דרוזים בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נשיא מדינת ישראל ראובן ריבלין במפגש עם ראשי רשויות דרוזיות וצ׳רקסיות

הדרוזים בישראל הם קבוצה אתנית דוברת-ערבית בישראל: בכרמל, בגליל, וברמת הגולן ,[1] המקיימים דת ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי במאה ה-11.

הדרוזים הם דוברי ערבית בניב המיוחד להם, הדומה לניבים סוריים של ערבית. כמעט כל הדרוזים חיים באזור הגאוגרפי הכולל את סוריה, לבנון וצפון ישראל. התיישבותם הררית ברובה, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סוריים, אך יש קהילה דרוזית גדולה מבין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2017 נמנו כ-140 אלף דרוזים מבין תושבי הקבע בישראל, מהם כ-120 אלף אזרחים ישראלים, והיתר חלק מתושבי רמת הגולן המסרבים לקבל אזרחות ישראלית.

לדרוזים דת עצמאית, שעיקריה נשמרים בסוד ומקורה בהתפלגות מן האסלאם השיעי לפני כאלף שנים במצרים. הדרוזים מייחסים עצמם לנביא יתרו ומסרבים לקבל לשורותיהם מצטרפים חדשים. הם מגדירים עצמם כעדה ייחודית נפרדת וכך גם מגדיר אותם החוק בישראל. מבחינה לשונית הדרוזים דוברי ערבית בדומה לערבים, המוסלמים והנוצרים, רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים".[2]

דרוזים יושבים, על פי המסורת, בארץ ישראל מאז המאה ה-11, אולם התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בלבנון וצפון ארץ ישראל ובייחוד בתחילת המאה ה-17, בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני מבית הנכבדים הדרוזי בית מען.

הדרוזים מהווים כ-1.6% מאוכלוסיית ישראל.[3] בישראל בני הקהילה הדרוזים נחשבים לבעלי דת בפני עצמם, אולם בחלק מהמדינות הערביות ובהן לבנון נספרים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית.[4]

היסטוריה

מכובדי הדרוזים בחגיגות חג נבי שועייב במתחם נבי שועייב, כפר חיטים

יש הטוענים שבין הדרוזים והיהודים קיים קשר עוד מתקופות עתיקות יותר, מאחר שהדת הדרוזית שאבה רעיונות מסוימים מן היהדות (בעיקר מן הקבלה) וכמו כן יתרו, חותן משה, מקובל על הדרוזים כנביאם. הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון במחצית השנייה של המאה ה-12 כי הדרוזים "הם אוהבים ליהודים".

אולם מאוחר יותר אירעו מספר התקפות של דרוזים על יהודי העיר צפת. בשנת 1567 בזזו בדואים ודרוזים את צפת. בשנת 1604 נשדדו יהודי צפת על ידי דרוזים. בשנת 1628 לכדו הדרוזים את העיר, ומלחם, בן אחיו של פח'ר א-דין השני, שלט בעיר ושדד את תושביה היהודים, שרבים מהם נאלצו להימלט מהעיר. בשנת 1656 החריבו הדרוזים פעם נוספת את היישוב היהודי בצפת. בימי המרידות בגליל בין יורשיו של פח'ר א-דין, שני הצדדים הנלחמים שדדו את יהודי העיר ורבים מהם שוב נאלצו לברוח מצפת.[5] בשנת 1838 פרץ מרד הדרוזים באיברהים פאשה, ויהודי צפת היו השעיר לעזאזל, כאשר המוסלמים הצטרפו אל הדרוזים למעשי שוד וטבח.[6]

בתקופת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה ניטראלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הנייטראלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אליהם בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. במיוחד פעלו בנושא אבא חושי, ששקד בעיקר על טיפוח הקשרים עם בני הכפר עספיא, יוסף נחמני, שפעל באזור טבריה בקרב הכפרים מע'אר וחורפיש, ויצחק בן-צבי, אשר קשר קשרים עם מנהיגי הדרוזים בגליל. תוכניתו של בן-צבי כללה בין היתר הצעת עזרה משפטית לדרוזים בשעת הצורך, ולאחר מכן לבוא בקשרים עם מנהיגי הדרוזים בסוריה ובלבנון.

במרד הערבי הגדול 1939-1936

בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט (1936–1939) היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד הערבי ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגיו. עוד לפני כן, רבו בכפרים המעורבים ההתנגשויות בין הדרוזים לשכניהם, ובייחוד בינם לבין המוסלמים, והדרוזים לא לקחו חלק בדרך כלל בתנועה הערבית הלאומית.[7] בשנות המרד, על רקע הידיעות על שיתוף פעולה דרוזי–יהודי, פגעו כנופיות ערביות בדרוזים. בזמן המהומות, ערכו הכנופיות הערביות התנפלויות על הדרוזים בשפרעם והתנגשויות רבות אירעו גם בכפר מע'אר.[7]

מקרב הדרוזים בגליל, שברובם שמרו על עמדה נייטראלית במהלך המרד, הצטרפו מעטים לכנופיות הערביות. דרוזים השתתפו בכנופיות בהנהגת פאוזי קאוקג'י, חלקם כשכירים, ואף הייתה פלוגה דרוזית מיוחדת.[7] המתנדבים הדרוזים מסוריה לא קיבלו את ברכת המנהיגות המסורתית של העדה וכנראה משום כך לא השפיעו על הדרוזים בארץ ישראל - שעליהם הופעלו לחצים חזקים להצטרף למורדים - לתמוך במרד הערבי. הכפרים הדרוזים על הכרמל אף סירבו לשלם לקרנות המרד.[8] דרוזים השתתפו גם בכנופיות יוסוף אבו דורה, אולם כשזה החל לפגוע בכפרים הדרוזים (כפי שגם פגע רבות בכפרים הערביים), פנו לו הדרוזים עורף והחלו לפעול כנגד הכנופיות.[7] ב-1939, לקראת סוף המרד, "עברו" כמעט כל הדרוזים תושבי הגליל לצד היהודי, אם כי מבלי ליטול חלק פעיל בלחימה עצמה. הדבר קרה בעיקר עקב התנכלויות של מורדים ערבים לכפרים דרוזיים. נראה כי המתיחות בין הדרוזים והמוסלמים בזמן המרד הייתה הרקע לשיתוף הפעולה של הדרוזים עם היהודים במלחמת העצמאות.[9]

בשנות ה-40

באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, מספר הדרוזים בארץ ישראל המנדטורית היה בין 10 ל-12 אלף, כ-6-7% מתוך כלל אוכלוסיית הדרוזים, שמנתה כ-180 אלף נפש. חלקם של הדרוזים בתושבי ארץ ישראל באותה תקופה היה פחות מאחוז אחד.[10] בשנות ה-40 סייעו הדרוזים ליהודים במסגרת פעילותה של "ההגנה" ברכישת נשק ותחמושת, באיסוף ידיעות וסיוע למבצע ההפעלה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה. גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטראלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה".

אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה זו ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל. עם זאת מאידך, בתחילת מלחמת העצמאות, פעל גדוד דרוזי בצבא ההצלה של פאוזי קאוקג'י, אשר לא נטל חלק פעיל בלחימה. אחרי שקאוקג'י נכשל בקרב משמר העמק, הוא הורה לגדוד לתקוף את רמת יוחנן. הגדוד הובס בקרב רמת יוחנן, ובעקבות הקשרים של יוסף נחמני, הגדוד, וכל הדרוזים, עברו לצידם של היהודים במלחמה[11].

הקשרים הלא רשמיים בתקופת המנדט הבריטי בין הדרוזים ליהודים, סללו את הדרך לקבלתם של הדרוזים ושילובם כאזרחים שווי זכויות וחובות במדינת ישראל.

לאחר הקמת מדינת ישראל

חיילים דרוזים בצבא ההגנה לישראל, תמונה משנת 1949.

בשנת 1957 הוכרו הדרוזים בישראל כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת, ומאותה שנה הם משרתים בצה"ל שירות חובה. למטרה זו אף הוקם גדוד חי"ר דרוזי, גדוד חרב. שיעור הדרוזים המשרתים כקצינים וכנגדים בצה"ל גבוה בצורה משמעותית מחלקם היחסי באוכלוסייה. ניתן למצוא מחברי העדה קצינים בכירים רבים כגון; אלוף (מיל') יוסף מישלב, אלוף כמיל אבו רוקון, תא"ל (מיל') אמל אסעד, תא"ל (מיל') עימאד פארס, תא"ל מוניר עמאר ותא"ל רסאן עליאן.

ב-1961 הוקמה מועצה דתית דרוזית, ונכון ל-2015 היא מונה ששים אנשי דת דרוזיים (שלושים סאיסים המכהנים בבתי התפילה הדרוזיים, 15 ממונים על ידי ראשי מועצות מקומיות דרוזיות, 15 שממנה השר לענייני דתות), יושב הראש הראשון של המועצה היה השיח' אמין טריף.

ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים.

הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת,[12] פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה.

בשל האמונה כי העולם הזה הוא רק פרוזדור לעולם הבא, אין לדרוזים שאיפות לעצמאות והם מאמינים בנאמנות למדינה שבה הם חיים. דרוזים בישראל יתגייסו לצה"ל, דרוזים בסוריה יתגייסו לצבא סוריה וכו'. לפיכך ניתן למצוא מצבים בהם דרוזים משני צדי הגבול נלחמים זה בזה.

לבנות הדרוזיות וכן לדרוזים הדתיים (אלו שבאו בסוד הדת) יש בישראל פטור משירות בצבא. הדתיים אינם יכולים להתפלל במדים, והאווירה בצבא אינה מתאימה לחוקי דתם, ולכן הפטור ניתן כבר בעת חקיקת חוק גיוס החובה לדרוזים. שיעור הדתיים בגיל הגיוס נמוך מאוד, ומכאן אחוז הגיוס הגבוה שלהם.

לוח זיכרון לחללי צה"ל דרוזים בבית יד לבנים בדלית אל-כרמל

מרכזי היישובים הדרוזים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2017 מנו הדרוזים 141 אלף בני אדם המהווים כ-1.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-7.7 אחוזים מהערבים בישראל, רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים.[13] היישוב הגדול ביותר היה "עיר כרמל" (דלית אל-כרמל ועספיא), שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק[14] המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאשה.[15]

אלשיך (1979), שחקר את הזהות הלאומית של הדרוזים בישראל, מצא כי לדרוזים בישראל יש שלוש תת-זהויות: זהות דרוזית, זהות ישראלית וזהות ערבית. מרבית הדרוזים רואים עצמם בראש ובראשונה דרוזים, אחר כך ישראלים ולבסוף ערבים. אך רבים מהם (שחלקם מאוגדים בקבוצה שנקראת "החוג הציוני הדרוזי") רואים בעצמם קבוצה אתנית עצמאית שאין לה דבר עם הלאום הערבי.

במאי 2001 מונה ח"כ הדרוזי סאלח טריף (מפלגת העבודה) כשר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה וכשר ללא תיק הממונה על המגזר הערבי. טריף היה השר הדרוזי הראשון בישראל. בכנסת השבע עשרה כיהן חבר הכנסת הדרוזי-ישראלי מגלי והבה כממלא מקום נשיא המדינה במשך שלושה ימים, החל מ-8 ביולי 2007, זאת לאחר שלרגל נסיעתה לחו"ל, מילא את מקומה של יושבת ראש הכנסת דליה איציק, שמילאה באותה העת את מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב. בכך היה והבה לזמן קצר ממלא מקום נשיא המדינה הלא-יהודי (הדרוזי) הראשון של מדינת ישראל.

בשנת 2015 התגלה מטמון מטבעות על ידי צוללנים ליד חופי קיסריה. המטמון (2,580 מטבעות סה"כ) המתוארך למאה ה-11 נושא ברובו את שמו של החליף אל-חאכִּם בִּאמר אללה, אחד מהדמויות החשובות ביותר בעת ייסוד הדת הדרוזית.

היות שהדרוזים אינם מקבלים נישואי תערובת ונישאים בתוך העדה, רוב הדרוזים אינם עוזבים את הכפרים הדרוזיים ומעטות המשפחות אשר מתגוררות בערים בהן האוכלוסייה הדרוזית קטנה או שאינה קיימת כלל, ולכן קשה להצביע על ריכוזים עירוניים דרוזים ממשיים.

בחודש יולי 2018 פרצה מחאה בקרב הציבור הדרוזי בשל חקיקת "חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי".

דרוזים בצה"ל

מפקד דרוזי בגדוד חרב

גם לפני החלת חוק שירות חובה בצה"ל על הדרוזים, שירתו דרוזים בצה"ל על בסיס התנדבותי, במסגרת גדוד שכלל דרוזים, בדואים וצ'רקסים. את הבסיס לגדוד היוו לוחמים מגדוד דרוזי שגויסו בסוריה ובלבנון על ידי מפקד "צבא ההצלה" קאוקג'י במלחמת העצמאות וכן הדרוזים מדליית אל-כרמל, עוספייא ויישובי הגליל. הגדוד תקף יישובים יהודיים בקרב רמת יוחנן בין 12 ל-16 באפריל 1948, אך לאחר מכן, בעקבות מגעים בין מפקד הגדוד למשה דיין, בתיווכם של נכבדים דרוזים מהגליל ומהכרמל, נענו הדרוזים להצעה להצטרף לשורות צה"ל.

הגדוד הדרוזי עסק בעיקר בעבודות שמירה על יישובים ערביים, גם בתוך אזור הממשל הצבאי. בנוסף הוקמה פלוגת רוכבים שיצאה למרדפים אחרי מסתננים ו"פדאיון". ב-1954 הציעו ראשי העדה הדרוזית להחיל את חוק שירות הביטחון גם על צעירי העדה הדרוזית. ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, נענה לבקשה. בשנת 1956 התקבל חוק שירות חובה של דרוזים בצה"ל. כמו כן הוחלט להקים את היחידה הדרוזית כיחידה לכל דבר. בראשית שנות ה-60 היו בצה"ל כבר מספר קצינים, אולם כולם שירתו עדיין ביחידה הדרוזית, שעסקה במשימות שמירה ואבטחה. הקצינים הדרוזים הצעירים, אשר היו בעלי מוטיבציה רבה להתקדם ולהשתלב החלו להפעיל לחץ לפתוח בפניהם תפקידים במסגרות וביחידות נוספות. באותה תקופה, תחילת שנות ה-60, החלו להתבלט קצינים שהתקדמו בצה"ל דרך מצוינות אישית וביניהם אל"ם סעיד עבד-אל-חק, אל"ם גדעון עבאס, תא"ל האיל סלאח, אל"ם חמזי עריידה "אבי הגששים" בצה"ל ורבים אחרים. ב-1967 קבלה היחידה הדרוזית תפקיד נוסף : הוקמו "המשמרות" יחידות סיור בגודל של מחלקות שנועדו לסייר בסיני, וישבו בין באר שבע ושארם א-שייח' "המשמרות" יצאו לשטח לשלושה ימים כל פעם, עם גמלים, ג'יפים ומסוקים לחפש מחבלים וסמים מוברחים. תקופה זו הייתה גם תקופת "המרדפים": היחידה הדרוזית עזרה במרדפים אחרי מחבלים שהסתננו דרך הגבול.

למרות התפקידים החדשים שנוספו ליחידה הדרוזית, התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים היוותה עת-משבר עבור הדרוזים בצה"ל: ראשית, חלק מן הקצינים הדרוזים, שגאוותם הייתה על היותם לוחמים מעולים ואזרחים נאמנים, נפגעו מכך שלא שותפו בלחימה אלא הועסקו בשמירות באזור הבקעה במהלך המלחמה. שנית, שאיפתם של הדרוזים להשתלב גם במסגרות אחרות ובתפקידים אחרים בצה"ל לא זכתה, על פי תחושתם, למענה מספיק. בשנת 1968 החלה להתגבש בצה"ל חשיבה חדשה הנוגעת לשירות הדרוזים בצה"ל, חשיבה שעיקרה פתיחת אפשרויות תפקידים נוספים. בשנה זו הציע מוחמד מולא, קצין דרוזי מירכא, להקים סיירת דרוזית והרעיון התקבל. הוקמה יחידה התנדבותית מובחרת, אשר עד היום עוברת הכשרות מקצועיות מגוונות ומבצעת פעולות כמו כל סיירת אחרת. במלחמת יום הכיפורים השתתף גדוד דרוזי סדיר שישב בצפון בקרבות רמת הגולן. הגדוד השתתף גם במבצע ליטאני כגדוד קרבי לכל דבר והשתלב בפעילות השוטפת של צה"ל בצפון: סיורים, חדירות, היתקלויות ויצא לו שם של גדוד מפואר ובעל הישגים. בסוף שנות השמונים שונה שם הגדוד ל"גדוד חרב" על מנת להעלות את גאוות היחידה, ולתרום להעלאת המוטיבציה בקרב הדרוזים להתגייס. ב-1979 הוקם הכוח הדרוזי כחטיבה וכן מונה מח"ט ממוצא דרוזי ראשון בצה"ל – אל"ם האיל סלאח.

ב-1982, לאחר פנייה של קצינים דרוזיים, הוחלט לפתוח בפני הדרוזים את האפשרות לשרת גם ביחידות אחרות בצה"ל. כיום הדרוזים נמצאים ברוב חיילות צה"ל, ביניהם חיל הרגלים, חיל השריון, חיל ההנדסה הקרבית, חיל הים ובסיירות מובחרות. המעוניינים לשרת כקצינים מקצועיים יכולים לבחור במסלול העתודה האקדמאית. ב-2015 נסגר גדוד חרב וחייליו פוזרו ביחידות ובמערכי צה"ל השונים.

בשנת 1986 הועלה לראשונה קצין ממוצא דרוזי לדרגת תת-אלוף - תא"ל האיל סלאח, ופתח את השער לקצינים נוספים מהעדה שהגיעו לדרגה זו, נכון להיום (2018) 11: יוסף מישלב (שהיה הדרוזי הראשון להגיע לדרגת אלוף), אמל אסעד, מעד'א חסבאני, כמיל אבו רוקון, עימאד פארס, חסון חסון, מופיד גאנם, מנסור חטיב, מוניר עמאר, רסאן עליאן, טריף בדר.

רוב הדרוזים המתגוררים בישראל מזדהים כישראלים ולגברים אחוז גיוס גבוה לצה"ל, עם זאת הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן לא מתגייסים ועד מלחמת האזרחים בסוריה הם העדיפו להזדהות עם משטר אסד הסורי.

הדרוזים ברמת הגולן

ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעתא ועין קנייא.

הדרוזים ברמת הגולן מרגישים חלק מהקהילה הדרוזית בסוריה. לאורך השנים נתגלו מספר פרשיות ריגול בהם היו מעורבים הדרוזים. אולם באופן כללי היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן - לספח את הגולן לישראל באופן מלא.[16] לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. הם רשאים לקבל אזרחות ישראלית, אולם רק מעטים מהם, 677 איש במרשם האוכלוסין של 2006, ניצלו את האפשרות. מי שמחליט להתאזרח בישראל מסתכן בהטלת חרם מצד בני קהילתו. בקרב אלו אשר קיבלו אזרחות ישראלית הייתה בשנת 2006 השתתפות מועטה בבחירות וקצת פחות מ-35% הגיעו להצביע בקלפיות באזורי מגוריהם, הממוקמות ביישובים יהודיים סמוכים, לעומת 60% הצבעה בכלל האוכלוסייה הישראלית. ישראל אינה מכירה בדרוזים ברמת הגולן כאזרחים סורים, ורובם מוגדרים כמי שאזרחותם "אינה ברורה". בינם לבין סוריה מתקיים קשר מוגבל, בעיקר באמצעות שליחת צעירים ללימודים באוניברסיטאות בסוריה. הנהגת הדרוזים שמחוץ לרמת הגולן אינה מתערבת בדרך כלל בסוגיית אזרחותם של הדרוזים ברמת הגולן.

נורמליזציה עם ישראל

בעשור השני של המאה ה-21, מאז פרצה מלחמת האזרחים בסוריה, נרשם זינוק של מאות אחוזים במספר הדרוזים תושבי ארבעת הכפרים שבצפון רמת הגולן שהגישו למשרד הפנים בקשה לקבלת אזרחות ישראלית.[17]

בפברואר 2012, עתרו ארבע המועצות המקומיות לראשונה לבג"ץ נגד מדינת ישראל, בטענה לאפליה אסורה מצד המדינה, ודרשו להורות לממשלת ישראל להסביר מדוע היישובים הדרוזים בגולן לא זוכים לתוספת תקציבית כמו היישובים הדרוזים והצ'רקסים בשאר ישראל. בדצמבר 2013, החליטה ממשלת ישראל להפנות 209 מיליון שקלים לתוכנית רב-שנתית לפיתוח היישובים. הכספים הועברו בין 2014 ל-2017: הם הושקעו בחינוך, בתשתיות לתחבורה, מוסדות רווחה ובפיתוח ענף התיירות.[18]



עקרונות הדת הדרוזית מנוגדים למקובל באסלאם

התיאור המקובל מציג את הדת הדרוזית כדת סודית, שנוסדה במצרים לפני כאלף שנה, בימי שלטונו של איסמעאלי-שיעי-פאטימי. זוהי דת "מנטלית", ללא פולחן וכמורה, המאמינה בעולם רוחני ובגלגול נשמות, ונשענת על התפיסה המונותאיסטית של עדת המאמינים (ה"מוואחידון"). הפילוסופיה הדתית הדרוזית מושפעת ממקורות יווניים, הודיים וצופיים למיניהם .

יישובים ישראליים עם אוכלוסייה דרוזית

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לספטמבר 2003 הדרוזים גרים ביישובים הבאים: (בסוגריים אחוז מאוכלוסיית היישוב)

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דרוזים בישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אבינדב ויתקון, הדרוזים עם הגולן (הסורי), באתר ערוץ 7, 19 במרץ 2015
  2. ^ "Israel's Religiously Divided Society". Pew Research Center. 2016-03-08. נבדק ב-8 בדצמבר 2017. Virtually all Muslims (99%) and Christians (96%) surveyed in Israel identify as Arab. A somewhat smaller share of Druze (71%) say they are ethnically Arab. Other Druze respondents identify their ethnicity as "Other," "Druze" or "Druze-Arab." {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ האוכלוסייה הדרוזית בישראל - לקט נתונים לרגל חג הנביא שועייב, אפריל 2018
  4. ^ Lebanon Country Study Guide Volume 1 Strategic Information and Developments
  5. ^ יואל רפל (עורך), תולדות ארץ-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, כרך ב', יצחק בן צבי, היישוב היהודי בתקופה העות'מאנית, עמ' 495-493.
  6. ^ יואל רפל (עורך), תולדות ארץ-ישראל, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, כרך ב', יצחק בן צבי, היישוב היהודי בתקופה העות'מאנית, עמ' 531.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 96.
  8. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה: התנועה הלאומית הערבית הפלסטינית 1939-1929, עמ' 322-321.
  9. ^ יהושע פורת, ממהומות למרידה, עמ' 324.
  10. ^ יעקב שמעוני, ערבי ארץ ישראל,‫ תל אביב: עם עובד, תש"ז, עמ' 94.
  11. ^ אלי אשכנזי‏, "אין שותף טוב ליהודים מהעם הדרוזי": הברית ההיסטורית שמאיימת להיקרע, באתר וואלה!‏, 29 ביולי 2018
  12. ^ גדעון אלון, ‏גאווה דרוזית במשכן הכנסת, באתר ישראל היום, 4 ביוני 2012
  13. ^ "Israel's Religiously Divided Society". Pew Research Center. 2016-03-08. נבדק ב-8 בדצמבר 2017. Virtually all Muslims (99%) and Christians (96%) surveyed in Israel identify as Arab. A somewhat smaller share of Druze (71%) say they are ethnically Arab. Other Druze respondents identify their ethnicity as "Other," "Druze" or "Druze-Arab." {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות דלית אל כרמל ועוספיה), התשס"ט-2008, ס"ח 2190 מיום 16.11.2008
  15. ^ אחיה ראב"ד, פרס בביקור חג אצל הדרוזים: "לכו להיי-טק", באתר ynet, 23 באפריל 2009
  16. ^ יובל לישראל מאת חיים יבין- בתאריך הנקוב
  17. ^ עדי חשמונאי‏, "סוריה מתמוטטת": הדרוזים בגולן ממשיכים להתנתק מהמולדת, באתר וואלה!‏, 14 ביולי 2016
  18. ^ דרור פויר, ‏שיחת היום ביישובים הדרוזים ברמת הגולן, באתר גלובס, 28 בדצמבר 2013
  19. ^ אתר למנויים בלבד נעה שפיגל, לראשונה מאז 67', יתקיימו בחירות דמוקרטיות במועצות הדרוזיות ברמת הגולן, באתר הארץ, 6 ביולי 2017
  20. ^ אתר למנויים בלבד נעה שפיגל, ג'קי חורי, משטר אסד מאשים את ישראל בהפרת אמנת ז'נבה בשל קיום בחירות בגולן, באתר הארץ, 9 ביולי 2017
  21. ^ גיא גולדפרב, הקבוצה עם השם הארוך ביותר בכדורגל הישראלי אתר "גולר1" 13-10-2015
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25731730דרוזים בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דרוזים_בישראל&oldid=695365"