אורה נמיר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורה נמיר
לידה חדרה, פלשתינה (א"י)
מדינה ישראלישראל ישראל
השכלה סמינר לוינסקי, מכללת האנטר
מפלגה המערך, העבודה
השרה לאיכות הסביבה ה־4
13 ביולי 199231 בדצמבר 1992
(24 שבועות ו־4 ימים)
שרת העבודה והרווחה ה־9
31 בדצמבר 199221 במאי 1996
(3 שנים ו־20 שבועות)
חברת הכנסת
21 בינואר 197421 במאי 1996
(22 שנים)
כנסות 813
יו"ר ועדת החינוך והתרבות ה־7
12 בינואר 197920 ביולי 1981
(שנתיים ו־27 שבועות)
יו"ר ועדת העבודה והרווחה ה־7
13 באוגוסט 198413 ביולי 1992
(7 שנים ו־47 שבועות)
שגרירת ישראל בסין ובמונגוליה ה־3
19962000
(כ־4 שנים)

אורה נמיר (1 בספטמבר 19307 ביולי 2019) הייתה חברת הכנסת מטעם מפלגת העבודה, שרה בממשלות ישראל ושגרירת ישראל בסין.

ביוגרפיה

נמיר נולדה בחדרה למרים טיכטנברג, מהעיר זדולבונוב, ופנחס טויב, מהעיר קובל. בהיותה בת שש עברה עם הוריה למושב חוגלה, שם גדלה והתחנכה. במלחמת העצמאות שירתה כקצינה. סיימה את סמינר לוינסקי למורים. בכנסת השנייה (1951–1955) הייתה מזכירת סיעת מפא"י והנהלת הקואליציה. לאחר מכן יצאה לארצות הברית, עבדה בצוות הקונסוליה הישראלית ושימשה כמזכירה במשלחת ישראל לאו"ם[1]. כמו כן לימדה עברית בבית הקונסול הכללי בארצות הברית אברהם הרמן. במקביל למדה לימודים קלאסיים וספרות אנגלית במכללת האנטר בניו יורק. בעקבות פציעה במהלך אימון ספורט נאלצה לשוב לישראל.

בשנת 1959 נישאה למרדכי נמיר, אז ראש עיריית תל אביב, שהיה מבוגר ממנה ב-33 שנים. כאשת ראש העיר היא השתתפה בפעילויות ציבוריות[2][3] וייצגה את ישראל בביקורים של ראש העיר ורעייתו מחוץ לישראל. ביקורה בהודו בשנת 1961 תואר במעריב: "רעיית ראש־העיר, גב' אורה נמיר, אינה רק מלווה פסיבית. היא מקיימת פגישות עם עיתונאיות, הרצאות ומסיבות חברתיות‭" .‬היו מקרים רבים שרצו אחריה יותר מאשר אחרי" מדגיש מר נמיר"[4]. בשנת 1965 היא כובדה בחיתוך הסרט בפתיחת כלבו שלום[5]. ביוני 1967 החליפה את דבורה נצר כמזכירת ארגון אמהות עובדות בתל אביב[6]. באפריל 1970 נבחרה למזכירות הארצית של מועצת הפועלות[7]. נמיר תבעה שהארגון יפעל יותר בקרב חברות התנועה ויצאה נגד טשטוש הזהות הפוליטית של התנועה[8]. בשנים 19671979 כיהנה כמזכ"ל "נעמת" בתל אביב וכחברה במזכירות הארצית של הארגון עד 1974.

באוגוסט 1973 בחרה מחלקת החברות של מפלגת העבודה את נמיר כנציגתן ודרשה מהועדה המסדרת להציב אותה במקום ריאלי ברשימת המערך לכנסת[9]. היא שובצה במקום ה-50 ברשימת המערך לבחירות לכנסת השמינית[10]. בשנת 1974 נבחרה לכהן כחברת הכנסת, תפקיד אותו מילאה ברציפות עד שנת 1996, מטעם המערך ומפלגת העבודה. בדצמבר 1975 מונתה על ידי ראש הממשלה יצחק רבין ליושבת ראש הוועדה לבדיקת מעמד האישה בישראל[11] והוציאה את הדו"ח הראשון בנושא זה אשר התפרסם בפברואר 1978 תחת הכותרת "צוותי הוועדה למעמד האשה - דיונים וממצאים"[12]. אחת ההמלצות המרכזיות בדו"ח הייתה להקים רשות ממלכתית למעקב אחר מעמד האשה, המלצה שלא יושמה. המלצות אחרות היו לחוקק את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, לשריין לנשים 25% מהמקומות בכנסת, לפתוח לנשים את כל התפקידים בצה"ל שאינם תפקידי לחימה, הפעלת יום לימודים ארוך וחינוך חובה מגיל 3, והענקת הטבות למשפחות חד-הוריות.

בכנסות ה-9 וה-10 הייתה יו"ר ועדת החינוך והתרבות של הכנסת ובכנסות ה-11 וה-12 הייתה יו"ר ועדת העבודה והרווחה. במסגרת תפקידה זה הוציאה את חברי הוועדה לסיורים רבים במפעלי תעשייה, על מנת שיוכלו להיווכח בתנאי העסקת העובדים ושידברו ישירות עם ציבור הפועלים.

לקראת הבחירות לכנסת ה-13 התמודדה על ראשות מפלגת העבודה מול יצחק רבין, שמעון פרס וישראל קיסר והגיעה למקום הרביעי בפריימריז. נמיר נבחרה בדירוג גבוה בפריימריז לקביעת הרשימה והייתה לאישה הבכירה במפלגה. בממשלת רבין השנייה (בשנים 19921996) כיהנה תחילה כשרה לאיכות הסביבה ולאחר כחמישה חודשים, בעקבות לחץ תקשורתי וציבורי על כך שאין שר במשרה מלאה במשרד העבודה והרווחה, מונתה על ידי רבין לשרת העבודה והרווחה. בכהונתה שופרו תנאי העובדים והמובטלים, אולם למרות התנגדותה הואץ ייבוא עובדים זרים לישראל, דבר שפגע במעמדו של העובד הישראלי.

בפריימריז של מפלגת העבודה, לקראת הבחירות לכנסת ה-14, דורגה במקום ה-13, הפסידה את תואר "האישה הבכירה" לדליה איציק וגם מערכת היחסים המעורערת בינה ובין יו"ר המפלגה, שמעון פרס, הביאו אותה לפרוש מהפוליטיקה. בין 1996 ל-2000 כיהנה כשגרירת ישראל בסין ושגרירה לא-תושבת במונגוליה.

לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הוצבה במקום החמישי, הסמלי בעיקרו, ברשימת עם אחד[13], ולא נבחרה לכנסת לאחר שהמפלגה זכתה ב-3 מנדטים.

עמדה בראש הוועד המנהל של מכון אבשלום.

נמיר התגוררה שנים רבות בתל אביב, על גבול דרך נמיר הקרויה על שמו של בעלה המנוח.

נפטרה ב-7 ביולי 2019, בגיל 88[14]. נטמנה בבית העלמין של מושב חגלה.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אינגה דויטשקורן, אורה נמיר, מעריב, 9 בינואר 1974
  2. ^ נשי קונגרס יול"ה אורחות אורה נמיר, דבר, 22 בנובמבר 1960
    תחרות ציירי אופנה, למרחב, 10 במרץ 1963
  3. ^ יהודה וינקלר, אירוח ועיתונאים, חרות, 9 באוגוסט 1965
  4. ^ צבי אלגת, נמיר יצא כנציג העיר - והופיע כנציג המדינה, מעריב, 27 בדצמבר 1961
  5. ^ נפתח כל בו שלום, חרות, 10 בספטמבר 1965
  6. ^ אורה נמיר - מזכירת א.א.ע, דבר, 27 ביוני 1967
  7. ^ נבחרה מזכירות פעילה חדשה במוע' הפועלות, דבר, 30 באפריל 1970
  8. ^ מרים גורן, שתי גישות לעבודת מועצת הפועלות, דבר, 21 בפברואר 1973
  9. ^ אורה נמיר נבחרה לייצג חברות "העבודה" בכנסת, דבר, 29 באוגוסט 1973
  10. ^ 23 רשימות הוגשו לבחירות לכנסת, דבר, 26 בספטמבר 1973
  11. ^ נמיר בראש ועדה לעניין מעמד האשה, דבר, 1 בינואר 1976
    ועדה לקידום מעמד האשה, דבר, 16 בפברואר 1976
  12. ^ 241 המלצות לשיפור מעמד האשה, דבר, 23 בפברואר 1978
  13. ^ סמדר שילוני, "עם אחד" הציגה את רשימתה; נמיר במקום חמישי, באתר ynet, 11 בדצמבר 2002
  14. ^ חברת הכנסת לשעבר אורה נמיר נפטרה בגיל 88, באתר "סרוגים", 7 ביולי 2019


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0