מבצע נחשון

מבצע נחשון

מלחמה: מלחמת העצמאות
תאריכים	5 באפריל 1948 – 16 באפריל 1948 (12 ימים)
קרב לפני	מבצע חסידה
קרב אחרי	מבצע הראל
תוצאה	ניצחון יהודי
הצדדים הלוחמים היישוב ההגנה פלמ"ח כוחות ערבים: צבא הג'יהאד הקדוש מתנדבים עיראקים ערבים מקומיים מנהיגים דוד בן-גוריון    מפקדים שמעון אבידן עבד אל-קאדר אל-חוסייני חסן סלאמה

מבצע נחשון היה מבצע של ההגנה במלחמת העצמאות, שהחל בליל 6-5 באפריל 1948 והסתיים ב-15 באפריל. מטרתו הייתה לפרוץ את הדרך לירושלים, אשר הייתה מנותקת במידה זו או אחרת מאז פרוץ המלחמה, באמצעות יצירת ציר מאובטח, ועל ידי ארגון, העברת ואבטחת שיירות אספקה ותגבורת לעיר.

מבצע זה, אשר נערך בו זמנית עם קרבות משמר העמק, סימן את נקודת המפנה בשלב זה של המלחמה. מכאן ואילך, גילה היישוב יתרון ברור על ערביי ארץ ישראל, אשר נעזרו במתנדבים מן הארצות השונות. עם זאת, פתיחת הציר לירושלים הייתה זמנית, כיוון שהכוחות לאבטחת הדרך הופנו לגזרות אחרות עם סיום המבצע.

המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו ב"הגנה" היה 'נחשון', שנהרג מספר ימים קודם לכן במרחב המבצע.

רקע

כמעט כל הדרכים שמחוץ לערים היהודיות, עברו בקרבת, ולעיתים בתוך, יישובים ערביים, עד כדי טווח של נשק קל. היישוב היהודי, העירוני יותר והמתקדם יותר, היה תלוי יותר מן הערבי בתקינות התחבורה, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה, שאף התאימה מאוד לאופי הכוחות שברשותם, עת רבים מהם לא היו מגויסים גיוס מלא. באזורים בהם שלטו הערבים באופן מוחלט על קטעים נרחבים מן הדרך, כמו הכבישים מירושלים לשפלה ולגוש עציון, הדרכים לנגב ועוד, הלחימה על הדרכים הייתה קשה ורבת קורבנות. הכישלון ליישם את תוכנית החלוקה הביא את נציג ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, להעלות הצעה, ב-17 במרץ 1948, במועצת הביטחון, להקפיא את תוכנית החלוקה ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם. עם זאת, עד סוף חודש מרץ, למרות הקרבנות, נשמר הקשר עם היישובים היהודיים. אולם באותו שלב החמיר המצב: מספר שיירות שיעדן יישובים מבודדים, כשיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, ושיירת יחיעם, הושמדו כולן או חלקן (השלוש האמורות הותקפו בשבוע אחד בסוף מרץ, 'שבוע השיירות'), ובחלקן אף לא הגיעו ליעדן. המצב בירושלים החמיר, ואף עלה חשש לנפילתה.

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל 'ההגנה' פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד 'ההגנה' במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. לראשונה הוחלט על השתלטות קבועה על השטחים שיכבשו.

תוכנית והכנות

תכנון המבצע וביצועו החלו בסוף מרץ, לאחר קרב שיירת נבי דניאל, אשר הבהיר כי שיטת השיירות הנוכחית מיצתה את עצמה, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. באותו מועד מטכ"ל 'ההגנה' הציע ריכוז של כ-500 לוחמי פלמ"ח, בשלוש פלוגות, לצורך פריצת הדרך לירושלים, ואספקת מזון לעיר לחודש אחד לפחות.

לוחית זיכרון לאונייה "נורה" בנמל תל אביב

דוד בן-גוריון, אשר החזיק בתיק הביטחון באותה עת, ואשר ראה את ירושלים כמרכז הכובד של המערכה כולה, הורה לרכז כוח גדול של כ־1,500 לוחמים למבצע זה, לעיתים תוך דילול גזרות אחרות מלוחמים ומנשק. ערב המבצע טען בן-גוריון, כי הכנעת ירושלים תהיה מכה אנושה ליישוב היהודי, ולכן יש לצאת למבצע, למרות הסיכונים. המבצע, אשר נועד ליצור ציר מאובטח לעיר, התאפשר בעזרת הגעת כמות גדולה של נשק באותם ימים ממש:

• מטוס דאגלס DC-4 נחת ליד באר טוביה ובו 200 רובים ו-40 מקלעים (מבצע חסידה).
• אוניית הרכש 'נורה' הצליחה לעקוף את ההסגר הבריטי ולפרוק בנמל תל אביב 4,300 רובים ו-200 מקלעים (אלה ירו במבצע רק כדורים בודדים, כיוון שהלוחמים לא ידעו עדיין להפעילם כהלכה).

רוב חלקו המערבי של הציר המאובטח המתוכנן היה דרך אשר עקפה מדרום את חלקו המערבי של כביש יפו-ירושלים (במערבו: כביש 44 של ימינו, בקירוב), שכן בית דג'אן (בית דגן), רמלה ועוד, היו בידיים ערביות. כך, חלקו המערבי של ציר זה נועד לעבור בכביש 411 ובכביש 3, בקירוב, של ימינו. בקטע זה תוכנן לכבוש את חולדה הערבית ואת דיר מוחיסין, ולהציב חסימות כלפי יישובים ערביים מרוחקים יותר. הקטע המזרחי, משער הגיא לירושלים, עבר ברובו בכביש 1 של ימינו, ובו תוכנן לכבוש רק רצועה בצמוד לכביש. הקטע שבין לטרון לשער הגיא, זה שבין הגזרה המערבית למזרחית, לא נועד להיכבש, בין היתר, כדי שלא להתנגש בבריטים. השיירות נועדו לעבור בו בחסות ליווי, כמו בחודשי המלחמה הראשונים.

הרכב הכוחות

מברק היציאה למבצע נחשון

הצד היהודי

בראש המבצע נועד לעמוד יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, אלא שאלון 'נתקע' באותה העת בגוש עציון הנצור. לפיכך, עמד בראשו מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן.

שמעון אבידן (משמאל) מפקד המבצע במלחמת העצמאות. מימינו: סגנו ב'גבעתי', מאיר דוידזון.

הכוח שהוקצה עבור המבצע כלל כשלושה גדודים:

1. גדוד מקובץ, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין): פלוגת פלמ"ח, פלוגה מחטיבת אלכסנדרוני וטירונים מ'גבעתי' ומחטיבת קרייתי. חלק מן הפלוגות אף הן היו מקובצות. על הגדוד פיקד חיים לסקוב. הגדוד קבע את בסיס יציאתו בחולדה.
2. הגדוד הרביעי של הפלמ"ח בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. רובו של הגדוד עלה לקריית ענבים בשיירה הראשונה של המבצע.
3. גדוד מקובץ נוסף, אשר שימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הגדוד חנה במחנה ביל"ו, אשר זה עתה נעזב על ידי הבריטים.

בגזרה המזרחית של המבצע נטלו חלק בקרבות שתי פלוגות של חטיבת עציוני. בפועל, עם המטות והעתודות, מנה הכוח הכולל המיועד למבצע כ-2,000 חיילים. כלומר, מספר גבוה אף יותר מזה שבן-גוריון תבע.

כן הוקצו מטוסים קלים של שירות האוויר לקישור, סיור ושליטה.

בשל היקף הכוחות, בשל היותם כוחות מקובצים מיחידות שונות, ובהיעדר היכרות אישית בין כל החיילים בכל הדרגים, וכן כיוון שהיציאה מן המחתרת הייתה בעיצומה, הונהגו לראשונה ב'הגנה' סימני דרגה למפקדים.

הצד הערבי

על פי דיווחי המודיעין של 'ההגנה', אשר המידע שבידו היה קלוש למדי, במחנה ואדי סראר (נחל שורק), היו שלוש פלוגות של מתנדבים עיראקים; בחולדה הערבית היה כוח בגודל פלוגה, בערך; בדיר מוחייסין היה כוח של כ-300 לוחמים; בבית ג'יז: כשתי פלוגות; בין שער הגיא ללטרון היו כ-800 לוחמים. על פי אותו מידע מודיעיני, שלא אומת, היו לערבים משוריינים ומרגמות. במבט לאחור, ואף תוך כדי המבצע עצמו, נראה כי המידע אודות מיקום ריכוזי הכוחות הערביים היה כללית מדויק, אך הייתה הפרזה באשר לעוצמתם.

הלחימה

הגזרה המערבית

למבצע בגזרה המערבית קדם פיצוץ אגף במפקדת חסן סלאמה על ידי כוח של חטיבת גבעתי, בלילה שבין 4 ל-5 באפריל 1948. אמנם חסן סלאמה, מפקד החטיבה המערבית של צבא הג'יהאד הקדוש, הכוח הערבי העיקרי בגזרה, נעדר בעת הפיצוץ, אך בכל זאת נהרגו בפיצוץ כמה עשרות מלוחמיו. הכוח המערבי יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחסם דרכים צדדיות, המובילות לנתיב השיירה המיועדת לירושלים. באותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית, את הכפר סיידון ואת דיר מוחיסין. בחצות הלילה שבין 5 ל-6 באפריל, נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. הכוח כבש את סיידון, את דיר מוחיסין ואת שייח' מוסא, גבעה בקרבת דיר מוחיסין. הערבים פתחו בהתקפות נגד על דיר מוחיסין ב-6 וב-7 באפריל, ואלה נהדפו בקושי רב, תוך סיוע של כוח מגדוד העתודה. בשלב זה הבריטים תבעו מן 'ההגנה' לפנות את הכפר, הניצב על ציר התפנותם מן הארץ. 'בתמורה', הבטיחו להחזירו ל'הגנה' לאחר שיתפנו (ועמדו בהבטחה). כיוון שכך, 'ההגנה', שסבלה ארבעה הרוגים ו-14 פצועים, פינתה את הכפר לקראת חצות 7 באפריל, והבריטים נכנסו לכפר למחרת. מכאן ואילך, האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר המבצע, וכוחות 'ההגנה' בגזרה הסתפקו בעיקר בביצוע מספר פשיטות על יעדים ערביים. כיוון שאזור המחנה הצבאי הבריטי בוואדי צראר (נחל שורק) נותר מוקד של אי שקט מצד הערבים, הוחלט באמצע החודש להשתלט גם עליו. פלוגה שנשלחה לבצע את המשימה מצאה את המחנה ריק. ב-15 באפריל נערך ניסיון לכבוש את סג'ד וקזאזה (דרומית מערבית לטל שחר). בשל טעות בניווט והתנהלות איטית של הכוח, בגודל שלוש פלוגות, עלה אור היום עוד בטרם החלה ההתקפה, ומפקד הכוח, אלדד אוארבך, החליט לסגת מבלי לבצע את המשימה.

'ההגנה' סבלה, עד 11 באפריל, עת הסתיימו עיקר הקרבות באזור זה, משבעה הרוגים בקרבות הגזרה המערבית, חייל אחד שנעדר ו-38 פצועים.

הגזרה המזרחית

ערך מורחב – קרב הקסטל

בגזרה זו גילו הכוחות הערביים התנגדות חזקה בהרבה. מוקד הקרבות היה הקסטל. המקום, החולש על חלקה האחרון של הדרך לירושלים, נכבש על ידי הפלמ"ח בליל 2 ו-3 באפריל, עוד בטרם החל המבצע. לאחר הכיבוש העביר הפלמ"ח את הקסטל לחטיבת 'עציוני'. בימים הבאים עבר המקום מיד ליד בשמונת ימי קרב הקסטל, בהם נהרג מפקד החטיבה המזרחית של צבא הג'יהאד הקדוש, עבד אל-קדר אל-חוסייני. בסופו של קרב הקסטל, בו השתתפו מן הצד היהודי כוחות הפלמ"ח ו'עציוני', נותר ההר בידי כוחות 'ההגנה', אשר ספגו אבדות כבדות. כן הותקף משק ילדים מוצא על ידי ערבים מקאלוניה הסמוכה. ב-9 באפריל, בשולי הקרבות בגזרה המערבית, כבשו האצ"ל והלח"י את הכפר דיר יאסין, תוך הרג רב בתושביו. ב-11 באפריל כבש הפלמ"ח את קאלוניה, וכך אובטחה התנועה בחלקו האחרון של הכביש לירושלים.

כוחות הפלמ"ח הגיעו ללא אירועים מיוחדים לקריית ענבים בבוקר 6 באפריל. השיירה המשיכה, בעוד קרב הקסטל בעיצומו, והגיעה בשלום לירושלים.

תוצאות המבצע ואחרית דבר

הכוחות שהוקצו למבצע החלו להתפזר ולחזור ליחידות האם החל מ-16 באפריל. מיד לאחר פריצת הדרך, יצאה שיירה של כ-200 משאיות מחולדה לירושלים. עד סיומו של המבצע ב־16 באפריל, הגיעו שלוש שיירות לעיר הנצורה, ועוד שלוש שיירות לעיר עברו במבצע הראל, ממשיכו של 'נחשון'. לצורך מבצע אחרון זה התארגנו כוחות הפלמ"ח, אשר הופקדו כעת על הדרך לירושלים, בחטיבה אשר קיבלה את שם המבצע. בסיום מבצע 'הראל' נחסמה הדרך שוב. על אף שהדרך לירושלים נפרצה לפרק זמן קצר בלבד, הייתה למבצע חשיבות רבה:

1. הועברו כמויות גדולות של מזון ואספקה לירושלים העברית, שאיפשרו לה להחזיק מעמד במצור (שחודש לאחר תום המבצע) עד לפריצת דרך בורמה ביוני 1948.
2. היישוב היהודי בא"י הוכיח בפעם הראשונה שהוא מסוגל ליטול יוזמה צבאית, לתקוף, לכבוש ולשמור על כיבושיו.
3. המורל בארגון 'ההגנה', ואף ב'יישוב' כולו, עלה.
4. מבצע זה סימן את תחילת התמוטטות הכוחות הערביים בארץ ישראל, אשר התרחשה בששת השבועות אשר מתחילתו, ועד להכרזת העצמאות באמצע מאי. הקסטל היה הכפר הערבי הראשון (פרט לקיסריה) בו המשיכו היהודים להחזיק לאחר כיבושו. מכאן ואילך, מגמת ההחזקה בשטחים שנכבשו נמשכה, ואף גברה בשבועות הבאים, עם כיבוש טבריה, חיפה, צפת, בית שאן ועוד. מן הבחינות שהוזכרו, המבצע היווה מפנה חשוב במלחמה.

לדברי יגאל ידין, "החשיבות של מבצע 'נחשון' חורגת הרבה מגבולותיו", משום שלא רק שנפתחה הדרך לירושלים, אלא שבמבצע זה הפעילה ההגנה "לראשונה כוח חטיבתי במסגרת אופרטיבית אחת".

מבצעים נוספים שמטרתם הייתה לפנות את הדרך לירושלים ולסביבתה בוצעו לפרקים במהלך השבועות הבאים. כך, כאמור, יצא מבצע הראל לדרך מיד עם סיומו של מבצע נחשון ומיד לאחריו (22 באפריל) החל מבצע יבוסי. במבצע אחרון זה, אשר נערך בעיקרו בירושלים עצמה, דוללה הגנת הדרך לירושלים, והיא נחסמה מחדש. במבצע מכבי, במאי, שוב ניסתה 'ההגנה' לפרוץ את הדרך לירושלים ולהסיר את המצור, לשווא.

לקחים

עם ההצלחה הצבאית, מול יריב שאינו צבא סדיר אף הוא, עלו על פני השטח ליקויים ארגוניים ומבצעיים, חלקם תולדת חוסר ניסיון, כמו גם המעבר ממחתרת לצבא סדיר. כך למשל, נעדרה בחלק מן הכוחות משמעת אפסנאית (חתימה על ציוד, שמירתו, החלפת בלאי, והחזרת הציוד בהתאם לחתום). גם רמת המשמעת הכללית לא הייתה גבוהה. כך, סירבו כוחות 'עציוני' לקבל את מרות טבנקין, אף על פי שהאחרון נתמנה למפקד הגזרה המזרחית. במישור הקרבי, רמת האימון התגלתה לעיתים קרובות כלא מספקת. למשל, חיילים רבים עדיין לא הפנימו שעליהם להסתער, שכן בתקופת המחתרות, כמו גם בפשיטות ובקרבות ההגנה, שאפיינו את חודשי המלחמה הראשונים, הם התרגלו להתגנב אל היעד, או לחילופי יריות. כן התרגל הפלמ"ח, בקרבות ימים עברו, שלא להחזיק בכיבושיו, וכללית, לא רגיל היה לנהל קרב הגנה. הדבר הציב קשיים חמורים בקרב הקסטל, וכמעט עלה בכישלון.

עם חשיבותן, מעברן של שלוש שיירות בלבד (ועוד שלוש עד 20 לחודש) לאחר מבצע חטיבתי, הוכיח את הצורך בארגון שיירות יסודי יותר ויעיל יותר. ואכן, במבצע 'הראל' ניכר שיפור בנושא זה.

לקריאה נוספת

• אורי אבנרי, בשדות פלשת - 1948, הוצאת טברסקי, 1949 (אודות הקרב בדיר מוחיסין)
• יואב גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר: תרומתם של יוצאי הצבא הבריטי להקמת צה"ל, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ו, 1986, עמ' 108–128
• מטכל/אג"מ-מה"ד, ענף היסטוריה ומטכל/קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, מלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה, 1957, עמ' 33–39

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מבצע נחשון בוויקישיתוף

• אבשלום קור, על שמו של מבצע נחשון(הקישור אינו פעיל), גלי צה"ל, באופן מילולי, 28 במרץ 2010
• מבצע נחשון, 1948, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36321181מבצע נחשון