נבטים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בנַבַּטִים, עם קדום. אם התכוונתם למשמעויות נוספת, ראו נבטים (פירושונים).
מסלולי הנבטים
שרידי יישוב בשבטה
בעיר הנבטית פטרה החצובה בסלע

הנַבַּטִים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי[1]) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הם עסקו בהעברת סחורות דרך המדבר לשיווק ביוון העתיקה, ואחר כך ברומא. בעיקר סחרו במור ולבונה (שהובאו מאזור תימן וסומליה), וכמו כן בסוגי בשמים נוספים, תבלינים (שהובאו מהודו), מלח, בדים יקרים, ואף אספלט (ששימש ליצירת מומיות). ייחודם וכוחם של הנבטים היה בכך שידעו כיצד לשרוד ולאתר מים במדבר, ונהגו לחצות אותו בשיירות של עשרות גמלים. במהלך הזמן נקבע מסלול דרך הבשמים בו הוקמו תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ לאורך המסלול ונחפרו בורות מים לאגירת מי נגר. סחורותיהם הגיעו לנמל עזה, משם יצאו לעיבוד במצרים ואחר כך לאירופה.

מוצא הנבטים

הנבטים היו שבטים ערביים שהגיעו לאזור ארץ ישראל מצפון חצי האי ערב. לאחר שהאדומים פלשו לארץ יהודה, הנבטים חדרו לארץ אדום. הם לא קראו לעצמם נבטים: שם זה ניתן להם על ידי היוונים. יוספוס פלביוס (הוא יוסף בן מתתיהו) קרא לחבל הארץ שבין סוריה לחצי האי ערב, ובין נהר הפרת לים סוף, בשם נבטיה. בהמשך אימצו לעצמם הנבטים את השפה הארמית.

היסטוריה

מרכזי מושבם היו הערים פטרה וסלע, וייתכן שאלה שני שמות, יווני וכנעני, לאותה עיר. העיר פטרה נקראה גם בשם רקם, כנראה בטעות, על ידי ההיסטוריונים היווניים. הנבטים מוכרים להיסטוריונים החל מסוף המאה ה-4 לפנה"ס, כאשר הותקפו על ידי היוונים הסורים כחלק ממלחמות הדיאדוכים שהחלו אחרי מותו של אלכסנדר הגדול. הירונימוס מקארדיה, שעליו הטיל (סביב 312 לפנה"ס) דמטריוס בן אנטיגונוס מונופתלמוס את המשימה לפקח על ים המלח ולאסוף את האספלט[2], תיאר את הים שנמצא ב"ארץ הנבטים" והוא הסופר היווני הראשון הידוע לנו שהזכיר אותם.[3] היוונים לא הצליחו לשעבד את הנבטים. התרבות הנבטית הושפעה מהתרבויות היוונית, המצרית והסורית (אשורית) שסבבו אותה. הנבטים שלטו על חבל ארץ גדול יחסית בין סוריה למצרים.

הממלכה הנבטית

ערך מורחב – הממלכה הנבטית

בראשית תקופת החשמונאים בארץ ישראל (המאה ה-2 לפנה"ס) היו קשרי ידידות בינם לבין הנבטים. בעלות אלכסנדר ינאי לכס השלטון (103–76 לפנה"ס) רצה להרחיב את ממלכתו וכבש את עזה בשנת 100 לפנה"ס, ודחק את הנבטים מהנגב. הנבטים המשיכו להעביר סחורות, אך במקום לחצות את הנגב נעו על דרך המלך בגב ההר (אדום, מואב והגלעד), עד פיניקיה ומסופוטמיה, וכך למעשה מצאו שווקים חדשים לסחורותיהם.

בימיו של הורדוס (37–4 לפנה"ס) חזרו הנבטים לשווק את סחורותיהם מעזה ומאל עריש, בזכות הסכמים עם המלך (הורדוס היה חצי נבטי בעצמו, מצד אמו, קיפרוס). למרות ניסיונות ההשתלטות על ממלכתם הנבטים נותרו עצמאים למדי, ובעליית האימפריה הרומית שילמו לה מס ולא יותר.

העיר פטרה הוקמה כפתרון לאוכלוסייה הנבטית שאינה מסוגלת להילחם, ולכן נבנתה כעיר נסתרת ומבודדת. רק במאה ה-1 לספירה החלה העיר פטרה להתפתח כעיר בירה. בעקבות ההתפתחות העירונית הגיעה גם שושלת מלוכה וכלכלה מפותחת בעלת מטבע. לא ברור מדוע דווקא פטרה - מאחר שהעיר אינה ניצבת על נתיבי השיירות, אך ככל הנראה המקום שימש מעין בנק, בו נשמרו אוצרות הנבטים, והפך מקום מרכזי מאוחר יותר.

התקופה הרומית והביזנטית

המלך הנבטי האחרון, רבאל השני נפטר בשנת 106 לספירה, וממלכת הנבטים סופחה לרומא על ידי הקיסר טראיאנוס בשנה זו או בשנה העוקבת והפכה לפרובינקיה ערביה.

במהלך המאות הראשונות לספירה נשמט המסחר מידי הנבטים, בין השאר, מפני שהרומאים החלו לסחור באמצעות ספינות. לקראת סוף התקופה הרומית תחנות המעבר של הנבטים התפתחו והפכו ליישובי קבע, ואחר כך לערים. ככל הידוע היו בשליטתם כשבעה יישובים גדולים: חלוצה, עבדת, ממשית, שבטה, רחובות בנגב, מואה וניצנה. באותה תקופה התחוללה החדירה של התרבות הרומית לחיי היומיום של הנבטים וגברה על מורשתם; הן טכנולוגיית הבניה רומית בעריהם, והן באימוץ האלילים הרומים. הנבטים העוסקים במסחר הלכו ונתמעטו, ולעומת זאת התרחב העיסוק בחקלאות מדברית.

בראשית התקופה הביזנטית (324–638) קיבלו על עצמם תושבי הערים הנבטיות, שעד אז היו פגאנים, את הנצרות, ולמעשה הפכו לביזנטים, עם הכיבוש הערבי וראשית התקופה הערבית בארץ ישראל התאסלמו ונטמעו בחברה הסובבת.

כתובת-סלע הכוללת גם סימנים נבטיים בוואדי ראם (ירדן)

התרבות הנבטית

לאחר הגיעם לאזור ארץ ישראל הפכו הנבטים בהדרגה, תוך כדי מיזוג עם השבטים המקומיים, משבט של ערבים נוודים לעם יושב ערים והקימו ממלכה חשובה. השפה הנבטית הייתה שפה שמית, תערובת של ערבית וארמית. בראשיתם דיברו ערבית, אבל לאחר התנחלותם באזור הושפעו מהשפה הארמית, שהייתה שלטת באזור.

הנבטים פיתחו תרבות ואמנות משלהם, שאת שרידיהן ניתן לראות בעריהם: פטרה, עבדת ואחרות. הדת הנבטית הייתה דת ערבית טרום-מוסלמית. הם עבדו את האל הערבי דושרא (אל ההר), ואת האלילות הערביות אל-עוזא (אלת האהבה), אל-לאת ואל-מנאת (אלת הלבנה). אחדים ממלכיהם הפכו בעיניהם לאלים, כמו במצרים. אחד ממלכים אלה במאה הראשונה לפני הספירה היה עבד, שהיוונים קראו לו עובודס. הוא נלחם ביהודים החשמונאים, ונהרג בקרב עם המלך היווני-סורי אנטיוכוס דיוניסוס (אנטיוכוס הי"ב). על שמו קרויה העיר עבדת שבנגב. עם זאת, השרידים מהתרבות הנבטית מועטים ביותר – פועל יוצא של חייהם כנוודים הוא שלא השאירו אחריהם הרבה מבנים או היסטוריה כתובה.

ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס בן המאה הראשונה לפנה"ס טען שהנבטים שמרו בסוד את דרכי המסחר שלהם ואת מוצא הטובין שבהם סחרו. הוא תיאר אותם כשבט רב-עוצמה שמנה כעשרת אלפים לוחמים והיה החשוב בשבטים של צפון ערב. לפי דיודורוס הנבטים לא עסקו בחקלאות, לא בנו לעצמם בתים קבועים, לא שתו יין, רעו עדרים ועסקו במסחר בשמים שהגיעו מתימן. (בתנ"ך, ירמיהו ל"ה יד, מוזכרת מערכת חוקים דומה אשר חלה -להבדיל-על צאצאי יְהוֹנָדָב בֶּן-רֵכָב, מראשי מרד יהוא.) לפי דיודורוס, הנבטים קיימו את חייהם כנוודים בלבד, אבל גרסה זאת סותרת לכאורה את העובדה שהם ישבו בערים כמו פטרה, סלע, ועבדת.

פולחן

מעט ידוע על האמונה והפולחן הנבטי. ידוע ששלישיית האלים הראשית הייתה דושרא, קאום ועוזה כשאלת מלווה אותם במסעם. הם היו עובדי שמש כמו הרבה עמים אחרים במרחב. אך, יחד עם זאת אחד מסמליהם היה סהר או חצי סהר עם כוכב (בדומה לכת קומראן למשל). האסלאם, שנוצר באזור בשלהי הממלכה הנבטית, אימץ הרבה מפולחנם ומסמליהם.

בפטרה ובוואדי ראם ישנם מקדשים לאלילים השונים.

ביישובים קטנים שלא יכלו להכיל מקדשים גדולים היה מוגדר אזור ה"כעבה" (במשמעות המקורית "מרובע" - בגלל צורתו בהצטלבות הרחובות הראשית), ששם היו מוצבים פסלי האלילים. המאמין היה מקיף את הכעבה ומתפלל לכל אחד מהאלים שבהיקף.

לאורך דרכי המדבר ניתן למצוא ציורי סלע של האלילים השונים, שייתכן והיו מקומות פולחן לנוודים.



לקריאה נוספת

  • יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
  • ‫יגאל ידין, ממלכת הנבטים, הפרובינקיה ערביה, פטרה ועין גדי לאור התעודות מנחל חבר, בתוך: ‫אילת (קובץ): ירושלים: הכנוס הארצי השמונה-עשר לידיעת הארץ, תשכ"ג-1963, עמ' 149–167.
  • Philip C. Hammond, The Nabataeans: Their History, Culture and Archaeology, (Studies in Mediterranean Archaeology), Gothenburg, 1973, 129 pp.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נבטים בוויקישיתוף

מחקרים

הדרכה

הערות שוליים

  1. ^ הערך: נביות, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 644.
  2. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 100, סעיפים 2-1.
  3. ^ מנחם שטרן - Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I: V. Hieronymus of Cardia, No.10, pp. 18-19
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25150671נבטים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=נבטים&oldid=665531"