כורדיסטן העיראקית
| מדינה |
 עיראק |
|---|---|
| מושל | מסעוד ברזאני, נשיא |
| בירת החבל האוטונומי | ארביל (האולר) |
| שפה רשמית | כורדית, ערבית |
| תאריך ייסוד | 1991 |
| שטח | 46,861 קמ"ר |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בחבל האוטונומי | 5,754,770הערכה רשמית (2017) |
| קואורדינטות | 36°20′00″N 44°01′00″E / 36.3333333333333°N 44.0166666666667°E |
| אזור זמן | UTC +3 |
.svg)
כורדיסטן העיראקית (בכורדית: ههرێمی کوردستان הרנמי כורדסטאן) היא חבל כורדי אוטונומי בעיראק. היא משתרעת על פני צפון עיראק ומכונה כך לעיתים בפי הממשל העיראקי הפדרלי, לעומת דרום כורדיסטן בפי התושבים הכורדים. החלק העיראקי של כורדיסטן הוא היחיד בו ביססו הכורדים ממשל עצמי הנהנה מאוטונומיה ניכרת.
שטחו של החבל 40,643 קמ"ר, והוא כולל שלשה מחוזות עיראקיים: מחוז סולימאניה, מחוז ארביל (האולר) ומחוז דוהוק. כמו כן, הממשל הכורדי האוטונומי שולט בפועל בחלקים ממחוזות כירכוכ, סלאח א-דין ונינוה - שליטה שאינה מוכרת על ידי השלטון הפדרלי העיראקי בבגדד.
רוב תושביה של כורדיסטן העיראקית הם כורדים (לרוב מוסלמים סונים), וישנם מיעוטים אתנו-דתיים משמעותיים של אשורים נוצרים, ערבים מוסלמים (לרוב סונים), טורקמנים (שיעים), יזידים, שבאקים, מנדעים ירשנים ועדות נוספות. בלי מפקד תושבים רשמי, מספר התושבים בחבל נאמד ב-5.2 מיליון תושבים בשנת 2015,[1] אם כי מספר זה עלה משמעותית מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, עם הגעתם של מעל 200 אלף פליטים (רובם כורדים), ועם השתלטות המיליציות הכורדיות על אזור כירכוכ עתיר האוכלוסין.
היסטוריה
רקע היסטורי
.jpg)
בעת העתיקה שכנו באזור קבוצות אתניות שונות ביניהם הגותים, החורים, המנאי והארמנים.
ממלכת קורדואן התבססה באזור עקב התרופפות שלטון האימפריה הסלווקית שהייתה בתהליכי שקיעה והתפוררות. הממלכה הייתה ממוקמת דרום דרום-מזרחית לאגם ואן בין פרס למסופוטמיה ושלטה בצפון מסופוטמיה ודרום מזרח אנטוליה בין השנים 189 לפנה"ס-384 לספירה. בשנת 66 לספירה הפכה קורדואן למדינת חסות של רומא והמשיכה להיות בעלת בריתה עד 384 לספירה. חלק מההיסטוריונים מוצאים זיקה בין השם קורדואן לכורדים ולכורדיסטן המודרנית.
אחד מהעדויות המוקדמות לאזכור המונח "כורדים" מופיע במסמך סורי-נוצרי משלהי העת העת העתיקה. מסמך זה מתאר את קורותיהם של מספר "קדושים" נוצרים במזרח התיכון וביניהן אבדישו. כאשר המרזבאן (מפקד צבאי) הפרסי שואל את מאר אבדישו למקום הולדתו, הוא משיב שלדברי הוריו הם היו במקור מהאזה, כפר באזור מסופוטמיה, אך הם נאלצו להגר משם בלחץ הפגאנים והתיישבו בתמאנון שלפי אבדישו שכנה ב"ארצם של הכורדים".
תמאנון שוכנת צפונית בסמיכות לגבול המודרני העיראקי-טורקי, בעוד שהאזה ממקומת 12 ק"מ דרום מערבית לאירביל המודרנית (אזור המחוז האוטונומי של הכורדים בצפון עיראק). במקום אחר באותו מסמך אזור הנהר חבור המקראי מזוהה גם כן כארץ הכורדים.
במאות ה-10–11 התבססו באזור מספר ישויות מדיניות כורדיות: בצפון – שאהדיד (951–1174) (מזרח טרנסאוקסניה בין הנהרות קור ואראקס), ראוואדיד (955–1221) (מרכזה בטיבריז ושלטה על כל אזרבייג'ן), במזרח חסנוויהיד (959–1015) (בזגרוס בין שאהריזור וחוזיסטאן), ואנאזיד (990–1116) (מרכזה בהולואן) ובמערב – מרוואניד (ממוקמת דרומית לדיאבקיר וצפונית לג'זירה).
כורדיסטן בימי הביניים הייתה אוסף של מדינות עצמאיות ועצמאיות למחצה שכונו אמירויות והיו תחת השפעה פוליטית ודתית של פרס וח'ליפות בגדאד. ההיסטוריה המקיפה של מדינות אלה ויחסיהן עם שכנותיהן מתוארת בשאראפנמה, טקסט שהועלה על כתב ב-1597 על ידי הנסיך שאראף א-דין ביטליסי. ובו מתוארת ההיסטוריה של האמירויות: באבאן, סוראן, בדינאן וג'רמיאו (בעיראק של היום); בקראן, בוטאן ובדליס (בטורקיה) ומוקריאן וארדאלאן באיראן.
האזכור המוקדם ביותר בימי הביניים של המונח כורדיסטן מופיע בטקסט ארמני מהמאה ה-12 שנכתב על ידי מתאוס אורהייסי. הוא מתאר קרב שהתרחש ב-1062 ליד אמיד וסיברק ומאזכר את השם "כורדיסטן" כמקום בו נערך הקרב. אזכור מאוחר יותר של השם מופיעה בטקסט ארמני של תפילות משנת 1200 ובטקסט נוזהאת-אל-קולוב שנכתב על ידי חמדואללה מוצאפי ב-1340.
במאות ה-16–17 חולקו אזורי המחיה של הכורדים בין האימפריה הספווית (אירנית) והעות'ומנית. האירועים המשמעותי שהתרחשו היו קרב צ'לדיראן ב-1514 והסכם זוהאב שאישררה רשמית את החלוקה של כורדיסטן בין האימפריות השונות - דבר שהוביל למעשה לאובדן העצמאות הכורדית.
בטרם מלחמת העולם הראשונה רוב הכורדים חיו בתחומי האימפריה העות'מאנית. לאחר קריסתה של האימפריה העות'מאנית, יצרו מדינות ההסכמה מספר מדינות בתחומיה לשעבר של האימפריה, ובמקור לפי הסכם סוור כורדיסטן יחד עם ארמניה תוכננה להיות אחת מהן.
ההשתלטות מחדש על אזורים שונים על ידי מוסטפא כמאל אטאטורק ונושאים דוחקים אחרים גרמו למדינות ההסכמה לקבל את הסכם לוזאן שבו ניתן האזור לטורקיה והותיר את הכורדים ללא שלטון עצמאי. אזורים כורדיים אחרים הוקצו למדינות החדשות כמו עיראק וסוריה, תחת שני ההסכמים. גבולות אלו שורטטו עם יותר התייחסות לחלוקת משאבי הנפט, השפעה שבין הכוחות הקולוניאליים ולכדאיות מנהיגים ערביים תומכי בעלות הברית מאשר לתפוצה אתנית. טורקיה דרשה את צפון עיראק אך בעלות הברית היו יותר מודאגות בענייני נפט מאשר בענייני יציבות (אחת הסיבות העיקריות לעימותים באפריקה ובמזרח התיכון).
אחרי מלחמת העולם הראשונה עשו הכורדים מס' ניסיונות להקים מדינה עצמאית בשטחי האימפריה העות'מאנית לשעבר.
בעיראק המודרנית
כאמור, לאחר מלחמת העולם הראשונה הובטח לכורדים שיוכלו להקים מדינה עצמאית על חורבות האימפריה העות'מאנית, אולם ההבטחה הופרה על ידי המעצמות שניצחו במלחמה, בשל שיקולים פוליטיים וכלכליים. מאז מנהלים הכורדים מערכה להשגת עצמאות. לחימה בדלנית של הכורדים בעיראק התנהלה מאז 1919 עם מרידותיו של מחמוד ברזאני וניסיון ההקמה של ממלכת כורדיסטן ב-1924 (אשר כשלה).
שיא המאבק היה בשנות השישים (מלחמת כורדיסטן-עיראק הראשונה), שנות השבעים (מלחמת כורדיסטן-עיראק השנייה) ושנות השמונים (מרידות הכורדים בעיראק במהלך מלחמת איראן-עיראק). המערכה הקטלנית ביותר כנגד הכורדים בשם אל-אנפאל נוהלה בידי הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין בשנים 88–1986, אז השתמשה עיראק בנשק לא קונבנציונלי נגד המורדים הכורדים והאוכלוסייה האזרחית באזורים כורדיים בצעד שלימים זכה להתייחסות כרצח עם.
_1.jpg)
אף על פי שכבר בשנת 1970 החל משא ומתן בין המשטר העיראקי לבין המורדים הכורדים בראשות מוסטפא ברזאני, רק לאחר מלחמת המפרץ ב-1991 זכו מורדים הכורדים לאוטונומיה בפועל, כאשר הצליחו לגרש כוחות נאמנים לסדאם חוסיין, תחת המטרייה של חיל האוויר האמריקאי, אשר אסר טיסה של חיל האוויר העיראקי בצפון ודרום עיראק. בשנת 1992 הוקם ממשל כורדי אוטונומי בידי שתי התנועות הכורדיות העיקריות - KDP וה-PUK.
בעקבות מלחמת ארצות הברית בעיראק בשנת 2003 ומיגור שלטונו הדיקטטורי של סדאם חוסיין, זכו הכורדים בעיראק לאוטונומיה רחבה ביותר, ובשנת 2005 אף נרמלו את יחסיהם עם הממשל הפדרלי בבגדד.
בצפון עיראק, כוחות פשמרגה לחמו נגד הממשלה העיראקית לפני ובמהלך מלחמת עיראק וכעת הם מפקחים על האזור הכורדי האוטונומי שם. ארגון גרילה נוסף, "מפלגת הפועלים של כורדיסטן" (PKK), נלחם בטורקיה, עיראק, סוריה ואיראן. ב-21 באוקטובר 2011 הודיעו טורקיה ואיראן על תיאום מלחמה משותפת של שתי המדינות נגד הכורדים בצפון עיראק,[2] בד בבד עם ההודעה של ברק אובמה נשיא ארצות הברית על השלמת הוצאת הכוחות המזוינים של ארצות הברית מעיראק עד סוף 2011. במהלך פלישה של צבא טורקיה לצפון עיראק והתקפותיו מהאוויר באוקטובר 2011, נהרגו כ-50 מורדים כורדים.
משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
ערך מורחב – משאל העם על עצמאות כורדיסטן העיראקית
ביוני 2017 הכריזו הכורדים בעיראק על משאל עם לעצמאות מדינית והקמת מדינה כורדית, שיערך ב-25 בספטמבר 2017.[3] לאחר ההכרזה על קיום המשאל ביקש הממשל בארצות הברית לדחותו. ארצות הברית ומדינות המערב חוששות מהתלקחות בשל התנגדות המשטרים בטורקיה, איראן, עיראק ומשטר אסד הסורי שאוכלוסייה כורדית גדולה נמצאת בריבונותם. למרות זאת הצהיר מנהיג כורדיסטן כי המשאל יתקיים והעם הכורדי מצפה לערבויות לשמירה על עתידו.[4] באוגוסט 2017 ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, אמר מפורשות לסנאטורים אמריקאיים שישראל תומכת בעצמאות כורדיסטן. שרת המשפטים איילת שקד, הצהירה אף היא כי הקמת מדינה כורדית היא אינטרס משותף לארצות הברית וישראל.[5] למעשה ישראל היא המדינה היחידה שהצהירה על כך[6]. הצבא הכורדי בדרום כורדיסטן, הפשמרגה, מונה כמאה אלף חיילים סדירים ונחשב לצבא חזק ומאורגן.
למרות איומים מצד איראן וטורקיה, לחץ מממשלת עיראק ואזהרות הקהילה הבינלאומית[7] נערך משאל העם הכורדי ואחוזי ההצבעה בו היו גבוהים (78%). מנהיג הכורדים בעיראק, מסעוד בראזני, הודיע כי תושבי החבל הצביעו בעד עצמאות.[8]
כשבועיים לאחר פרסום תוצאות משאל העם, החלו טורקיה, איראן, ועיראק בהפעלת סנקציות מסוימות על כורדיסטן העיראקית, כדוגמת סגירת המרחב האווירי והפרעה במסחר הנפט על מנת לגרום לברזאני לחזור בו מצעדיו בדרך לעצמאות. ב-16 באוקטובר צבא עיראק והמליציות השיעיות הנתמכות בידי איראן איימו בפלישה לכירכוכ על מנת לכבוש אותה בחזרה. תחילה נערכו כוחות הפשמרגה להגנה על כירכוכ, ואף דווח כי הצטרפו אליהם כוחות של מפלגת הפועלים של כורדיסטן, אך בשלב מסוים ומסיבות שטרם הובהרו, כל הכוחות הכורדיים נסוגו וכיבוש כירכוכ הושלם בפחות מיממה, עם מספר הרוגים בודדים לשני הצדדים. בבוקר שלאחר מכן נסוגו הכורדים גם מהעיר סינג'אר, וכך חזרה למעשה כורדיסטן העיראקית לגבולות שלפני 2014 בתוך יומיים.
יהודים בכורדיסטן העיראקית
- ערך מורחב – יהדות כורדיסטן
בכורדיסטן העיראקית קיימת קהילה יהודית של כמה מאות משפחות וכן שני בתי כנסת,[9] ובדרך כלל הכורדים מגלים סובלנות כלפי היהודים המקומיים שמתערים ביניהם.[9] הממשל האוטונומי של הכורדים נחשב ידידותי ליהודים ואף שיפץ בתי כנסת בסכומים של מאות אלפי דולרים במימונו.[9] מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי הוא יהודי חובש כיפה בשם שרזאד מוסמאני.[9] כורדיסטן האוטונומית מתירה לישראלים להיכנס לשטחה אף שעיראק אוסרת זאת. עם זאת, חל איסור בחוק הישראלי להיכנס לאוטונומיה זו כי היא תחת שליטת עיראק.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כורדיסטן העיראקית |
- סדרת כתבות על כורדיסטן, אתר ynet
- "הכורדים בונים את הזהות של עצמם"
- מאמר על עתידם של הכורדים במזרח התיכון (באנגלית)
- מייקל ג'טוטן, ללא חברים, מלבד ההרים, תכלת 30 (הקישור אינו פעיל, 9 באוגוסט 2017)
- אזור כורדיסטן האוטונומי – סיפור הצלחה או כישלון?, באתר "זווית אחרת"
- אסף גבור, מקור ראשון, מעורב עיראקי: מסע אל ארץ האסלאם הקיצוני, באתר nrg, 13 בנובמבר 2016
- יוסף ישראל, "כמו ליהודים, גם לכורדים היסטוריה ארוכה של רדיפה", באתר חדשות עשר, 23 בספטמבר 2017
הערות שוליים
- ^ [1]
- ^ הקשר מתהדק: טורקיה ואיראן נלחמות בכורדים בצפון עיראק, הארץ, 21 באוקטובר 2011
- ^ "קשה לקנות את הטענות שלפיהן הכורדים לא מוכנים לעצמאות". נבדק ב-2017-09-02.
- ^ Editorial, Reuters. "U.S. asks Iraq Kurds to postpone referendum - Kurdistan Presidency". Reuters UK (באנגלית בריטית). נבדק ב-2017-08-12.
- ^ News1 | שקד תומכת בהקמת מדינה כורדית, באתר www.news1.co.il
- ^ "משאל העם הצפוי על עצמאות כורדיסטן העיראקית – משבר חדש בהתהוותו - JCPA.org.il". JCPA.org.il (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2017-08-23.
- ^ סוכנויות הידיעות, למרות האיומים: הכורדים בעיראק עורכים משאל עם על עצמאותם, באתר וואלה! News, 25.9.17
- ^ רויטרס, מנהיג הכורדים בעיראק: רוב לתומכי העצמאות, על העולם להכיר בכך, באתר וואלה! News
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 מואב ורדי, מנהל האגף היהודי במשרד הדתות הכורדי: "בכורדיסטן אין שום סכנה בלהיות יהודי", באתר של "רשת 13", 24 באוקטובר 2016 (במקור, מאתר "nana10")
