יגאל ידין
 | |||||
| לידה |
20 במרץ 1917 כ"ו באדר ה'תרע"ז  ירושלים, האימפריה העות'מאנית | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
28 ביוני 1984 (בגיל 67) כ"ח בסיוון ה'תשמ"ד  ירושלים, ישראל | ||||
| השתייכות |
 ההגנה צבא הגנה לישראל | ||||
| תקופת הפעילות | 1933 – 7 בדצמבר 1952 (כ־19 שנים) | ||||
| דרגה |
 רב-אלוף | ||||
| תפקידים בשירות | |||||
| |||||
| פעולות ומבצעים | |||||
המרד הערבי הגדול מלחמת העצמאות | |||||
| הנצחה | |||||
| מחנה ידין, נמל התעופה חיפה | |||||
יִגָּאֵל ידין (סוקניק) (20 במרץ 1917, כ"ו אדר ה'תרע"ז – 28 ביוני 1984, כ"ח בסיוון ה'תשמ"ד) היה סגן ראש הממשלה, פרופ' לארכאולוגיה, הרמטכ"ל השני של צה"ל והרמטכ"ל בפועל משך מספר חודשים במהלך מלחמת העצמאות. חתן פרס ישראל למדעי היהדות ה'תשט"ז (1956).
ביוגרפיה
תחילת הדרך
ידין נולד בשנת 1917 בירושלים כבן הבכור לארכאולוג אלעזר ליפא סוקניק ולחסיה סוקניק שהקימה את גן הילדים העברי המודרני הראשון בארץ ישראל. בילדותו עברה משפחתו לשכונת רחביה והייתה בין מקימיה.
אחיו היה השחקן יוסי ידין (1920–2001). אח נוסף, מתתיהו סוקניק, טייס בחיל האוויר, נהרג במלחמת העצמאות, כאשר יצא להפציץ ספינה מצרית שהפגיזה את תל אביב.
ידין היה נשוי לכרמלה, בתו של ארתור רופין. היא גרה בבית באותו צומת מול משפחת ידין, בפינת הרחובות רמב"ן ומנחם אוסישקין. בנותיהם הן ליטל ידין ואורלי ידין.
הוא למד בגימנסיה העברית ברחביה. ב-1935 החל ללמוד באוניברסיטה העברית ארכאולוגיה, עברית וערבית.[1] ב-1945 סיים את לימודי התואר השני שם.
איש צבא
ב־1933, בגיל 15, התגייס ידין ל"הגנה", ושירת בה בשורה של תפקידי הדרכה ופיקוד, בהם מדריך לנשק בגוש עציון. לאחר מכן נמנה עם הקבוצה הראשונה שהעמידה את יחידות השדה בקריית ענבים, פיקוד והדרכה בצפון ים המלח, קורס מרכזי למדריכים בנשק בכפר ויתקין, ומפקד יחידת פו"ש בירושלים. בשנת 1939, בגיל 22, התמנה לשלישו של יעקב דורי, מפקד "ההגנה". בשנת 1943 מונה לראש אגף מבצעים במטה הכללי של "ההגנה". עקב ויכוח עם יצחק שדה, שהחליף את דורי כמפקד "ההגנה", על הכללת מקלע בפק"ל הכיתה, פרש בשנת 1946 מן השירות ועבר ללמוד באוניברסיטה.
בשנת 1947, בסמוך להכרזת האו"ם על הקמת מדינת ישראל, נקרא על ידי דוד בן-גוריון לשוב לשירות ושימש בתפקידים בכירים שונים במלחמת העצמאות. הוא הקים את אגף המבצעים ועמד בראשו גם לאחר הכרזת המדינה והקמת צה"ל, ומילא בפועל את מקומו של הרמטכ"ל במשך מספר חודשים במהלך המלחמה כשנבצר מיעקב דורי למלא את התפקיד עקב מחלתו. ידין קיבל רבות מההכרעות החשובות במלחמת העצמאות. היה חבר המשלחת הישראלית לשיחות על הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, ועמד בראשה. בהמשך, עמד יחד עם ד"ר ולטר איתן בראש המשלחת הישראלית לשיחות השלום עם מדינות ערב בוועידת לוזאן, ועידה שהסתיימה בלא כלום.
עם פרישתו של יעקב דורי מתפקיד ראש המטה הכללי, קיבל עליו תפקיד זה והחל לכהן כרמטכ"ל השני של צה"ל ב-9 בנובמבר 1949, בגיל 32 שנים 7 חודשים ו-20 ימים בלבד. בכך היה לרמטכ"ל הצעיר ביותר בתולדות צה"ל (מחליפו מרדכי מקלף היה מבוגר ב-3 חודשים משיא זה בעת כניסתו לתפקיד). היה אחראי על ארגון צה"ל בשנותיו הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות, כצבא סדיר לצד צבא מילואים. ידין היה האיש שיזם את השתתפותו של הצבא בקליטת העלייה: פעילות במעברות, אספקת שירותים לעולים ודאגה להזנתם.[2]
ב-7 בדצמבר 1952 התפטר מכהונתו כרמטכ"ל לאחר שלוש שנים, בעקבות חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, על קיצוץ בתקציבו של צה"ל, ופרש מהשירות הצבאי בגיל 35.
כארכאולוג
| ענף מדעי | ארכאולוגיה |
|---|---|
| מקום לימודים | האוניברסיטה העברית בירושלים |
| מוסדות | האוניברסיטה העברית בירושלים |
| פרסים והוקרה | פרס ישראל במדעי היהדות, פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר, פרס פרשיה שימל |
| תרומות עיקריות | |
| חפירות בתל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, תל גזר, מערת האגרות | |
כאשר פרש מהצבא הקדיש עצמו למחקר, והחל במפעל חיים בתחום הארכאולוגיה. ב-1953 התמנה למרצה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטור שלו התמקדה ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך", מן המגילות הגנוזות. לידין היה קשר אישי הדוק עם המגילות: אביו היה הראשון שעמד על חשיבותן של המגילות הגנוזות, וידין עצמו רכש עבור מדינת ישראל ב-1954 ארבע מן המגילות, כולל מגילת ישעיהו, לאחר שראה בוול סטריט ג'ורנל מודעה על מכירתן.[3] קיבל תואר דוקטור ב-1955, ועל עבודת הדוקטור שלו זכה בפרס ישראל במדעי היהדות לשנת 1956. באוגוסט 1959 נתמנה לפרופסור חבר,[4] ב-1963 מונה לפרופסור מן המניין במכון לארכאולוגיה באוניברסיטה העברית וב-1964 נבחר כחבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.
כארכאולוג ניהל חפירות באתרים החשובים ביותר – תל חצור, מערות נחל חבר, מצדה, ובתל מגידו. אחת מגולות הכותרת של עבודתו המדעית היה פרסום "מגילת המקדש". המגילה מתארת את הלכות המועדים, הלכות המקדש והלכות המלוכה, כפירוש וכהרחבה להלכות הידועות מן התורה, ומשתמשת בלוח שמשי ולא ירחי כמקובל במסורת היהודית.
בעקבות החפירות שבהן השתתף בתלים הגדולים (חצור, מגידו, וכו') דגל ידין בגרסת "הכיבוש המהיר", כלומר טען כי התנחלות השבטים בארץ ישראל הייתה אירוע חד פעמי וקצר-זמן. ידין מצא קשר בין מבנה השערים של תל-חצור ותל מגידו, ולאחר עיון בשרטוטי החפירה של רוברט מקאליסטר בתל גזר קבע כי מגדל שתיארך מקליסטר לתקופה החשמונאית הוא למעשה חלק ממבנה השער של גזר. בעקבות הצעתו נחפר האתר שנית, ונתגלה חציו השני של השער. ידין תיארך אותם לימי שלמה המלך (שלושת התלים – חצור, מגידו וגזר – מוזכרים כערי הביצורים של שלמה המלך בספר מלכים א' פרק ט').
בנחל חבר חפר את מערת האגרות במצוק הצפוני, בשנים 1960 ו-1961. הממצאים מתקופת מרד בר כוכבא, שעליו היה ידוע מעט יחסית למרד הגדול, כללו סלים, כלי ברונזה וזכוכית, בגדים ושלדי אדם; אך הממצא המעניין ביותר היו התעודות הכתובות. במערה נמצאו איגרות הקשורות באופן ישיר למרד ואיגרות הקשורות לחיי היום-יום, בחלקן ארכיונים מהתקופה שקודמת למרד. מהאגרות הקשורות למרד ניתן היה ללמוד כי מפקדתו של בר כוכבא הייתה ממוקמת בהרודיון וכן כי שמו המקורי של בר כוכבא היה בר כּוֹסִיבָּא ושמו הפרטי היה שמעון. כן נמצא ארכיון מכתבים מסודר של אשה בשם בבתא בת שמעון, שכלל הסכמים, שטרי מכר ופסקי דין, אשר מאפשרים ללמוד רבות על קורותיה של אשה זו.
במצדה חפר בשנים 1963–1965, ובין היתר חשף את בית הכנסת העתיק שם, אחד מבתי הכנסת היחידים מתקופת בית שני. בעקבות שחזור העתיקות שידין הוביל במצדה נקבע המושג "קו ידין" – זהו קו משורטט שחור, לעיתים קו מלט בולט, המבדיל בין הנדבכים שנמצאו באתרם לבין הנדבכים שהתווספו במהלך השחזור. ניתן לראות קווים מעין אלו ברוב אתרי העתיקות בארץ.
נוסף לפרסומיו המדעיים, פרסם ידין מספר ספרים פופולריים על חפירותיו הארכאולוגיות. הוא גם שילב את הידע הצבאי שלו, וכתב רבות על תורת המלחמה בעולם הקדום. זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.
בשנת 1983 קיבל ביחד עם ז'אן פרו ממוזיאון ישראל את פרס פרשיה שימל (Percia Schimmel Award) על תרומתם לארכאולוגיה של ארץ-ישראל וארצות המקרא.[5]
כפוליטיקאי
_-_Begin_and_Yadin.jpg) | |||||
| יגאל ידין עם ראש הממשלה מנחם בגין, בעת הדיון על חוק ירושלים במליאת הכנסת | |||||
| מדינה |
ישראל | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| סיעה | התנועה הדמוקרטית לשינוי, התנועה הדמוקרטית, סיעת יחיד | ||||
| |||||
| |||||
לצד עבודתו הארכאולוגית הוסיף ידין לתרום לחיים הציבוריים. לאחר שבע שנים שבהן נעלם מהזירה הציבורית ועסק במחקר, יצא בספטמבר 1959 בראש קבוצה של אנשי אקדמיה לשינוי שיטת הבחירות בישראל לבחירות אזוריות.[6] ב-1963 היה חבר ב"וועדת ידין-שרף" שהוקמה על ידי ראש הממשלה, דוד בן-גוריון, במטרה לבחון את חלוקת האחריות בתוך קהילת המודיעין הישראלית. ערב מלחמת ששת הימים שימש כיועץ צבאי לראש הממשלה לוי אשכול. לאחר מלחמת יום הכיפורים שימש ידין כחבר בוועדת אגרנט, אשר חקרה את האחריות למחדלים שהובילו למלחמה.
ידין נמנע מלהיכנס לפוליטיקה במשך שנים רבות, ונחשב לדמות ראויה להנהגה אצל רבים בציבור הישראלי. בשנת 1977 הקים יחד עם פרופ' אמנון רובינשטיין, שמואל תמיר, מאיר עמית ורבים נוספים את "התנועה הדמוקרטית לשינוי", הידועה בכינוי "ד"ש". מפלגה זו הייתה מענה למשאלותיהם של ישראלים רבים שקצו בשחיתות שיוחסה אז למפלגת העבודה, עם חשיפת פרשיות אשר ידלין והתאבדותו של שר השיכון אברהם עופר, ותחושת אובדן הדרך והמיאוס שהותירה אחריה מלחמת יום הכיפורים וההתפתחויות החברתיות והפוליטיות שלאחריה. רבים ראו בדמותו של ידין, הלוחם והמלומד, את דמותו של הישראלי האידיאלי, הנקי משחיתות, היכול להוביל לדרך חדשה.
בבחירות לכנסת התשיעית בשנת 1977 זכתה המפלגה בהישג נאה יחסית למפלגה שרצה לראשונה לקלפי, וקיבלה חמישה עשר מנדטים. מנחם בגין הקים קואליציה שבה לא שותפה מפלגת העבודה, לראשונה בתולדות המדינה. לאחר מספר חודשים, ב-24 באוקטובר 1977, הצטרפה ד"ש לקואליציה לאחר התלבטויות רבות וידין שימש כסגן ראש הממשלה בממשלת ישראל השמונה עשרה. בתפקיד זה תרם רבות להתפתחויות שחלו בשנים אלו (1977–1981), ובמיוחד למגעים לקראת הסכם השלום עם מצרים. הוא אף היה השר הממונה על פרויקט שיקום השכונות, שתיאם את פעילות משרדי הממשלה בנושא ותיאר אותו כ "מפעל החברתי הגדול ביותר שתוכנן אי פעם בישראל.. מדובר כאן בשיקום אוכלוסייה של מאה ושישים שכונות ואזורי מצוקה בישראל בהיקף כספי גדול."
עם זאת, מפלגת ד"ש נכשלה לחלוטין בשמירת אחדותה והתפוררה לרסיסים. בבחירות 1981 כבר לא השתתפה בצורתה המקורית, ובשנה זו פרש ידין מן הפוליטיקה.
ידין נפטר בירושלים ביוני 1984 ונטמן בבית הקברות הצבאי בהר הרצל, לצד נופלי מלחמת שלום הגליל. על שמו קרואים רחובות בערים רבות (ירושלים, חולון ועוד), מוזיאון מצדה, ומחנה צריפין.
מספריו
- מגילת מלחמת בני אור בבני חושך: ממגילות מדבר יהודה, בצירוף מבוא, השלמות ופירוש, 1955. (הספר בקטלוג ULI)
- המגילות הגנוזות ממדבר יהודה, הוצאת שוקן, תשי"ח, 1958. (הספר בקטלוג ULI)
- הממצאים מימי בר־כוכבא במערת האיגרות, תשכ"ג. (הספר בקטלוג ULI)
- תורת המלחמה בארצות המקרא: לאור הממצאים הארכיאולוגיים, תשכ"ג. (הספר בקטלוג ULI)
- מגילת בן-סירא ממצדה: עם מבוא, השלמות ופירושים, תשכ"ה. (הספר בקטלוג ULI)
- מצדה: בימים ההם-בזמן הזה, תשכ"ו. (הספר בקטלוג ULI)
- תפילין-של ראש מקומראן, תשכ"ט. (הספר בקטלוג ULI)
- החיפושים אחר בר-כוכבא: פרשת התגליות במערות מדבר יהודה ואיגרותיו של מנהיג המרד נגד רומא, הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ספריית מעריב, ירושלים תשל"א 1971; מהדורה נוספת: 1977. (271 עמודים)
- חצור: "ראש כל הממלכות האלה", 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- מגילת המקדש, תשל"ז. (הספר בקטלוג ULI)
- רשימת הפרסומים של יגאל ידין, בקטלוג הספרייה הלאומית
לקריאה נוספת
- זהבה אוסטפלד, צבא נולד, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1994.
- זאב שיף ואיתן הבר, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן, 1976.
- Neil Asher Silberman (ניל אשר סילברמן), A Prophet from Amongst You: The Life of Yigael Yadin: Soldier, Scholar, and Mythmaker of Modern Israel, Addison Wesley, 1993
קישורים חיצוניים
יגאל ידין, באתר הכנסת - יגאל ידין, באתר כנסת פתוחה
- ביוגרפיה של יגאל ידין באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
- כרטיס אישי של יגאל ידין, באתר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
- 50 שנה לחפירות במצדה, בבלוג של ארכיון צה"ל
יגאל ידין בנאום לאומה, יומני כרמל ינואר 1950- יגאל ידין מבקר במעברה, יומני כרמל נובמבר 1951 (התחלה 3:05)
- יגאל ידין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מפרי עטו
- מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, מחניים, גיליון מ"א, תש"ך.
- הקמת כוח המילואים של צה"ל, מערכות 295-294, יולי 1984, עמודים 17–19.
- רשימת המאמרים של יגאל ידין באתר רמב"י
- סקירה ביוגרפית על הרמטכ"ל ה-2 יגאל ידין מאתר צה"ל מחבר:רב-סרן גיא אביעד
הערות שוליים
- ^ אבי שליים, יגאל ידין על מלחמת העצמאות והשיחות עם המלך עבדאללה
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך ב, פרק טו, עמ' 943.
- ^ How Did the Great Isaiah Scroll Return to Israel?.
- ^ יגאל ידין נתמנה פרופסור לארכאולוגיה, דבר, 25 באוגוסט 1959
- ^ Yadin and Perrot Share Israel Museum Archaeology Prize באתר Bas Library
- ^ אנשי מדע בלתי מפלגתיים בעד שינוי שיטת הבחירות, דבר, 25 בספטמבר 1959
| ראשי המטה הכללי של צה"ל | ||
|---|---|---|
|
| ראשי אגף המטה הכללי (אג"ם) ואגף המבצעים (אמ"ץ) | ||
|---|---|---|
| ראשי אג"ם | יגאל ידין • מרדכי מקלף • משה דיין • יוסף אבידר • מאיר עמית • חיים לסקוב • צבי צור • מאיר זורע • יצחק רבין • חיים בר-לב • עזר ויצמן • דוד אלעזר • ישראל טל • רחבעם זאבי • יצחק חופי • הרצל שפיר • יקותיאל אדם • רפאל איתן • משה לוי • דוד עברי • דן שומרון • אמיר דרורי • אהוד ברק • אמנון ליפקין-שחק • מתן וילנאי • שאול מופז • עוזי דיין | |
| ראשי אמ"ץ | דני חלוץ • גיורא איילנד • דן הראל • ישראל זיו • גדי איזנקוט • טל רוסו • יעקב אייש • יואב הר אבן • ניצן אלון • אהרון חליוה • עודד בסיוק | |
32208522יגאל ידין
- רשימת חברי הכנסת
- ירושלים: אישים
- אנשי היישוב ילידי הארץ
- ארכאולוגים ישראלים
- זוכי פרס רוטשילד
- זוכי פרס ז'בוטינסקי
- זוכי פרס ישראל למדעי היהדות
- חברי כנסת זוכי פרס ישראל
- בוגרי גימנסיה רחביה
- בעלי תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים
- חברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים
- סגל האוניברסיטה העברית בירושלים: ארכאולוגיה והמזרח הקרוב הקדום
- שרי ממשלת ישראל
- חברי הכנסת מטעם ד"ש
- חברי הכנסת מטעם התנועה הדמוקרטית
- חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
- לוחמי ההגנה
- ראשי המטה הכללי
- ראשי אג"ם
- אישים הקבורים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל
- משפחת הלל כגן-הכהן
- משפחת סוקניק-ידין
- משפחת רופין
- זוכי פרס פרשיה שימל
- חברי הכנסת התשיעית
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
- סגני ראש ממשלת ישראל
- זוכי פרס יצחק בן-צבי
- אישים שהונצחו על מדליות ישראל
- זוכי פרס ישראל לשנת 1956
- שרי ממשלת ישראל השמונה עשרה
- ישראלים שנולדו ב-1917
- ישראלים שנפטרו ב-1984