לימור לבנת

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לימור לבנת
לידה 22 בספטמבר 1950 (גיל: 74)
חיפה, ישראל
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה אוניברסיטת תל אביב
מפלגה תנועת החרות, הליכוד
סיעה הליכוד, הליכוד-גשר-צומת, הליכוד - ישראל ביתנו
שרת התקשורת ה־21
18 ביוני 19966 ביולי 1999
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
שרת החינוך, התרבות והספורט ה־16
7 במרץ 200114 בינואר 2006
(4 שנים ו־44 שבועות)
תחת ראש הממשלה אריאל שרון
שרת התרבות והספורט ה־2
31 במרץ 200914 במאי 2015
(6 שנים ו־6 שבועות)
תחת ראש הממשלה בנימין נתניהו
חברת הכנסת
14 באפריל 199231 במרץ 2015
(23 שנים)
כנסות 1219
יו"ר הוועדה לקידום מעמד האישה ה־2
4 באוגוסט 199331 ביולי 1994
(51 שבועות ו־5 ימים)

לימור אהבה לִבְנַת (נולדה בחיפה ב-22 בספטמבר 1950, י"א בתשרי ה'תשי"א) היא פוליטיקאית ישראלית המשמשת יושבת ראש הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל ויושבת ראש דירקטוריון מוזיאון ישראל. בעבר שימשה חברת הכנסת ושרה בממשלות ישראל.

ביוגרפיה

לבנת היא בתם של לוחם הלח"י עזריאל לבנת (וויס) ושל הזמרת ולוחמת הפלמ"ח שולמית לבנת. אחיה הוא פעיל הימין וראש מטה חומת מגן לשעבר, נעם לבנת.

גדלה בחיפה ועברה בהמשך עם משפחתה לרמת גן. את שנות התיכון החלה ב"אהל שם" ברמת גן, ולאחר מכן עברה לתיכון דביר, בו סיימה את לימודיה התיכוניים. שירתה כמש"קית ח"ן, חינוך וסעד בחיל השריון.

למדה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב וכיהנה כסגן יו"ר אגודת הסטודנטים, אך לא סיימה את לימודיה. פרסומאית במקצועה.

הייתה ממלאת מקום יושב-ראש תנועת הליכוד העולמי, חברה בשדולת הנשים וחברה בהנהלת "שורשים".

לבנת נכללה ברשימת "הליכוד" בבחירות לכנסת השתים עשרה, אך נכנסה לכנסת ה-12 רק בשלהי כהונתה (14 באפריל 1992). כיהנה כחברת הכנסת מאז ועד הכנסת ה-19. לבנת כיהנה כיושבת ראש ועדה לקידום מעמד האישה, ועדת משנה לייצוג נשים וועדת החקירה לבדיקת רצח נשים. כמו כן הייתה חברה בוועדת החינוך והתרבות, ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, ועדת הכספים וועדת החוץ והביטחון.

שימשה כיושבת ראש מטה ההסברה של הליכוד בבחירות לכנסת הארבע עשרה בשנת 1996, שבהן נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה.

פעילותה כשרת התקשורת

בשנים 19961999 לבנת כיהנה כשרת התקשורת בממשלת נתניהו הראשונה. בתקופת כהונתה כשרת תקשורת נמשך תהליך פתיחת ענף התקשורת למתחרים נוספים, שהחלו קודמיה. בפרט התאפשרה תחרות בתחום השיחות הבינלאומיות והכנסת שתי חברות בנוסף ל"בזק" לתחום זה. כתוצאה ממהלך זה הוזלו משמעותית מחירי שיחות הטלפון אל מחוץ לישראל. בימי לבנת הוחלט גם על הכנסת מפעיל סלולרי שלישי (פרטנר). בנוסף פעלה לבנת להכנסת טלוויזיה רב-ערוצית באמצעות לוויין (YES) כתחרות לטלוויזיה בכבלים ולהגדלת מספר הערוצים המשודרים בכבלים באמצעות מפיקים עצמאיים. לבנת פעלה למציאת הסדר חוקי למניעת סגירתה של תחנת הרדיו "ערוץ שבע" שפעלה באופן פיראטי. מנהל התחנה יעקב כץ העיד במשפטו שלבנת הזהירה אותו מפני כוונת המשטרה לפשוט על משרדי התחנה ולסגור אותם, על פי מידע ששמעה מהיועץ המשפטי לממשלה במהלך ישיבת הממשלה. הפרקליטות לא הצליחה למצוא ראיות תומכות לטענה זו, שהוכחשה על ידי לבנת.[1]

אחרי תבוסת הליכוד בבחירות לכנסת ה-15 הייתה לבנת מהפעילות המרכזיות לבחירתו של אריאל שרון ליושב ראש הליכוד.

פעילותה כשרת החינוך

בשנים 20012006, בממשלות בראשות אריאל שרון, כיהנה כשרת החינוך, והחל משנת 2003 גם כשרת התרבות והספורט.

עם כניסתה לתפקיד שרת החינוך היא הפסיקה את השימוש בתוכנית "העברית כמכלול" להוראת הקריאה, בעקבות דוח של "הוועדה להוראת הקריאה" שמצא כי תוכנית זו "מקשה על התלמידים לרכוש את מיומנויות השפה".[2] כמו כן הפסיקה את השימוש בתוכנית ללימודי חשבון באמצעות בדידים, לנוכח כישלונה של שיטה זו.[3]

לבנת הנהיגה תיקצוב דיפרנציאלי לבתי הספר בהתאם למצב הסוציו-אקונומי של תלמידיו (תוכנית שושני).[דרוש מקור] יזמה גם הנהגת מבחני מיצ"ב[4] ומועדי ב' למבחני בגרות במתמטיקה ובאנגלית, שמאפשרים לתלמידים לקבל את הגבוה שבשני המבחנים אליהם נגשו.[5] בשנת 2003 יזמה את חלוקת פנקס זכויות התלמיד ואחריותו לתלמידים.

לבנת יזמה את הקמת ועדת דוברת "במטרה לבצע בחינה מקיפה של מערכת החינוך במדינת ישראל ולהמליץ על תוכנית שינוי כוללת – פדגוגית, מבנית וארגונית – וכן על התוויית דרך ליישומה", לנוכח ההישגים הנמוכים של התלמידים במבחנים בינלאומיים. לאחר הגשת הדוח ב-2005 ניסתה לבנת ליישם תוכנית רפורמה בבתי הספר המבוססת עליו. עיקרי הרפורמה כללו: קביעת סולם שכר חדש למורים, הנהגת יום לימודים ארוך והגדלת מספר שעות ההוראה בכיתות, העלאת הדרישות המקצועיות ממורים ומתן אוטונומיה למנהלים. הפיילוט ליישום הרפורמה ב-34 יישובים זכה להצלחה חלקית.[דרוש מקור] ארגון המורים העל-יסודיים יצא למאבק נגד הרפורמה, שכללה מתן סמכות למנהלי בתי ספר לפטר מורים והגדלת מספר שעות העבודה של המורים בבתי הספר. המאבק כלל קמפיין אישי נרחב נגד לבנת בעיתונות ובשלטי חוצות.

בתקופת כהונתה נעשו קיצוצים חוזרים ונשנים בתקציב משרד החינוך, במסגרת הקיצוצים הנרחבים שבוצעו באותה תקופה בתקציב המדינה, למרות מאבקה בהם. בעקבות קיצוצים אלה נדרש משרד החינוך לפטר כמה מאות מורים.[6]

במהלך כהונתה של לבנת נכשל הניסיון להחליף את בחינות הקבלה הפסיכומטריות לאוניברסיטאות בציון המצרף (ציון המצרף מורכב מציוניהן של ארבע בחינות בגרות),[7] מהלך שהחל בשנת 2000 ביוזמתם של יוסי שריד ואילן גילאון.[8] המהלך נכשל משום שהאוניברסיטאות לא יכלו לסמוך על ציוני המצרף של תלמידים שלמדו בתוכניות מיוחדות לארבעת מבחני בגרות אלה, בין אם התוכניות כללו את שינוי מבחן הבגרות עצמו ובין אם לא. כתוצאה מזה, סומנו בכוכבית[9] תעודות הבגרות של מי שלמד בתוכנית מיוחדת ושל מי שקיבל התאמות בחינה בשל לקות, ונוצר חשש לאפליית נכים בקבלה לאוניברסיטאות, ומשרד החינוך גנז את התוכנית.

לבנת חייבה את הנפת הדגל ושירת ההמנון. היא יזמה תוכנית לימודים של מאה מושגים בציונות, ביהדות ובדמוקרטיה בחטיבות הביניים וטקסי חלוקת תעודות זהות בבתי הספר. בנוסף פעלה נגד תופעת ההשתמטות משירות צבאי, ויזמה ביקורים של קצינים בכירים בבתי הספר במטרה לשפר את אחוזי הגיוס לצבא.[10] כשרה חתמה גם על תקנה חדשה[11] "ללימוד המורשת של כוחות המגן והמחתרות" אשר הגדילה את התקציב של גופים ציבוריים רבים שעסקו בנושא.[12]

החל משנת 2003 שימשה גם כשרת התרבות והספורט. לבנת הצליחה למנוע את הקיצוצים שביקש משרד האוצר לבצע בתקציב התרבות, ואף הצליחה להביא לגידול של 15% בתקציב התרבות. במקביל יישמה את המלצות דו"ח ועדת ניצני להגבלת שכר הבכירים במוסדות התרבות.

מבקר המדינה פתח בסוף שנת 2005 בבדיקה בעקבות פרסומים בנוגע להתקשרויות של אליחי הניג, בעלה באותה עת, עם הרשויות המקומיות.[13] התחקיר נסב סביב חברת "מילניום" של הניג, ששיווקה תוכניות ממוחשבות למוסדות חינוך שהיו תלויים בתקציבי משרד החינוך. המבקר לא מצא ממצאים ולא פרסם כל דוח בנושא.

תוכנית ההתנתקות

לקראת משאל המתפקדים בליכוד נענתה לבנת לדרישת אריאל שרון והביעה תמיכה בתוכנית ההתנתקות. היא הצהירה: "התוכנית עומדת בניגוד לכל מה שהתחנכתי עליו ... אבל צריך לראות את התמונה הכוללת. העם מבקש הזדמנות לשינוי, ומה שמוצע כאן נותן תקווה לאופציה שתביא לפריצת דרך במשא ומתן. ... במידה ונראה שאכן הפלסטינים ישתלטו וינסו לפגוע בנו, תמיד נוכל לחזור לשם. הרי אין קושי לצבא לחזור לשם". עם זאת, אמרה לבנת "יש לי ביקורת על התוכנית ועל דרך ההתנהלות סביבה. לא אכנס לפעילות אינטנסיבית על-מנת לשווק את התוכנית".[14]

למרות קרבתה לשרון, לא עברה לבנת אל קדימה. ב-14 בינואר 2006 התפטרה מתפקידה כשרת החינוך, עקב פרישת הליכוד מהקואליציה.

בכנסת ה-17 כיהנה כחברה בוועדת החוץ והביטחון, ועדת החוקה, חוק ומשפט, ועדה למאבק בנגע הסמים, וכן בוועדה לענייני ביקורת המדינה. במהלך כהונתה בכנסת יזמה, יחד עם מיכאל מלכיאור, את חקיקת חוק המכינות הקדם-צבאיות, לשם הסדרת פעילותן של המכינות הקדם-צבאיות.

פעילותה כשרת התרבות והספורט

בבחירות לכנסת ה-18 הוצבה במקום ה-13 ברשימת הליכוד לכנסת. לאחר הרכבת הממשלה על ידי בנימין נתניהו קיבלה את תיק התרבות והספורט, שהופרד ממשרד החינוך והתרבות.

בבחירות לכנסת ה-19 הוצבה במקום ה-27 ברשימה המאוחדת הליכוד - ישראל ביתנו. בזמן הרכבת ממשלה השלושים ושלוש על ידי בנימין נתניהו ביקשה לבנת להמשיך בתפקידה כשרת התרבות והספורט ואכן המשיכה לכהן בתפקיד זה גם בממשלה הזו. הייתה לאישה היחידה שמונתה לוועדת פרי לבחינת נושא השוויון בנטל. הייתה חברה בוועדת השרים לענייני חקיקה והשרה הראשונה שפרסמה באופן קבוע את אופי הצבעותיה בוועדה בעמוד הציבורי שלה בפייסבוק. נקלעה לעימות עם ארגוני שחקנים ואמנים, בעקבות יציאתה החד-משמעית נגד השחקנים שביקשו להחרים מופעים שיתקיימו בהיכל התרבות באריאל, ובמיוחד לאחר שהודיעה בתגובה כי משרדה ישלול תמיכה בכל מי שיסרב להופיע "בכל מקום בארץ", וכן יעניק מענקים מיוחדים ל"יצירות ציוניות".[15]

בינואר 2012 נענתה לקריאתה של תנועת "אם תרצו", ותמכה בדרישה לסילוקו של השחקן מוחמד בכרי מתפקידו בהצגה "בית ברנרדה אלבה" שהועלתה על במת "צוותא" בתל אביב, עקב הסרט "ג'נין ג'נין" שביים, שנטען לגביו כי יש בו משום לשון הרע על חיילי צה"ל (טענה שהתקבלה בבית המשפט, אף שתביעת הדיבה בה עסק המשפט נדחתה מטעמים אחרים).[16] תיאטרון "צוותא" דחה קריאות אלה.

נאבקה על מנת שיזכירו את רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן באולימפיאדת לונדון 2012 אך מאמציה כשלו. ב-27 ביולי 2012, בטקס הפתיחה של התחרות, בזמן נאום נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי עמדה לבנת לדקת דומיה כשסרט שחור על ידה.[17]

בשנת 2013 אישרה לראשונה מתן תמיכה שנתית ממשרד התרבות לפסטיבל לבי במזרח, אף השתתפה בטקס הפתיחה שלו והכריזה כי בכוונתה לפעול נגד האפליה של תרבות מזרחית בישראל.[18]

באפריל 2014 צוין, ביוזמתה, טקס הדלקת המשואות השנתי בהר הרצל בערב יום העצמאות בסימן "זמן נשים". לראשונה בטקס מסורתי זה הדליקו את המשואות נשים בלבד. בין הנשים שהדליקו משואות בטקס זה: כרמלה מנשה, גאולה אבן, מקסין פסברג, עדינה בר-שלום וקירה רדינסקי.[19]

יזמה חוק שחייב העברה ישירה של כספי הטוטו לאגודות ומועדוני הספורט בכל ענפי הספורט, החוק החדש החליש את כוחם של מרכזי הספורט ששימשו כגופי "צינור" להעברות הכספים לקבוצות.[20]

במאי 2014 חולק לראשונה פרס שרת התרבות והספורט לספרות ילדים ונוער על שם דבורה עומר שייסדה.[21][22] יזמה הקמת מועצה לאומית לספורט המונה 18 חברים נציגי ציבור, ספורטאים מענפי ספורט שונים וראשי עמותות לקידום הספורט - שתפקידה היגוי ותכנון יוזמות לאומית בתחום וכן ביקורת שוטפת וייעוץ למשרד[23]

בנובמבר 2014 נמנעה בהצבעת הממשלה על חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי, בניגוד לעמדת הליכוד שתמכה בחוק.[24]

בדצמבר 2014, לקראת הבחירות לכנסת ה-20, הודיעה על פרישה מהחיים הפוליטיים.[25]

לאחר פרישתה מהפוליטיקה

ב-2015 התמנתה בהתנדבות ליושבת ראש הקרן לרווחה לנפגעי השואה בישראל, והחליפה בתפקיד זה את אבי דיכטר, שנבחר לכנסת ה-20.

בשנת 2019 נמנתה עם המעטים מבין חברי הליכוד שמתחו ביקורת על התנהלותו של בנימין נתניהו.[26] למרות זאת, בפברואר 2020 האשימה לימור לבנת את מפלגת כחול לבן בפברוק סרטון מזויף שלה, כאילו היא תומכת בבני גנץ, והצהירה כי היא עדיין תומכת בליכוד.[27] בפברואר 2021 הודיעה על עזיבתה את הליכוד, בעקבות חתימת הסכם העודפים בין הליכוד לרשימת "הציונות הדתית"[28] והביעה תמיכה במועמד גדעון סער, ראש מפלגת "תקווה חדשה".

חיים אישיים

לבנת הייתה נשואה לאליחי הניג במשך כשלושים שנה ולהם שני ילדים. נישואים אלה הסתיימו בגירושין. משנת 2008 היא בזוגיות עם יו"ר תיאטרון אורנה פורת, מיכאל ירושלמי, והם מתגוררים בתל אביב.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ענת רואה, הפרקליטות: לא תיפתח חקירה פלילית נגד ח"כ לבנת, באתר ynet, 12 בפברואר 2001
  2. ^ ראלי סער, דו"ח במשרד החינוך: להחליף שיטת הוראת הקריאה, באתר הארץ, 19 ביולי 2001
  3. ^ יניב חלילי, לא ניתן לעצור בעדה, באתר ynet, 3 באוגוסט 2003
  4. ^ דוד טברסקי, ‏בין שרים מתחלפים וחצאי רפורמות, מערכת החינוך מחפשת כיוון, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 26 באוגוסט 2016
  5. ^ לראשונה: מועד ב' בבגרות באנגלית ומתמטיקה, באתר ynet, 27 ביוני 2001
  6. ^ תמר טרבלסי-חדד, ההשפלה הגדולה: מאות מורים פוטרו באישון לילה, באתר ynet, 15 באפריל 2003
  7. ^ תמר טרבלסי-חדד, לאחר שנה בלבד: הפסיכומטרי שוב יקבע קבלה לאוניברסיטה, באתר ynet, 26 בנובמבר 2003
  8. ^ מרכז המחקר והמידע של הכנסת, מסמך רקע לדיון בנושא: ציון המצרף, באתר הכנסת
  9. ^ הכנסת השש-עשרה נוסח לא מתוקן, מושב ראשון, פרוטוקול מס' 5 מישיבת ועדת החינוך והתרבות, יום שני, י"ג באדר ב' התשס"ג (17 במרץ 2003), שעה 11:30, באתר הכנסת
  10. ^ מורן זליקוביץ' וחנן גרינברג, "לבנת, אל תכניסי את הקצינים לבתי הספר", באתר ynet, 17 בדצמבר 2004
  11. ^ יולי חרומצ'נקו, תקציב עמותת אמה של השרה לבנת עלה; תקציב עמותת קורצ'אק - ירד, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
  12. ^ איילת פישביין ויולי חרומצ'נקו, לבנת מכחישה, אך חתומה על התקנה שאיפשרה הגדלת תקציב עמותת אמה, באתר הארץ, 9 בנובמבר 2005
  13. ^ מורן זליקוביץ', המבקר בודק את החברה של בעלה של לימור לבנת, באתר ynet, 3 בנובמבר 2005
    יואב יצחק, המבקר עומד לפרסם דוח הנוגע ללבנת, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 3 בנובמבר 2005
  14. ^ דיאנה בחור ניר, ההתנתקות: נתניהו ולבנת עברו למחנה התומכים, באתר ynet, 18 באפריל 2004
  15. ^ סיני פתר, להרים את המסך, באתר "העוקץ", 17 בנובמבר 2010
    ציפי שוחט, מחאת אריאל | מפגש סוער בין השרה לימור לבנת לאנשי התיאטרון, באתר הארץ, 17 בנובמבר 2010
  16. ^ עידו בלאס, לבנת קוראת לבטל את השתתפותו של מוחמד בכרי בהצגה בצוותא, באתר הארץ, 30 בינואר 2012
  17. ^ דורון רוזנבלום, כך השתלבנו בטבעות האולימפיות, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2012
  18. ^ אתר למנויים בלבד צפי סער, ”בגין של התרבות”, באתר הארץ, 17 ביוני 2013
  19. ^ משרד התרבות והספורט - סיכום פעילות לשנת 2014 על-פי תקנות חופש המידע, באתר של משרד התרבות והספורט
  20. ^ מערכת גלובספורט, ‏"מייבשים" את המרכזים: הקצבות הטוטו יעברו ישירות לאגודות ולקבוצות, באתר גלובס, 22 ביולי 2013
  21. ^ שירי לב-ארי, פרסי שרת החינוך יוענקו גם בקטגוריית ספרות ילדים, באתר הארץ, 3 ביוני 2005
  22. ^ גילי איזיקוביץ, גלילה רון־פדר ויונה טפר בין זוכי פרס דבורה עומר לספרות ילדים ונוער, באתר הארץ, 17 באוגוסט 2014
  23. ^ אתר למנויים בלבד משה בוקר, הטוטו תומך בספורט, ללא נציגי הספורט, באתר הארץ, 5 ביולי 2013
  24. ^ לילך ויסמן, ‏חוק הלאום אושר; חילופי צעקות בין נתניהו ללבני ולפיד, באתר גלובס, 23 בנובמבר 2014
  25. ^ יהונתן ליס, אילן ליאור, יאיר אטינגר, הכנסת אישרה את ההצעה לפיזורה, הבחירות ייערכו ב-17 במארס, באתר הארץ, באתר הארץ,9 בדצמבר 2014
  26. ^ לימור לבנת, שיא השיאים מבית מדרשו של נתניהו, באתר ynet, 25 ביוני 2019
  27. ^ מעריב אונליין, ‏לימור לבנת על כחול לבן: "הם פירסמו סרטון מזויף שלי", באתר מעריב אונליין, 18 בפברואר 2020
  28. ^ לימור לבנת, זה שיר פרידה, באתר ynet, 12 בפברואר 2021


לימור לבנת - תבניות ניווט
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37409261לימור לבנת