הסכם קהיר (1994)

הסכם קהיר (נודע גם בשם "ההסכם בדבר רצועת עזה ואזור יריחו" או בשם "הסכם עזה ויריחו תחילה") הוא הסכם בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש אש"ף, יאסר ערפאת, ליישום הסכמי אוסלו בדרך להסכם קבע. במסגרת הסכם קהיר הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בעל סמכויות חקיקה, שיפוט ושיטור וכן על העברת רצועת עזה ואזור יריחו לידי הפלסטינים. ההסכם נחתם ב-4 במאי 1994 בקהיר, במעמד ארצות הברית, רוסיה ומצרים כעדות.

הרקע להסכם

בין השנים 1987–1991 התרחשה האינתיפאדה הראשונה בין ישראל והפלסטינים. האינתיפאדה לוותה במהומות אלימות ופיגועי טרור מצד הפלסטינים. מנגד הגיבה ישראל בהטלת עוצר וסגר והגבילה את תנועת הפלסטינים. האינתיפאדה גבתה פצועים והרוגים רבים משני העמים. מתוך שאיפה לשים קץ לאלימות בין שני הצדדים, נבחר יצחק רבין לראשות ממשלת ישראל ביוני 1992 לאחר שהצהיר שבכוונתו לפעול למען הסכם על שלטון פלסטיני עצמי.

ואכן, פחות משנה לאחר ניצחונו של יצחק רבין מתחיל תהליך מדיני המכונה "תהליך אוסלו". תהליך זה ראשיתו במגעים סודיים בלתי-ממשלתיים אשר התרחשו באוסלו, בירת נורווגיה, בינואר 1993. מטרת המגעים היה להביא לסיום הסכסוך בין ישראל והפלסטינים בדרך של פשרה טריטוריאלית.

בסופו של דבר נחתמה "הצהרת עקרונות על הסדרי ביניים של ממשל עצמי" בין ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, ובין ראש ארגון אש"ף, יאסר ערפאת. הטקס נערך ב-13 בספטמבר 1993 בבית הלבן בוושינגטון.

הצהרת העקרונות שינתה את יחסי ישראל-אש"ף לחלוטין. ישראל הכירה באש"ף כארגון הרשמי שייצג את הפלסטינים, וכמו כן הכירה בזכותם של הפלסטינים למשטר משל עצמם. מנגד הכירו הפלסטינים בקיומה של מדינת ישראל ובנוסף הבטיחו לסור מדרך הטרור.

תוכן ההסכם

לאחר החתימה על "הצהרת העקרונות" היה על שני הצדדים ליישם את אותם עקרונות אשר נחתמו ב-13 בספטמבר 1993. יישומם ופירוטם של העקרונות מגולמים בהסכם קהיר. ההסכם חייב את שני הצדדים בשיתוף פעולה אמיתי, זאת מתוך רצון לתרגם את ההצהרות המשותפות לכדי מעשה, על אף הקונפליקטים שעודם קיימים. הסכם קהיר עוסק בהסדרי הביניים בין ישראל ובין הפלסטינים. במסגרת ההסכם נסוג צה"ל מרצועת עזה ואזור יריחו, אזורים אלו שימשו כמעין "מקרה בוחן" על-מנת לבחון את הצלחתו של ההסכם ויישומו. נסיגת צה"ל מהאזורים המוזכרים בהסכם כונתה "הפעימה הראשונה" כאשר אחריה היו אמורות לבוא עוד שתי "פעימות" - נסיגות.

הסכם קהיר מצהיר על הקמתה של "הרשות הפלסטינית" כמימוש עיקרון הממשל העצמי הפלסטיני שנקבע בהסכמי קמפ דייוויד (ספטמבר 1978) ואומץ בהצהרת העקרונות. ההסכם מפרט את סמכויותיה וזכויותיה של הרשות הפלסטינית:

• הממשל הצבאי הישראלי ייסוג מרצועת עזה ואזור יריחו והמנהל האזרחי יבוטל. סמכויותיהם בתחומים האזרחיים יועברו לפלסטינים.
• תחום שיפוטה של הרשות הפלסטינית יכלול את רצועת עזה ואת הגדה המערבית אשר יהוו יחידה טריטוריאלית אחת.
• לרשות הפלסטינית יהיו סמכויות חקיקה, ביצוע, שיפוט ושיטור, אך לא תהיה לה סמכות לנהל מדיניות חוץ עצמאית.
• תוקם משטרה פלסטינית לשמירת הסדר וביטחון הפנים, בעוד ישראל תמשיך לשאת באחריות הביטחונית החיצונית.
• על מנת לאפשר את התנהלותה התקינה של הרשות, יוסדר מעבר בטוח לתנועת פלסטינים בין רצועת עזה ואזור יריחו.

הסכם קהיר מפרט גם את ההתחייבות המשותפות של שני הצדדים וכן את שיתופי פעולה העתידיים:

• ועדה משותפת לישראל, לפלסטינים, למצרים ולירדן תדון בקריטריונים להתרת כניסתם של פלסטינים שעזבו את הגדה המערבית ורצועת עזה ב-1967.
• שני הצדדים התחייבו לנקוט את כל האמצעים הנחוצים למניעת פעולות טרור בשטחים.
• מועד חתימת ההסכם נקבע כתחילתה של תקופת ביניים בת חמש שנים בה יחלו הדיונים על מצב הקבע, דיונים אשר יעסקו באותם קונפליקטים בלתי פתורים בין שני הצדדים.

התקרית במהלך טקס החתימה

טקס החתימה נערך בקהיר בהשתתפות שרי החוץ של ארצות הברית ורוסיה ונציגים נוספים (ובהם שמעון פרס ואבו מאזן). את הטקס פתחו נאומיהם של מובארק, ערפאת ורבין, לאחריהם נקבע שלב החתימה על ההסכמים ולסיום הטקס נקבעו שני נאומים נוספים של ערפאת ורבין.

במהלך שלב החתימה התרחשה תקרית שכמעט הביאה לביטול ההסכם, כאשר רבין נוכח כי ערפאת נמנע מלחתום על המפות המצורפות להסכם. פרס ניגש אל רבין להתייעצות והחלו חילופי דברים בין הנוכחים על הבמה (אליהם הצטרף גם נביל שעת, ראש צוות המשא ומתן הפלסטיני). לבסוף, לאחר שהוכרזה הפסקה בטקס ובשל לחץ כבד אל מול המצלמות מצד הנוכחים ובפרט מובארק (שקילל את ערפאת בשידור חי), ערפאת הסכים לחתום על המפות, וזאת רק לאחר שהוסיף הערה בכתב ידו[1].

לפי הדיווח, במהלך ההפסקה ערפאת ביקש מכתב מרבין על כך שהדיון על גודל העיר יריחו ושתי סוגיות הגבול יימשך. תגובת רבין הייתה שכך סוכם קודם לכן, וכי הוא ידאג להכין מכתב שכזה. ההערכות הן שמטרת התקרית, שנמשכה כ35 דקות[2], הייתה לסייע לערפאת לשכנע את הציבור הפלסטיני שהוא עשה כל מאמץ אפשרי להתמקח עם ישראל.

תגובת הציבור הישראלי להסכם

תהליך אוסלו כולו גרר עמו פולמוס ציבורי רחב. חלק ניכר בציבור האמין בתהליך מתוך תקווה לסיום הסכסוך הממושך, אך רבים היו בטוחים שההסכמים לא יניבו את התוצאות הרצויות. בישראל התפתחה מחלוקת חריפה סביב ההסכמים, המדינה כולה געשה והפגנות רבות בגנות ההסכמים נערכו ברחבי הארץ.

מספר חודשים לאחר הסכם קהיר החלה שורה של התקפות טרור. התקפות אלו רק העמיקו את ההתנגדות הציבורי הישראלי להסכם. הטרור הגואה השפיע לרעה על עמדת הציבור הישראלי לגבי תהליך אוסלו. רוב הציבור החל לאבד את אמונו בפלסטינים ובמנהיגם, יאסר ערפאת. ההפגנות בגנות תהליך אוסלו הלכו והחריפו ואף לוו, לעיתים, בגידופים ובדברי נאצה נגד תומכי ההסכם ומנהיגיו. ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין, הואשם בוויתור על חלקים נרחבים מ"מולדתו ההיסטורית של העם היהודי" ובערעור הביטחון של ישראל ואזרחיה.

תגובתם של ערביי ישראל הייתה הרבה יותר אופטימית. הם קיוו שהסכמי אוסלו יפתרו, סוף סוף, את בעיית הזהות הלאומית שלהם. בסקרים ובמחקרים שנערכו באותה תקופה ניתן לראות שפרט לזרמים מאד קיצוניים, ערביי ישראל היו התומכים הנלהבים ביותר של הסכמי אוסלו.

תגובת הציבור הפלסטיני להסכם

התגובות הפלסטיניות לתהליך אוסלו היו מעורבות. הפת"ח, שבאותה תקופה שלט באזור, אימץ את ההסכמים. מנגד, הארגונים הקיצוניים (החמאס, הג'יהאד האסלאמי והחזית העממית) התנגדו להסכמים נחרצות ושללו באופן מוחלט את קיומה של מדינת ישראל. יאסר ערפאת, בדיוק כמו יצחק רבין, הואשם בבגידה בעקרונותיו ובהפקרת הפלסטינים.

ב-1 ביולי 1994, בעקבות הסכם קהיר, הגיע יאסר ערפאת לשטחים והתקבל בתגובות מעורבות; רוב הציבור הפלסטיני הגיב בהתלהבות לשובו של ערפאת, אך מנגד פלגים וקבוצות שונות בקרב הפלסטינים חששו למעמדם הפוליטי. חששות אלו התבטאו בחתירה בלתי נלאית נגד ערפאת ונגד התהליך המדיני שהוביל. חתירה זו ערערה את שלטונו של ערפאת ואת יכולתו להמשיך בתהליך אוסלו ולבצע את ההסכמים הקיימים.

לאחר ההסכם

ביום ההסכם ולמחרת ישראל שחררה כ-1,400 עצורים פלסטינים ביו"ש ורצועת עזה. ב-25 במאי 1994, בהתאם להסכם קהיר, נסוג צה"ל מעזה ויריחו. מדינת ישראל אפשרה את חזרתו של יאסר ערפאת לשטחים, מתוקף היותו מנהיגם הרשמי של הפלסטינים, אך ערפאת לא הצליח להשליט את שלטונו באזור. הפלגים הקיצוניים בקרב הפלסטינים התנגדו לו ולהסכמי אוסלו, התנגדות שהתבטאה בהחרפת פיגועי הטרור. החל מאוקטובר 1994 הוביל החמאס גל של התקפות טרור ופיגועי התאבדות נגד ישראל: באוקטובר 1994 נהרגו 22 ישראלים בפיגוע התאבדות באוטובוס בתל אביב, בינואר 1995 נהרגו 22 ישראלים בפיגוע התאבדות כפול בתחנת אוטובוס בצומת בית-ליד, ביולי באותה שנה נהרגו 6 ישראלים בפיגוע התאבדות ברמת-גן וכך הלאה. לשם השוואה, בתקופת האינתיפאדה הראשונה (87'-91') נהרגו 97 ישראלים ואילו בתקופת הסכמי אוסלו (94'-96') נהרגו 256 ישראלים מהתקפות טרור ופיגועי התאבדות.

בתגובה לכך ביצעה ישראל מעצרים המוניים והרבתה בהטלת סגר ועוצר על האזור. פועלים פלסטינים לא יכלו לצאת לעבודה בשטחי ישראל ולעיתים אף נמנע מהם לנוע בתוך שטחיהם-הם. המציאות החדשה אף גרמה למשטרת ישראל להקים מחוז שישי - מחוז ש"י (שומרון ויהודה) שנועד לתת מענה לנושאי הביטחון הסבוכים והעקובים מדם בשטחי איו"ש.

המשך התהליך בראשותו של יצחק רבין

למרות כל זאת המשיכה ישראל, בראשותו של יצחק רבין, בתהליך המדיני ובמימוש הסכמי אוסלו:

• אוגוסט 1994 - צה"ל נסוג משטחי יהודה ושומרון.
• דצמבר 1994 - זוכים יצחק רבין, ראש ממשלת ישראל, שמעון פרס, שר החוץ של ישראל, ויאסר ערפאת, ראש הרשות הפלסטינית, בפרס נובל לשלום.
• ספטמבר 1995 - "הסכם אוסלו ב'": הסכם שנועד להסדיר את היחסים בין ישראל לבין רשות הפלסטינית.

יחד עם המשך התהליך המדיני, המשיך גם השיח הציבורי הישראלי בנוגע להסכמי אוסלו. ההפגנות בגנות ההסכמים הלכו והחריפו ופלגים ימניים קיצוניים החלו להתחזק. שיאו של הקונפליקט הציבורי הישראלי היה הירצחו של ראש ממשלת ישראל ויוזם תהליך אוסלו, יצחק רבין. ב-4 בנובמבר 1995, במהלך עצרת תמיכה בתהליך השלום, נורה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, איש ימין קיצוני אשר ביקש לשים קץ לתהליך המדיני.

המשך תהליך השלום לאחר רצח רבין

• הסכם ואיי (אוקטובר 1998)
• ועידת קמפ דייוויד (יולי 2000)
• פסגת שארם א-שייח' (אוקטובר 2000)
• ועידת טאבה (ינואר 2001)

לקריאה נוספת

• גביזון, ר. והקר, ד. (עורכות). (2000). "השסע היהודי-ערבי בישראל: מקראה". ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
• הירשפלד, י. (2000). "אוסלו: נוסחה לשלום - המשא ומתן על הסכמי אוסלו - האסטרטגיה ומימושה". תל אביב: עם עובד.
• מוריס, ב. (2003). "קרבנות: תולדות הסכסוך הציוני - ערבי 1881 - 2001". תל אביב: עם עובד
• סביר, א. (1998). "התהליך - מאחורי הקלעים של הכרעה היסטורית". תל אביב: משכל.
• רבינוביץ, א. (2004). "חבלי שלום - ישראל והערבים 1948 - 2003". אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

קישורים חיצוניים

• אתר הכנסת - הסכם קהיר
• אתר הכנסת - תהליך אוסלו
• מסע בארץ ישראל - הסכמי ביניים עם הפלסטינים
• האגודה לזכויות האזרח בישראל
• אתר משטרת ישראל - היערכות מחודשת נוכח הסכמי השלום 1994 - 1998
• סרטון המתעד את טקס החתימה על הסכם קהיר (החל מ22:15), עד זמן קצר לאחר תחילת התקרית