הנגב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מפת הנגב
מפת ישראל כשהנגב מודגש
בול "הנגב" משנת 1950 בעיצובו של ר. רובין
Israel Neghev Desert 001.jpg
Khaztera Range 2.jpg
נוף לס בצפון הנגב (באל עראקיב מצפון לבאר שבע)
סלע דמוי פטרייה בבקעת תמנע אשר בנגב
מכתש רמון
מפת התביעות הטריטוריאליות של התנועה הציונית כנספח למסמך התביעות הציוני שהוצג בפני ועידת השלום ב-3 בפברואר 1919. גבולות המדינה היהודית מסומנים בקו קטוע
בשנים גשומות, ניתן לראות בהר הנגב הגבוה מרבדי פריחה מרהיבים. בתמונה נראים בפריחה צבעוני המדבר בצבע אדום, שמשון הדור בורוד ובן-שלח מנוצה בלבן.

הַנֶּגֶבערבית: النقب, תעתיק: אל-נקבּ, ובהגייה בדואית: "אל-נגב") הוא אזור גאוגרפי המשתרע בחלקה הדרומי של ארץ ישראל. הנגב הוא חלק מרצועת המדבריות העולמית, ואקלימו צחיח וצחיח למחצה. הנגב מכסה כ-60% משטחה של מדינת ישראל, ורובו בתחומה.

מקובל כי ארץ הַנֶּגֶב המקראית, נחלתם של שבט יהודה ושבט שמעון, השתרעה באזור צפון הנגב של ימינו בלבד, מערד במזרח ועד גרר במערב. זאת, בעוד שמרכז הנגב של ימינו הוא למעשה מדבר צין, שהיווה גבולה הדרומי של ארץ כנען, ודרום הנגב של ימינו הוא למעשה חלקו המזרחי של מדבר פארן הגדול, שבמרכז חצי האי סיני[1]. המילה "נגב" משמשת בתנ"ך גם לציון כללי של הכיוון דרום.

גאוגרפיה

צורתו של הנגב כצורת משולש בעל זווית חדה, הנמצאת בקצה הדרומי של ישראל בים סוף לחוף אילת. שתי זוויותיו האחרות נמצאות האחת (המזרחית) בחלקו הדרומי של ים המלח והשנייה (המערבית) בים התיכון, מול נפת אשקלון. שטחו של הנגב הישראלי הוא כ-13,000 קילומטרים רבועים והוא כולל את נפת באר שבע וחלק מנפת אשקלון.

גבולות גאוגרפיים

  • בצפון: מאחר שהנגב הוא האזור הדרומי הצחיח של ארץ ישראל, ניתן לקבוע את גבולו הצפוני על פי כמות המשקעים הממוצעת. קו של 300 מ"מ גשם בשנה (בממוצע) עובר מנקודה צפונית ליריחו, דרך נקודה הנמצאת 1 ק"מ צפונית לקיבוץ שובל (או 20 ק"מ צפונית לעיר באר שבע) ועד נקודה דרומית לעזה. קו של 200 מ"מ גשם עובר מצפונית ליריחו, דרך מושב אוהד, קיבוץ גבולות וקיבוץ סופה ועד לאל עריש. מקובל למתוח את גבולו הצפוני של הנגב בקו העובר צפונית לבקעת באר שבע ונמתח מדרום ים המלח ועד לנפת אשקלון.
  • במערב: בצפון-מערב עובר גבולו של הנגב לאורך מישור החוף הדרומי עד רפיח או אל עריש. בהמשך, בצד מערב-דרום-מערב, גובל הנגב בחצי האי סיני. גם כאן אין תיחום גאוגרפי אחיד, אולם הגבול המקובל בימינו עובר לאורך הגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים (קו עקבה רפיח). יש הרואים בנחל אל עריש את גבולו המערבי של הנגב.
  • במזרח: מדרום ים המלח, דרך הערבה, עד עקבה (המהווים חלק מן השבר הסורי אפריקני). גם כאן מקובל להשתמש בגבול הבינלאומי שבין ישראל לירדן כגבול הנגב, אף על פי שגבול זה משייך לנגב את החלק הישראלי של הערבה בלבד ולא את חלקה הירדני. מבחינה גאוגרפית הערבה היא יחידה אחת, ולכן בהגדרה גאוגרפית גרידא, יש לכלול את הערבה כולה בגבולות הנגב או להשמיט את כולה.
  • בדרום: חוף אילת והרי אילת.

יחידות גאוגרפיות

  • בקעת הנגב: בקעה המפרידה בין הרי יהודה להרי הנגב ומהווה בקעת משנה של הרי השבר הסורי אפריקני, למרות שלא כמו כל הבקעות, היא איננה מתחברת ויוצאת מהשבר הסורי אפריקני אלא אל מישור החוף.
  • חולות חלוצה: שטח חולי ממערב לבקעת הנגב ועד למישור החוף. מתאפיין בגבעות חוליות.
  • הר הנגב: שורת רכסים מקבילים בכיוון צפון-מזרח - דרום-מערב. הרכסים משתפלים במתינות לכיוון מערב ובתלילות לכיוון מזרח. שיא הרכסים מגיע ל-1,037 מטר בהר רמון. בתוך הר הנגב מצויים מכתשים המהווים תופעה גאולוגית ייחודית.
  • מדבר פארן: משתרעים מדרום להר הנגב, מהערבה ועד לסיני. אזור מישורי ברובו המהווה את רוב אגן הניקוז של נחל פארן.
  • הרי אילת: יש הרואים בהם חלק מסיני, אך היות שמבחינה מדינית נמצאים בתחום ישראל, מקובל לשייך אזור זה לנגב.

מאפיינים

הנגב הוא חבל ארץ מדברי ברובו. בנגב ערוצי נחלים, רובם המוחלט נחלי אכזב: במהלך הקיץ כמו גם רוב החורף, מים אינם זורמים בהם כלל. עם זאת, כשיורד גשם חזק זורמים בנחלים אלו שיטפונות.

החי והצומח

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צמחיית הנגב

מטבע הדברים, בשל אופיו המדברי של הנגב, אוכלוסיית בעלי החיים והצמחייה שבו צריכה להסתגל ולשרוד תנאים קשים, שהעיקריים בהם הם מחסור במים, צל ומקורות מזון כמו גם חום גבוה במהלך היום וקור בלילה.

בשל כך, רובה המוחלט של הצמחייה הדלילה שכבר גדלה היא צמחייה מדברית שלא צורכת כמות רבה של מים, ויכולה לשרוד את הבדלי הטמפרטורות והמחסור במים, לרוב, הצמחייה לא צבעונית אלא בצבעי אפור, חום וירקרק דהוי. בשנים האחרונות נעשו ניסיונות לטעת עצים וצמחים בנגב כדי להרבות את הצל ומקורות המזון לבעלי החיים.

עברונה היא הנקודה הצפונית ביותר בעולם בה ניתן למצוא דקל מסוג דום מצרי.

אוכלוסיית בעלי החיים מוצאת פתרונות אחרים לחום והצחיחות: רובם של בעלי החיים ישנים ומסתתרים ביום; הזוחלים והמכרסמים הקטנים, לדוגמה, מתחפרים בדרך כלל במאורות בחול, ועם בוא הערב ורדת הטמפרטורות יוצאים בעלי החיים ממסתורם למרעה או לחלופין למציאת ציד. בעלי חיים אחדים, כמו גם צמחים רבים, נפוצים בקרבת נאות מדבר, שם לעיתים קרובות זורמים מים ושורר צל.

רוב היונקים הצמחוניים, כגון צבאים, יעלים, שפני סלע וראמים (שנכחדו מנופי הארץ זה מכבר אך החל תהליך החזרתם לטבע) מורגלים לקבל את רוב כמות הנוזלים שהם צריכים מליחוך עלים המכילים מים. הטורפים הנפוצים הם שועלים, תנים, צבועים, זאבים, כמו גם מספר מועט מאד של נמרים הנפוצים בעיקר בקרבת מצפה רמון והמכתש שבקרבתו.

בנגב נפוצים גם מספר סוגי עופות דורסים, ביניהם ניתן למנות את המין נשר מקראי בסוג נשר ואת עזניית הנגב שנכחדה מנוף הנגב בעקבות ציד לא חוקי, אולם בשנים האחרונות נעשה מאמץ להחזרתה ומספר פרטים שוחררו.

בעבר היו נפוצים בנגב בעלי חיים רבים שכיום חיים בעיקר בסוואנה האפריקנית, בהם האריות שנכחדו מנופי הארץ במהלך המאה העשירית לספירה וגם המין יען הנגב בסוג יענים שנכחד מהטבע בארץ במאה העשרים בעקבות ציד. בעבר גם הנמרים והראמים היו נפוצים הרבה יותר.

היסטוריה


תקופת המקרא

הכתוב במקרא מציין מספר יישובים חשובים שהיו בנגב, ביניהם באר שבע, ערד וגרר: "עַל כֵּן קָרָא לַמָּקוֹם הַהוּא בְּאֵר שָׁבַע"[2]

לאחר תקופת התנחלות השבטים בצפון הנגב ישבו בני שבט יהודה, ובדרומו - בני שבט שמעון.

על פי התיאור המקראי, הנגב היה בשליטת ממלכת שלמה, ובהמשך עברה השליטה לממלכת יהודה שהתפצלה מממלכת ישראל המאוחדת כאשר בעת ההיא אילת עיר נמל יהודית לשפת ים סוף - "תחנת הצי המסחרי של העם העברי".[3]

בסוף תקופת ממלכת יהודה פלשו לנגב האדומים ואחריהם - הנבטים, שהקימו בנגב ממלכה מפוארת, ששרידים ממנה ניתן לראות בפטרה שבירדן. לאחר הנבטים כבשו את הנגב הערבים ומאות שנים אחריהם - העות'מאנים. מאז תקופת ממלכת יהודה לא התיישבו יהודים באופן קבוע בנגב, וזאת עד תחילת המאה העשרים, שבה החלו ניסיונות ליישוב ארץ ישראל לקראת הקמת המדינה.

הממלכה הנבטית

הנבטים (כנראה השבט נַבַּתֻ הארמי[4]) היו שבטים שמקורם בחצי האי ערב; הנבטים הופיעו באזור ארץ ישראל כבר בשלהי התקופה הפרסית ותחילת התקופה ההלניסטית (המאה ה-4 לפנה"ס). הנבטים נודעו ביכולתם לשרוד את תנאי המדבר ועל אף המחסור במים לפתח חקלאות ייחודית הנקראת על שמם, שגם החקלאות המודרנית מיישמת עקרונותיה, לצד תחנות מעבר כל 30–40 ק"מ במהלך נדידתם בשיירות גמלים על דרך הבשמים במרחב הנגב ודרום ירדן משום עיסוקם בהעברת סחורות דרך המדבר לנמל עזה ומשם לשיווק ביוון העתיקה, וברומא. המלך הנבטי הראשון עליו יש מידע, כתובת עם שמו נמצאה בחלוצה, והיא מתוארכת לשנת 168 לפנה"ס, הוא חרתת הראשון. שטחי הנבטים ושטחי ממלכת החשמונאים השיקו זה לזה והממלכות ידעו ימים של שיתוף פעולה וימים אחרים של מלחמה וכיבוש.

התקופה הרומאית והביזנטית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לימס פלשתינה

לימס פלשׂתינה (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶשׂתינַיי") היה לימס בארץ ישראל, אשר חצה את הנגב מחוף הים התיכון, באזור צפון חצי האי סיני, עד לחוף ים המלח והערבה. הלימס של ארץ ישראל נועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים. הנגב זכה בתקופה זו לשגשוג, במידה רבה הודות ללימס. שרידי מצודות נותרו עד ימינו בקרבת היישובים עין בוקק, חצבה, "חתרורים", "מוחילה", עבדת ומצד תמר בכביש דימונה-סדום.[5]

חשיבות הנגב בעיני המפעל הציוני

היישוב הציוני הראשון בנגב, רוחמה, הוקם בשנת 1911. מאז רוחמה קמה ונפלה וקמה עד שהוקם היישוב הנוכחי בדצמבר 1943.

בועידת השלום בפריז (1919) הוצגה בפני האומות על ידי ועד המשלחות היהודיות, שייצג את העם היהודי, מפת ארץ ישראל ועליה שורטטו התביעות הטריטוריאליות של העם היהודי. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.

בפברואר 1920 הקימה מפלגת פועלי ציון ועדת תכנון לישוב הארץ וגבולותיה, לקליטת מאות אלפים של עולים, לתעשייה ולחקלאות. הועדה סיירה בשטח ושמעה את מיטב המומחים במשך כשישה חודשים, ולבסוף פרסמה דו"ח מפורט. הפרק השביעי של הדו"ח, "העקרונות הגאוגרפיים והפוליטיים של הבניין" נוסח על ידי בן גוריון ושמואל יבנאלי, ראש מחלקת ההתיישבות של ועד הצירים, ומהווה תכנית אסטרטגית-גאוגרפית למדינה היהודית. בדו"ח נאמר שלצד התיישבות בבקעת הירדן מיריחו ועד בקעת גינוסר וברצועת חוף הים מרפא (רפיח) ועד צידון ישנה אפשרות להתיישבות מרובת אוכלוסין מהקו עזה באר שבע עד הקו עריש (אל עריש) עקבה. כמו כן יש להקים שני נמלי ים עבריים בדרום הארץ האחד לחופי הים התיכון ומשנהו לחוף אילת שיהוו שער כניסה לבית הלאומי ועורק חיים למתיישבי הנגב.[6]

המים כגורם מעצב את אופיה של ההתיישבות בנגב

הרעיונות בדבר השקיית מדבר הנגב אם באמצעות הולכת מים מהצפון ואם באמצעות משיכת מים מהנילוס התפרסמו בעולם כבר בשלהי המאה ה-19. בשלהי מאה זו, העלו יוהן קרמניצקי ומקס בורקהרט רעיון בדבר כריית תעלה בין הים התיכון לעמק בית שאן ומשם לאורך שקע הירדן עד למצוקי ים המלח שם ינוצל הפרש הגבהים ותוקם תחנה להפקת אנרגיה הידרואלקטרית. לתוכנית ההולכה נוספה גם תוכנית קטנה יותר להשקיית שטחים מדבריים סמוכים. בתחילת המאה העשרים הצטרפו להוגי רעיונות אלה מומחים גדולים בדבר הולכת מים לשטחים צחיחים בעיקר מארצות הברית והסכימו כי השקיית מיליוני דונם בנגב, באמצעות מים מצפון הארץ, יאפשרו העלאת מיליוני יהודים ויישובם בנגב וצפון סיני ובכך לחלצם ממצבם החמור במזרח אירופה.[7]

ביולי 1939 הגיש מהנדס המים, אבי המוביל הארצי, שמחה בלאס לד"ר ארתור רופין, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, "פנטסיה" להשקיית הנגב, שהכין לבקשתו. ה"פנטסיה" כללה שלושה שלבים: הבאת מי קידוחים קרובים, הבאת מי הירקון והבאת מי הצפון (ליטאני, ירמוך וירדן) לנגב.[8] בראשית מלחמת העולם השנייה, חיבר תזכיר בשם "תוכנית יישוב מדבריות א"י על ידי משיכת מים מהנחלים", אותו הגיש לחברת "מקורות" ב-12 בפברואר 1941. על בסיס התזכיר ביקש לעבד תוכנית מפורטת למפעל המים הארצי.[9]

בדצמבר 1942 השתתף בסיור בערבה, שארגן יוסף ויץ מהקרן הקיימת לישראל.[10] הערבה הייתה אז "אזור מוגן" ואסור בכניסה ללא רישיון. בסיור זה השתכנע, בניגוד לאחרים, במציאות מים בערבה, דבר שהביא אותו מאוחר יותר לקדוח ולמצוא מים בערבה.[11]

ב-14 באפריל 1943[12] הציג בלאס את הנוסחה המפורטת הראשונה של תוכניתו למוביל המים הארצי.

בלאס תכנן את קו המים ל-11 הנקודות.

לקראת הקמת המדינה

בשנת 1943 הוקמו שלושת המצפים: רביבים, בית אשל וגבולות.

בלילה שבין 5 ל-6 באוקטובר 1946, הוקמו ביוזמת הסוכנות היהודית, 11 הנקודות, בתגובה לתוכנית מוריסון גריידי. במסגרת התוכנית, אמורה הייתה ארץ ישראל להתחלק לשלושה חלקים: 17% כמדינה יהודית, 40% כמדינה ערבית ו-43% כמחוז בריטי שעיקרו השתרע על אדמת הנגב. תוכנית זו נדחתה הן על ידי המנהיגות הערבית והן על ידי הסוכנות היהודית. הקמת היישובים נעשתה על מנת לתפוס אחיזה באדמת הנגב ובסופו של דבר סייעה בהכללת הנגב בגבולות המדינה. ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה אונסקו"פ מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.

המערכה על הנגב 1947-1956

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המערכה על הנגב 1947-1956

המערכה על הנגב 1947-1956, הייתה מערכה צבאית ומדינית על השליטה בנגב והתחוללה בין השחקנים בזירה המזרח תיכונית - היישוב, ישראל, מצרים, ירדן, בריטניה, ברית המועצות וארצות הברית מהמועד בו הלכה וקרבה נקודת ההכרעה בשאלת ארץ ישראל ועד מרץ 1956 ובסיומה נותר הנגב בריבונות ישראל, למעט רצועת עזה.

לאחר הקמת המדינה

לאחר הקמת מדינת ישראל, עם הסרת המגבלות שהוטלו על ידי ממשלת המנדט, תמך דוד בן-גוריון ביישוב הנגב ופיתוחו, ואכן הוקמו בו יישובים רבים. המתיישבים פיתחו גם שיטות חקלאות מפותחות טכנולוגית שיתאימו לגידול באקלים הנגב, ועד היום מתפרנסים חלק מהתושבים מחקלאות.

במהלך שנות השבעים החל גל נוסף של התיישבות בנגב, בעיקר באזור הערבה ואילת, וזאת בעקבות הסכם השלום בין ישראל למצרים, שהחדיר תקווה לשיתוף פעולה כלכלי ומדיני עם המצרים, שיתוף פעולה שיוכל לבסס התיישבות בנגב.

גל התיישבות נוסף החל בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים. עולים רבים התיישבו בנגב, בעיקר בעיירות פיתוח כדוגמת דימונה וירוחם[דרוש מקור].

כיום, רוב האוכלוסייה היהודית מתרכזת בערים הגדולות, לדוגמה אילת, מצפה רמון, דימונה ובאר שבע (העיר הגדולה בנגב) ובנוסף לערים ולעיירות הפיתוח, יש המתגוררים בקיבוצים ובמושבים שונים.

על אף ששטח הנגב הוא כ-60% משטחה של מדינת ישראל, מתגורר בו רק חלק קטן מאד מאוכלוסיית המדינה. ישראל מנסה לעודד אזרחים לעבור לגור בנגב, וזאת על ידי תמריצים שונים. כיום מהווים הבדואים חלק נכבד מאוכלוסייה בנגב (ראו הרחבה בפסקה הבדואים בנגב).

המאבק במדבור הנגב

ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במאבק בתופעת המדבור, וידועה בפיתוח שיטות לבלימת התפשטות המדבור, הרחבת גידולים חקלאיים בעקת חום והפיכת שטחים חצי מדבריים לפוריים תוך שימוש בטכנולוגיות נבטיות עתיקות. הקרן הקיימת לישראל ומכון וולקני, יחד עם ארגונים נוספים, שותפים למאמץ בלימת המדבור. קק"ל נטעה ומטפחת את יער יתיר - היער הגדול בעולם שניטע על ידי אדם באזור מדברי למחצה, 250 מ"מ גשם לשנה, ובכך שברה מוסכמה עולמית שלא ניתן לטעת יער באזור הזוכה לפחות מ-600 מ"מ גשם. מכון וולקני של משרד החקלאות הקימו את "המרכז הבינלאומי גילת לחקר חקלאות על סף מדבר"[13]. חוקרי המכון עוסקים כבר כמה עשורים בחקר החקלאות המדברית ועמפתחים טכנולוגיות חקלאיות שיסייעו במאבק בתנאי האקלים הקשים.[14]

משק המים והשפכים בישראל תורם אף הוא למגמת האנטי מדבור שאחד ממופעיו הבודדים על הפלנטה הכחולה מתרחש בארצנו, על ידי:

מחקרם[15] של פנחס אלפרט ונטלי פרלין, אישש את קיומו של קשר חיובי בין שינוי אנתרופוגני בשימושי קרקע - הקמת יישובים, ייעור וזריעת שדות בצפון הנגב בעקבות הפעלתו של המוביל הארצי ב-1964, לבין שינוי אקלים בצורה של עלייה בכמות המשקעים, ירידה באמפליטודת הטמפרטורה בין יום ללילה ושינוי במשטר הרוחות בשטח שבין תל אביב לבאר שבע בין שנות ה-60 לשנות ה-90 של המאה ה-20.

כלכלה וחינוך

בעבר, עד לפני הקמת מדינת ישראל, רובם המכריע של התושבים היו בדואים, וכלכלתם התבססה על רעיית צאן. רוב שטחו של הנגב, מלבד צפונו - אזור באר שבע, אינו מתאים לעיבוד חקלאי, אם בשל הבדלי הטמפרטורות הקיצוניים בין היום והלילה ואם בשל חוסר במים ובתשתיות מתאימות להשקיה. עם הקמת המדינה והתפתחות האזור, החלו לפעול בנגב מפעלי עיבוד פוספטים, ותחום התיירות התפתח אף הוא. עד היום, רוב כלכלת הנגב מתבססת על מפעלי עיבוד פוספטים - בעיקר באזור הר צין, כריית מעט נחושת באזור תמנע וכן שאיבת מעט גז טבעי שהתגלה בקרבת ערד.

מקור פרנסה אחר הוא אכסניות נוער ו"מאהלים" רבים שמטרתם לתת לתלמידים ואנשים רבים החפצים לטייל בנופו הייחודי והטבעי של הנגב אפשרות ללינה זולה יחסית. מוקד רוב הטיולים הוא באזור הערבה, בהר הנגב, בסביבות אילת ובמכתשים הטבעיים - המכתש הגדול (מכתש ירוחם), המכתש הקטן ומכתש רמון.

האוניברסיטה היחידה בנגב היא אוניברסיטת בן-גוריון, המציעה לסטודנטים גם מעונות בשל המרחק הרב של רבים מהסטודנטים מביתם, ומלבדה קיימות עוד מספר מכללות, ישיבות ומדרשיות קטנות.

מזה שנים מועלות כלפי ממשלת ישראל תלונות רבות על הזנחת הנגב ואוכלוסייתו, דבר שמתבטא במחסור במקומות עבודה ובהזנחה של התשתיות באזור, לעומת מרכז הארץ וצפונה, כמו גם בניית עיירות פיתוח - ערים מתפתחות שהאוכלוסיות בהן מורכבות לרוב מבעלי מעמד סוציו-אקונומי וכלכלי נמוך. בשנים האחרונות החלה מדינת ישראל ליישם תוכניות רבות לחיבור הנגב לשאר המדינה, וזאת על ידי נתינת מעמד מיוחד לערי הפיתוח, בניית רכבת שתאפשר מעבר מהיר מן הנגב למרכז הארץ ובניית בסיס צה"ל גדול לקצינים בנגב.

חוות הבודדים בנגב - דרך היין

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חוות בודדים

תוכנית דרך היין היא תוכנית של מדינת ישראל, בהובלת מועצה אזורית רמת הנגב, ששמה למטרה להוסיף חיים ועניין למרחבים הגדולים של הנגב על מנת למשוך עליו מטיילים ומתיישבים. התוכנית כללה 30 מיקומים להקמת חוות חקלאיות שבהם קיימת הסכמה כללית של כל הגופים הנוגעים לדבר. את החוות הציעו לכל יזם פרטי המעוניין, שנדרש להגיש בקשה מלווה בתוכנית עסקית ורעיונית ולקבל כל האישורים לעלות לשטח.

בתחילת דרכה נתקלה התוכנית בהתנגדויות מצד החברה להגנת הטבע וכן מצד גופים נוספים אשר נדחו בבג"ץ ואפשרו לתוכנית להמשיך כמתוכנן ולהקים 23 התיישבויות חדשות.

הבדואים בנגב

בתים טיפוסיים בעיר הבדואית רהט


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בדואים בישראל#הבדואים בנגב

הבדואים בישראל הם אחת מהקבוצות האתניות הערביות בחברה הישראלית שמאמינות בדת האסלאם. הבדואים מהווים כ-3.5% מאוכלוסיית ישראל.[16]

נכון לאמצע 2013, בנגב חיים כ-220,000 בדואים, חלקם הגדול תושבי העיר רהט (62,000) ובעיירות הקבע – כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום, תל שבע, חורה ולקיה והשאר הם תושבי הפזורה (כפרים לא מוכרים).

עד קום המדינה קיימו הבדואים בנגב אורח חיים נוודי למחצה - מגורים קבועים וגידולים חקלאיים בעונת החורף ונדודים עם עדרי הצאן בעונת הקיץ. בשנות הארבעים חיו בנגב כ-75,000 בדואים. במלחמת העצמאות ברחו רבים מהם, ואז נותרו בנגב כ-11,000 בלבד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • שמואל אחיטוב (עורך), מחקרים בארכאולוגיה של נוודים: בנגב ובסיני, רשות העתיקות ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, בשיתוף עם מדרשת שדה בוקר ומרכז ג'ו אלון, להב, תשנ"ח, 232 עמ'[17]
  • מרדכי נאור (עורך), יישוב הנגב 1900 - 1960, יד יצחק בן-צבי, 1985
  • שמעון רובינשטיין, הנגב: המחדל הציוני הגדול 1929-1919, חלקים א-ד, הוצאת המחבר, ירושלים, 1988[18]
  • אבשלום שמואלי, יהודה גרדוס (עורכים), ארץ הנגב: אדם ומדבר,חלקים א-ב, הוצאת משרד הביטחון, תשל"ט
  • דותן גורן, תרומתה של קרן קיימת לישראל לפיתוח הנגב: עבר, הווה ועתיד, ירושלים 2007
  • זאב זיוון, ממעברת ירוחם ועד גבעת רחל: ההתיישבות ברמת הנגב, 1951-1956, הוצאת המכון לחקר תולדות קרן קיימת לישראל, הקרקע ויישוב הארץ 1997
  • זאב זיוון, מניצנה עד אילת, סיפורו של הנגב הדרומי, הוצאת מכון בן-גוריון 2012
  • זאב זיוון, ניצנה של לובה אליאב, הוצאת אריאל 2015
  • עדי וולפסון, זאב זיוון, מטמון - שירים ומסלולי טיול בבאר-שבע, צילומים: גואל דרורי, 2016 (תורגם והודפס באנגלית)
  • זאב זיוון, יחסי יהודים ובדווים בשנות הארבעים והחמישים בנגב, הוצאת מרכז הנגב לפיתוח ‬2017
  • זאב זיוון, המעשה והמדיניות הישראליים בנגב הדרומי, 1949-1957, האוניברסיטה העברית בירושלים 1998
  • אילן אסיה, מוקד הסכסוך המאבק על הנגב 1956-1947, הוצאת יד יצחק בן צבי ירושלים & המרכז למורשת בן גוריון קריית שדה בוקר הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ירושלים, 1994

קישורים חיצוניים

בעת הקדומה

מראה פנורמי- הרי הנגב
Magnify-clip.png
מראה פנורמי- הרי הנגב

הערות שוליים

  1. י' אליצור, מקום בפרשה - גאוגרפיה ומשמעות במקרא, הוצאת ידיעות אחרונות, 2014, עמ' 296-301.
  2. ספר בראשית, פרק כ"א, פסוק ל"א
  3. דברים שנשא בן גוריון ב-1918 כפי שראו אור בכותר דוד בן גוריון , אנחנו ושכנינו, הוצאת דבר, 1931, עמ' מה
  4. הערך: נביות, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סוליאלי, משה ברכוז), א-ב, תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 644.
  5. זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד – תרבות וחינוך, 1978 (הדפסה שלישית), עמ' 4037–4038.
  6. עורך: חיים גולן, משלחת פועלי-ציון בארץ-ישראל 1920 חלק ב': הדו"ח המלא, הוצאת יד טבנקין, רמת אפעל, 1989
  7. חנינא פורת, המים כגורם מעצב את אופיה של ההתיישבות בנגב, News1
  8. "מי מריבה ומעש" ע' 125
  9. "מי מריבה ומעש", ע' 128
  10. מתוך הספר "ערבה אין קץ", ע' 161: "משלחת המחקר היסודית הראשונה לחקר תנאי הערבה ירדה בטבת תש"ג ... במשלחת היו אנשי מקצוע: הבוטנאים ד"ר מיכאל זהרי ובנו דני זהרי, אברהם גרנובסקי (גרנות) מקק"ל, איש הקרקעות חירם דנין, מהנדס המים שמחה בלאס, משרטט המפות זלמן ליף (ליפשיץ), הכימאי ש' רביקוביץ', והחקלאים צוקרמן ויוסף ויץ. ... הדו"ח הסופי של המשלחת שלל את סיכויי החקלאות באזור. רק שמחה בלאס, מהנדס המים, חזר בתחושה אופטימית.
  11. "מי מריבה ומעש" ע' 127 - 128
  12. "מי מריבה ומעש", ע' 129.
  13. אתר המרכז הבינלאומי גילת לחקר חקלאות על סף מדבר
  14. עדי חשמונאי‏, האו"ם קבע: ישראל מומחית בהתמודדות עם תופעת המדבור, באתר וואלה! NEWS‏, 18 ביוני 2015
  15. N. Perlin and P. Alpert, Effects of land-use modification on potential increase of convection - A numerical study in south Israel, J. Geophys. Res., 106, 22,621-22,634, 2001
  16. הבדואים במדינת ישראל, באתר הכנסת
  17. ביקורת: זאב הרצוג, ‏הארכאולוגיה של הנוודות, קתדרה 93, ספטמבר 1999, עמ' 150-143
  18. ביקורת: יעקב שביט, ‏מחדל או הישג?, קתדרה 63, יוני 1992, עמ' 158-155