התנועה הדמוקרטית לשינוי
 | |
| מדינה |
 ישראל |
|---|---|
| מנהיגים | יגאל ידין |
| תקופת הפעילות | 1976–1978 (כשנתיים) |
| אפיון | מפלגת מרכז |
| כנסות | הכנסת התשיעית |
| ממשלות | 18 |
| אותיות | יש |
| שיא כוחה | 15 מנדטים |
| התמזגה לתוך | התפלגה לפלגים שונים |
| מיקום במפה הפוליטית | מרכז |
התנועה הדמוקרטית לשינוי (ד"ש) - הייתה מפלגת מרכז שהוקמה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977.
הקמת התנועה
ד"ש הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים, במיוחד מקרב המעמד הבינוני, שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות כפרשיית אשר ידלין, חקירות שר השיכון אברהם עופר ופרשת חשבון הדולרים של לאה רבין, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. מנהיג המפלגה, הרמטכ"ל לשעבר פרופסור יגאל ידין, נתפס בעיני הציבור כאיש עשייה וכאדם ישר שלא דבק בו רבב.
מאז פרישתו מתפקיד הרמטכ"ל נמנע ידין מעיסוק בפוליטיקה, חרף פניות והצעות שונות, וייחד את עיקר זמנו לחפירות ארכאולוגיות, אך ב-2 בנובמבר 1976 הוא הודיע כי הוא מקים תנועה חדשה בשם "התנועה הדמוקרטית". תנועה זו ותנועת "שינוי", שהקימו הפרופסור אמנון רובינשטיין ואנשיו של ידין, התמזגו למפלגה חדשה, שאמורה הייתה להביא מזור לתחלואי הפוליטיקה הישראלית. אליהם חברו גורמים נוספים, בהם בנימין הלוי, פורשי "המרכז החופשי" בראשות שמואל תמיר ודמויות נודעות כאלוף (מיל.) מאיר עמית והתעשיין סטף ורטהיימר.
המפלגה הכתה הדים במערכת הפוליטית. בתוך מספר שבועות נרשמו כחברים בה כ-37,000 איש. המפלגה ערכה, לראשונה בישראל, בחירות פנימיות פתוחות לכל, שנועדו לקבוע את רשימתה לכנסת. עד אז קבעו המפלגות את מועמדיהן ב"ועדת מינויים". הבחירות הפנימיות בד"ש היו סמן לדמוקרטיזציה של המערכת, שסחף בעקבותיו, במערכות הבחירות הבאות, אף את המפלגות הגדולות.
המפלגה הציגה פן מדיני מתון המסכים ל"פשרה טריטוריאלית" וכי אין לשלוט על מיליון וחצי ערבים בשטחים בדומה לתוכנית אלון[1], אך עיקר מצעה יוחד לענייני פנים. ידין, שהודיע על הקמת המפלגה במשדר "מוקד" בטלוויזיה (במה ציבורית ראשונה במעלה בישראל באותן השנים), העמיד את מצעו על שלושה עיקרים אלו:
- שינוי שיטת הבחירות, תמיכה בהנהגת בחירות אזוריות שיצמצמו את מספר המפלגות המיוצגות בכנסת.
- מלחמה בשחיתות ובהון השחור ודאגה ל"משטר חיים צודק" ו"חלוקה שווה של הנטלים על הציבור".
- הנהגת מדינה יהודית ודמוקרטית, קביעת חוקה והפרדת דת ומדינה.
רשימת ההישגים הציבוריים של ידין, אשר היה חבר בוועדת אגרנט והגיע להישגים חשובים בתחום הארכאולוגיה, הביאה אותו ואת המפלגה שייסד אל קדמת הבמה הציבורית.
עיקר כוחו היה בכך שאנשים שקצו בשלטון המערך אך חששו מהצבעה לליכוד, חשו בנוח להצביע למפלגתו.
הוגים נאו מרקסיסטים טענו שהקמת ד"ש נבעה ממניעים כלכליים. לטענתם, הרחבת מדינת הרווחה שבוצעה בשנים אלו, והעברת התקציבים למעמדות הנמוכים, הובילו לניכור בין מפלגת העבודה ובין המעמד הבינוני והמעמד הגבוה. המעמדות הללו השיגו את מעמדם החברתי הגבוה בזכות מדינת הרווחה, ומתוך רצון לשמור על העדיפות המעמדית שלהם ולהקטין את נטל המס שהוטל עליהם החליטו לחתור לפירוקה. עם זאת, מעמדות אלו עדיין תפסו את עצמם כליברלים, ולא יכלו לתמוך בליכוד. על כן תמכו בד"ש, שנתנה מענה לשאיפותיהם, וחברה לממשלת בגין בהפרטה באצטלה של "מלחמה בשחיתות".
בבחירות
בבחירות לכנסת התשיעית זכתה ד"ש להצלחה מסחררת של 15 מנדטים, וחברי הכנסת שנבחרו מטעמה היו: יגאל ידין, אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית, מרדכי אלגרבלי, בנימין הלוי, עקיבא נוף, אסף יגורי, סטף ורטהיימר, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, מאיר זורע, שפיק אסעד, שמואל טולידנו, דוד גולומב, ושלמה אליהו. מחקרים על מקור מצביעי המפלגה הצביעו על כך שהיא לקחה כ-5 מנדטים מהמערך כ-4 מנדטים מהליכוד, כ-5 מנדטים מהליברלים עצמאיים ורצ אותם היא ריסקה וכן מתמיכה רחבה בקרב המצביעים החדשים[2]. ד"ש זכתה ל-26% תמיכה אצל אשכנזים (הם או אביהם היו ילידי אירופה-אמריקה), 20% בקרב ילידי ישראל ורק 12% בקרב המזרחיים (הם או אביהם יליד אסיה או אפריקה). 75% ממצביעי המפלגה היו אשכנזים, 18% מזרחים ו-6% ילידי ישראל[3].
לאחר הבחירות
למרות ההצלחה בבחירות, לא נהייתה ד"ש ללשון המאזניים הדרושה להקמת קואליציה כפי שקיוו אנשיה. המהפך הפוליטי היה שמור לליכוד ולמנחם בגין, שהצליח להרכיב קואליציה בלעדיה, תוך השארת מספר תיקים שיינתנו לאנשי ד"ש לכשיצטרפו לקואליציה. ד"ש אמנם הצטרפה לאחר מכן לממשלתו של בגין, באוקטובר 1977, אך לא השפיעה רבות על התנהלותה. יגאל ידין התמנה לסגן ראש הממשלה, מאיר עמית לשר התחבורה והתקשורת, ישראל כץ, שלא היה חבר כנסת, לשר העבודה והרווחה, ושמואל תמיר לשר המשפטים. מאיר זורע, שהרגיש חוסר תוחלת מהפעילות הפוליטית, התפטר מהכנסת כבר בפברואר 1978 ובמקומו נכנס לכנסת איש העסקים שלמה אליהו.
ההתפוררות
לא ארכו הימים, והמפלגה התפצלה (14 בספטמבר 1978) לשתיים: התנועה הדמוקרטית של יגאל ידין, שמואל תמיר, בנימין הלוי, עקיבא נוף, מרדכי אלגרבלי, שלמה אליהו ושפיק אסעד שנשארו בקואליציה, והתנועה לשינוי ויוזמה של אמנון רובינשטיין, סטף ורטהיימר, מרדכי וירשובסקי, זיידאן עטשי, שמואל טולידנו, מאיר עמית ודוד גולומב, אשר פרשו מהקואליציה (מאיר עמית פרש מהממשלה) או התנגדו לכניסה לקואליציה. חבר נוסף מטעם המפלגה, אסף יגורי, הקים סיעת יחיד משלו, יעד שמה.
אך בהתפצלות זו לא תם סיפורה של המפלגה, שכן חצאיה המשיכו להתפורר במהלך שנת 1980. עד סופה פרשו מהתנועה הדמוקרטית ארבעה חברים (שלושה מהם, עקיבא נוף, שלמה אליהו ושפיק אסעד, הקימו את סיעת "אחווה") ומהתנועה לשינוי וליוזמה - שניים (אשר עברו למערך). יוסף תמיר עבר מהליכוד לשינוי וליוזמה אשר שינתה את שמה ל"שינוי - מפלגת מרכז".
שנת 1981 לא הביאה עמה התפתחויות רבות בסיפור קרעי המפלגה-לשעבר. במרץ 1981 התנועה הדמוקרטית שבקה חיים באופן סופי וכל שלושת חבריה הנותרים (יגאל ידין, בנימין הלוי ושמואל תמיר) הפכו לח"כים יחידים. ב-11 במאי 1981 יוסף תמיר פרש מ"שינוי - מפלגת מרכז", ושפיק אסעד מסיעת "אחווה" הצטרף לרשימת תל"ם.
הירושה
לאחר סיום כהונתה של הכנסת התשיעית והבחירות לכנסת העשירית, היורשת היחידה של המפלגה הייתה מפלגת "שינוי - מפלגת מרכז", שכן שאר חברי המפלגה פרשו מהפוליטיקה, הצטרפו למפלגות הגדולות ("עבודה" ו"ליכוד") או לא הצליחו לעבור את אחוז החסימה בבחירות.
"שינוי - מפלגת מרכז" בראשותו של אמנון רובינשטיין המשיכה להתקיים על המפה הפוליטית כמפלגה קטנה (קיבלה 2–3 מנדטים בבחירות) עוד לכ-10 שנים לאחר התפוררות ד"ש, ולאחר-מכן היא הצטרפה לבלוק מרצ יחד עם מפ"ם ורצ.
ב-17 בינואר 1999 שבה "שינוי" והתפצלה מבלוק מרצ (למעט רובינשטיין עצמו), כאשר הבלוק התמזג למפלגה אחת. אברהם פורז צירף אליה את טומי לפיד, שהפך למנהיג המפלגה, ואליה הצטרפו פוליטיקאים אחרים מהזרם המרכזי, כגון אליעזר זנדברג מצומת. הם הקימו את מפלגת שינוי, אשר הייתה שונה מד"ש והתמקדה בעיקר בכפייה הדתית. המפלגה קיבלה 6 מנדטים בבחירות 1999, ובבחירות 2003 זכתה להצלחה של 15 מנדטים והצטרפה לממשלת שרון. בדומה לד"ש, גם ב"שינוי" התגלעו סכסוכים והיא התפצלה לשתי מפלגות לקראת בחירות 2006 ("שינוי" ו"חץ"), שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה.
ראו גם
לקריאה נוספת
- נחמן אוריאלי, אמנון ברזילי עלייתה ונפילתה של ד"ש, תל אביב: רשפים, 1982
- אהרון וייס, ד"ש - עלייתה ונפילתה של מפלגה פוליטית, אוניברסיטת בר-אילן עבודת דוקטורט, 1997
- אמנון רובינשטיין, ניסיון פוליטי מסוים, הוצאת ידיעות אחרונות, 1998
- שמואל תמיר, בן הארץ הזאת: אוטוביוגרפיה (2 כרכים), לוד: זמורה-ביתן, 2002[4].
קישורים חיצוניים
- ד"ש באתר הכנסת
- אוסף התנועה הדמוקרטית לשינוי (V 2345), באתר הספרייה הלאומית
- חיים מזר, "עלייתה ונפילתה של מפלגת ד"ש" באתר המולטי יקום של אלי אשד חלק 1 חלק 2
הערות שוליים
- ^ שמואל כץ, תכנית ידיו ומעיל רוליסה, מעריב, 2 בפברואר 1977
- ^ שבח וייס, שלטון, אופוזיציה ואלטרנטיבה, עם עובד, 1981, עמוד 50
- ^ Alan Arian, Security Threatened: Surveying Israeli Opinion on Peace and War, page 150
- ^ ראו ביקורת:אריה נאור, פלצור ולו לולאה כפולה, ישראל חוברת 3, אביב תשס"ג, 2003, עמ' 201–208
| סיעות הכנסת התשיעית | ||
|---|---|---|
| קואליציה | הליכוד (חרות • המפלגה הליברלית • לע"ם) • ד"ש • מפד"ל • שלומציון • אגודת ישראל • התנועה הדמוקרטית • ח"כ יחיד: משה דיין | |
| אופוזיציה | המערך (העבודה • מפ"ם) • חד"ש (הפנתרים השחורים • רק"ח) • פיתוח ושלום • מחנה של"י • רצ • ליברלים עצמאיים • פועלי אגודת ישראל • הרשימה הערבית המאוחדת | |
31606850התנועה הדמוקרטית לשינוי