אברהם עופר

אברהם עופר
	אברהם עופר, דצמבר 1969
לידה	28 בינואר 1922
התאבד	3 בינואר 1977 (בגיל 54)
בת זוג	שושנה עופר (1942-1977)
	3 ביוני 1974 – 3 בינואר 1977; (שנתיים ו־30 שבועות)
תחת ראש הממשלה	יצחק רבין
	→ יהושע רבינוביץ' שלמה רוזן ←
	17 בנובמבר 1969 – 3 בינואר 1977; (7 שנים ו־6 שבועות)
כנסות	7–8

אברהם עופר (28 בינואר 1922 – 3 בינואר 1977) היה חבר הכנסת ושר מטעם סיעת המערך. הוא התאבד לאחר שהועלו נגדו חשדות לשחיתות.

ביוגרפיה

נולד בשם אברהם הירש לשלמה ולמרים לבית וידרמן בחורוסטקוב (אז בפולין), ועלה לישראל בשנת 1933. למד בבית הספר התיכון בבית הכרם ובאוניברסיטה העברית. בשנת 1937 הצטרף להגנה ושירת בחיל הנוטרים. במלחמת העצמאות שירת בחיל הים בדרגת סגן קברניט. שימש ראש מחלקת כוח האדם במטה החיל.

במסגרת פעילותו הציבורית היה עופר פעיל בתנועת הנוער המחנות העולים. הוא עבר הכשרה בגבעת עדה, ושם הכיר את אשר ידלין. עופר וידלין נותרו חברים מאז ועד מותו. עופר נמנה עם מייסדי קיבוץ חמדיה ב־1942. בקיבוץ הכיר עופר את שושנה והשניים נישאו באותה שנה. ב־1944 היה בין מקימי המשמרת הצעירה של מפא"י. כמו כן היה ממקימי הכפר הירוק ומנהלו הראשון.

ב־1952 נבחר למזכיר מפא"י במחוז תל אביב. ב־1958 הצטרף למשרד החקלאות. עבד במרכז תנובה והקים את מועצת הלול. היה סגן מנהל כללי לענייני כלכלה. ב־1964 השתתף כחבר במשלחת שניהלה את המשא־ומתן עם השוק האירופי המשותף. בסוף 1964 נתמנה למנהל כללי של "חברת אשדוד". בשנת 1965 נבחר למועצת עיריית תל אביב, וכיהן בתפקיד סגן ראש העיר בשנים 1965–1967. ב־1967 נתמנה כמנהל הכללי של שיכון עובדים.

ב־1969 נבחר לכנסת השביעית מטעם מפלגת העבודה. עיקר פרסומו כחבר הכנסת היה החוק לשינוי שיטת חלוקת עודפי הקולות בבחירות לכנסת, שאותו יזם עם יוחנן בדר מגח"ל. החוק המיטיב עם המפלגות הגדולות, שנקרא חוק בדר־עופר על שם יוזמיו, הוא בעצם תיקון מס׳ 5 לחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], ה׳תשכ״ט–1969, אשר התקבל בכנסת ב־4 באפריל 1973 והופעל לראשונה בבחירות לכנסת השמינית.

ב־3 ביוני 1974 נתמנה כשר השיכון בממשלתו הראשונה של יצחק רבין, לאחר ששימש תקופה קצרה יו"ר מועצת המנהלים של חברת עמידר. תקופתו במשרד השיכון התאפיינה בתנופת בנייה גדולה, שעיקרה היה בניית יותר ממאה אלף דירות לזוגות צעירים ולחסרי דיור והקמת שכונות חדשות ברחבי הארץ.

בשנת 1976, עת כיהן עופר כשר השיכון בממשלתו של רבין, הועלו נגדו חשדות שלפיהם היה שותף למעשי שחיתות בחברת שיכון עובדים. פנייתו ליועץ המשפטי לממשלה, אהרן ברק, שיורה על הפסקת החקירה בעניינו, נענתה בשלילה. ב־3 בינואר 1977 נמצאה גופתו במכוניתו, לאחר שהתאבד בירייה. הוא הותיר אחריו מכתב ובו כתב: "זה שבועות וחדשים שמענים אותי[,] שופכים את דמי[,] מעל[י]לים עלי עלילות ומתעללים בי[...] אין לי ספק שהאמת תצא לאור ויתברר שלא מעלתי ולא גנבתי ושהכל הן השמצות ועלילות שוא, אך אין לי כח לשאת זאת יותר ואינני רואה גם טעם בהמשך, גם כאשר צדקתי תצא לאור. הכל נקרע בקרבי, חידה אחת בעיני: בימי חיי רק עזרתי ככל שיכולתי ולא עשיתי עוול לאדם, מדוע כה רדפו אותי כל הזמן? עשיתי משהו בחיי, עמלתי, יצרתי, חיי לא היו לגמרי לריק [...]". עופר הותיר אחריו את רעייתו שושנה ושלושה בנים ונטמן בבית העלמין קריית שאול.

לאחר מותו

לאחר התאבדותו נגנז התיק שנפתח כנגדו, והחשדות מעולם לא הוכחו בבית המשפט. הפרשה שימשה השראה לספר "האיש שבקיר" משנת 1981, מאת אריה קרישק. התאבדותו של עופר הביאה להרגשה ציבורית של קבס ומיאוס מן השחיתות השלטונית. הגם שההתאבדות נתפסה כטרגדיה אישית והזעם הציבורי לא הופנה כלפי עופר, שנחשב קורבן, הצטרפה פרשה זו לפרשת ידלין ולפרשת חשבון הדולרים של לאה רבין. אירועים אלו גרמו לתחושה בציבור שלפיה שלטונה של מפלגת העבודה מושחת, ויש להחליפו. לאחר 29 השנים שחלפו מקום מדינת ישראל, עד לבחירות ב־1977, שלטה המפלגה ללא עוררין. בבחירות אלו, בתקדים שתויג "המהפך", ניצח לראשונה הליכוד בראשותו של מנחם בגין.

על שמו של עופר נקראו רחובות באשקלון, בדימונה ובאשדוד. שמה של שכונת תל כביר בתל אביב שונה ל"נווה עופר" ב־1983, וכעבור כשנה הוקמה בבאר שבע שכונה באותו שם. גם שכונת יד אברהם בלוד וגשר בחיפה נקראו על שמו.

בדצמבר 2015 העלה בנו דן לאוויר את אתר האינטרנט "אברהם עופר – בעיני הבן", ובו מסכת שבעיניו מטהרת את שמו. לאחר זמן מה, שונה שם האתר ל"אברהם עופר | הסיפור האמיתי"^[1].