גוש קטיף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
גוש קטיף
נוה דקלים, היישוב הגדול בגוש
נוה דקלים, היישוב הגדול בגוש
מספר יישובים 16
מדינה ישראלישראל ישראל
מחוז הדרום
מועצה אזורית מועצה אזורית חוף עזהמועצה אזורית חוף עזה מועצה אזורית חוף עזה
חבל ארץ חבל עזה
בירת הגוש
(והעיר הגדולה ביותר)		 נוה דקלים
תאריך ייסוד 1946
סיבת נטישה תוכנית ההתנתקות
תאריך נטישה אוגוסט 2005
אוכלוסייה ‏
 ‑ בגוש 8,900[1] (2005)


רצועת עזה לפני ההתנתקות. יישובי גוש קטיף מודגשים בכחול, שאר שטח C בכחול בהיר, שטח B מודגש בצהוב.
תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
רשימת ערכים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

גוש קטיף היה גוש התנחלויות ששכן בדרום רצועת עזה. גוש קטיף כלל 16 יישובים בין רפיח בדרום-מערב, דיר אל-בלח בצפון, ח'אן יונס במזרח והים התיכון במערב. מצפון לגוש, שכנו ברצועת עזה חמישה יישובים נוספים, שלושה מהם יישובי התוחמת הצפונית - סך הכול 21 יישובים יהודיים. כמו כן הוקמו בשנת 2004 בגוש קטיף שני מאחזים. באוגוסט 2005 פונו היישובים על ידי ממשלת ישראל במסגרת תוכנית ההתנתקות. בחבל עזה התגוררו ערב ההתנתקות כ-8,600 יהודים ו-600 בדואים (בדהנייה ובמואסי), רובם בגוש קטיף.

אוכלוסיית גוש קטיף הייתה כחצי אחוז מכלל האוכלוסייה ברצועת עזה, אך הגוש ישב על כרבע משטח הרצועה ותפס כשליש מקו החוף של הרצועה.

היסטוריה

בסביבות שנת 1925 הציעו הבריטים לקרן הקיימת לרכוש את דיונות החול של גוש קטיף לצורך התיישבות, אולם ההצעה סורבה בנימוק שהאדמות אינן מתאימות לעיבוד חקלאי[2]. במוצאי יום הכיפורים תש"ז 1946 הוקם מדרום לעיר עזה כפר דרום כחלק מ-11 הנקודות. תושביו נאלצו לסגת ממנו לאור כיבושה של רצועת עזה בידי מצרים במלחמת העצמאות.

במלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח, כחלק מתוכנית אלון. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."

התנחלות ראשונה באזור גוש קטיף הוקמה בסוף מאי 1973, בדמות היאחזות נח"ל קטיף, שנקרא בתחילתו גדיש. על פי התוכנית, הייתה כוונה להקים במקום שניים-שלושה מושבים דתיים ומרכז אזורי[3]. התוכניות התקדמו לאיטן, ובראשית 1977 אוזרחה היאחזות קטיף ונקראה נצר חזני. באותה שנה הוחל בהקמת המושב קטיף ותוכננו שלושה יישובים נוספים: קטיף ג' = גני טל, קטיף ד' = גדיד וקטיף ה' = גן אור[4]. בסוף 1978 טרם נבנה במקום בית ספר או בית כנסת ונותרו בשלושת היישובים דירות ריקות[5].

במאי 1979 הוקמה מועצה אזורית חוף עזה שהקיפה את שלושת המושבים ואת מורג בדרום החבל. בעקבות הסכם השלום עם מצרים, דובר ב-1979 על הרחבת הגוש לשמונה עד עשרה יישובים[6][7]. עוד בתחילת 1979 הוקמה בדולח במסגרת ניסיון לקבוע עובדות בשטח, ובתחילת 1980 הוקם היאחזות נח"ל גן אור[8]. בספטמבר 1980 הוקמה היאחזות גדיד שתוכננה גם כבסיס למרכז האזורי נווה דקלים[9]. מנגד, עלתה בסוף 1979 ההצעה של אברהם כ"ץ-עוז לפרק את יישובי הגוש ולהעביר את רצועת עזה לידי מצרים[10]. הקמת גוש קטיף התבצעה על אדמות מדינה שלא היו בשימוש, כך שלמרות מספר טענות שנשמעו מתושבי עזה נגד הקמת הגוש[11], נתקלה הקמת הגוש באדישות מצד הפלסטינים, בעיקר מכיוון שהגוש הוקם על שטח חולי שהיה ברובו לא-מיושב ולא-מעובד[12] והיו אף שטענו שהפלסטינים שמחים על הפיתוח הכלכלי הנלווה להקמת הגוש[7].

לאחר פינוי סיני הוקמה נווה דקלים כמרכז אזורי של הגוש[13], וכן הוקמה עצמונה שאזרחה את היאחזות בדולח באזור הדרומי של הגוש.

עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, בשנת 1987, סבלו תושבי גוש קטיף מהתקפות טרור חוזרות ונשנות מצד הפלסטינים. בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000 קמו בגוש מספר מאחזים כתגובת התרסה נגד הטרור הפלסטיני. בשנת 2003, אחרי הבחירות לכנסת השש עשרה, החל ראש הממשלה אריאל שרון לגבש יוזמה לנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה - היא תוכנית ההתנתקות. על היוזמה הודיע בכנס הרצליה 2004, ובתגובה החלו תושבי גוש קטיף להתארגן למאבק נגד הפינוי. למרות הפגנות המוניות רבות, והחלטת מתפקדי הליכוד כנגד התוכנית במשאל אותו שרון הבטיח לכבד, אך הפר את הבטחתו, המשיכה הממשלה בהליכים לאישור התוכנית. ב-2005 אושר חוק פינוי-פיצוי והחלו ההכנות לביצוע התוכנית.

מפת רצועת עזה וגוש קטיף

ב-15 באוגוסט 2005 (י' באב התשס"ה) החל הפינוי מגוש קטיף. פינוי יישובי גוש קטיף, הביא להפגנות מחאה ואבל מצד התושבים המקומיים, אך ברוב המקרים - ללא אלימות משמעותית (בלטו בחריגותם האירועים בכפר דרום). הפינוי הסתיים כעבור שבוע וב-12 בספטמבר עזבו כוחות צה"ל את רצועת עזה.

בגוש פעלו 6 בתי ספר ותלמודי תורה, 3 מוסדות תיכוניים, 6 ישיבות, 3 כוללים, 4 מדרשות ומכינה קדם צבאית. רק מעט מהמוסדות הוקמו מחדש אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות.

יישובי הגוש

בניין ישיבת ההסדר בנווה דקלים, שעוצב כמגן דוד ענק
שלט הכניסה לנצרים, במרכז רצועת עזה

גוש היישובים עצמו היה ממוקם בין רפיח לדיר אל-בלח, אולם היות שהמועצה האזורית חוף עזה, שהייתה הרשות המוניציפלית הוסמכה על כלל היישובים הישראליים ברצועת עזה, צורפו אל הגוש באזכורים רבים גם היישובים מצפון ומדרום לגוש, שיפורטו מיד. בגוש עצמו נמצאו שישה עשר היישובים הבאים, ושני מאחזים:

ברצועת עזה שכנו חמש התנחלויות נוספות: כפר דרום, נצרים ושלוש התנחלויות התוחמת הצפונית: אלי סיני, דוגית וניסנית.

מאחזים

מלבד ההתנחלויות שהוקמו ברצועה, הוקמו בגוש קטיף שני מאחזים בשנת 2004, לקראת מימוש תוכנית ההתנתקות. מאחז "תפארת ישראל" כלל בית כנסת עם שם זהה, ונקרא על שמם של ישראל לוטטי, חייל גבעתי שנהרג במוצב במורג, וכן על שמה של האזרחית תפארת טרטנר שנהרגה מקאסם שנחת עליה בנווה דקלים. המאחז פונה לאחר עימות אלים כאשר חיילי גדוד 51 של גולני שנשלחו למקום הפינוי התעמתו עם בנות האולפנה ששהו באזור[14][15]. המאחז השני, "מעוז הים", הוקם במלון חוף הדקלים הנטוש. גם הוא פונה לאחר התנגדות רבה של התושבים ששכרו את המלון על מנת לשכון בו.

כלכלה

טרם ההתנתקות הועסקו 65% ממועסקי גוש קטיף בשירות הציבורי. חקלאות היוותה ענף חשוב בגוש. חקלאי גוש קטיף עיבדו, באמצעות אלפי פועלים פלסטינים[16] ומאות תאילנדים[17], 4500 דונם אדמה, רובם חממות, וייצרו 320 אלף טון תוצרת חקלאית בשנה, בערך כספי של חצי מיליארד ש"ח[18]. 65% מייצוא ירקות החממה האורגניים בישראל ו-90% מירקות העלים ללא חרקים בישראל גודלו בגוש קטיף. סיורים חקלאיים אורגנו בגוש קטיף עבור חקלאים ומגדלים שרצו להתרשם מהחקלאות בגוש קטיף ומשיטות העבודה של חקלאי הגוש.

בגוש קטיף היו שני אזורי תעשייה, אחד בנווה דקלים בו היה מפעל גדול למתכת בשם מפעל חרושת קטיף, ואחד בקטיף. מלבד זאת הייתה בגוש גם משתלה, משתלת עצמונה אשר עד פינויה הייתה המשתלה השנייה בגודלה במדינה לצמחי בית (משתלת שפר בכפר ביאליק היא הכי גדולה). ענף חקלאות שלמעשה הומצא בגוש קטיף היה ירקות ללא חרקים אשר ארוזים בשקית - שוק שנכון ל-2005 הוערך בכמעט 200 מיליון שקלים, החברה הראשונה שעסקה בתחום הייתה חברת עלי קטיף מכפר דרום[19].

פנאי

מלון חוף הדקלים נטוש, מאי 2005
בית הכנסת בכפר דרום
אגם בקטיפארי ששכן בנווה דקלים
חממה לגידול חסה בגוש

בגוש קטיף היו ארבעה חופי רחצה: חוף התמרים, חוף דקלים, חוף נצרים וחוף אשלים. חלק מהחופים היו נפרדים (על ידי מחיצה המפרידה בין גברים ונשים), וחלקם במתכונת של "חוף משפחה" - כך שמשפחה מצומצמת הייתה יכולה לשבת בו ללא זרים. כמו כן סמוך ליישוב נווה דקלים היה קיים מלון "חוף הדקלים" השוכן בסמוך לחוף הים, מלון זה ננטש עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, ויושב מחדש לקראת ההתנתקות במהלך 2005 על ידי מתנגדי התוכנית ששכרו את המקום מבעליו ושינו את שמו ל"מעוז הים"[20]. ביוני 2005 פונו השוהים מהמקום[21], והאתר הוכרז על ידי צה"ל כשטח צבאי סגור. לצד החופים היו בגוש קטיף שני פארקים גדולים: פארק האגם וה"קטיפארי" (מעין פינת חי מורחבת).

מנחת תעופה

ערך מורחב – מנחת קטיף

בתחילת שנות התשעים נחנך בגוש-קטיף מנחת למטוסים קלים, שפעל כעשר שנים. המנחת הוקם בין גני טל לנווה-דקלים, אורך מסלולו היה 800 מטרים, ורוחבו 6 מטרים. חברת "נשר" הפעילה קו תעופה סדיר משדה-דב למנחת קטיף. חברת מע"צ סללה את המנחת, המועצה האזורית חוף-עזה השקיעה 1.25 מיליון ש"ח בסלילתו.

המנחת נועד לשרת בעיקר את מתארחי מלון נווה-דקלים שהחל לפעול שנים ספורות לפני-כן. עקב אירועי האינתיפאדה הראשונה בית המלון סבל קשות מאבדן הכנסות עקב החשש להגיע למקום. ההנחה הייתה שמתן אפשרות להגעה מהאוויר יעיר מחדש את בית המלון. בשלב הראשון פעל הקו באורח סדיר פעמיים ביום שלוש פעמים בשבוע, בית המלון הפעיל הסעות אל המנחת ובחזרה בשעת נחיתת המטוסים. בחברת "נשר" תכננו גם הקמת בית הספר לטיסה במנחת, שישמש את תושבי הנגב המערבי.

בסופו של דבר התברר שמספר הטסים לא מצדיק החזקת קו קבוע. בנוסף, ככל שהתקדמו התהליכים המדיניים במסגרת הסכמי אוסלו, הפעילות במנחת דעכה, עד שצה"ל אסר לחלוטין באמצע שנות ה-90 על טיסות מטוסים בשמי גוש קטיף. לקראת פינוי גוש קטיף ותוכנית ההתנתקות המנחת איבד את תפקידו ופונה יחד עם תשתיות האזור[22].

התקפות טרור על הגוש

יישובי גוש קטיף והכבישים המובילים אליו אובטחו על ידי אוגדת עזה. החל מפרוץ האינתיפאדה הראשונה בשנת 1987, היו יישובי הגוש ותושביו מטרה למאות התקפות טרור מצד הפלסטינים. בשנות השמונים היו אלה יידוי אבנים ובקבוקי תבערה לעבר מכוניות ישראליות בצירי הנסיעה ברצועה. בשנות התשעים, ירי והנחת מטעני חבלה נגד מכוניות ישראליות בציר התנועה וסכינאות בנקודות חיכוך בין הישראלים לפלסטינים.

מדרשת נצרים בגוש

בשנת 2001 חלו תמורות ושינויים במאפייני הטרור. זאת כתוצאה מההערכות הנרחבת של צה"ל באמצעי מיגון וביטחון ביישובים ובצירי התנועה. משנים אלו ועד פינוי היישובים, רוב ההתקפות כללו הפגזה במרגמות. בחלוף הזמן פיתחו הפלסטינים רקטה מאולתרת בשם "קסאם". המאמצים לפגוע בישראלים בצירי התנועה לא פסקו.

ציר כיסופים וגשר מור הצמוד אליו, שהיה באותה עת כביש הגישה היחיד לגוש ושעובר בין דיר אל באלח לח'אן יונס, שימש כמטרה עיקרית לפיגועים מצד המחבלים. בשנת 1989 נרצח במקום אביגדור דהרי על ידי פלסטיני תושב מחנה הפליטים נוסייראת בפיגוע דריסה. במהלך השנים ביצעו מחבלים אלפי פיגועי ירי, בחסות פרבריה הצפוניים של ח'אן יונס, ובהם נרצחו ישראלים רבים. פיגוע הירי החמור מכולם בציר היה רצח טלי חטואל וארבע בנותיה[23]. בנוסף להתקפות על הציר, בוצע מספר ניכר של ניסיונות חדירה אל עבר יישובי גוש קטיף, רובם סוכלו על ידי צה"ל, אם כי מספר פעמים המחבלים הצליחו לחדור אל אזורי החממות ולפגוע בעובדים ששהו שם.

בנוסף לפיגועי הירי, תושבי גוש קטיף חיו תחת הפגזה מתמדת מצד הפלסטינים. 5904 פצצות מרגמה ורקטות קסאם נורו אל עבר יישובי הגוש מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה. ההפגזות התבצעו בתדירות כמעט יומיומית ורובן מאזור ח'אן יונס.

החל מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע עופרת יצוקה נהרגו 97 אנשי כוחות ביטחון ישראליים בידי פלסטינים ברצועת עזה.[24]

מתנגדי ההתנתקות טענו שהיישובים משמשים חומת מגן ליישובי הנגב המערבי ומונעים ירי רקטות עליהם ועל ערים עורפיות כגון אשקלון, נתיבות, קריית גת ואף אשדוד. לדידם, העובדה כי לאחר ההתנתקות נמשך ירי הקסאמים לעבר יישובים שמחוץ לרצועת עזה, ואף הגיע לנקודות צפוניות מבעבר, מהווה הוכחה לטענתם. מאידך, תומכי ההתנתקות טענו שהשליטה ברצועת עזה על כמיליון וחצי תושביה הפלסטינים מהווה מעמסה דמוגרפית, כלכלית ומוסרית על מדינת ישראל.

לאחר ההתנתקות

שטחי היישובים שפונו

מאז שעזבו כוחות צה"ל את ההתנחלויות שברצועת עזה עם השלמת תוכנית ההתנתקות, נותר רובו המוחלט של השטח שננטש שומם. הפלסטינים החיים באזור כמעט ולא עשו שימוש בשטח שננטש וגם לא בחממות שהושארו בשלמותן. השימושים המשמעותיים ביותר שנעשו הם שימוש בבניין בית הספר האזורי בנווה דקלים לאוניברסיטת אל-אקצא (הנשלטת על ידי חמאס) ובניית מחנות אימונים צבאיים באזור התעשייה ביישוב. וכמו כן שוגרו בידי ארגוני הטרור משטחי הגוש המפונה, טילי קסאם רבים אל עבר ערי הדרום.

הנצחת גוש קטיף

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא גוש קטיף בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ http://myesha.org.il/?CategoryID=172&ArticleID=56
  2. ^ דני צדקוני, על סף התיישבות יהודית ברצועה, דבר, 19 בנובמבר 1971
  3. ^ עולים מבריה"מ יתיישבו בישוב העירוני בפתחת רפיח, דבר, 1 ביוני 1973
  4. ^ דני צדקוני, מערך התיישבותי בין עזה לאל עריש, דבר, 24 באוגוסט 1977
  5. ^ עזרא ינוב, גוש קטיף בין דחפורים לייאוש, מעריב, 17 בנובמבר 1978
  6. ^ יאיר קוטלר, מתתיהו דרולס: ביצועיסט בשטחים, מעריב, 24 באוגוסט 1979
  7. ^ 7.0 7.1 עזרא ינוב, היבול הראשון של נצר חזני, מעריב, 26 בספטמבר 1980
  8. ^ שני יישובים חדשים יוקמו באזור קטיף שברצועת עזה, דבר, 4 בינואר 1980
    בוקי נאה, 4 האחזויות נח"ל יקומו החודש, מעריב, 7 בינואר 1980
  9. ^ היאחזות נח"ל גדיד הוקמה בגוש קטיף, דבר, 5 בספטמבר 1980
  10. ^ בנימין כצנלסון, זמורת זר, דבר, 23 בינואר 1980
    דני צדקוני, שכני הרצועה מתווכחים על עתידה, דבר, 16 במרץ 1980
  11. ^ דני צדקוני, א-שאווה: התיישבות ברצועה - צעד בלתי נבון ובלתי אנושי, דבר, 25 במאי 1980
  12. ^ דני צדקוני, סתיו לא ברור ברצועה, דבר, 14 באוקטובר 1980
  13. ^ אריק טמיר, נווה דקלים היישוב המרכזי בחבל קטיף, מעריב, 31 בדצמבר 1982
  14. ^ תושבי גוש קטיף הגישו תלונה נגד חיילים שפינו מאחז, באתר וואלה!‏, 3 בדצמבר 2004
  15. ^ חיילים מפנים את מאחז "תפארת ישראל" ליד נווה דקלים, באתר ערוץ 7, 25 בנובמבר 2004
  16. ^ קסאם נחת בגוש קטיף; 3 פועלים נהרגו, באתר ynet, 7 ביוני 2005
  17. ^ נועם שרביט, ממשלת תאילנד הוציאה צו הפסקת עבודה לפועלים התאילנדים בגוש קטיף, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 25 במרץ 2004
  18. ^ דו"ח פעילות מנהלת התיאום והקישור בזמן ההתנתקות באתר משרד החקלאות
  19. ^ מצב החסה בשטחים, באתר גלובס, 24 באוקטובר 2004
  20. ^ מאות פעילי ימין ישנו במלון חוף הדקלים, באתר וואלה!‏, 28 ביוני 2005
  21. ^ בתוך חצי שעה וכמעט ללא עימותים פונו אנשי הימין הקיצוני מ"מעוז הים", באתר גלובס, 30 ביוני 2005
  22. ^ חגי הוברמן, המינחת שנעקר-מנחת גוש קטיף, באתר "מרקיע שחקים" (ארכיון)
  23. ^ חנן גרינברג וארצי חלפון, ביום המשאל: אם ו-4 בנותיה נרצחו בציר כיסופים, באתר ynet, 2 במאי 2004
  24. ^ אנשי כוחות הביטחון הישראליים שנהרגו בידי פלסטינים ברצועת עזה, מפרוץ האינתיפאדה השנייה ועד למבצע "עופרת יצוקה" (לא כולל), באתר בצלם, ‏2008.
  25. ^ עיתון "ארץ ישראל שלנו" תאריך כ"ה תשרי תשס"ח עמוד 8
  26. ^ בני משה, כיכר "גוש קטיף" נחנכה באשקלון, באתר ערוץ 7, 27 במאי 2010.
  27. ^ כרמית ספיר ויץ, אסתר שטרייט-וורצל מתנתקת מהקונצנזוס, באתר nrg‏, 21 בדצמבר 2008
  28. ^ שלמה פיוטרקובסקי, למעלה מ-700 בתי ספר יציינו את "יום גוש קטיף", באתר ערוץ 7, 28 בינואר 2013
  29. ^ מפת העיר באתר העירייה.
  30. ^ בת אל בנימין, חדש בירושלים: כיכר גוש קטיף, באתר ערוץ 20, 7 בפברואר 2017.
ההתנחלויות שפונו במהלך ביצוע תוכנית ההתנתקות
גוש קטיף נוה דקלים • נצר חזני • פאת שדה • קטיף • רפיח ים • שירת הים • שליו • תל קטיפא • בדולח • בני עצמון • גדיד • גן אור • גני טל • כפר ים • כרם עצמונה • מורג • דהנייה
התוחמת הצפונית אלי סיני • דוגית • ניסנית
מרכז רצועת עזה כפר דרום • נצרים
צפון השומרון גנים • כדים • חומש • שא-נור
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37462797גוש קטיף

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=גוש_קטיף&oldid=2641143"