עבד אל-קאדר אל-חוסייני

עבד אל-קאדר אל-חוסייני
عبد القادر الحسيني
לידה	1907; ירושלים, האימפריה העות'מאנית
נהרג	8 באפריל 1948 (בגיל 41 בערך); הקסטל, פלשתינה (א"י)
בת זוג	וג'יהה
השתייכות	צבא מלחמת הקודש
תקופת הפעילות	1936–1948 (כ־12 שנים)
פעולות ומבצעים
	המרד הערבי הגדול; מלחמת העצמאות;

עבד אל-קאדר אל-חוסייני (בערבית: عبد القادر الحسيني, 1907 – 8 באפריל 1948) היה מפקד "צבא הג'יהאד ה"קדוש"", מנהיג הכוחות הערבים באזור ירושלים במלחמת העצמאות. נהרג במהלך קרבות הקסטל.

ביוגרפיה

משפחת חוסייני הייתה אחת המשפחות העשירות בירושלים, ורבים מבניה שמשו בתפקידי ציבור והנהגה במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. אביו, מוסא כאזם אל-חוסייני, היה מנהיג פוליטי בולט בציבור הערבי הפלסטיני, כיהן כראש עיריית ירושלים בראשית ימי המנדט הבריטי והיה מנהיג התנועה הלאומית הפלסטינית מ-1922 ועד מותו. בן דודו מדרגה שנייה היה המופתי של ירושלים, אמין אל-חוסייני.

בנובמבר 1935 רצחה כנופייתו של עז א-דין אל-קסאם שוטרים יהודים באזור עין חרוד. פעולה זו עשתה על אל-חוסייני רושם עז, והוא מיד ארגן נערים מתנועת הצופים לארגון גרילה בשם "היד הירוקה".^[2] לאל-חוסייני חלק צבאי פעיל במרד הערבי בשנים 1936–1939.

ב-7 במאי 1936 הוא עזב את ירושלים בסתר, וממקום מסתורו בהרים שסביב לה, החל לתקוף עם אנשיו בארגון צבא הג'יהאד הקדוש כלי רכב שנסעו בכביש ירושלים-יפו.^[3] למרות היותו בן למשפחה עשירה, הוא היה אחד המעטים מבני המשפחות המכובדות שהצטרפו לכנופיות.^[4] בהיותו בן למשפחה מיוחסת, "אבו מוסה" (כינויו בפי העם) בלט במעורבותו האישית, זאת על רקע המצב בו חלק גדול מהפעילים במרד היו כפריים או שכירי חרב מארצות זרות. עם זאת הכנופיה בראשותו לא הייתה מהבולטות במרד.^[5]

החל מסתיו 1937, לאחר פיזור הוועד הערבי העליון וגירוש חבריו, ועד סוף המרד, היה למורדים מטה עורפי בדמשק, שכונה "הוועדה המרכזית של הג'יהאד". בשלב מוקדם השתתף בה גם עבד אל-קאדר, עד ששב באביב 1938 אל המורדים באזור ירושלים.^[6] כמו מפקדים חשובים אחרים במרד, גם עבד אל-קאדר לבש מדים וענד על עצמו דרגות, שלושה כוכבים, וזאת למרות שפעל במסגרת מחתרתית.^[7]

המעורבות במרד חייבה את עבד אל-קאדר אל-חוסייני לעזוב את ארץ ישראל, והוא נמלט לעיראק.^[8] לדברי אמין אל-חוסייני, ששהה איתו בעיראק, בקרבות עם הבריטים בסוף מאי 1941, בהם הובסו מורדי רשיד עאלי, לחמה גם יחידה פלסטינית בפיקודו של עבד אל-קאדר, במקום ששמו צדר אבו ע'ריב.^[9] בעיראק הוא הואשם ב-1941 ברצח פח'רי נשאשיבי, מנהיג מתנגדי המופתי בארץ שהגיע לביקור. במהלך המשפט חזרו בהם העדים מעדותם, ואל-חוסייני שוחרר וגורש לערב הסעודית, ומשם עבר ב-1946^[8] למצרים. לדברי יואב גלבר, טענתם של ברוך קימרלינג ויואל מגדל כאילו רכש אל-חוסייני לאחר המרד הערבי ניסיון צבאי בצבא גרמניה הנאצית,^[10] אינה נכונה.^[5]

בדצמבר 1947 הגיע ממצרים לארץ ישראל כדי לעמוד בראש אל ג'יהאד אל-מוקאדס, הגרעין של הצבא הפלסטיני המיועד. עיקר השפעתו הייתה באזורי ירושלים וחברון. את מפקדותיו ובסיסי האימונים שלו קבע בכפרים צוריף, ביר זית ועין סיניה. לרשותו עמדו כ-400 לוחמים.^[11]

ב-25 במרץ 1948 בתגובה להצעה לשביתת נשק אמר: "רק בכח החרב תיפתר שאלת ארץ ישראל. אנו דורשים שכל היהודים עד האחרון שבהם יצאו מארץ ישראל, ולאן ילכו? אין זה נוגע לנו. העולם גדול למדי לקלוט 600 אלף יהודים".^[12]

באפריל 1948 נסע לדמשק ודרש מאסמאעיל ספואת, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, תחמושת ונשק ארטילרי לצורך כיבוש הקסטל ושליטה על הכביש לירושלים. בקשתו נדחתה. באותו לילה כתב שיר לבנו, פייסל חוסייני, לימים ה"שר" לענייני ירושלים של אש"ף:

"אדמת האמיצים הזאת היא אדמת אבותינו. על האדמה הזאת אין כל זכות ליהודים. איך אוכל לישון בעוד האויב עליה? דבר-מה בוער בלבבי. מולדתי קוראת".^[13]

מותו

עבד אל-קאדר אל חוסייני נהרג בקרב הקסטל, באזור מצודת הקסטל, בזמן ניסיון כיבוש המקום במסגרת הניסיונות להסרת המצור מעל ירושלים במבצע נחשון. בתום התקפת הכוחות הערביים, בלילה שבין 7 ל-8 באפריל 1948, עם שחר, התקרב עבד על-קאדר אל-חוסייני עם שניים מלוחמיו, שנשאו מטעני חבלה, לעבר עמדת הפיקוד של חטיבת עציוני. הרס"פ שהיה בעמדה הבחין בדמויות וירה לעברן. חיפוש בגופות, שערך סמג"ד הגדוד הרביעי של חטיבת עציוני עוזי נרקיס,^[14] העלה כי אחת מהגופות הייתה זו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני.^[15]

את מקומו של חוסייני בראש ה'ג'יהאד אל מוקאדס' תפס אבראהים אבו דיה. מותו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני המריץ בתחילה את הכוחות הערביים, אשר כבשו במהירות את המצודה. אולם זו חזרה לידי הפלמ"ח כאשר יחידה שנשלחה לכבוש את המצודה מצאה אותה ריקה; הכוחות הערביים היו עסוקים באותה עת בהלווייתו של אל-חוסייני. גופתו הוצגה לראווה בארון מתים בבית אחיו בירושלים, כשהיא עטופה בפרחים ובדגל של התנועה הלאומית הפלסטינית. עם יציאת מסע הלוויה מבית אחיו, נורו ברחבי העיר הערבית מטחי יריות באוויר, שניתקו חוטי חשמל וטלפון והרגו שני אנשים מן הקהל. התהלוכה עברה בשער שכם והגיעה אל רחבת הר הבית.^[16] בשל ההערצה הרבה אליה זכה, נקבר אל-חוסייני על הר הבית, באחוזת קבר בדאר אל-ח'טיב, מאחורי החומה המערבית של הר הבית (מצפון לרחבת התפילה של הכותל המערבי).^[17] הלווייתו הייתה גדולה והשתתפו בה עשרות אלפי מתאבלים.^[18] מותו נחשב מכה מוראלית קשה לכוחות הערביים הבלתי סדירים.

לקריאה נוספת

דני רובינשטיין, "זה אנחנו או הם" - הקסטל וירושלים, אפריל 1948: 24 השעות שהכריעו את המלחמה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עבד אל-קאדר אל-חוסייני בוויקישיתוף

נפל בקסטל, סרט של מרדכי קירשנבאום העוסק בקרב על הקסטל, המכיל בין היתר ריאיון עם נכדו של עבד אל-קאדר. (הקישור אינו פעיל, 9.4.21)
אורי מילשטיין, ‏מה שעשינו ב–48: החיסול של המפקד הפלסטיני ששינה את מלחמת השחרור, באתר מעריב אונליין, 15 במאי 2016
ניר חסון, היממה האחרונה בחייו של עבד אל קאדר אל חוסייני, באתר הארץ, 3 בינואר 2018
יצחק לאור, לקרוא את תולדותיו של פרק בסכסוך בעיניים מפוכחות, באתר הארץ, 17 בינואר 2018
מי הרג את עבד אל-קאדר? "פרות קדושות - מיתוסים ישראליים", חלק א', חלק ב'
יגאל מוסקו, ‏מי באמת הרג את אל חוסייני?, באתר ‏מאקו‏‏, ‏24 בנובמבר 2018‏
עבד אל-קאדר אלחוסייני (1908-1948), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 214.
^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 296.
^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 213.
^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 301.
^ ^5.0 ^5.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה, 2004, עמ' 41.
^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 288.
^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316-315.
^ ^8.0 ^8.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 316, הערה 34.
^ צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 64.
^ ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, חלק שני, פרק 5, עמ' 132.
^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 46, 108-107.
^ רבקה שפק ליסק, המיתוס על משבר הפליטים הפלסטינים, (סקירה על מחקרו של אפרים קארש מתוך הספר "Palestine Betrayed").
הערבים דוחים את הצעת טרומן, דבר, 26 במרץ 1948
^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 214–215; בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה; עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 145-144.
^ אביחי ברג, נחום אבניאל (ע), 13, ודרך אין אחרת, תל אביב: סלע מאיר, 2021, עמ' 172. (בעברית)
^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 216, 218.
^ דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 228–229.
^ אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.
^ ניר חסון, 24 השעות הגרועות ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, באתר הארץ, 3 בינואר 2018

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39817790עבד אל-קאדר אל-חוסייני

[1] דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 214.

[2] אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 296.

[3] יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 213.

[4] יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 301.

[גלבר_41-5] 5.0 ^5.1 יואב גלבר, קוממיות ונכבה: ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948, אור יהודה, 2004, עמ' 41.

[6] יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 288.

[7] יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 316-315.

[ערבי_ארץ_ישראל_316-8] 8.0 ^8.1 יעקב שמעוני, ערבי ארץ-ישראל, עמ' 316, הערה 34.

[9] צבי אל-פלג, המופתי הגדול, עמ' 64.

[10] ברוך קימרלינג ויואל שמואל מגדל, פלסטינים: עם בהיווצרותו, חלק שני, פרק 5, עמ' 132.

[11] יואב גלבר, קוממיות ונכבה, עמ' 46, 108-107.

[12] רבקה שפק ליסק, המיתוס על משבר הפליטים הפלסטינים, (סקירה על מחקרו של אפרים קארש מתוך הספר "Palestine Betrayed").
הערבים דוחים את הצעת טרומן, דבר, 26 במרץ 1948

[13] דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 214–215; בני מוריס, 1948 : תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה; עם עובד וספריית ספיר, 2010, עמ' 145-144.

[14] אביחי ברג, נחום אבניאל (ע), 13, ודרך אין אחרת, תל אביב: סלע מאיר, 2021, עמ' 172. (בעברית)

[15] דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 216, 218.

[16] דומיניק לאפייר, לארי קולינס, ירושלים, ירושלים, עמ' 228–229.

[17] אילן פפה, אצולת הארץ: משפחת אל-חוסייני, עמ' 280.

[18] ניר חסון, 24 השעות הגרועות ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, באתר הארץ, 3 בינואר 2018

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]