הסכסוך הכורדי-עיראקי (1918–2003)
| תאריכים | 1918–2003 (כ־85 שנים) | |||||
|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | כורדיסטן העיראקית, צפון עיראק | |||||
| תוצאה |
היווצרות אזור אוטונומי כורדי:
| |||||
| ||||||
|
163,800-345,100 הרוגים
מיליוני עקורים ופליטים כורדים | ||||||
הסכסוך הכורדי-עיראקי הוא סדרה של מלחמות והתקוממויות של עיראקים כורדים נגד ממשלת עיראק במהלך המאה ה-20. הסכסוך החל מייד לאחר ההפסד של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה והמשיך עד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. יש האומרים שנקודת ההתחלה של הסכסוך הייתה ניסיונו של מחמוד ברזאנג'י להקים את ממלכת כורדיסטן העצמאית, בעוד אחרים אומרים שהסכסוך פרץ רק לאחר 1961, עם מרד בני משפחת ברזאני הכורדית. הסכסוך נמשך עד הפלישה האמריקנית לעיראק ב-2003, אך המתיחות בין כורדיסטן העיראקית לממשלה המרכזית העיראקית נמשכת.
הפרק הראשון של הסכסוך העיראקי-כורדי החל עם סיום מלחמת העולם הראשונה והגעת הכוחות הבריטיים. מחמוד ברזאנג'י החל בניסיונות להיפרדות ב-1919 והכריז על ממלכת כורדיסטן קצרת-הימים ב-1922. המרידות של מחמוד דוכאו, ושייח' כורדי אחר, אחמד ברזאני, התנגד נחרצות לשלטון המרכזי בעיראק המנדטורית במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20. המרידות החלו ב-1931, לאחר שברזאני, אחד המנהיגים הכורדים הבולטים בצפון עיראק, נכנע, לאחר אובדן של מספר שבטים כורדים אחרים. בסופו של דבר הוא הפסיד והפך לפליט בטורקיה. את ניסיון ההיפרדות הכורדי הבא הוביל אחיו הצעיר של אחמד ברזאני, מוסטפא בארזאני בשנת 1943, אך המהפכה דוכאה כקודמתה, וגרמה למוסטפא להגלות לאיראן, שם השתתף בניסיון הפרידה של הכורדים באיראן ממנה תחת דגל "הרפובליקה מהאבאד".
מהלך הסכסוך
לחימה מוקדמת
התקוממויות מחמוד ברזאנג'י (1919–1924)
מרידות מחמוד ברזאנג'י היו סדרה של התקוממויות מזוינות נגד הכוחות הבריטיים במסופוטמיה שזה עתה נכבשה ולאחר מכן נגד המנדט הבריטי בעיראק. לאחר המרד הראשון שלו במאי 1919, נכלא שייח' מחמוד ולבסוף הוגלה להודו לתקופה של שנה. כשחזר הוא מונה שוב למושל, אך זמן קצר לאחר מכן התקומם שוב והכריז על עצמו כשליט ממלכת כורדיסטן. ממלכת כורדיסטן התקיימה בין ספטמבר 1922 - 1924. כאשר הכוחות הבריטיים היו חזקים ורבים בהרבה על התחמושת והאימונים שלו, ברזנג'י הוכנע לבסוף והאזור חזר לשלטון עיראקי מרכז בריטי ב-1924. שייח' מחמוד נסוג אל ההרים, ובסופו של דבר הגיע להסכם עם ממלכת עיראק העצמאית ב-1932, עם שובו מהמחתרת. מרידות שייח' מחמוד נחשבות לפרק הראשון של הסכסוך העיראקי-כורדי המודרני.
המרד הכורדי ב-1931
מרד אחמד ברזאני הוא הראשון מבין המרידות הגדולות של ברזאני, שהתרחש בשנת 1931 לאחר שאחמד ברזאני, אחד המנהיגים הכורדים הבולטים בדרום כורדיסטן, הצליח לאחד מספר שבטים כורדים אחרים. כוחות ברזאני בסופו של דבר הוכנעו על ידי הצבא העיראקי בתמיכת בריטניה, מה שאילץ את מנהיגי ברזאני לרדת למחתרת.
מאוחר יותר נאלץ אחמד ברזאני לברוח לטורקיה, שם הוחזק במעצר ולאחר מכן נשלח לגלות בדרום עיראק. אף על פי שבתחילה היה סכסוך שבטי, מעורבות ממשלת עיראק הובילה מבלי ששמו לב לצמיחתם של שייח אחמד ואחיו מוסטפא בארזאני כמנהיגים כורדים בולטים.
המרד הכורדי ב-1943
המרד הכורדי 1943–1945 בעיראק היה התקוממות כורדית לאומנית בממלכת עיראק, במהלך מלחמת העולם השנייה. המרד היה בהנהגת מוסטפא ברזאני והצטרף מאוחר יותר גם אחיו הבכור אחמד ברזאני, מנהיג המרד הכורדי הקודם בממלכת עיראק. המרד, שהחל ב-1943, הופסק בסופו של דבר בהתקפה צבאית עיראקית בסוף 1945, בשיתוף פעולה עם מספר שבטים כורדים שערקו. כתוצאה מכך, הברזאנים נסוגו עם חלק גדול מכוחותיהם לתוך כורדיסטן האיראנית והצטרפו לגורמים הכורדים המקומיים בהקמת "הרפובליקה של מהבאד".
לחימה בעצימות גבוהה
משא ומתן על הקמת אוטונומיה הכורדית (1958–1960)
לאחר ההפיכה הצבאית של עבד אל-כרים קאסם ב-1958, הוזמן מוסטפא ברזאני על ידי נשיא עיראק החדש קאסם לחזור מהגלות, והתקבל ב"קבלת פנים של גיבור", כמתנגד לשעבר למלוכה העיראקית שבוטלה כעת. במסגרת העסקה שנקבעה בין קאסם לברזאני, הבטיח קאסם להעניק לכורדים אוטונומיה אזורית בתמורה לתמיכתו של ברזאני במדיניותו. בינתיים, במהלך השנים 1959–60, הפך ברזאני לראש המפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP), אשר קיבלה מעמד חוקי ב-1960.
המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה (1961–1970)
המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה הייתה אירוע מרכזי בסכסוך העיראקי-כורדי, שנמשך בין השנים 1961–1970. את המאבק הוביל מוסטפא ברזאני בניסיון להקים מדינה כורדית עצמאית בצפון עיראק. לאורך שנות ה-60 התגלגל המרד למלחמה ארוכה, שלא הצליחה להיפתר למרות שינויי הכוח הפנימיים בעיראק. המלחמה הסתיימה בקיפאון עד 1970, והביאה ל-75,000 עד 105,000 הרוגים. התקיימו סדרה של שיחות משא ומתן עיראקים-כורדים בעקבות המלחמה בניסיון לפתור את הסכסוך.
הפסקת אש (1970–1974)
הסכם אוטונומיה כורדית הושג במרץ 1970 על ידי ממשלת עיראק והכורדים, בעקבות סיום המלחמה העיראקית-הכורדית. אזור האוטונומיה הכורדית מורכב משלושת המחוזות הכורדים אשר נקבעו לפי מפקד אוכלוסין באזור בהם ישנו רוב כורדי. התוכנית גם נתנה לכורדים ייצוג בגופים ממשלתיים, שייושם בעוד ארבע שנים. בתקופה זו היה הניסיון הרציני ביותר לפתור את הסכסוך הממושך.
המלחמה העיראקית-כורדית השנייה (1974–1975)
המלחמת העיראקית-כורדית השנייה הייתה מתקפה שהובילו כוחות עיראקים נגד חיילי המפלגה הדמוקרטית הכורדית, מפלגת המורדים של מוסטפא ברזאני במהלך השנים 1974–75. המלחמה באה בעקבות המלחמה העיראקית-כורדית הראשונה (1961–70), מכיוון שתוכנית השלום לאוטונומיה הכורדית משנת 1970 לא בוצעה עד 1974. בניגוד למסע הגרילה הקודם, שניהל ברזאני, מלחמת 1974 הייתה ניסיון ללוחמה סימטרית נגד צבא עיראק, שהוביל בסופו של דבר להתמוטטות מהירה של הכורדים, חסרי נשק מתקדם וכבד. המלחמה הסתיימה עם גלות המפלגה הדמוקרטית הכורדית מעיראק ועם 7,000-20,000 הרוגים משני הצדדים.
ערביזציה של כורדיסטן העיראקית ומרד האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (1976–1979)
מרד האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן הייתה מערכה לוחמנית בעצימות נמוכה של האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן (PUK) נגד עיראק, לאחר תבוסת המפלגה הדמוקרטית הכורדית (KDP) במלחמת עיראק-כורדית השנייה, מה שאילץ אותה להכריז על הפסקת אש ולעבור לגלות. אולם בשל היעדר תמיכה זרה, כוחות הגרילה יכלו לפעול רק באזורים הגבוהים ביותר של הרי כורדיסטן העיראקית. האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן נלחם גם נגד המפלגה הדמוקרטית הכורדית, המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית, ונגד איראן שתמכה בעיראקים בהזדמנויות שונות. המרד התעמעם עם המרד הכורדי באיראן ב-1979.
מסעות הערביזציה של הבעת' בצפון עיראק היו עקירה כפויה וערביזציה תרבותית של מיעוטים (כורדים, יזידים, אשורים, שבקים, ארמנים, טורקמנים, מנדאים), בהתאם למדיניות הקולוניאליסטית של המתנחלים, בראשות ממשלת הבעת' בעיראק משנות ה-60 לתחילת שנות ה-2000, על מנת להעביר את הדמוגרפיה של צפון עיראק לכיוון שליטה ערבית. מפלגת הבעת' בפיקודו של סדאם חוסיין עסקה בגירוש פעיל של מיעוטים מאמצע שנות ה-70 ואילך. הקמפיינים התרחשו במהלך הסכסוך העיראקי-כורדי, כשהם מונעים בעיקר על ידי הסכסוך האתני והפוליטי הכורדי-ערבי.
המדיניות מכונה לעיתים "קולוניאליזם פנימי", המתוארת על ידי ד"ר פרנסיס קופי אבייו כתוכנית "ערביזציה" קולוניאלית, הכוללת גירוש כורדים רחבי היקף והתיישבות ערבית בכפייה באזור.
המרד הכורדי במהלך מלחמת איראן-עיראק (1980-1988)
בין 1980 ל-1988, הסכסוך התגבר עם תחילת מלחמת איראן-עיראק. אחת הקבוצות שמטרתן במיוחד שלטונות עיראק הייתה שבט פיילי הכורדית, קהילה של כורדים שיעים שהתיישבה באזור הדרומי של הרי זגרוס ליד גבולה של עיראק עם איראן. סדאם חוסיין ראה בקבוצה 'איראנים' והחל במסע לגירוש המתנחלים מהאזור כחלק ממדיניות ה'ערביזציה' שלו בשנת 1980. סדאם חוסיין מתח ביקורת חריפה על המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן (KDP) כשהם יישרו כוחות עם איראן בסכסוך. בשנת 1983, כדי לנקום בקשר הזה, הוא הורה לצבא לחטוף לא פחות מ-8,000 גברים ונערים ממחוז ארביל, שבו התבססה חמולת הכורדים של ברזאני. מסעוד ברזאני, מנהיג החמולה והמפלגה הדמוקרטית הכורדית החדש, איבד בעצמו 37 מבני משפחתו לכוחות העיראקים. דווח שהם נשלחו לכלא נוגרה סלמאן במדברים הדרומיים של עיראק, שם עונו. לאחר מכן התגלו שרידים של 512 אנשי ברזני בקבר אחים. ב-16 במרץ 1988 החלו כוחות עיראקים להפגיז את העיירה הכורדית חלבג'ה, כנקמה על מתקפה על עמדות עיראקיות שבוצעו על ידי משמרות המהפכה האסלאמית ולוחמי הפשמרגה המיושרים. כתוצאה מכך, העיר הותקפה עם שילוב של חומרים כימיים כגון VX (גז עצבים), סארין וגז חרדל. על פי ההערכות, למעלה מ-5,000 בני אדם נהרגו בהתקפה, שנחשבה כחלק ממבצע אל-אנפאל, שהופנה נגד הכורדים על ידי הממשלה בפיקודו של עלי חסן אל-מג'יד, ראש משרד הביטחון של מפלגת הבעת' במחוז הצפוני.
המרד הכורדי ב-1991
ב-2 באוגוסט 1990, סדאם פתח בפלישה צבאית לכווית השכנה, על פי הדיווחים בשל מאגרי הנפט העצומים שלה, מה שהיה עוזר לו לשלם את החובות שהוא חייב למדינות אחרות במהלך מלחמת איראן-עיראק (ראו מלחמת המפרץ). תוך 24 שעות, אמיר כווית נמלט. עם זאת, לאחר מכן, כוח קואליציוני בינלאומי המורכב מחיילים אמריקאים, בריטים, סעודים ואחרים שחררו את המדינה ב-1991 וכוחות עיראקים נאלצו לצאת מכווית. לאחר מכן, חודש לאחר מלחמת המפרץ בפברואר 1991, נשיא ארצות הברית ג'ורג' הרברט ווקר בוש קרא לעם העיראקי לערוך התקוממות נגד סדאם חוסיין. זאת בעקבות שורה של מרידות בחלקים רבים של המדינה, כגון בדרום ידי קבוצות שיעיות. בינתיים, הכורדים בצפון ערכו מרד משלהם למטרה להגיע לאוטונומיה, בהנהגתם של מסעוד ברזאני, מנהיג המפלגה הדמוקרטית הכורדית, וג'לאל טאלבאני, מנהיג האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן. הפשמרגה הוכשרה בתור ארגון גרילה מוקשה. עד מהרה הצליחו המורדים לכבוש את הערים ראניה, סולימאניה ובסופו של דבר את מרכז הנפט של כירכוכ. סדאם הגיב במהירות, פגע בכירכוכ בארטילריה] ופגע בבתי חולים במיוחד. מבחינה גאוגרפית היה קשה להגן על הערים שנכבשו על ידי המורדים הכורדים כשהם ישבו במישורים מתחת להרים. המורדים נאלצו לסגת בהרים, שם לפי הדיווחים, המסוקים העיראקים השליכו עליהם קמח (במערב האמינו כי כי זהו היה מורשת הנשק הכימי האבקתי ששימש את הממשל העיראקי במהלך מבצע אל-אנפאל).
השלבים המאוחרים של הסכסוך
"פתרון שתי המדינות" לסכסוך מתייחס להפרדה הקבועה של כורדיסטן העיראקית מעיראק, בניגוד לשמירה על האחדות העיראקית עם כורדיסטן העיראקית כאזור אוטונומי, מה שישנה את הסטטוס ארוך הטווח שהיה קיים במדינה בעקבות היווצרות האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק ב-1991. מונח נוסף שקיים הוא "פתרון שלוש המדינות", השם של הצעה להתחלק לשלוש מדינות של שלושת המיעוטים שלה: הכורדים, הערבים הסונים והשיעים.
מלחמת האזרחים הכורדית (1994–1997)
מלחמת האזרחים הכורדית העיראקית הייתה עימות צבאי, שהתקיים בין פלגים כורדים יריבים באמצע שנות התשעים, ובעיקר האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן מול המפלגה הדמוקרטית הכורדית. במהלך העימות, סיעות כורדיות מאיראן וטורקיה, כמו גם כוחות איראנים, עיראקים וטורקים התערבו במלחמה, יחד עם מעורבות נוספת של הכוחות האמריקאים. בין 3,000 ל-5,000 לוחמים ואזרחים נהרגו במהלך יותר מ-3 שנות לוחמה.
הפלישה הבינלאומית לעיראק ב-2003
כשביקרו ביולי 2002 לכורדיסטן העיראקית, סוכני ה-CIA עבדו רק לעיתים רחוקות עם הפשמרגה, למרות טענתם שהם משתפים פעולה נגד טרור של ארגון אנסאר אל-אסלאם. לאכזבתן של הפשמרגה והאיחוד הפטריוטי של כורדיסטן שהתכוונו להרוס את אנסאר אל-אסלאם, המשימה האמיתית של ה-CIA הייתה להשיג מידע מודיעיני על הממשלה והצבא העיראקי. אולם, פעולות CIA-פשמרגה חרגו בסופו של דבר מעבר להיקף של איסוף מודיעין, שכן פשמרגה והאיחד הפטריוטי של כורדיסטן הרסו קווי רכבת מרכזיים ומבנים ממשלתיים לפני המתקפה האמריקנית במרץ 2003. בעקבות החלטתה של טורקיה לשלול כל השתתפות רשמית בה, נאלצה הקואליציה לשנות את המתקפה המתוכננת בו זמנית מצפון ומדרום. כוחות מבצעים מיוחדים של ה-CIA וצבא ארצות הברית הצליחו לבנות ולהוביל את הפשמרגה הכורדית לכוח ותקיפה יעילים על הצפון.
ב-20 במרץ 2003, בערך בשעה 02:30 UTC או כ-90 דקות לאחר חלוף המועד האחרון של 48 שעות, בשעה 05:33 שעון מקומי, נשמעו פיצוצים בבגדד, המציינים את תחילת הפלישה בהובלת ארצות הברית. החל מ-21 במרץ 2003, שיגרו כוחות ארצות הברית טילי טומהוק לעבר עמדות נבחרות של אנסאר אל-אסלאם ברחבי עמק סרגאט. כהכנה להתקפה הקרקעית, שזכה לכינוי "מבצע ויקינג האמר", חילק סא"ל אמריקאי טובו את כוחותיו לשש יחידות מעורבות של הפשמרגה ובכוחות המיוחדים האמריקנים. הפשמרגה בשניים מהצוותים הללו סירבו לתרום לתקיפה מסיבות שונות, כולל איבוד כוח אדם רב מדי בקרבות קודמים. הפשמרגה שאכן נלחמה היו שוב חמושים במטוסי AK-47, רימונים מונעים; רקטות וכלי נשק שונים.
למרות יריביהם החמושים היטב, במהלך המבצע נהרגו בלחימה רק 24 מלוחמי פשמרגה. לעומת זאת, הפשמרגה הרג כ-300 חיילים עיראקים.
ראו גם
32710509הסכסוך הכורדי-עיראקי (1918–2003)