חרדה

חָרְדָה היא מצב פסיכולוגי או פיזיולוגי בו האדם חש אי שקט פיזי ונפשי, מתח ודאגה רבה, בשל מחשבה שמשהו רע עומד לקרות. המחשבה יכולה להיות על איום וסכנה ממשיים או דמיוניים, במודע או שלא במודע, והאדם חש שהוא חסר אונים מול המחשבה והתחושה הפיזית. חרדה מתאפיינת במתח, חשש ודאגה, דופק מהיר, נשימה מהירה, הזעה, רעד, תחושת עילפון/סחרור ותחושות פחד.

חרדה היא רגש שלילי מעורפל שלא נראה קשור לגירוי חיצוני מסוים, בעוד שפחד הוא תגובה מידית לתופעה מסוכנת. הבדל נוסף הוא בעיתוי הגירוי ברצף הזמן - פחד עולה לרוב מול גירוי שנתפס מאיים מיידית, בעוד חרדה עולה מול גירוי פנימי או חיצוני שלעיתים קרובות נתפס כמהווה סכנה עתידית הצפויה להתרחש. בנוסף, הפחד מקושר יותר להתנהגויות אקטיביות ספציפיות של תגובת הילחם או ברח, בעוד חרדה היא תוצאה של סכנה שנתפסת כבלתי ניתנת לשליטה או שלא ניתן להימנע ממנה.

תחושת חרדה במידה מסוימת, היא תגובה נורמלית למצב של לחץ, ולמעשה היא הכרחית להישרדות (פרויד כינה אותה בשל כך בשם "חרדת סיגנל", כלומר חרדה המהווה "אזעקה" ומאפשרת להגיב במהירות לאיום ממשי וכך לשרוד). אך ברמות גבוהות שלה, היא עלולה להתפתח לכדי הפרעת חרדה.

תסמינים

חרדה עשויה להיות מלווה בתסמינים וסימנים מסוגים שונים:

• תסמינים פיזיולוגיים - עוררות פיזיולוגית של מערכת העצבים הסימפתטית הבא לידי ביטוי בתסמינים כגון: דפיקות לב חזקות ומהירות, בחילה, כאבים בחזה, קוצר נשימה, כאבי בטן או כאב ראש, תנועות מעיים מהירות, צורך דחוף להטיל שתן, טשטוש ראייה, סחרחורת או חולשה. הגוף מכין את האדם להתמודדות עם איום בתגובת הילחם או ברח, וכך עולים לחץ הדם וקצב הלב, ההזעה מוגברת, עולה זרימת הדם לקבוצות שרירים חשובות להתמודדות זו, ולעומתם מופחתת למשל פעילותם של מערכת החיסון ותהליכי העיכול. סימנים חיצוניים נוספים של חרדה עשויים להיות עור חיוור, הזעה, רעידות, והרחבת אישונים.
• תסמינים פסיכולוגיים - כגון אי שקט, מתח, פחד מפני העתיד, חוסר ודאות, מחשבות של פחד ודאגה חוזרות ונשנות, חוסר ביטחון, צורך להיתלות באחרים או באמצעי ביטחון כלשהם, ועוד.

מיעוט מהאנשים שחווים חרדה עשויים גם לחוות תחושת אימה או פאניקה. התקף פאניקה בדרך כלל מגיע באופן פתאומי, ונוצרת תפיסת סכנה אמיתית, למרות שהסכנה והאיום מהגירוי המעורר זאת, אינם בהכרח רציונליים. אדם עשוי לבלבל בין התקף הפאניקה לבין התקף לב, אסטמה ועוד. הפאניקה דומה בביטוי ובמנגנון שלה לתחושת פחד חזקה, אבל נעדרת בדרך כלל אובייקט ממשי.

בספרות המחקרית נהוג להבחין בין חרדה מצבית לחרדה תכונתית. חרדה עשויה להיות מצבית, כלומר מופיעה לזמן קצר בעת תחושת סכנה, או תכונתית, כלומר קיימת אצל האדם לטווח ארוך. חרדה תכונתית משקפת נטייה יציבה להגיב בתחושות והתנהגויות של חרדה מצבית בציפייה קבועה יחסית למצבי איום. תכונת חרדה קשורה לתכונת אישיות של נוירוטיות.

אבחון של חרדה במטרה לברר האם היא חמורה עד כדי הפרעת חרדה, נעשה על ידי פסיכיאטר. הפסיכיאטר עורך אנמנזה ושואל את הנבדק שאלות לגבי ההיסטוריה הרפואית והנפשית שלו, מברר את שכיחות התסמינים, עוצמתם ומשך הזמן שלהם, ובעיות בתפקוד הנגרמות מהופעת תסמינים אלו. לעיתים הנבדק ממלא שאלון שנועד לברר את מאפייני החרדה, כגון השאלונים של בק (Beck Anxiety Inventory),‏ צונג (Zung Self-Rating Anxiety Scale)‏ והמילטון (HAM-A - Hamilton Anxiety Scale).

גישות פסיכולוגיות לחרדה

לפי התאוריה הפסיכואנליטית, תחושת החרדה נוצרת על ידי המבנה הראשוני והיצרי של האישיות, הסתמי (איד) המתמודד עם דרישות המציאות ועם הסופר אגו. היא נועדה לגלות סכנות פנימיות וחיצוניות ולהזהיר את האדם מפניהם. חלק מהתהליכים המתקיימים בנפש נמצאים בלא-מודע של האדם. זיגמונד פרויד פירט שלושה סוגי חרדה:

• חרדה מציאותית - שמזהירה את האדם מפני סכנות ממשיות.

זו יכולה להיות חרדה בשל בעיות בריאות אצל האדם או מישהו מקרובין, חרדה כלכלית, חרדת נטישה, חרדה ביטחונית, חרדה מבעלי חיים, חרדה מחושך, חרדת בחינות או פחד גבהים.

• חרדה נוירוטית - שהיא למעשה חשש מעונש - חשש שהאני (אגו), המבנה האישיותי שמתווך בין הדחפים והיצרים של הסתמי לבין דרישות המציאות, יאבד שליטה על הסתמי, וכך עלול האדם להיענש על מעשיו.
• חרדה מוסרית- שמתבטאת ברגשות אשמה שנועדו להזהיר את האדם מפני עונשים חמורים ביותר, כביכול, שצפויים לו אם יבצע מעשה לא מוסרי בעיניו של האני עליון (סופר אגו), מבנה אישיות נוקשה שאחראי על ערכיות ומצפון האדם.

לעומת זאת, לפי הגישה הביהביוריסטית, חרדה לא מתרחשת בתהליכים פנימיים מסוג זה, אלא נוצרת בתהליך של התניה קלאסית, בה גירוי חיצוני שהיה נייטרלי מקושר עם תגובת פחד, וכך מתבססת תחושת חרדה סביב גירוי זה. לטענת הביהביוריסטים, זהו התהליך שברמות קיצוניות שלו עשויות להיווצר פוביות. אחד הכלים בהם ניתן לתת מענה למצבים מסוג זה הוא טכניקת הרפיה.

גורמי סיכון פרוגנוסטיים

על פי סקר בריאות הנפש העולמי ההסתברות לפתח הפרעת חרדה או דיכאון יורדת עם הגיל. ההבדלים הבין דוריים גדולים יותר בהפרעות דיכאון מאשר בהפרעות חרדה.  חשיפה להתעללות בילדות מהווה גורם סיכון משמעותי להפרעות דיכאון וחרדה בחיים הבוגרים הפרעות דיכאון או חרדה גורמות למוגבלות בעיקר בתחומים של יחסים חברתיים ויחסים בין אישיים. בתחומים של עבודות הבית או עבודה מחוץ לבית, אחוז המדווחים על מוגבלות גבוהה מסיבות נפשיות לא שונה מאחוז המדווחים על מוגבלות גבוהה מסיבות גופניות. השילוב של הפרעה נפשית מתחום הפרעות מצב הרוח והחרדה ומחלה גופנית גורם לחוויה סובייקטיבית של מוגבלות גבוהה יותר מאשר חוויה הפרעה נפשית בלבד, ויותר מאשר מחלה גופנית בלבד. בישראל, אחוז הפונים לטיפול בגלל הפרעות חרדה היה הגבוה ביותר בהשוואה לשאר המדינות. בהפרעות דיכאון, אחוז הפונים לטיפול בישראל היה נמוך מהאחוז ברוב המדינות.

הבסיס הביולוגי

מעגלים עצביים בהם מעורבים אזורי מוח כמו האמיגדלה וההיפוקמפוס, הם אלו שנחשבים כבסיס הביולוגי של החרדה. בניסויי סריקות PET נמצא כי בעת הצגת ריח או טעם דוחים או מאיימים, מוגברת זרימת הדם לאמיגדלה, והנבדקים דיווחו על תחושת חרדה מתונה. הממצאים עשויים להעיד על כך שתחושת חרדה היא מנגנון שבמקורו מגן על האדם ונועד למנוע ממנו להיות מעורב בהתנהגויות שעלולות להיות מזיקות.

לנטייה להפרעות חרדה ולחלק מהתסמינים הגופניים הנלווים אליהן, כמו נטייה לסחרחורות או למעי רגיז, נמצא גם בסיס גנטי.

תגובת הגוף להופעה של גירוי מאיים היא הפעלה של ציר ה - HPA, גרעין האמיגדלה מפעיל את ההיפותלמוס, שבתורו מפריש את ההורמונים CRH וזופרסין אל ההיפופיזה שבתגובה מפריש את ההורמון ACTH שמגיע עם זרם הדם אל בלוטת יותרת הכליה, כשהתוצר הסופי הוא הפרשה של קורטיזול מבלוטת יותרת הכליה. הקורטיזול מוכר כ"הורמון הדחק", היות שהוא משפיע על המטבוליזם בגוף, מעודד עליה ברמת הגלוקוז בדם, מסייע בפירוק של גליקוגן בכבד, מעלה לחץ דם ומפחית את תגובות מערכת החיסון. בנוסף יש הפרשה של הורמונים קטקולמינים (אדרנלין ונוראדרנלין) מבלוטת יותרת הכליה. תפקידם של הורמונים אלו יחד עם הקורטיזול הוא להכין את הגוף לתגובה אופטימלית למצבי חרום על ידי הגברת משאבים לתפקודים חיוניים וצמצום משאבים לתפקודים שאינם דחופים. כך, קורטיזול וההורמונים הנוספים שמשתחררים מבלוטת יותרת הכליה, יובילו לעלייה בקצב פעימות הלב, קצב הנשימה והגברה של מערכות קשב וירידה בתפקוד של פונקציות גופניות לא חיוניות כגון מערכת העיכול.

ג'וזף לדו בספרו "המוח הרגשי" מתאר שני מסלולים קודמים לציר ה-HPA, אלה שמתריעים על מצב סכנה לאמיגדלה. הראשון הוא המסלול המהיר, שמפעיל את האמיגדלה ממערכות החוש באופן ישיר. ומתריע ככל הנראה על סכנות שמקודדות באופן אבולציוני, או על סכנות נרכשות שאין לגביהם ספק לפחות מבחינה סובייקטיבית, מסלול זה מעורר באופן מיידי תגובות של "הלחם או ברח". והמסלול השני הוא איטי לעומתו, מכיוון שאותות הקלט עוברים דרך קליפת המוח לעיבוד נוסף, באזור שבו מתרחשים תהליכי החשיבה, כך שהמסלול הזה מעורר פחד אך באופן מחושב.

מסקנה נוספת שעולה ממחקריו של ג'וזף לדו היא שאצל אנשים חרדתיים החרדה אינה תוצר ישיר של הסכנה הנשקפת, אלא תוצאה של התגובה הטבעית של הגוף לסכנה, בה רואה האדם סכנה כשלעצמה ומגיב באופן רצוני כדי לבלום את תגובת הגוף מה שמוביל למעגל קסמים של החרדה. דברים אלה תואמים גם למחקר שהראה כי אנשים שאינם חוששים מלחץ נפשי אינם נפגעים מתופעות הלחץ

מתח וחרדה

ציר הסטרס- מערכת העצבים הסימפתטית, הוא מסלול עצבי, שבעת חשיפה לאיום, מציף את המוח בנוראדרנלין שתפקידו להורות על מיקוד והאצה של הפעילות המנטלית והמוטורית. כשבמקביל הגוף מוצף בנוארדרנלין באדרנלין ובקורטיזול, שתפקידם בין היתר להזרים אנרגיה זמינה אל תאי השרירים האוטונומיים והרצוניים.

מתח- מתח הוא מצב שבו האיזון התקין של טונוס השרירים מופר, בתגובה למצבים של עומס יתר ודריכות שנובעים מגירויים חיצוניים. אולם מתח יכול להיווצר גם בתגובה לגירויים פנימיים, כמו תחושות ורגשות, שפרשנות שלילית כלפיהם עשויה להביא לכיווץ שרירים. מתוך ניסיון להחזיר את תחושת השליטה. אלא שפעולה זו אינה מועילה, ולאורך זמן היא עלולה להתקבע בהתניה כמתח כרוני, שמתבטא בכיווץ שרירים קבוע, רצוני ולא מודע.

חרדה

מתח כשלעצמו אינו יוצר תחושות חרדה, אולם כשיש במקביל חשיפה לגירוי מאיים, המערכת הסימפתטית מכווצת בעוצמה את השרירים המתוחים ממילא, (ייתכן כשלב מקדים להרפייתם, מה שקרוי 'הרפיה אקטיבית'. כשבתנאים מסוימים המערכת הסימפתטית מביאה מלכתחילה להרפיה), מה שגורם לתחושות חרדה. כשאופי החרדה משתנה בהתאם לאזורים המתוחים בגוף. במעגל שני ניסיון להחזיר את השליטה, מגביר עוד את המתח ובהתאם שוב את החרדה, וחוזר חלילה.

סוגי חרדה

קיימים סוגים שונים וסיווגים שונים של חרדה. להלן כמה מהם:

חרדה קיומית

התאולוג פאול טיליך איפיין בתחילת המאה ה-20 את החרדה הקיומית כ"מצב שבו יצור נעשה מודע לאפשרות של אי-הקיום שלו". הוא מנה שלוש קטגוריות של חרדה קיומית: חרדת מוות, חרדה מוסרית (שכוללת רגש אשמה), וחרדה רוחנית (שכוללת תחושת ריקנות וחוסר משמעות). לטענתו, חרדה רוחנית היא נפוצה יחסית בתקופה המודרנית, בעוד חרדת מוות וחרדה מוסרית היו נפוצות יותר בעבר. עוד טען טיליך כי יש לקבל את החרדה הקיומית כחלק טבעי במצבו של האדם, וכי התנגדות לה עלולה להביא להשלכות שליליות.

ויקטור פרנקל, בספרו "האדם מחפש משמעות", טוען כי כשאדם ניצב מול סכנת מוות, משאלתו הבסיסית היא למצוא משמעות לחייו, כדי שיוכל להתמודד עם "טראומת האי-קיום" של המוות הקרוב. אבי האקזיסטנציאליזם, סרן קירקגור, מדבר על הייאוש שלתוכו נולדים כלל בני האדם, בשל "העצמי המזויף" שלהם, שהוא בר תמותה, וטוען כי העצמי האמיתי הוא יחסי האדם עם אלקים.

חרדה חברתית וחרדת זרים

ערך מורחב – חרדה חברתית

בקרב פעוטות וילדים נפוצה תחושת חרדה כאשר הם פוגשים אדם זר, כחלק מהתפתחותם. הפעוט עשוי לפרוץ בבכי למראה פרצוף זר, מתוך חוסר ביטחון טבעי שהוא חש בנוכחותו של אדם לא מוכר. הפסיכולוגית מרי איינסוורת אף פיתחה על סמך תחושה נפוצה זו את הליך "מצב הזר", לבדיקת סגנון ההתקשרות של ילד להוריו בהתאם להתנהגותו בנוכחות זר בחדר, ותגובתו בעת חזרת אמו לחדר לאחר מכן. חרדת זרים נפוצה בעיקר בגילאי חצי שנה עד שנה, בהם התינוק חסר מיומנויות מוטוריות ושפתיות שמאפשרות לו שליטה על מידת התקרבות הזר, ולכן מצוקתו גדולה יחסית והוא מביע אותה בבכי, אך לאחר התפתחות יכולות הדיבור וההליכה, לרוב פוחתת התופעה במידה ניכרת.

עם זאת, עבור חלק מהאנשים, נמשכת (או מתחילה מחדש) חרדת זרים זו גם בהמשך ההתפתחות ואף בבגרות, ומקבלת צורה של חרדה חברתית. חרדה זו מתבטאת בתחושת חרדה במצבים חברתיים שונים ומביצוע פעולות בפומבי, מתוך חשש שהאדם יתנהג באופן לא מותאם וכך יושפל או יושם ללעג על ידי אחרים. במצבים קיצוניים עשוי אדם החש חרדה חברתית להימנע כליל ממפגשים חברתיים מאיימים עבורו.

חרדת בחינות

ערך מורחב – חרדת בחינות

תחושת חרדה נוצרת לעיתים אצל תלמידים, סטודנטים, או עובדים, במצבים של מבחן או הערכת ביצועים מסוגים שונים. האדם עשוי לחוש אי נוחות, עצבנות ותחושות פיזיולוגיות של חרדה (הזעה, סחרחורת, הגברת קצב לב ועוד), מתוך חשש מכישלון במבחן. חשש זה עשוי לנבוע ממקורות שונים, כגון קישור הציון במבחן עבור האדם לערך העצמי הכולל שלו, פחד מהשפלה או בושה מול המורה או המעביד, חשש מדחייה על ידי ההורים או החברים בעקבות הכישלון במבחן, תחושת לחץ זמן, או פחד מאיבוד שליטה במצב מסוג זה. נראה כי מידה מסוימת של עוררות אופטימלית במצב דחק זה, היא דווקא נחוצה לביצוע מוצלח של המשימה, אך ברמות גבוהות נוצרת חרדה שעשויה לפגום בביצוע.

ראו גם

• הפרעת חרדה

לקריאה נוספת

דייוויד בארלו ווינסנט מארק (2004), Abnormal Psychology - An integrative Approach

עודד מבורך, חרדה היא הזדמנות, מטר, 2016

Jonathan S. Abramowitz, Brett J. Deacon, and Stephen P. H. Whiteside, Exposure Therapy for Anxiety: Principles and Practice, Guiford Press

Henny A. Westra, Motivational Interviewing in the Treatment of Anxiety, Guilford Press, 2015

Cathy Creswell, Monika Parkinson, Kerstin Thirlwall, and Lucy Willetts. Parent-Led CBT for Child Anxiety: Helping Parents Help Their Kids. Guiford Press 2017

Susan M. Orsillo and Lizabeth Roemer. Worry Less, Live More: The Mindful Way through Anxiety Workbook. Guilford Press 2016

קישורים חיצוניים

• מהי חרדה? - סוגי חרדה, באתר "בטיפולנט"
• מאפייני חרדה והדרכים להתמודדות עימה, באתר "שדרונט"
• עצות לטיפול בחרדה
• טלי קרופקין, אנשים הסובלים מחרדה והרהורים מציקים הם חכמים יותר, באתר הארץ, 21 באפריל 2015
• יוענה גונן, המרד השפוף באמת: הגיע הזמן לאינתיפאדת החרדתיים, באתר הארץ, 6 באפריל 2016