הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים (בערבית: اتفاقية فك الاشتباك الأولى, באנגלית: The Agreement on Disengagement) הוא הסכם שנחתם בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, וסיים את מלחמת יום הכיפורים ואת תקופת ההתשה שלאחריה בחזית המצרית.

רקע להסכם

הפסקת האש השנייה נכנסה לתוקפה בבוקר ה-25 באוקטובר 1973, על פי החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם.

לקראת הפסקת האש השלים צה"ל את כיתור הארמייה השלישית, כשכבש את נמל עדבייה במערב מפרץ סואץ, והתייצב על הקילומטר המאה ואחד מקהיר, על כביש קהיר-סואץ. בתום הלחימה החזיק צה"ל בשטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלת סואץ (לעומת שטח של 1,200 קמ"ר, חלקו מכותר, שהחזיקו המצרים בסיני).

מיד בתום הקרבות הופעלו על ישראל לחצים כבדים (בעיקר אמריקאים) להסרת הכיתור מהארמייה השלישית. ישראל הסכימה להעברת אספקה לארמייה (מזון וציוד רפואי) בשיירות של האו"ם. בקילומטר המאה ואחד הוקם על ידי כוח החירום של האו"ם מתחם אוהלים שבו נפגשו נציגי צה"ל וצבא מצרים כדי להסדיר את הסידורים הטכניים של שיירות האספקה וכדי לייצב את הפסקת האש (תקריות אש מקומיות נמשכו גם לאחר הפסקת האש). השיחות נוהלו על ידי מפקד כוח האו"ם, לוטננט-גנרל אנסיו סילאסוואו, בראש הצוות הישראלי לשיחות עמד אהרן יריב, ואילו בראש הצוות המצרי עמד גנרל עבדל רני אל-גמאסי. השיחות החלו בליל 28 באוקטובר. שיחות אלה היו המגע הישיר הראשון בין ישראל ומצרים מאז שנחתם הסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות ב-1949.

הסכם 6 הנקודות

ב-12 בנובמבר 1973 נחתם בקילומטר ה-101 הסכם ראשוני, "הסכם 6 הנקודות" (נקרא גם "ההסכם לייצוב הפסקת האש") בו נקבעה המסגרת לדיונים על הפרדת הכוחות, חילופי שבויים, המשך האספקה לארמייה השלישית והסרת ההסגר המצרי שהוטל בתחילת המלחמה במצרי באב אל מנדב בים סוף. חילופי השבויים החלו ארבעה ימים לאחר מכן. לישראל הוחזרו 233 שבויים, מהם תשעה שנפלו בשבי במהלך מלחמת ההתשה. למצרים הוחזרו כ-8,300 שבויים. במקביל לדיונים בקילומטר המאה ואחד התכנסה בדצמבר ועידת ז'נבה שהתיימרה לטפל בסיום הסכסוך, אולם חשיבותה הייתה טקסית בעיקרה.

תקופת המשא ומתן על הפרדת הכוחות התאפיינה במלחמת התשה שכללה תקריות אש רבות ומתח צבאי. בכל פעם שהמשא ומתן נקלע למבוי סתום התגברו תקריות האש.

ההסכם

ב-18 בינואר 1974 נחתם בקילומטר המאה ואחד הסכם הפרדת הכוחות. על ההסכם חתמו הרמטכ"ל דוד אלעזר וגנרל גמאסי (שמונה תוך כדי השיחות למפקד הצבא המצרי). היה זה 4 ימים לאחר נפילת החלל האחרון (מרדכי חנוך פוזנרסון).

בהסכם נקבע שישראל תיסוג מהגדה המערבית של תעלת סואץ, וגם מהגדה המזרחית, עד למרחק של 20 קילומטרים מהתעלה. נקבעו שלוש רצועות ברוחב של 10 ק"מ כל אחת: רצועה מצרית ממזרח לתעלה שהוגדרה כרצועת דילול מצרית, בה ישהו כוחות מצריים מוגבלים (7,000 חיילים ו-33 טנקים). הרצועה השנייה הייתה ממזרח לרצועה המצרית. רצועה זו הוגדרה כאזור חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם. ממזרח לו, הרצועה הישראלית, שהוגדרה כשטח דילול ישראלי, שבו מגבלת כוחות זהה למגבלות שברצועה המצרית.

ההסכם קבע בין השאר כי תעלת סואץ תיפתח מחדש (היא אכן נוקתה ונפתחה מחדש ביוני 1975). המצרים הציגו את ההסכם כהסכם צבאי בלבד ולא כהסכם מדיני, על אף שההסכם כלל סעיף שבו נקבע שזהו הצעד הראשון לקראת הסדר שלום עתידי, וכי הסכסוך ייפתר רק בדרכי שלום. בהסכם נקבע גם כי תוך שנה ייחתם הסכם חדש שיחליף את ההסכם הזה.

במרץ 1974 הושלמה ההתייצבות בקווים החדשים. לצד נסיגה ישראלית משתי גדות התעלה, הסיגו המצרים כ-90% מהכוחות שהחזיקו בגדה המזרחית, בהתאם לסעיפי הדילול. ביוני 1974 נחתם הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל לסוריה, וכך הסתיימה רשמית מלחמת יום הכיפורים.

בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים שהחליף את הסכם הפרדת הכוחות.

חשיבותו של הסכם הפרדת הכוחות היא בכך שפתח את תעלת סואץ לשייט בכך שהמצרים שלטו בשני צידיה של התעלה ותפעלו אותה, היווה את הצעד הראשון לשלום וסיים את העימות הצבאי האחרון בין שתי המדינות. עם זאת, יש הרואים בהסכם תקדים בכך שכלל את הנסיגה הראשונה משטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים.