסת והליכוד לעומתו זכה ב-41. אף אחת משתי המפלגות לא הצליחה להרכיב לבד את הממשלה, ולבסוף הוקמה ממשלת אחדות לאומית עם רוטציה בראשות הממשלה בתמיכת 97 חברי כנסת מהמערך, הליכוד, המפד"ל, ש"ס, דגל התורה ואגודת ישראל.
תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה
ערך מורחב – הבחירות לכנסת השתים עשרה
תוצאות הבחירות לכנסת השתים עשרה:
- הליכוד - 40 מושבים
- המערך - 39 מושבים
- ש"ס - 6 מושבים
- רצ - 5 מושבים
- אגודת ישראל - 5 מושבים
- מפד"ל - 5 מושבים
- חד"ש - 4 מושבים
- מפ"ם - 3 מושבים
- התחיה - 3 מושבים
- שינוי - 2 מושבים
- צומת - 2 מושבים
- מולדת - 2 מושבים
- דגל התורה - 2 מושבים
- הרשימה המתקדמת לשלום - מושב אחד
- מד"ע - מושב אחד
גושים פוליטיים
| גוש | רשימות | מושבים בכנסת |
|---|---|---|
| גוש הימין | הליכוד, מפד"ל, צומת, התחייה, מולדת. | 52 מושבים |
| גוש השמאל | המערך, ר"צ, מפ"ם, שינוי. | 49 מושבים |
| חרדים | ש"ס, אגודת ישראל, דגל התורה. | 13 מושבים |
| ערבים | חד"ש, המפלגה המתקדמת לשלום, מד"ע. | 6 מושבים |
לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מושבים בכנסת. אך יצחק שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף, התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, הממשלה ה-23, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.
ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי "התרגיל המסריח" - ניסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל. בעקבות זאת הקים שמיר ממשלת ליכוד-ימין-דתיים צרה, ללא מפלגת העבודה, הממשלה ה-24. כמחאה על קיומן של שיחות בין משלחת ישראלית בראשותו של אליקים רובינשטיין ובין משלחת ירדנית-פלסטינית, פרשו "מולדת" ו"התחיה" מממשלת שמיר ב-16 בינואר 1992, וזאת לאחר ש"צומת" פרשה מספר ימים לפני כן. פרישה זו הביאה לנפילת הממשלה ולהליכה לבחירות.
יחסי דתיים חילוניים
ממשלתו של שמיר נתמכה בידי המפלגות הדתיות, ותפקידי מפתח ניתנו לחברי מפלגות אלו. סגן שר העבודה והרווחה היה מנחם פרוש מאגודת ישראל (המפלגה סירבה לשבת בממשלה, אך תפקיד סגן השר היה, למעשה, כתפקיד של שר לכל דבר ועניין), ואילו שר הקליטה, בימים אלו של עלייה המונית מברית המועצות ומאתיופיה, היה הרב יצחק חיים פרץ מש"ס. לחץ בלתי פוסק לחקיקה דתית הביא לתגובת נגד. הצעות חוק פרטיות לחקיקה דתית ולשינוי חקיקה קיימת עלו בכנסת. על מנת לצרף את אגודת ישראל לקואליציה, קיבלה הכנסת, בנובמבר 1990, חוקים המגבילים "פרסומי תועבה" בחוצות הערים, וכן חוקים המגבילים את התחבורה הציבורית בשבת. בציבור החילוני נתפסו חוקים אלו ככפייה דתית והביאו לגל של מחאות והצעות חוק נגדיות בנושאי דת. נאומו של אברהם בורג העלה את גיוס תלמידי הישיבות לנושא מרכזי. נושא הכספים הייחודיים עלה לכותרות בעת הדיונים על התקציב בסוף שנת 1991. כל היוזמות הפרלמנטריות של חברי הכנסת מן האופוזיציה לביטולם של כספים אלו נכשלו. מיליוני שקלים הועברו למוסדות דת המקורבים למפלגות המפתח בקואליציה, מבלי שיינתנו לפי קריטריונים מוסדרים, אלא רק על פי היכולת של המקורבים למוסדות הדת ללחוץ על הנהגת הקואליציה. אף על פי ששיטה זו לא הייתה חדשה, הרי שמצוקת העולים באותה עת גרמה להעלאת הנושא לתודעת הציבור.
ההתנהלות הקואליציונית
תחילת כהונתה של ממשלת שמיר הייתה עם סיומו הכושל של "התרגיל המסריח", אשר הביא את הציניות הפוליטית ותחושת המיאוס הציבורית מן ההליך הפוליטי לשיאים חדשים.
התנהגותו של אברהם שריר, שהיה אחד מקבוצת חברי כנסת בראשות יצחק מודעי אשר פרשו מן הליכוד והקימו סיעה נפרדת, ולאחר מכן פרש מן הסיעה, הצטרף ל"ממשלת פרס" ולאחר לחץ ציבורי (שכלל קריאה נרגשת של שמיר "אבראשה שוב הביתה!") שב אל הליכוד, הייתה אך פרשה אחת מבין פרשיות רבות של קניית שלטון עבור תיקים והבטחות כספיות. יצחק מודעי הקים את "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" (או כדברי מבקריה "הסיעה לקידום הרעיון הציני") וקיבל את משרת שר האוצר, ממנה הודח כאשר הסתכסך עם פרס בשנת 1986 בימי ממשלת האחדות הלאומית. מודעי דרש, כי על מנת להבטיח את מינויו לתפקיד, תופקד ערבות בנקאית בגובה עשרה מיליון דולר. דרישה זו הייתה דרישה צינית אשר העמידה את המשא ומתן הקואליציוני באור מושחת ומסואב. חברי כנסת נוספים "ערקו" ממפלגותיהם, כגון אפרים גור ממפלגת העבודה, אשר עבר אל הליכוד עבור תפקיד סגן שר.
פרשיות אלו, שהצטרפו אל נושא הכספים הייחודיים, אל חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה, ואל הסחטנות שליוותה כל הצבעה חשובה, ובכללן הצעות התקציב, הביאו לגל של מחאה ציבורית. הגל החל באופן ספונטני כאשר שני קציני מילואים, אבי קדוש ושחר בן מאיר, החלו בשביתה אל מול משרדי הממשלה במרץ 1990, בימי "התרגיל המסריח". עד מהרה התגבשה המחאה להקמת לובי פרלמנטרי שתמך בשינוי שיטת הממשל בישראל. בינואר 1992 הביאו אנשי הלובי, שאת פעילותם ריכז פרופ' אוריאל רייכמן, אשר על אף שלא היה חבר כנסת הייתה השפעתו רבה, לשינוי משמעותי בשיטת הממשל. הצעתם הייתה כי ראש הממשלה ייבחר ב"בחירות ישירות" שתתקיימנה לצד הבחירות לכנסת (או כבחירות מיוחדות במקרים מסוימים). הצעת החוק עברה באופן דחוק ביותר, כאשר תמכו בה 57 ח"כים, רובם משורות האופוזיציה, אל מול 56 מתנגדים. את הכף היטתה הצבעתו של חבר הכנסת בנימין נתניהו, אשר הצביע בניגוד לעמדת מפלגתו והביא לקבלת החוק החדש.
שחיתות פלילית ופרשיות אחרות
ביוני 1991 נחשפה פרשת יאיר לוי, ח"כ מש"ס ובעל תפקיד מפתח ברשת החינוך "אל המעיין", אשר הואשם בשורת פרשיות שחיתות, חסינותו הוסרה, והוא הועמד למשפט, ולבסוף נדון למאסר לאחר עסקת טיעון. באוקטובר 1991, בעת הדיון בהסרת חסינותו (אשר הוסרה לבסוף לבקשת ח"כ לוי), מסר היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש את פרטי ההאשמות כנגד לוי, שגובשו לכלל 153 אישומים חמורים בעבירות שונות, שעיקרם העברת כספים מן העמותה "אל המעיין" לקרובי משפחתו ומקורבים אחרים.
עוד בשנת 1990 החלה חקירתו של שר הפנים אריה דרעי בחשדות לקבלת שוחד (אישום שכונה "התיק האישי"), ולהעברות כספים לא תקינות לגורמים המקורבים לש"ס (שכונו "התיק הציבורי"). דרעי ניצל את זכות השתיקה וסירב בתחילה לשתף פעולה עם חוקריו, דבר שגרם לחלקים ניכרים מן הציבור להניח כי יש דברים בגו, עוד בטרם החל משפטו.
מדיניות מדינית-ביטחונית
בימי ממשלת האחדות
בימי ממשלת האחדות הלאומית נוצר מצב מסובך מאוד. הליכוד, שזכה בבחירות ברוב דחוק, רצה להקפיא את ההליך המדיני, בעוד שהמערך רצה לקדמו. המפד"ל ואגו"י נטו לצידו של הליכוד, בעוד שש"ס הפגינה קו מדיני דומה לזה של המערך. הממשלה אומנם הכריזה על תהליך של בחירות דמוקרטיות לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה, שבהן ייבחרו נציגים לשיחות עם ישראל. הבחירות לא נערכו, והפרטנר הפלסטיני היחידי, שהתיישב לשיח עם ישראל בכל השנים, היה אותו אחד שהשיח איתו נאסר בחוק אותם הימים - אש"ף.
בימי ממשלת הימין
בימי ממשלת שמיר השלישית היה ברור כי גם אם הייתה חברה בממשלה שבאמת ובתמים חפצה בהליך המדיני, היא לא יכלה, לאור חברותן של צומת, התחייה ומולדת בקואליציה. שלוש הסיעות הללו מנעו בתוקף את ההליך המדיני. ארצות הברית העבירה לידי ישראל כסף רב, ששימש לבניית התנחלויות, ועם בואו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש לישראל, הוא גילה מידע זה וכעס מאוד. ישראל נאלצה להופיע לוועידת מדריד, שנערכה ב-1991. אל הוועידה התכנסו גם סוריה ומשלחת ירדנית-פלסטינית משותפת. ישראל סירבה להפשיר את עמדותיה ולהתחיל בשיחות. שמיר לא הזמין את שר החוץ שלו, דוד לוי, אל הוועידה, ובמקומו יצא סגן שר החוץ, בנימין נתניהו. נתניהו נזכר כמי שייצג את ישראל בעיקר בטלוויזיה הבינלאומית במשך מלחמת המפרץ והוועידה במדריד. שלוש הסיעות - צומת, מולדת והתחייה החליטו לפרוש מהממשלה לאור השתתפות ישראל בוועידה, ובכך מוטטו את הממשלה, שנאלצה ללכת לקראת בחירות.
חקיקה
חוסר התיאום בין מרכיבי הממשלה נוצל לחקיקת שני חוקי יסוד - חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לאחר התנגדות ארוכת שנים של המפלגות הדתיות. כן נחקק מחדש חוק יסוד: הממשלה ושיטת בחירתו של ראש הממשלה שונתה לבחירה ישירה. תוקן חוק יסוד: הכנסת שמטרתו צמצום תופעות של כלנתריזם.
חוקים נוספים שחוקקה כנסת זו:
- חוק ביטוח נפגעי חיסון, תש"ן-1989 - מעניק פיצוי לפי שנפגע כתוצאה מקבלת חיסון.
- חוק האזרחים הוותיקים, התש"ן–1989 - מקנה הטבות שונות לאזרחים ותיקים – תושבי ישראל שהגיעו לגיל פרישה.
- חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, התש"ן-1990 - מסדיר את הקמתה ופעולתה של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, ואת פעולת ערוצי הרדיו והטלוויזיה המסחריים.
- חוק סיוע למשפחות שבראשן הורה עצמאי, התשנ"ב-1992 - העניק הטבות אחדות להורה במשפחה חד-הורית.
הכנסת ה-12 היא גם נקודת מפנה בנוגע להצעות החוק. כמות הצעות החוק בממוצע לשנה, שעד לזמן הכנסת הזאת היו לא יותר מכמה עשרות, קפצה למאות, ומאז היא עלתה בהתמדה עד לשיא של יותר מ-1,000 הצעות בשנה (ממוצע לעשור הראשון של המאה ה-21). הסיבה לכך נעוצה בעובדה, שעד הכנסת הזו כל הרשימות נבחרו על ידי מרכזי המפלגות. בתקופת כהונתה התקיימו לראשונה פריימריז לרשימת מפלגת העבודה, וחברי הכנסת שלה מצאו בהצעות החוק דרך נוחה למשוך תשומת לב, גם אם היה ברור שאין שום סיכוי שהחוקים הללו יעברו (בממוצע, רק 5% עברו קריאה שלישית).
חברי הכנסת
חברי הכנסת שכיהנו בכנסת זו:
חילופי גברי
| תאריך | חבר הכנסת היוצא | חבר הכנסת המחליף | רשימה | סיבה |
|---|---|---|---|---|
| 6 בדצמבר 1988 | יגאל כהן | מיכאל קליינר | הליכוד | נפטר |
| 10 בינואר 1990 | מאיר וילנר | האשם מחאמיד | חד"ש | התפטרות (במסגרת הסכם רוטציה) |
| 30 בינואר 1990 | יובל נאמן | גרשון שפט | התחיה | |
| 31 בינואר 1990 | אליעזר ולדמן | אליקים העצני | ||
| 14 בפברואר 1990 | תאופיק זיאד | מוחמד נפאע | חד"ש | |
| 4 ביולי 1990 | תופיק טובי | תמר גוז'נסקי | ||
| 8 באוקטובר 1990 | זלמן שובל | חיים קופמן | הליכוד | התפטרות (מונה לשגריר בארצות הברית) |
| 3 בפברואר 1992 | עזר ויצמן | סאלח טריף | העבודה | התפטרות |
| 14 באפריל 1992 | חיים קורפו | לימור לבנת | הליכוד | התפטרות (מונה ליו"ר רשות שדות התעופה) |
אישים
הכנסת ה-12 העלתה לראשונה דור צעיר וחדש של מנהיגים, שעתידים היו לרשת את מקומם של המנהיגים הוותיקים. בין המנהיגים החדשים ניתן למצוא את בנימין נתניהו, בנימין זאב בגין, חיים רמון, צחי הנגבי, יוסי ביילין, חיים אורון, עמיר פרץ, ראובן ריבלין, אריה דרעי, דן מרידור, אהוד אולמרט, רוני מילוא (כל הנזכרים כיהנו או מכהנים כשרים בממשלה, בנימין נתניהו ואהוד אולמרט - ראשי ממשלה וראובן ריבלין - נשיא המדינה). כמו כן, לכנסת ה-12 נכנסו שני מנהיגים מבוגרים - רפאל איתן ורחבעם זאבי.
קישורים חיצוניים
- הכנסת השתיים־עשרה, באתר הכנסת
39154607הכנסת השתים עשרה