מלחמת סיני

מלחמת סיני

הרמטכ"ל משה דיין סוקר מסדר של חטיבה 9 שהגיעה לשארם א-שייח' בסיומה של מלחמת סיני. לצידו מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, ומפקד החטיבה אברהם יפה.
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	29 באוקטובר 1956 – 5 בנובמבר 1956 (8 ימים)
מלחמה לפני	מלחמת העצמאות
מלחמה אחרי	מלחמת ששת הימים
מקום	חצי האי סיני
תוצאה	תבוסה צבאית מצרית ניצחון מצרי פוליטי הפסקת אש בחסות האו"ם
הצדדים הלוחמים מצרים מנהיגים דוד בן-גוריון אנתוני אידן גי מולה  גמאל עבד אל נאצר  מפקדים משה דיין אסף שמחוני צ'ארלס קייטלי פייר ברז'ו עבד אל-חכים עאמר כוחות 175,000 ישראלים 45,000 בריטים 34,000 צרפתים 300,000 אבדות ישראל: 172 הרוגים, 817 פצועים, 3 נעדרים, שבוי אחד הממלכה המאוחדת: 13 הרוגים, 91 פצועים צרפת: 10 הרוגים, 33 פצועים כ-3,000 הרוגים כ-4,900 פצועים כ-6,000 שבויים 7 מטוסים: 3 מטוסי מיג-15 ו-4 מטוסי ומפייר

מלחמת סיני (ידועה בישראל גם בשם "מבצע קדש", בערבית ידועה בשם "התוקפנות המשולשת" - العُدْوَان الثُلَاثِيّ, בצרפתית: Crise du canal de Suez - "משבר תעלת סואץ" וכן המלחמה הערבית-הישראלית השנייה) הייתה מלחמה קצרה שהתנהלה בין ישראל, בריטניה וצרפת מחד לבין מצרים מאידך, בין 29 באוקטובר ל-5 בנובמבר 1956 (כ"ד בחשוון עד א' בכסלו תשי"ז). במהלך המלחמה פלש צה"ל לחצי האי סיני וכבש אותו, למעט רצועה צרה לאורך תעלת סואץ, השמיד תשתיות צבאיות רבות, ופגע בצבא המצרי. לאחר סיום המלחמה פינתה ישראל את כל השטח שכבשה, בעיקר כתוצאה מלחץ מארצות הברית, במהלך שהושלם בתחילת מרץ 1957. במקביל למערכה הישראלית ניהלו הממלכה המאוחדת וצרפת במשותף מבצע להשתלטות על תעלת סואץ, שנודע בשם "מבצע מוסקטר".

הממלכה המאוחדת וצרפת יזמו את המלחמה לאחר הלאמת חברת תעלת סואץ על ידי מצרים, במטרה להשתלט עליה מחדש. ישראל הצטרפה אליהן בשל לחץ מצידן וכן בשל חסימת מצרי טיראן בפניה על ידי המצרים, ובשל פעילות הפדאיון. בסופו של דבר, זכתה ישראל בהישגים צבאיים משמעותיים. עם זאת, הממלכה המאוחדת וצרפת נכשלו בניסיונן להשתלט על תעלת סואץ, בשל לחץ מדיני כבד שמנע מהן להשלים את מבצע מוסקטר.

ההשראה לשם "מבצע קדש" היא ביישוב הקדום קדש ברנע, שהיה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל (על גבול סיני), שממנה שלח משה, על פי המסופר בספר במדבר, את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען.

הרקע לפרוץ המלחמה

מלחמת העצמאות של ישראל הסתיימה בהסכמי שביתת נשק עם המדינות שתקפו אותה ב-1948, ולא בהסכמי שלום. ניסוחם המעורפל של הסכמים אלו, ואי הבהירות בנוגע ל"אזורים המפורזים" (אזורים שלא היו בגבול מצרים, וכן עוג'ה אל-חפיר שנכבשה במבצע הר געש), הביאו להחרפה ביחסי ישראל עם מדינות ערב: מסיום מלחמת העצמאות עד מבצע סיני נפגעו כ-1,300 אזרחים ישראלים על ידי מסתננים וחוליות טרור, שהסתננו בעיקר מרצועת עזה ומממלכת ירדן. באוגוסט 1955 הפעילו המצרים חוליות "פדאיון", שהיו יחידות פשיטה וטרור ערביות קטנות, לשם ביצוע מעשי רצח וחבלה בתחומי ישראל. ישראל הגיבה מדי פעם בפעולות גמול בהיקף הולך וגובר, והקימה לשם כך את יחידה 101. היחידה התקיימה כגוף עצמאי רק כ-5 חודשים, אך הספיקה לבצע מבצעים רבים, דוגמת מבצע כפפות משי, וכולל פעולות נגד מטרות אזרחיות (שהידועה בהן היא פעולת קיביה). בנוסף להידרדרות בביטחון האישי, בעיקר באזורי הספר, היה בישראל חשש כבד מפני התחדשות המלחמה בין המדינה הצעירה והענייה לבין מדינות ערב, שהתקשו להשלים עם תבוסתן במלחמת 1948.

בספטמבר 1955 חתמה מצרים על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית עם צ'כוסלובקיה (בהשראת ברית המועצות). עסקה זו, אף שתוארה כמסחרית בלבד, כללה כמויות גדולות של נשק חדיש, הצביעה על כוונת תוקפנות כלפי ישראל, ושינתה במובהק את מאזן הכוחות במזרח התיכון. בעקבותיה חשה מצרים חזקה יותר מבחינה צבאית, והמשיכה את התעצמותה ברכישה של כוחות שריון, ים ואוויר. ב-24 באוקטובר 1956, כשבועיים לאחר מבצע שומרון - פעולת גמול נרחבת בקלקיליה, הוקם פיקוד צבאי ערבי משותף (מצרי-ירדני-סורי).

מהדורת חדשות באנגלית על הלאמת התעלה

ב-18 ביולי 1956 נסוגו כוחות הצבא הבריטיים מתעלת סואץ בהתאם לסיכום עם המצרים. ההתעצמות הצבאית והגיבוי מירדן ומסוריה וכן הצורך לממן את בניית סכר אסואן, הביאו את מצרים בראשות גמאל עבד אל נאצר, להכריז ב-26 ביולי 1956 על הלאמת חברת תעלת סואץ. חברה זו הייתה בשליטתן של הממלכה המאוחדת וצרפת, שלא היו מוכנות לוותר על נכס בעל משמעות כלכלית רבה כל כך. מבחינת ישראל, מטרות המלחמה היו בעיקר השמדת בסיסי הפדאיון ופתיחת מצרי טיראן, שנסגרו על ידי מצרים בפני כלי שיט ישראליים והביאו לשיתוקו המוחלט של נמל אילת.

ההיסטוריון נתנאל לורך בספרו "בצבת מעצמות", טוען כי למרות כל האמור לעיל, ישראל נדחפה על ידי צרפת למלחמה בניגוד לרצונה. לטענתו, המסמכים שמקורם בארכיונים של ממשלות צרפת, הממלכה המאוחדת וישראל, מראים כי הצרפתים ביקשו מישראל להתחיל בעימות, כדי שתהיה לבריטים ולצרפתים עילה לכבוש את סביבות התעלה. כך ניסו צרפת והממלכה המאוחדת לחייב את מצרים לשמור על מעמדה הבינלאומי של התעלה. על פי טענה זו, ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, ביקש להימנע מכניסה למלחמה, אך כיוון שישראל הייתה תלויה באותם ימים בסיוע של צרפת - לא נותרה בידיו ברירה. זאת, על אף שידע שמעמדה הבינלאומי של ישראל, ובמיוחד במסגרת האומות המאוחדות - ייפגע.

שאול ברטל, בספרו "הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1949–1956", טוען שהמלחמה, לפחות בכל האמור באשר לרצועת עזה ולמבואות סיני, הייתה בלתי נמנעת. זאת בשל פעילות ה"פדאיון" שהלכה והתגברה, לא רק מרצועת עזה, אלא גם מירדן ומסוריה. ספרו של ברטל, המתבסס על דו"חות מודיעין ומקורות ערביים, טוען כי למעשה מלחמת סיני מהווה הסלמה של פעולות הגמול. לאחר המלחמה, הרבו גורמים ישראליים רשמיים, כולל משה דיין עצמו, לציין כי אחת הסיבות המרכזיות שהניעה אותם לצאת למלחמת סיני הייתה הרצון לשים קץ לפעולות ה"פדאיון".

ערב המלחמה

תותחי החוף שהוצבו בראס נצרני וחסמו את מצרי טיראן לשייט ישראלי - במוזיאון בתי האוסף לתולדות צה"ל

מאז מהפכת הקצינים החופשיים במצרים בשנת 1952, לא בוצעו שינויים ביחסים החברתיים בתוך צבא מצרים, אף על פי שהמשטר החדש ראה בכך את אחת ממטרותיו המוצהרות הראשונות. דרג הפיקוד הגבוה עדיין יצא נשכר מהפער החברתי בצבא, כפי שהיה בעת המשטר המלוכני (ראו היסטוריה מודרנית של מצרים). הדרגים הנמוכים יותר חיקו את מפקדיהם, וכך המשיך הצבא לסבול מאותו חוסר יעילות שהיה מנת חלקו במהלך מלחמת העצמאות. בעיה נוספת הייתה מחסור בידע שנדרש להפעלה יעילה של כלי הנשק שנרכשו על ידם משבע מדינות שונות.

מצרים פיזרה את מאמציה הצבאיים והפוליטיים בשלוש חזיתות שונות:

• הפעלת ה"פדאיון" בקנה מידה נרחב יותר בשטח ישראל.
• הזרמת כוחות צבא רבים לחצי האי סיני, ובניית בסיסים לקראת התקפה על ישראל.
• אף על פי שיש ספק אם הייתה יכולה מצרים להתמודד מול התקפה בריטית-צרפתית, היא בכל זאת החזירה כוחות רבים מסיני (שכללו מספר עוצבות שריון) אל אזור התעלה, כדי להדוף את ההתקפה הצפויה.

מצב זה של חולשה זמנית הקנה לישראל יתרון ברור, והוביל למסקנה כי יש ליישם פעולת מנע, בטרם תושלמנה הכנות הצבא המצרי במלואן. בצה"ל חלו שינויים רבים מאז המלחמה האחרונה: הוקם מערך המילואים, יחד עם אפשרות גיוס כלי רכב וציוד מכני כבד מהמגזר האזרחי. הושלם תהליך של קליטת חימוש חדיש (לרבות טנקים), והחלה להיבנות תורת לחימה יסודית ואחידה, אם כי יש ספק אם היא הבשילה עד מועד המלחמה.

הרקע הבינלאומי

• בארצות הברית עמדו להתקיים בנובמבר 1956 בחירות לנשיאות. הנשיא המכהן, דווייט אייזנהאואר, שאף להיבחר לכהונה שנייה, ולכן ממשלו לא היה פנוי דיו לעסוק בבעיות המזרח התיכון.
• באוקטובר פלש צבא ברית המועצות להונגריה כדי לדכא את המרד ההונגרי, ועל כן נראה היה שההנהגה הסובייטית עסוקה מדי מכדי להקדיש תשומת לב רבה למלחמה בסיני.
• עם זאת, בגלל האינטרס שהיה לארצות הברית באספקת הנפט מארצות ערב, הממשל הרפובליקני נטה יותר לצד מדינות ערב, שחלקן היו ספקיות של דלק. בנוסף לכך, רצו המעצמות הגדולות לדחוק את רגליהן של הממלכה המאוחדת ושל צרפת. כך נוצרה קואליציה נדירה של ברית המועצות וארצות הברית נגד יוזמות המלחמה.
• הממלכה המאוחדת, אף שנפגעה כלכלית מהלאמת תעלת סואץ בידי המצרים, הייתה פחות נלהבת לצאת למערכה מאשר צרפת. זאת בין היתר משום שהבריטים היו מחויבים בהסכם הגנה עם ממלכת ירדן. זו כנראה אחת הסיבות שבן-גוריון חשש שמא הממלכה המאוחדת לא תעמוד בהסכם. מן הצד השני, הבריטים שאפו להפיל את משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שלדעתם איים על מעמדם בירדן ובעיראק.
• עבד אל נאצר אף היווה איום על מדיניותה הקולוניאלית של צרפת, בכך שתמך במורדים באלג'יריה. על כן צרפת התקרבה לישראל, כדי שזו תהווה משקל נגד ותחליש את מצרים, ובכך תסייע בעקיפין בדיכוי המרידות בצפון אפריקה. חשיבות השליטה בתעלת סואץ הייתה משנית בעבור צרפת, בהשוואה לממלכה המאוחדת, מאחר שהיו לה מקורות נפט אחרים.
• על רקע המשבר במזרח התיכון, והתעוררות האהדה לישראל בממשל הצרפתי, הצליח הממסד הביטחוני בישראל לקבל מצרפת התחייבות להספקת כור גרעיני, שהוקם בשנים הבאות בדימונה.

אספקת נשק מצרפת לישראל

ערך מורחב – מבצע יונה

ב-1955 יצאה לפועל עסקת נשק צ'כוסלובקית-מצרית, במסגרתה סופקו למצרים מאות מטוסי קרב וטנקים חדישים, וציוד לחימה רב אחר. בעקבות כך חתמה ישראל עם צרפת על עסקה גדולה להספקת נשק כבד ומטוסים. המבצע החשאי להבאת הנשק לישראל במטוסי תובלה נקרא "מבצע יונה", על שם יונה הנביא המקראי שנבלע על ידי דג גדול ונפלט מבטנו. העסקה כללה 61 מטוסי מיסטר מדגם 4A, כ-66 טנקים מדגם סופר שרמן, כ-100 טנקים קלים AMX-13 (שכפי שעתיד להתברר, תחמושתם לא הייתה מסוגלת לחדור את שריון הטנקים המצריים, למעט בנקודות תורפה מעטות; אולם בלחימת שריון נגד שריון, לא ניתן לכוון במדויק את מקום הפגיעה בטנק), כלי רק"מ נוספים ותחמושת.

על אף חשאיות המבצע והרגישות המודיעינית של פרטי העסקה, לא התאפק בן-גוריון מלרמוז עליה ב-15 באוקטובר 1956 מעל בימת הכנסת. ראש הממשלה קרא שיר מאת נתן אלתרמן, שבו תיאר את הפריקה הלילית של הנשק בנמל הקישון, בה נכח המשורר-הפובליציסט. בסיום קריאת השיר, אמר בן-גוריון: "עד כאן דברי המשורר. בפרוזה הדלה שלי אומר רק, כי חל שינוי ניכר לטובה ביכולתו של צה"ל".

בעקבות המבצע היה צורך לבצע התאמות ושינויים בתורת הלחימה של צה"ל, כדי לנצל את יתרונותיו של הנשק החדיש. בספטמבר 1956 החלו דיונים על שינויים במבנה היחידות ובתורת הלחימה, אולם הם טרם הבשילו להחלטות ארגוניות.

ועידת סוור

בין 22 ל-24 באוקטובר 1956 כינסו הצרפתים מושב משולש וחשאי כדי לדון, יחד עם עמיתיהם, ביוזמה הצבאית נגד מצרים. המפגש נקבע בפרוור ליד פריז בשם סוור (Sèvres). מישראל הגיע ראש הממשלה דוד בן-גוריון מלווה ברמטכ"ל, משה דיין, ראש לשכתו מרדכי בר און, ראש אגף המבצעים, מאיר עמית, ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס. הנציגים הבריטים היו שר החוץ סלווין לויד, ותת-מזכיר המדינה הקבוע, הממונה על השירותים החשאיים, סר פטריק דין. בצד הצרפתי השתתפו ראש ממשלת צרפת גי מולה, שר החוץ כריסטיאן פינו, שר ההגנה מוריס בורז'ס-מונורי והרמטכ"ל מוריס שאל.

בפני משתתפי הוועידה עמדו מספר מכשולים בדרך לפעולה המשותפת. העיקריים שבהם היו:

• הבריטים והצרפתים דרשו שישראל תפתח במלחמה, ורק לאחר יממה הן תצטרפנה. בן-גוריון סירב לכך בתוקף, ואף איים לעזוב את הוועידה בגלל כך. הוא חשש כנראה מהאפשרות שהמעצמות לא תקיימנה את חלקן, וישראל תישאר לבדה במערכה וגם בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. הצדדים הסכימו להצעת פשרה של הרמטכ"ל הצרפתי, שלפיה ישראל תפתח במבצע מוגבל שייראה כפעולת גמול, ובעקבותיו תצגנה המעצמות אולטימטום לשני הצדדים, שהפרתו לכאורה תיתן להן עילה לתקוף את מצרים.
• דרישת בן-גוריון לספק לישראל כיסוי אווירי של שתי המעצמות והשמדת חיל האוויר המצרי בעודו על הקרקע על ידי מקבילו - חיל האוויר הבריטי. ראש ממשלת ישראל חשש ממתקפה אווירית על ערי ישראל, בעוד צה"ל תוקף בתעלת סואץ. לכן הוא דרש לקבל התחייבות בכתב מראש הממשלה הבריטי אנתוני אידן, כי חיל האוויר המלכותי יפעל במטרה להרוס כליל את הכוח האווירי המצרי.
• הבריטים לא רצו לחתום על כל מסמך אשר יקשור אותם ל"קנוניה" נגד מדינה אחרת. בפרט, הם ביקשו שלא לפעול נגד ירדן אם זו תצטרף למלחמה, בגלל הסכם ההגנה ביניהן. אך בסופו של דבר נכנעו.

לאחר התפשרויות מצד כל המשתתפים בוועידה המשולשת, הגיעו הצדדים להסכמה, וחתמו על פרוטוקול הוועידה. בנוסף לכך, בסיכום הפגישה נרשמו ההתחייבויות של המעצמות כלפי ישראל, שהעיקריות שבהן היו:

• ב-28 באוקטובר, ערב המבצע, תציב צרפת שלוש סיירות נגד-מטוסים ליד הערים תל אביב וחיפה, אליהן יתווספו שתי טייסות של מטוסי יירוט צרפתיים בבסיסי חיל האוויר הישראלי. הכוח הזה אכן עתיד להשתתף באופן פעיל בהגנתה של ישראל ב-29 וב-30 באוקטובר.
• ב-29 באוקטובר אחר הצהריים יצנח כוח ישראלי בקרבת התעלה. זו תהיה פעולת פרובוקציה, שתהווה עילה בשביל הממלכה המאוחדת וצרפת להגיש אולטימטום למצרים ולישראל, בתביעה לפינוי מיידי של כל הכוחות הצבאיים מרצועה ברוחב של כעשרים קילומטר משני צדי תעלת סואץ, להבטחת שלום השיט הבינלאומי בתעלה. ישראל תקבל את האולטימטום, כביכול, ותהיה מוכנה לפנות את הכוח שהוצנח.
• בהנחה שמצרים תסרב לדרישה, הממלכה המאוחדת וצרפת תפתחנה במלחמה עם מצרים, עם שחר 30 באוקטובר. שתי המעצמות תתקופנה תחילה את חיל האוויר המצרי במטרה להשמידו, ולאחר שיושג יעד זה, יוכלו הכוחות הצרפתים שהגנו על שמי ישראל, לעזוב במהלך אותו היום.
• שתי המעצמות התחייבו, כי ההסדרים שלאחר המלחמה יבטיחו תנועה חופשית של כלי שיט ישראלים במצרי טיראן, וזאת ללא תלות בתוצאות המדיניות של המלחמה, וכן שרצועת עזה לא תוכל עוד לשמש בסיס לפעולות טרור נגד ישראל.
• כתוצאת לוואי של הוועידה, התקבלו הסכמות עם ממשלת צרפת, שהובילו להסכם להספקת כור גרעיני לישראל, שנחתם באוקטובר 1957.

מטרות המלחמה מצידה של ישראל

מטרות המערכה, כפי שהוגדרו לצה"ל, היו:

• השמדה של בסיסי ה"פדאיון" ברצועת עזה ועל גבול סיני.
• מניעת התקפה מצרית, לפחות בטווח הקצר, על ידי הריסת המערך הלוגיסטי המצרי ושדות התעופה בסיני.
• פתיחת מפרץ אילת לשיט ישראלי.

לישראל יוחסו גם שורה של מטרות מדיניות, ובהן:

• הפלת משטרו של גמאל עבד אל נאצר.
• השגת הסכם שלום עם מצרים.
• פתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי.

לפי ההיסטוריון ד"ר יגיל הנקין, התנהלותה של ישראל במבצע קדש הייתה חלק מ"האסטרטגיה הלאומית" שלה שכללה השגת תמיכה (במובחן מ"חסות") של מעצמה.

לפי ההיסטוריון תום שגב בן-גוריון ראה בכיבוש סיני על ידי צה"ל ממלכת ישראל השלישי. בנאום בכנסת בתום הלחימה בן-גוריון ציין כי כיבוש סיני קירב את ישראל אל מקום קבלת התורה.

תוכנית המלחמה

בהתאם למוסכם בוועידת סוור, אמור היה צה"ל ליזום פעולת-דמה צבאית בסיני, שתהווה עילה למעצמות להגיש את האולטימטום לשני הצדדים (כביכול - ולמעשה למצרים בלבד), להפסיק את האש ולסגת מאזור התעלה, כדי לאפשר את פתיחתה. בעקבות הסירוב הצפוי של מצרים, אמורות היו המעצמות לתקוף את מצרים, וצה"ל אמור היה להשתלט על כל חצי האי סיני.

הפעולה שנבחרה לפתוח את המערכה הייתה הצנחה של גדוד מחטיבת הצנחנים במעבר המיתלה. בהמשך, התוכנית הייתה ששאר החטיבה תחבור אל הכוח הזה בתנועה יבשתית, ותגיע אל מפרץ סואץ. תוכנית זו היוותה שינוי משמעותי לעומת התוכנית המקורית (שכונתה "קדש 1" והוצגה ב-5 באוקטובר), שבה יועדו לחטיבת הצנחנים שני יעדים מרכזיים: אל עריש ומצרי טיראן. לימים, אמר ראש לשכתו של הרמטכ"ל, מרדכי בר און: "הצנחנים בוזבזו במלחמה זו. הם הוטלו במקום לא חשוב מבחינה צבאית, שהעניק, אולי, יתרון קטן בכיבוש גדת הסואץ."

כוחות חי"ר נוספים בסיוע יחידות שריון מסופחות אליהן יועדו לפרוץ בצירים הבאים: מתחם אבו עגילה לכיוון העיר אל עריש בצפון סיני, בציר שנראה היה לרמטכ"ל דיין כציר הלחימה העיקרי; לאורך מפרץ אילת ועד לשארם א-שייח' כדי להשתלט על מצרי טיראן; כיבוש מרחב קוסיימה השולט על הציר המרכזי לעבר התעלה; כיבוש רפיח ורצועת עזה; והתייצבות בראשי הצירים במרחק של כ-15 קילומטר מהתעלה, כדי לאפשר למעצמות לבצע את חלקן ולפתוח את התעלה לשיט.

כבר בהצגת התוכנית למלחמה התגלעה מחלוקת קשה בין הרמטכ"ל דיין, לבין מפקד פיקוד הדרום והאחראי העיקרי להוציא את התוכנית לפועל, אל"ם אסף שמחוני. שמחוני טען, שהתקווה שהמצרים יאמינו שמדובר בפעולת גמול גדולה היא תקוות שווא. לדעתו, בגלל חסרונו של צה"ל בכוחות ובמשאבים, היה הכרח להטיל למערכה בשלב מוקדם את מלוא הכוחות הקיימים, כדי להשיג הכרעה מהירה ולמזער סיכונים ואבדות. התוכנית שבוצעה לבסוף (בשינויים שהוצרכו מהתפתחות המלחמה בפועל), שכינויה היה "קדש 2", כללה השהיה של הפעלת הכוחות העיקריים שבין 36 ל-48 שעות מזמן פתיחת המלחמה. בכך, לטענתו של שמחוני, ויתר המטכ"ל על גורם ההפתעה, חשף את הכוחות הלוחמים לסיכון מיותר, וסיכן את הצלחת המלחמה כולה.

"פעולת גמול" או מלחמה כוללת

בבסיס התפישה של הפעלת כוחות צה"ל במלחמה, עמדה מחלוקת בין שתי גישות סותרות. הגישה המוגבלת, שיוצגה על ידי הרמטכ"ל משה דיין, גרסה שיש להימנע ממהלכים גדולים בשלב הפתיחה, כדי להטעות את האויב ולגרום לו להתגונן בהיקף מוגבל. רק לאחר פתיחת מבצע מוסקטר, הוא המבצע של המעצמות להשתלטות על תעלת סואץ, אמור היה צה"ל לתקוף בכוח מלא ולהשתלט על סיני. יש הגורסים שבבסיסה של תפישה זאת עמד חוסר אמון של דיין בכוחו של הצבא שעליו פיקד. לעומתם, יש הטוענים שהיה זה בן-גוריון שחשש מיכולתו המוגבלת של צה"ל, ועל כן הכתיב את מהלך הפתיחה המוגבל, כדי להמתין עד להצטרפותן של הממלכה המאוחדת וצרפת למערכה. נראה שהגישה המוגבלת השתלבה עם התפיסה של צה"ל בראשיתו, של הפעלת כוחות שריון כנספחים וכמסייעים בלבד ליחידות החי"ר, שנתפסו ככוח העיקרי והמכריע של הצבא. לעומתה, הגישה הכוללנית גרסה שיש להביא את מירב הכוח לידי ביטוי מיד בפתיחה, וזאת כדי לנצל את יתרונו של צה"ל בניידות, בתעוזה ובמהלכים מהירים. בהתאם, ביטאה גישה זו את תפיסת השריון כ"אגרוף הברזל", בכך שיתרונו של השריון הוא בכוח האש הגדול ובתמרוני תנועה מהירים, ובלחימה כיחידות שלמות ובלתי מפוצלות (הידועות בצה"ל כ"אורגניות"). במסגרת תפיסה זו, נועדו יחידות השריון להבקיע ולפרוץ במהירות את קווי האויב, וזאת מבלי לטהר אותם כליל, ולהביא להכרעה מהירה ולהתמוטטות של האויב, תוך שימוש גם באפקט המורלי של ההלם, וזאת במקום להתקוטט על כל כוח קטן בקרבות איטיים תוך איבוד התנופה. הגישה השנייה יוצגה בצה"ל על ידי מפקד פיקוד הדרום, אל"ם אסף שמחוני, וכן על ידי מפקד גייסות השריון חיים לסקוב וסגנו מאיר זורע, שלמדו את לקחי קרבות השריון של מלחמת העולם השנייה, ובעיקר את השימוש המוחץ שעשה בו הצבא הגרמני כנגד הדוקטרינה הישנה. הרמטכ"ל דיין לא היה חסיד של הגישה הזאת, כנראה מפני שהיה שבוי עדיין בתפיסה שמשלה במלחמת 1948, של החי"ר ככוח המערכה העיקרי.

תוכניתו של הרמטכ"ל משה דיין הייתה, שמהלכי הפתיחה של המלחמה ייראו למצרים כ"פעולת גמול" גדולה, ולא כמלחמה כוללת; וזאת כאמור מתוך חששו של דיין להטיל על צה"ל הצעיר עול של מלחמה כוללת ללא סיוע המעצמות. על כן פקודתו לכוחות הלוחמים הייתה להימנע ממעבר לשלב המתקדם בטרם עת, והוא נימק זאת ב"אילוצים מדיניים", מפאת חוסר רצונו לחשוף את הסיבה האמיתית. עקב כך, הוטלו יחידות צה"ל למלחמה ללא הכנה מספקת, מבלי שניתן להן להביא את מלוא יתרונן בפתיחה, וחלקן אף מבלי שאומנו די הצורך.

פעולות הסחה

בתחילת חודש אוקטובר אירעו תקריות אלימות בגבול עם ירדן, שבתגובה להם יצא צה"ל למבצע שומרון בקלקיליה. הפעולה הסתבכה, כוח החסימה כותר ונזקק לחילוץ, ובסיומה נמנו לצה"ל 18 הרוגים ופצועים רבים. אך מעבר למטרה הטקטית, הייתה לפעולה גם מטרה של הסחה: היא נועדה להסיט את תשומת הלב מהגזרה המצרית אל הגזרה הירדנית.

מספר ימים לפני המלחמה הוחל בגיוס מילואים גדול. ב-26 באוקטובר פורסם בשם אגף המודיעין במטכ"ל כי צבא עיראק נכנס לירדן. פרסום פומבי זה נועד להסוות את המטרה האמיתית של גיוס המילואים. למגויסים נאמר כי סיבת הגיוס היא האפשרות להתנגשות עם ירדן בגלל כניסת הצבא העיראקי לגבולות ירדן, והצטרפותה האפשרית של ירדן לפיקוד המשותף הסורי-מצרי. על פי מסמכים שנחשפו במרוצת השנים בארצות הברית, הפרסום הטעה גם את האמריקאים, שחששו באותה עת מהתקפה ישראלית על ירדן, ולא ידעו כי גיוס המילואים בישראל מכוון למצרים.

הסיוע הצרפתי באוויר ובים

בהתאם להסכם עם צרפת והממלכה המאוחדת, הגיעו צוותי אוויר צרפתים לבסיס חיל האוויר ברמת דוד, והקימו בפועל טייסת חדשה, טייסת 201, שכללה 18 מטוסי מיסטר 4A חדישים. למחרת הוקמה טייסת נוספת, מספר 199, ובה 18 מטוסים נוספים. טייסת שלישית, שקיבלה את המספר 200, ובה 18 מטוסי F-84 ת'אנדרג'ט הייתה בדרכה מצרפת לשדה התעופה בלוד. כוח אווירי זה נועד להוות משקל נגד למטוסים החדישים שסופקו למצרים בעסקה הצ'כית, ולספק הגנה אווירית על העורף בישראל.

לפחות שניים מהמטוסים הצרפתיים אכן סייעו להגן על ישראל, כאשר במהלך המלחמה סיירו מעל המשחתת המצרית איברהים אל אוול. ספינת מלחמה צרפתית, הקרסן, הייתה זו שעצרה ראשונה באש תותחיה את המשחתת, בטרם נלכדה על ידי חיל הים הישראלי.

שלב הפתיחה: 29–30 באוקטובר

מלחמת סיני - שלבי הפתיחה

ערב המבצע, ב-28 באוקטובר 1956 קלטה יחידה 515 (לימים 8200) מברק מצרי שכלל דיווח על הערכות להמראת שני מטוסי תובלה צבאית מצרי לטיסה מדמשק לקהיר ובהם הרמטכ"ל המצרי עאמר ובכירי המטכ"ל המצרי. בהתייעצות מזורזת במטכ"ל הוחלט להפיל את המטוסים מעל לים התיכון. בפועל המריא מטוס אחד והשני התעכב. המשימה הוטלה על הטייס יואש (צ'אטו) צידון אשר ביצע את המשימה במטוס מדגם מטאור. למבצע קראו "תרנגול".

ביום ב' 29 באוקטובר 1956 בשעה 15:00 הוצנח גדוד הצנחנים 890, בפיקודו של רס"ן רפאל איתן, בפתח המזרחי של מעבר המיתלה, כ-70 ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, במה שכונה "מבצע מכבש". את ההצנחה ביצעו 16 מטוסי DC-3 דקוטה, בליווי של מטוסי אוראגן ומטאור. התוכנית המקורית הייתה להצניח את הגדוד בצד המערבי של המעבר, 30 ק"מ מהתעלה; אולם צילום אוויר גילה מחנה אוהלים באזור ההצנחה, והיה חשש שהמעבר תפוס מהצד המערבי על ידי כוח חי"ר מצרי. על כן שונתה התוכנית, שעות מספר לפני הפעולה. בדיעבד, התברר שידיעות המודיעין היו שגויות: האוהלים המועטים היו שייכים לפועלי כביש מצריים; ואילו כתגובה להצנחה, נע כוח חי"ר מצרי אל המעבר ותפס עמדות בתוכו, עובדה שלא הייתה ידועה ושעתידה לעלות בחייהם של כארבעים צנחנים.

בהתאם לתוכנית, כבשה חטיבת הצנחנים 202 את כונתילה ואת ביר חמד, הסמוכים לגבול, והחלה לנוע מערבה אל עבר מעבר המיתלה, רכובה על גבי זחל"מים ומלווה בכוח שריון. החטיבה כבשה בדרכה את המוצבים תמד ואל-נח'ל, ובלילה שבין 30 ל-31 באוקטובר חברה אל גדוד הצנחנים בפתח מעבר המיתלה, סמוך למצבת פרקר. בכך הושלמה משימתה המקורית של חטיבת הצנחנים. ב-30 באוקטובר הציגו צרפת והממלכה המאוחדת את הדרישה ממצרים ומישראל, עליה סוכם מראש בוועידת סוור.

לאחר שכוח של חטיבה 9 השתלט על ראס אל-נקב, כ-20 ק"מ מצפון-מערב לאילת, בדרכו אל שארם א-שייח', התפרסמה הודעת דובר צה"ל: ”כוחות צה"ל חדרו ופגעו ביחידות פדאיון בכונתילה ובראס אל-נקב, ותפסו עמדות מערבה לצומת הדרכים נח'ל בקרבת תעלת סואץ. פעולה זו באה בעקבות הפגיעות הצבאיות המצריות בתחבורה הישראלית ביבשה ובים, ואשר מגמתן גרימת הרס ושלילת חיי השלום מאזרחי ישראל.” בהתאם למדיניות ההסחה, גם הודעה זו נוסחה כך, שייוצר הרושם שמדובר ב"פעולה" מוגבלת ולא במערכה כוללת.

ב-29 באוקטובר בלילה קיבלה חטיבת החי"ר 4 פקודה לכבוש את מתחם קוסיימה, ולהיות מוכנה לחבור אל גדוד הצנחנים שבמעבר המיתלה, במקרה שזה יכותר או ששאר חטיבת הצנחנים תתקשה לחבור איתו.

כבר בשלב הפתיחה של המלחמה החלו לנבוט הזרעים של חילוקי הדעות בין הקצינים הבכירים שניהלו את המערכה, ובעיקר בין הרמטכ"ל משה דיין לבין מפקד הפיקוד, אסף שמחוני. מלכתחילה היו היחסים ביניהם תקינים, על רקע עברם המשותף בפיקוד הצפון. אולם בתחום הטקטי היו ביניהם פערי גישה, שהביאו למחלוקת. בבוקר 30 באוקטובר התבטאה המחלוקת בהוראה שהגיעה ממוצב הפיקוד העליון ("מצפ"ה"), לפצל מחטיבה 7 צוות קרב גדודי כדי לסייע לחטיבת הצנחנים, מתוך הערכה, שהתבררה כשגויה, שחטיבתו של אריאל שרון (חטיבת הצנחנים) מתקדמת לאט מדי. שמחוני, שהבין כבר אז, עוד בטרם ערך צה"ל קרבות שריון אמיתיים, את חשיבותה של הפעלת כוחות השריון כיחידות מלאות - התנגד לפיצול. מעדויות של קציני המטה ואנשי ענף היסטוריה, עולה ששמחוני פעל ב"תחום אפור", לא הפר את פקודת הרמטכ"ל אך גם לא ביצע אותה כלשונה. הוא פקד על מח"ט 7, אורי בן-ארי, לנוע עם כל חטיבתו לקוסיימה, כדי לסייע לחטיבה 4 שהתקשתה בכיבוש המתחם, ולהיות מוכנים מיד להמשך התנועה לעבר מתחם אום כתף. הפקודה להפעלת חטיבה 7 הייתה אמנם בניגוד להוראתו המקורית של הרמטכ"ל, אולם שמחוני החליט להפעיל את שיקול דעתו כמפקד הבכיר באזור הקרב, כפי שהבין את סמכותו. הוא הקפיד לדווח למצפ"ה על הכנסת החטיבה למרחב סיני, מתוך כוונה שאם ההוראה עומדת בעינה, תגיע בתגובה הוראת ביטול; הוראה כזו, על פי כל העדויות, לא הגיעה, ונראה שהרמטכ"ל השלים עם השינוי בדיעבד, במיוחד לאור ההתפתחות המוצלחת של המערכה. רב-סרן משה אילן מענף היסטוריה במטכ"ל העיד, ששמחוני פקד להעביר שדר למצפ"ה, האומר שאם יש לפיקוד העליון התנגדות למהלך שיזם מפקד הפיקוד, כי אז שישלח פקודת ביטול. על פי עדותו של אילן, כתשובה לשדר הגיעה הודעה ממצפ"ה, שממנה השתמע אישור בדיעבד למהלך. גם שנים רבות לאחר המלחמה, נותרה ההאשמה ששמחוני הפר למעשה את הוראת הרמטכ"ל, בכך שהורה להפעיל את חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן. כאשר כתב דיין את ספרו "יומן מערכת סיני", שבו הוא טען זאת, עדיין לא הותרו לפרסום המסמכים הרלוונטיים. רק שנים לאחר מכן, הוכיחו המסמכים ששמחוני הפעיל את חטיבה 7 בתאום עם המטכ"ל.

כעבור שנים, במעין הודאה בטעותו במחלוקת עם אסף שמחוני, כתב משה דיין ב"יומן מערכת סיני" את המשפט המפורסם: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם - מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".

כתוצאה מההפעלה של חטיבה 7, ובמאמץ משותף עם חטיבה 4, הושלם כיבוש מתחם קוסיימה בבוקר 30 באוקטובר. שמחוני ביקש במברק למצפ"ה אישור למוטט את מתחם אום כתף, בהקדימו בכך את לוח הזמנים המתוכנן. האישור לא התקבל מיד, מפני שלא ניתן היה להשיג את הרמטכ"ל ברשת הקשר. משה אילן העיד, שלפני הצהריים הגיע האישור באלחוט. דיין הופיע בהמשך היום בחמ"ל פיקוד הדרום בבאר שבע, ועל פי הרישום ביומן הרמטכ"ל, הורה במפורש לנוע לכוון אבו עגילה. אחר הצהריים פגש דיין את מח"ט 7 באום-שיחאן, והורה לו להתקדם בזהירות, תוך פיצול יחידותיו לכיבוש כל יעד שבו לא ייתקלו בהתנגדות קשה מדי. הוא הורה לו לשלוח גדוד אחד לכבוש את ביר חסנה, מתוך הנחה חוזרת שחטיבת הצנחנים זקוקה לסיוע. אולם בשעות הערב, משהתברר שאין הדבר כך, הורה שמחוני להחזיר את הגדוד ולהפעיל את החטיבה כיחידת שריון אחת, לכיבוש המתחם העיקרי באום-כתף.

כישלון ההתקפה על אום-כתף

בשעות אחר הצהריים של 30 באוקטובר הורה הרמטכ"ל דיין לחטיבה 10 לפרוץ את כביש ניצנה - אבו עגילה, ולכבוש את אום-כתף. הייתה זו חטיבת חי"ר מילואים, שגויסה אך זמן קצר לפני כן, ואפילו מפקדהּ, שמואל גודר, לא בטח בכשירותהּ. שינוי הפקודה של דיין עמד בניגוד להנחייתו הקודמת למח"ט 7, לכבוש את אותו המתחם בזהירות וללא הקזת דם מיותרת, ביום שלמחרת. הדחיפות בביצוע המשימה כעת נדרשה, לדעת דיין, כדי להבטיח אפשרות להעביר אספקה לכוחות שכבר עברו את המתחם, מתוך חששו שהציר הראשי (ציר "סלק") שחוק ממעבר הכוחות ואינו עביר לרכבי אספקה. החטיבה המוקטנת אמנם תפסה בהצלחה את המשלטים המצריים על הדרך לאום-כתף, אולם למחרת עמדה בפני המשימה לתקוף חזיתית מתחם חטיבתי מבוצר היטב, וזאת בניגוד לתורת הלחימה, הגורסת יחס של 1:3 בין הכוח התוקף למגן. בבוקר 31 באוקטובר שלח שמחוני יחידת סיור של החטיבה, בפיקוד סא"ל עמוס בנין, כדי לבדוק את מידת ההתנגדות. הסיור נתקל באש עזה ונסוג. אחר הצהריים נפגש הרמטכ"ל עם קציני החטיבה, ודחק בהם לתקוף מיד את המתחם, על אף חוסר כשירותם. החטיבה הסתערה חזיתית, אולם לא הצליחה לכבוש את המתחם. בלילה הוטלה למערכה חטיבת השריון 37, אף על פי שכללה בפועל רק שתי פלוגות טנקים ושתי פלוגות על זחל"מים, ובנוסף לכך, הטנקים אף לא הספיקו להגיע לשטח ההיערכות. מפקד החטיבה, שמואל גלינקא, היה להוט לתקוף, ולאחר שהמתין עד השעה 3:00, אור ליום 1 בנובמבר, החליט לתקוף עם הזחל"מים בלבד. מכיוון שהמפקדים לא ערכו הכרות עם הדרך ליעד, הם נסעו באורות מלאים, נקלעו לאש מצרית ולשדה מוקשים, נפגעו וחולצו לאחור בקושי רב. בין הנפגעים היה גם המח"ט גלינקא, שפונה לבית החולים ושם נפטר.

למחרת החליט פיקוד הצבא המצרי על נסיגה כללית, כדי לרכז את הכוחות להגנת התעלה. על כן נכבש המתחם ביום המחרת, למעשה ללא קרב.

בעקבות כישלון המתקפה, ומשהתברר שהחטיבה לא הוכנה כהלכה, הדיח שמחוני את המח"ט שמואל גודר מהפיקוד על יחידתו. לאחר המלחמה מונה קצין בודק, אל"ם יוסף נבו, לחקור את תפקודה של החטיבה. מבלי לחקור את מפקד הסיור בנין, את הרמטכ"ל, ואת שמחוני (שכבר לא היה בחיים), קבע נבו שהכישלון נגרם על ידי המח"ט, מפקד הפיקוד, ובמידה פחותה על ידי מפקד האוגדה. מעורבותו של הרמטכ"ל ופקודותיו הישירות למח"ט לא הוזכרו בדו"ח. לעומתו, כתב שבתי טבת בביוגרפיה של דיין: "למעשה השתבשו מהלכיה של חטיבה 10 לא במעט בגלל משה דיין, ונוהגו להנחית פקודות סותרות ונוגדות".

שלב ההכרעה: 31 באוקטובר - 1 בנובמבר

בעקבות הצלחת מהלכי הפתיחה - כיבוש המערך המצרי הקדמי בקוסיימה, חבירת הצנחנים בצומת מצבת פרקר, והיציאה המוצלחת לדרך של חטיבה 9 - ירדה רמת החששות מפני התגובה המצרית, ומפני האפשרות שהמעצמות לא תמלאנה את חלקן במערכה. אמנם, ראש הממשלה בן-גוריון עדיין חשש לבאות, במיוחד לאחר שהתבשר על דחייה של יממה במועד הכניסה של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה. אך "הזקן" חלה בשפעת, היה מרותק למיטתו ביומיים של 29 ו-30 באוקטובר, והתקשה לעקוב מקרוב אחרי האירועים. הרמטכ"ל, שפגש אותו בערב היום השני, שכנע אותו להמשיך במערכה עם כל הכוחות הזמינים.

בהתאם לכך, ניתנה הפקודה לחטיבה 7 כולה להמשיך ולהתקדם בציר המרכזי המוביל לתעלה. בבוקר יום 31 באוקטובר כבש גדוד 82 של חטיבה 7 את מתחם אבו עגילה. על אחד ממשלטי המתחם, משלט סכר הרואיפה הנמצא על ואדי אל-עריש, נערך אחד מהקרבות המכריעים במבצע - קרב סכר הרואיפה. גדוד 82 תפס את צומת ג'בל ליבני, השולטת על הדרכים מאסמאעיליה שבאזור התעלה, דרך ביר גפגפה אל ניצנה ואל אל עריש. בכך נוצר כיתור של הכוח המצרי באל-עריש, והונח מחסום בפני תגבורת מצרית שעלולה הייתה לבוא מעומק סיני, ובפני איום על עורפה של חטיבת הצנחנים. למחרת תפסה החטיבה, עם כוחות חי"ר מחטיבה 10, את מתחם אום-כתף שהיה ריק למעשה, והייתה מוכנה להמשך התנועה בציר המרכזי לכיוון התעלה. ראש מחלקת המבצעים במטכ"ל, ישעיהו גביש, הגדיר את האירוע הזה "נקודת המפנה במערכה... הרווחנו יום אחד בהתקדמות של חטיבה 7, ויום אחד כהפתעה, כי [בן ארי] נע קדימה במהירות וקידם את החטיבה עוד לפני שהאויב הבין מה קורה בחזית".

בדיעבד התברר, שהפעלתה של חטיבה 7 לכיבוש מתחם אבו עגילה (מהלך שהתאפשר בזכות הכנסתה המוקדמת של החטיבה, יום אחד לפני כן) היה המהלך המרכזי, שהכריע את גורל המלחמה. בעקבות נפילת המתחם נפתח לתנועה הציר הראשי של סיני אל עבר תעלת סואץ. בנוסף, המערך המצרי בסיני החל להתמוטט, הכוחות העיקריים החלו בנסיגה, ומתחם אום כתף נתפס למעשה ללא קרב של ממש. כמו כן נפתחה הדרך לאוגדה 77 לפרוץ את הציר הצפוני אל תעלת סואץ, מבלי לחשוש מהתקפת נגד מצרית.

קרב המיתלה

ערך מורחב – קרב המיתלה

חטיבת הצנחנים 202 חנתה באזור מצבת פרקר, בפתחו של מעבר אל-חיטאן, שהוא חלקו המזרחי של מעבר המיתלה. מפקד החטיבה, אל"ם אריאל שרון, לא ידע שמשימתו הייתה משימת סרק, שנועדה רק לספק את העילה למעצמות להגיש אולטימטום כביכול, כדי ש"יסיגו את כוחותיהם" מאזור תעלת סואץ; אולם הוא ידע היטב שמשימתו בשלב הראשון היא רק להתייצב בפתח המעבר ולא לכבוש אותו. בהתאם לאופיו הפרו-אקטיבי של שרון, הוא חש אי-נחת רבה מכך שיחידתו לא משתתפת במאמץ הלחימה. הוא דרש במברק למצפ"ה לצאת לכיוון מערב ולתפוס את המעבר, בהיותו סבור שהמעבר ריק מאויב. מכיוון שלא היה צורך צבאי אמיתי בתפיסת המעבר, שרון לא קיבל אישור לכך. בעקבות תקיפה של החטיבה על ידי מטוסים מצריים, שהסבה לה אבדות, ביקש שרון לשפר עמדות לפנים ולהתמקם בפתח המעבר. גם לכך לא קיבל אישור, והרמטכ"ל פקד עליו, שאם לא יוכל להתגונן באזור הצומת בו היה פרוס, עליו לחזור מזרחה לכיוון נח'ל. שרון התעקש, וביקש להוציא כוח סיור לכוון המעבר. מבוקשו הזה אושר לו על ידי ראש מטה פיקוד הדרום, רחבעם זאבי. כוח הסיור ששלח שרון מנה את כל גדוד 88 של החטיבה, בפיקודו של מרדכי גור, מתוגבר במחלקת טנקים ובמרגמות, ובנוסף את הסמח"ט יצחק חופי ומג"ד נוסף, אהרן דוידי. על דעתם של רבים בצה"ל ומחוצה לו, היה זה כוח גדול בהרבה מהדרוש לסיור-גישוש, והדבר העיד על כוונתו מלכתחילה של שרון לכבוש את המעברים.

בטרם נע כוח הסיור ליעדו, הגיעו לחטיבת הצנחנים ידיעות על כוח אויב שנכנס למעבר. ראיה לכך ניתנה כשניתכה אש מרגמות על החטיבה מכיוון המעבר, אם כי לא היה ידוע מה גודלו של כוח האויב. האמת הייתה, שיום אחד אחרי ההצנחה, ב-30 באוקטובר, נכנס לתוך המעברים כוח מצרי גדול בן חמש פלוגות, מחטיבת החי"ר מספר 2.

כשנכנס כוח הסיור הגדודי למעבר המזרחי, בצהרי 31 באוקטובר, נפתחה עליו אש כבדה ויעילה מתוך מחסות ושטחים שולטים, מבלי שהכוח המותקף יכול היה לזהות את מיקום האויב. מספר זחל"מים וטנק אחד נפגעו, ושאר הכוח הצליח לעקוף אותם ולהגיע לקצה המעבר. הכוח התארגן לחלץ את הפגועים, ולתקוף את המצרים שהיו מוסתרים בתוך מערות ונקיקים, משני עברי המעבר. בלחימה עיקשת, תוך גילויי גבורה רבים שנמשכה עד בוקר המחרת, הצליחו הצנחנים לטהר את המעבר. המחיר היה כבד - 38 צנחנים הרוגים, וכ-120 פצועים.

פיקוד הדרום, שלא היה מעורב בתקשורת בין מצפ"ה והמח"ט שרון, קיבל הודעה על תוצאות הקרב רק כשהתבקש לסייע בפינוי הפצועים. גם הרמטכ"ל הופתע מההתרחשות, ולימים כתב בספרו, יומן מערכת סיני, כי כעס מאוד על שרון. ואף יותר משכעס בגלל האבדות הרבות, הוא התלונן על כך שמפקד בכיר הונה את הרמטכ"ל, כדי לבצע פעולה שלא נדרש לה. שרון טען, שקיבל אישור ממפקד פיקוד הדרום שמחוני לטהר את המעברים. אולם חוקרים אחדים מטילים ספק באמינות הטענה, לאור העובדה שדיין, אף על פי ששמר טינה לשמחוני בגלל הפעלתה של חטיבה 7, לא הזכיר טענה כזאת מעולם. אותם חוקרים טוענים גם, שאין זה סביר כלל ששמחוני, שהכיר היטב את שרון, היה מאפשר לו חופש פעולה בנסיבות כאלה.

קרב המיתלה התקבע מאז במורשת הקרב של צה"ל כקרב גבורה, שסייע לצה"ל הצעיר לבסס את ערכי הלחימה של יחידות העילית: דבקות במשימה, חירוף נפש ותעוזה; אך רבים מתחו ביקורת על עצם היציאה לקרב, בשל חוסר התועלת הטקטית שבו, במיוחד לאור העובדה שהמעבר לא שימש את צה"ל כדי להגיע לתעלת סואץ.

פעילות חיל האוויר

ערך מורחב – הזירה האווירית במלחמת סיני

בימי הלחימה הראשונים נאבק חיל האוויר הישראלי לבדו בשמי סיני כנגד חיל האוויר המצרי. ב-30 באוקטובר עלו לאוויר מטוסי דאסו מיסטר על מנת לחפות על הכוח הקרקעי במעבר המיתלה, וכנגדם הוזנקו כ-20 מטוסי קרב מצריים. בקרב הופל מטוס מיג אחד ואחרים נפגעו אך לא נפלו. למחרת, ב-31 באוקטובר, נתקל זוג מטוסי מיסטר ברביעיית מטוסי ומפייר מצריים. בקרב האוויר שהתפתח הצליח זוג המטוסים הישראלי להפיל את ארבעת המטוסים המצריים. ב-2 בנובמבר נפגע מטוס מיסטר שהוטס בידי בני פלד מאש נ"מ, והוא נטש בעזרת כסא מפלט בדרום סיני. פלד הסתתר במדבר וחולץ בשלום על ידי טייס פייפר. הייתה זו הנטישה הראשונה בעזרת כיסא מפלט בחיל האוויר. ב-3 בנובמבר נשלחו שתי רביעיות למשימת סיוע באזור שארם א-שייח', המטוסים הטביעו ספינה מצרית קטנה ותקפו בטעות את אניית המלחמה הבריטית קריין.

ב-1 בנובמבר הצטרפו חילות האוויר של הממלכה המאוחדת ושל צרפת למערכה, והצליחו לשתק את חיל האוויר של מצרים.

התנועה בציר הצפוני

בערבו של 31 באוקטובר, משדעכו החששות מפני התגובה המצרית, הופעלה גם אוגדה 77. משימתה הייתה לפתוח את ציר התנועה בצפון סיני, ולהגיע עד למרחק של 15 ק"מ מהתעלה, בהתאם להסכם עם המעצמות. האוגדה בפיקודו של חיים לסקוב, הוותיק באלופי צה"ל וה"סוכן" העיקרי בצה"ל של לוחמת השריון, לא התקשתה לבצע את משימתה, בין היתר בזכות ההתנגדות המעטה. הרמטכ"ל ליווה את האוגדה בתנועתה, אולם הוא הניח למפקדהּ ולמפקד חטיבת השריון 27 חיים בר-לב, שהיה ראש מטהו בפיקוד הצפון, לנהל את הלחימה באופן עצמאי. חטיבת גולני כבשה חלק ממוצבי רפיח, וחטיבה 27 פרצה דרך המוצבים, ובמהלך 1 בנובמבר כבשה את מתחם הג'יראדי, ולמחרת כבשה את אל-עריש והמשיכה להתקדם בציר הצפוני עד למרחק המיועד מהתעלה, שם התייצבה בצהרי יום שישי, 2 בנובמבר.

שלב ניצול ההצלחה: 2–5 בנובמבר

כיבוש סיני

טנקים ישראליים בעזה

ב-2 בנובמבר הורה הפיקוד המצרי על נסיגה מסיני. הנסיגה הפכה במידה רבה למנוסה, וחיילים מצריים רבים חלצו את נעליהם וצעדו יחפים בחולות. תמונות של הנעליים הנטושות התפרסמו בעיתונות הישראלית, ושימשו את ישראל כדי ללעוג לצבא המצרי המובס.

אור ליום 2 בנובמבר הורה ראש אג"מ, מאיר עמית לשמחוני לכבוש את רצועת עזה, על פי הנחיה ישירה של ראש הממשלה, ומתוך חשש שהשעון המדיני מתקתק ובמהרה תיכפה על צה"ל הפסקת אש. שמחוני פקד על חטיבה 11 בתוספת גדוד מחטיבה 37, בפיקוד אל"ם אהרון דורון, להיערך לכיבוש הרצועה. באותה עת נודע שאוניית מלחמה אמריקנית עתידה להגיע למחרת לאזור, כדי לפנות אזרחים אמריקנים מהרצועה, ושמחוני חשש שזה יהיה הזרז לקביעה של הפסקת האש. חטיבה 11 השתהתה ביציאה למתקפה, בין היתר בגלל היעדרו של ריכוך ארטילרי ואווירי, שנגרם מחשש לפגיעה באזרחים אמריקנים, ובשל מחסור ביחידות תותחנים ומטוסי תקיפה. שמחוני החליט שהמשימה דחופה דיה כדי לתקוף ללא ריכוך. הוא יצא בעצמו אל שטחי הכינוס של החטיבה, דחק במפקדים להזדרז, ואף טרח לאסוף קציני שריון מזדמנים כדי לסייע בפיקוד על הטנקים הכשירים המעטים של צג"מ 37. על פי עדותו, נוכחותו של מפקד הפיקוד בשטח ביחד עם יוסף אבידר, שהיה אלוף במילואים ושהגיע לישראל ממקום שירותו כשגריר במוסקבה, הפיחה רוח לחימה בלוחמי החטיבה, והיא יצאה לדרכה.

עקב הבהילות בהכנות לקראת הקרב, אירע מקרה חמור של ירי אש כוחותינו. פלוגת טנקים מחטיבה 37, שתפסה כלי רכב שלל, נעה לעבר מתחם אום-כתף, בטרם נודע שהמצרים נטשוהו. מפקד הצג"מ של גדוד 82 מחטיבה 7, אברהם אדן, הבחין בשיירה וסבר בטעות שזהו כוח מצרי. הסברה הייתה מובנת לאור העובדה שהגדוד הדף התקפות מצריות, גם מכיוון מזרח. הוא הציב מארב פלוגתי, שפגע בשבעה טנקים ישראליים. מפקד הפיקוד שמחוני, שהיה אחראי לתאום בין הכוחות, נתן אמנם הנחיות כלליות להיזהר מירי על כוחותינו, אך הוא לא התנער מאחריותו לתקלה.

למרות הבהילות, חוסר ההכנה והמחסור באש לריכוך, הייתה ידו של כוח צה"ל על העליונה ברצועת עזה, מפני שהלחימה המצרית נחלשה מאוד. בשעה 8 בבוקרו של 2 בנובמבר התקבלה שיחת טלפון מפתיעה במשרד הישראלי של ועדת שביתת הנשק, בבאר שבע. בסערת הקרבות, הושאר בטעות קו טלפון פעיל שקישר את המשרד הישראלי עם מטה משקיפי האו"ם בעזה, ועתה נשמע בקו קולו של נציג האו"ם. הנציג העביר את השיחה לגנרל המצרי מוחמד פואד אל-דיגאווי, מושל הרצועה, שביקש למסור את כניעתו. אמנם כוחות מצריים בודדים המשיכו להילחם עוד מספר שעות, אך עד הבוקר של שבת, 3 בנובמבר, פסקה הלחימה.

כוחות מקומיים של הגנה מרחבית מאזור יד מרדכי, ביחד עם יחידות משמר הגבול, נשלחו אל הרצועה כדי לסייע בהחזקתה לכוחות המעטים שכבשו אותה. אחדים מאנשי מג"ב עסקו בביזה של רכוש ערבי, כמו גם חברי קיבוצים ששמו ידם על ציוד חקלאי. ראש הממשלה בן-גוריון נפגש עם מזכירי הקיבוצים ודרש מהם להחזיר את כל הציוד שנבזז, ותבע מהצבא להציב יחידות שמירה כדי למנוע את המשך הביזה.

בזירת הים התיכון לכדו חיל הים וחיל האוויר במשותף את המשחתת "איברהים אל אוואל", אחרי שזו תקפה את חיפה באש תותחים. האונייה נשבתה על 150 מלחיה, וכעבור זמן לא רב החלה לשרת בחיל הים, בשם אח"י חיפה.

גדוד 890 בדרכו לשארם א-שייח', מלווה במטוס פייפר

בסיום המערכה בסיני, התייצבו כוחות צה"ל במרחק של 15 ק"מ מתעלת סואץ, בהתאם להסכם עם הבריטים והצרפתים.

בין 2 ל-5 בנובמבר נעה חטיבת המילואים הממונעת (חטיבה 9) מראס אל-נקב לדרום סיני, ובמסע בדרך הררית וקשה למעבר, עברה דרך כפר החוף ד'הב, שם קיבלה אספקה מספינת חיל הים, כבשה את מתחם תותחי החוף בראס נצרני, ולמחרת כבשה גם את שארם א-שייח'. שם חברה לגדוד 88 בפיקוד מוטה גור (שהוצנח בא-טור ב-2 בנובמבר) ולגדוד 890, שהגיעו לקצה הדרומי של סיני לאורך החוף המערבי. חיל הים השתלט על האיים טיראן וסנפיר.

אחד מתותחי החוף בראס נצרני

מבצע "מוסקטר"

ערך מורחב – מבצע מוסקטר

מבצע ההשתלטות על תעלת סואץ, יעדה האמיתי של המלחמה מבחינת הגורם שיזם אותה, קרי הממלכה המאוחדת וצרפת, היה אמור להתחיל מיד לאחר מהלך הפתיחה של ישראל במעבר המיתלה; אולם המבצע נדחה ביממה, לאחר שנודע שהמצרים מעבירים כוחות צבא גדולים לתוך סיני, והפיקוד המשותף הבריטי-צרפתי החליט לאפשר לכוחות הישראליים והמצריים להתכתש ביניהם במדבר סיני, ולהקל בכך על תקיפת התעלה; ובסופו של דבר לא יצא "מבצע מוסקטר" לדרך לפני 5 בנובמבר, כשצה"ל כבר השתלט על חצי האי סיני. הכוחות הבריטיים והצרפתים השתלטו על ערי התעלה הצפוניות פורט סעיד ופורט פואד, והחלו לנוע דרומה לאורך התעלה.

בתגובה לפלישה, טיבעו המצרים אניות בתעלה וחסמו אותה, ומדינות ערב שיבשו את אספקת הנפט לארצות המערב. ארצות הברית לחצה על הממלכה המאוחדת לסגת ממצרים, וברית המועצות, שחששה לאבד את השפעתה באזור, איימה במלחמה אם כוחות הצבא לא ייסוגו.

ביוזמתן של ארצות הברית וברית המועצות, התקבלה החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם, הקוראת לעצור את המבצע ולהסיג את כל הכוחות. כתגובה להחלטה, נעצרו הכוחות של הממלכה המאוחדת וצרפת בעיר קנטרה. בכך הסתיים למעשה המבצע. במהלך החודשים נובמבר ודצמבר נבנה כוח החירום של האו"ם, בהתאם להחלטה שלעיל. פינוי הכוחות הזרים הושלם עד 22 בדצמבר. כוח החירום התפרס לאורך התעלה, והחל לאייש עמדות בתוך סיני, בתאום עם נסיגת צה"ל.

בחסות המבצע נחתו בפורט פואד שלושה ישראלים, שני קצינים (לובה אליאב ואברהם דר) ואלחוטן, במדים צרפתיים, במה שנודע כמבצע תושייה. הם שכנעו רבים מאנשי הקהילה היהודית לעזוב בחשאי את מצרים, ולהגיע לישראל על סיפונה של ספינה ישראלית שהוכנסה לנמל בחשאי.

הרמטכ"ל משה דיין ומפקד הפיקוד אסף שמחוני במסדר הניצחון של חטיבה 9 בשארם א-שייח', עם סיום מלחמת סיני. לשמאלם עומד מפקד החטיבה, אברהם יפה.

אות המערכה שהוענק לחיילי צה"ל שהשתתפו במלחמת סיני

מסדר הניצחון של חטיבה 9

לדוד בן-גוריון, שבדרך כלל התבטא באופן שקול וזהיר, הייתה גם לעיתים נטייה לפאר את הרגע בביטויים מליציים. הפעם הוא נסחף עם אווירת הניצחון וכתב איגרת נמלצת לחיילי חטיבה 9 ומפקדיה, לרגל מסדר הניצחון של החטיבה שנערך בשארם א-שייח' ב-6 בנובמבר 1956. את האיגרת מסר לידי הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין, שהגיע למסדר עם כל אלופי צה"ל. הטקס היה קצר, שני קומנדקרים שהועמדו גב אל גב שימשו כבמה. החיילים בבגדי קרב הסתדרו בצורת האות ח' מסביב לבמה. מפקד החטיבה נאם קצרות ומשה דיין קרא את איגרתו של בן-גוריון ופקודת יום לכיבוש סיני. באיגרתו כתב בן-גוריון:

הבאתם לסיום מוצלח המבצע הצבאי הגדול והמפואר ביותר בתולדות עמנו ואחד המבצעים המופלאים בתולדות העמים. שוב נוכל לשיר שירת משה ובני ישראל העתיקה: שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען, תיפול עליהם אימתה ופחד. אילת שוב תהיה הנמל העברי הראשי בדרום, ויוטבת, המכונה טיראן, תשוב להיות חלק ממלכות ישראל השלישית

— דוד שחם, ישראל - 40 השנים, הוצאת עם עובד 1991, עמ' 138

פעילות חיל הים

ערך מורחב – הזירה הימית במלחמת סיני

פעילות חיל הים בים התיכון הייתה מועטת הושפעה מנוכחות בריטית וצרפתית רבה. עם זאת המשחתת המצרית איבראהים אל-אוול שהגיעה להפגיז את חיפה נענתה באש ונתפסה.
ספינות דיג מגויסות נכנסו לנמל פורט סעיד וחילצו משפחות יהודיות שעמדו בפני איום נקמה מהמצרים.

בים האדום סייעו כוחות חיל הים בהעברת אספקה ובעיקר דלק לכוחות החטיבה בהנחתה בחוף מפרץ אילת.

הרג שבויים

ערך מורחב – הרג השבויים והאזרחים המצרים בקרב המיתלה

שנים רבות לאחר המלחמה התפרסמו עדויות על מקרים בודדים של הרג חיילים מצריים בלתי חמושים. הצנחן בני ברוידה העיד, שבמסע של חטיבה 202 אל צומת מצבת פרקר, ירו הצנחנים בכל החיילים המצריים שביקשו להסגיר את עצמם; ושבצומת עצמו הרגו הצנחנים קבוצה של פועלי כביש מצריים שהחלו להתפרע, ועל כך ננזפו הצנחנים על ידי מפקד החטיבה, שרון. הצנחן משה לוין סיפר שהוא נכלא לאחר שהביע מחאה על הרג שבויים ביחידתו.

בשנת 1995 פורסם במקומון ירושלים ראיון ובו הודה אריה בירו, אז מפקד פלוגה בגדוד 890, שהרג כמה עשרות שבויים מצריים שנתפסו במעבר המיתלה, ובהם כאלה שהיו כפותים. הוא טען שהיה בזה צורך מבצעי, מפני שלא היו מספיק חיילים שיכלו לשמור על השבויים.

בעת מהלך הפריצה לרצועת עזה, תפסו חיילי גדוד השריון 113 שבויים. מפקד הגדוד, פנחס (פיני) ויינשטיין, ביקש תוספת חיילים שישמרו על השבויים כדי שלוחמיו ימשיכו בהתקדמות. בתשובה לכך קיבל פקודה להרוג את השבויים. ויינשטיין השיב בסירוב שנאמר ברשת הקשר ובלשון גסה, כך שכל חייל יכול היה לשמוע. הוא היקצה שומרים מחייליו, והמשיך במשימה.

עם סיום המלחמה

הפגנה בתל אביב נגד החלטת האו"ם על פינוי סיני ורצועת עזה, 14 בפברואר 1957

ב-5 בנובמבר שיגר ראש ממשלת ברית המועצות, ניקולאי בולגנין, אגרות חריפות לצרפת, הממלכה המאוחדת וישראל. האגרות לצרפת והממלכה המאוחדת הגדירו את פעולתן כתוקפנות וכללו איום בהתקפה על ידי "מדינות חזקות יותר, שברשותן סוגים שונים של אמצעי השמדה מודרניים... שבמקום לשגר... את כוחות הים או האוויר שלהן, עלולות להפעיל אמצעים אחרים, כגון טילים". באיגרת לבן-גוריון גינה בולגנין את "התוקפנות המזוינת" של ישראל וטען כי היא פועלת "כמכשיר בידי הכוחות אימפריאליסטיים חיצוניים בהרפתקה חסרת הגיון, כשהיא מתגרה בכל עמי המזרח... ובכל העמים שוחרי השלום בעולם". הוא האשים את ישראל שהצהרותיה על "אהבת השלום" נועדו "רק להרדים ערנות העמים האחרים, בהכינה התקפה בוגדנית על שכנותיה לפי רצון זר". לגינוי זה נוסף איום על קיומה של ישראל: "ממשלת ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, בגורל עמה היא. היא זורעת איבה כזאת לישראל בין עמי המזרח, שאינה יכולה לא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה". לשם "הבטחת השלום במזרח התיכון, נוקטת הממשלה הסובייטית ברגע זה אמצעים על מנת להפסיק המלחמה ולרסן התוקפים". לצד האיומים הללו, הפיצה ברית המועצות שמועה כי היא מגייסת "מתנדבים" שישרתו בצבא המצרי. ארצות הברית הצטרפה לדרישת ברית המועצות מהממלכה המאוחדת, צרפת וישראל לפנות את האזור מכוחותיהן.

ב-7 בנובמבר קיבלה מליאת האו"ם החלטה הדורשת מהמדינות הפולשות לסגת מהשטחים שכבשו. באותו היום עוד נשא דוד בן-גוריון נאום דרמטי בכנסת ובו הכרזה על מלכות ישראל השלישית. אולם יום אחד למחרת הורה בלית ברירה לשגריר באו"ם, אבא אבן, להודיע שישראל תיסוג עד מרץ 1957. עם זאת, הודיע בן-גוריון שכל סגירה של מצרי טיראן תהווה עילה למלחמה נוספת. בתמורה לנסיגה, התחייבה ארצות הברית לדאוג להבטחת חופש המעבר של ישראל במצרי טיראן. ב-15 בנובמבר קיבל בן-גוריון איגרת-איום נוספת מבולגנין, בה נאמר "שמדיניותה הנוכחית של ישראל, המכוונת לליבוי שנאה אל הערבים ודיכוים... נושאת כליה לישראל" ושהממשלה הסובייטית רואה "להכרחי נקיטת אמצעים, אשר יוציאו מכלל אפשרות פרובוקציות חדשות של ישראל נגד המדינות השכנות". גם ארצות הברית דרשה נסיגה מלאה.

עם פרוץ המלחמה, החלה ביוזמת מצרים מתקפת פדאיון נגד ישראל שהתחוללה בארבע חזיתות. סדרת תקיפות הפדאיון לאורך גבול רצועת עזה החלה בלילה אור ל-1 בנובמבר 1956. ב-1–2 בנובמבר כבש צה"ל את רפיח וב-3 בנובמבר נכבשה ח'אן יונס. פדאיון רבים וכ-4,000 חיילים מצריים ופלסטיניים נלכדו ברצועת עזה, זוהו ונעצרו בידי צה"ל, שב"כ והמשטרה. ב-3 בנובמבר אירעו בעיר אירועי ח'אן יונס שבהם נהרגו עשרות, ביניהם חמושים. ב-12 בנובמבר ערך צה"ל בה סריקה נרחבת ברפיח במטרה לזהות חיילים מצריים ופלסטיניים ולוחמי פדאיון שהעמידו פנים כתושבים מקומיים. באותו יום אירעה בעיר פעולת רפיח שבה נתקל צה"ל בחמושים ובחילופי האש נהרגו עשרות מתושבי העיר. ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, תיאר זאת בתשובה לשאילתא בכנסת: "כמה אנשים במקום הפרו את העוצר וגם פתחו באש נגד הצבא. לאחר כמה יריות באוויר היו החיילים שלנו מוכרחים לירות במתפרעים; 48 נהרגו וכמה נפצעו. נעשו חיפושים ונתגלו כ-250 חיילים מצריים עם המון כלי-נשק."

כוח חירום בינלאומי של האו"ם, הוצב בצד המצרי של הגבול עם ישראל, וכן בשארם א-שייח'. כתוצאה מכך נשאר נתיב השייט במפרץ אילת פתוח לתנועה חופשית של כלי שיט ישראליים.

לפני פינוי סיני ביצעה ישראל שתי פעולות צבאיות משמעותיות להגברת ביטחונה בחזית הדרומית:

• "מבצע לקט": במהלכו נלקחו שלל כלי נשק, טנקים, משאיות, אמצעי לחימה, תחמושת, ציוד מכני הנדסי וציוד צבאי של המצרים. כל השלל הרב והחיוני פונה מהר ככל האפשר בחזרה לישראל, ושם עבר שיפוצים.
• "מבצע עמורה": במהלכו הרס חיל ההנדסה הישראלי את התשתית הצבאית והתעבורתית של מצרים בסיני, על מנת למנוע את האפשרות של מתקפת פתע מהירה מתוך סיני, וכדי להעניק לישראל זמן להתכונן למתקפה מצרית עתידית.

תוצאות המלחמה

הממלכה המאוחדת וצרפת ספגו תבוסה אסטרטגית קשה במלחמה, ומעמדן המדיני ניזוק. ארגון האו"ם קיבל החלטה המעניקה את הבעלות על התעלה למצרים, ובכך הן נכשלו בהשגת המטרה העיקרית של "מבצע מוסקטר". בנוסף לכך, נפער קרע משמעותי בתוך ארגון נאט"ו, בין ארצות הברית, שהתנגדה למבצע, לבין שתי בעלות בריתה האירופאיות, והן ירדו ממעמדן כמעצמות עולמיות. בעקבות כך, נאלצו ראשי הממשלה בשתי המדינות להתפטר, בין היתר בעקבות המשבר בסיני: אנתוני אידן הבריטי התפטר בינואר 1957; ועמיתו הצרפתי גי מולה במאי של אותה השנה.

הצבא המצרי אמנם הובס בקרבות, אך מבחינה מדינית יצאה מצרים מחוזקת. בנוסף לקבלת בעלות על תעלת סואץ, שמרה מצרים על שליטתה בחצי האי סיני, ובכך יכלה להציג עמידה איתנה כנגד מתקפה של שתי מעצמות וישראל (ועל כן ידועה המלחמה בעולם הערבי כ"המתקפה המשולשת"). מעמדו של גמאל עבד אל נאצר התקבע כמנהיג חשוב של מדינות העולם השלישי, ומצרים זכתה בעמדת הנהגה מרכזית בעולם הערבי, המוסלמי והאפריקאי.

ישראל זכתה במספר הישגים משמעותיים: חופש השייט במפרץ אילת הובטח בהחלטה של האו"ם; הוסר האיום מצד הצבא המצרי והמסתננים, וכל גבולות המדינה למעט הגבול הסורי שקטו למשך מספר שנים; מעמדה הצבאי של ישראל התחזק מאוד בעיני מדינות העולם, עובדה שהייתה לה אף משמעות כלכלית, בכך שמדינות מתפתחות רבות החלו לרכוש מישראל טכנולוגיה צבאית וייעוץ בנושאים ביטחוניים וחקלאיים.

מנגד, מטרות אסטרטגיות ארוכות טווח שיוחסו לישראל כגון החלשתו ואף הפלת משטרו של עבד אל-נאצר, כפיית תחילת תהליך שלום עם מצרים ופתיחת תעלת סואץ לשיט ישראלי - לא הושגו.

אבדות

• ישראל: 172 הרוגים, 817 פצועים, שלושה נעדרים ושבוי אחד: הטייס יונתן אטקס, שמטוסו נפגע והונחת על אדמת סיני. הטייס הוחזר בעסקת חילופי שבויים, ביחד עם שלושה חיילים שנשבו כשנה לפני המלחמה.
• מצרים: לפי ההערכות במלחמה נהרגו בין 1,500 ל-3,000 חיילים מצריים. כ-6,000 נפלו בשבי, וכמויות גדולות של כלי נשק, תחמושת, טנקים וציוד צבאי אחר נפלו לידי צה"ל.

עיטורים

לאחר מלחמת סיני זכו מספר חיילים בעיטורים שונים על חלקם ופועלם במלחמה:

• עיטור הגבורה: 4 חיילים.
• עיטור העוז: 21 חיילים.
• עיטור המופת: 3 חיילים.

היחס למלחמה בישראל

ערך מורחב – ישראל במלחמת סיני

מבצע סיני התקבל בקונצנזוס בציבור הישראלי מימין ומשמאל, מתנועת החרות ועד מפ"ם, למעט השוליים השמאליים שעמדתם יוצגה בכנסת על ידי מק"י. מחוץ לכנסת היה אורי אבנרי היחיד שהביע ביקורת על חבירתה של ישראל לממלכה המאוחדת וצרפת, הקולוניאליסטיות לדבריו, בשבועונו "העולם הזה", אך גם הוא תרם חלקו לאווירה הכללית של תמיכה במלחמה זו באמצעות שתי סדרות של כתבות, האחת - "האפוס של טיראן" - על מסעה של חטיבה 9 לשארם א-שייח', והשנייה - "נופלים ההולכים ראשונה" - על חללי צה"ל שנפלו בקרב.

מימין לשמאל: מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי, מפקד פיקוד הדרום אסף שמחוני, משה קשתי, וחיים לסקוב

ראו גם

• מבצע ירקון
• ישראל במלחמת סיני
• צה"ל במלחמת סיני
• חיל הים הישראלי במלחמת סיני
• נסיגת צה"ל מסיני ומעזה (1956–1957)
• מתקפת הפדאיון נגד ישראל במלחמת סיני
• טבח כפר קאסם
• יחידה 101
• פעולות הגמול

לקריאה נוספת

• תהליך הלמידה והפקת הלקחים של צה"ל ממלחמת סיני, באתר צה"ל, 16 בנובמבר 2021
• מרדכי בר-און, אתגר ותגרה: הדרך למבצע קדש 1956, הוצאת המרכז למורשת בן-גוריון, קריית שדה בוקר, 1991.
• מקומם היחסי של החי"ר והשריון בעקבות מערכת סיני, באתר צה"ל, 15 בנובמבר 2021
• מרדכי בר-און, שערי עזה – מדיניות הביטחון והחוץ של מדינת ישראל, 1955–1957, הוצאת עם עובד 1992.
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, ספרית פועלים, 1991.
• שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאיון, 1956-1949, ירושלים, הוצאת כרמל, 2009.
• מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מבצע קדש, הוצאת מקסם, 1998
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש – תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות; משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 317–332.
• חגי גולן ושאול שי (עורכים), ברעום המנועים : 50 שנה למלחמת סיני, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2006.
• מוטי גולני, מלחמת סיני – 1956: היבטים צבאיים ומדיניים, אוניברסיטת חיפה, 1992 (עבודת דוקטורט).
• מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ - ישראל בדרך אל מלחמת סיני 1955–1956, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. גולני הוא החוקר הראשון שביסס את מחקריו על מסמכי צה"ל, לאחר שהותרו לעיון.
• משה דיין, יומן מערכת סיני, הוצאת עם הספר, תל אביב, 1965.
• יוסף עבו עברון, ביום סגריר - סואץ מאחורי הקלעים, הוצאת אות-פז, 1969.
• יוסף עבו עברון, סואץ 56 במבט חדש, הוצאת מודן, 1986.
• עמוס כרמל, אלוף הניצחון, אסף שמחוני, תחקיר: צילה רוזנבליט, הוצאת משכל (ידיעות אחרונות וחמד), 2009.
• אביעזר גולן, מערכת סיני, משרד הביטחון- ההוצאה לאור, 1968.
• אייל כפכפי, מלחמת ברירה: הדרך לסיני וחזרה, 1956-1957 (המאבק בין שתי אסכולות מדיניות בישראל בשנות החמישים), רמת אפעל: יד טבנקין, 1994.
• נסים משעל, 70 לישראל, ידיעות ספרים, עמ' 60–64

• Kennett Love, Suez: The Twice-Fought War, McGraw-Hall Book Company, 1969.
• John P. Glennon (ed.), Suez Crisis July 26 - December 31, 1956 (FRUS, XVI), Washington D.C., 1989, 1387 pp.
• Robert Henriques, A Hundred Hours To Suez, New York, The Viking Press, 1957

קישורים חיצוניים

• מלחמת סיני - "מבצע קדש", באתר צה"ל, 9 בנובמבר 2022
• מבצע קדש, באתר הכנסת
• הסקירה המלאה, באתר צה"ל, 23 בנובמבר 2021
• מבצע קדש, מדינה בצמיחה - ישראל בשנים 1948–1970, באתר עמלנט
• מלחמת סיני - מבצע קדש, באתר הצנחנים
• מבצע קדש, באתר פז"ם מבית mako
• מבצע קדש, ב"אתר הגבורה" (רשימת מקבלי העיטורים והצל"שים)
• מבצע קדש באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• משה שמש, מבצע קדש ומערכת סואץ: הרקע הפוליטי במזרח התיכון 1949–1956, עיונים בתקומת ישראל 4, כרך 4, 1994, עמ' 116-66
• מוטי גולני, דיין מוביל למלחמה: מקומו של הרמטכ"ל בהחלטת ממשלת ישראל לצאת למלחמה באוקטובר 1956, עיונים בתקומת ישראל 4, כרך 4, 1994, עמ' 117–135
• אלי אשד, "הקרב במעבר המיתלה", 10 בנובמבר 2006; "גיבורי הספרות במבצע סיני", 11 בנובמבר 2006; בבלוג "המולטי יקום של אלי אשד" באתר רשימות
• תום שגב, שיעור היסטוריה, קודם ניקח את קהיר, באתר הארץ, 20 בפברואר 2009
• תום שגב, הרשימות הסודיות של מזכיר הקבינט, באתר הארץ, 9 באוקטובר 2008
• נדב מן, חזרה למבצע קדש: "שינוי לטובה ביכולת צה"ל", באתר ynet, 25 בנובמבר 2011
• נדב מן, בחזרה לקדש: מות האלוף, שבויים ממצרים ומנזר, באתר ynet, 2 בדצמבר 2011
• הרב אוריאל בנר, ‏ס"ב שנים ל'מבצע קדש' - היבטים ערכיים, המעין טבת תשע"ט
• אור ירוק עם דמדומים, בטאון חיל האוויר 155, נובמבר 1986, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האויר
• אלי מיכלסון, תהליך הלמידה והפקת הלקחים של צה"ל ממלחמת סיני, יסודות - כתב העת של המחלקה להיסטוריה בצה"ל, גיליון 1 – לחימה, למידה והפקת לקחים, מאי 2019, עמודים 169–187
• תיאור מפורט של מבצע הצניחה במעבר המיתלה, באתר לזכרו של רפאל איתן (רפול)
• יוסי מלמן, תוכנית מבצע קדש - על גבי קופסת סיגריות, באתר הארץ, 7 באוקטובר 2006
• "רבות נשים עשו חיל": נשים במבצע קדש בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
• בעז זלמנוביץ, שוורים סרבנים ותככים בינלאומיים, 13 במרץ 2021
• אדם רז, ראש הממשלה השיב בקצרה: "החיילים שלנו היו מוכרחים לירות במתפרעים. 48 נהרגו", באתר הארץ, 5 בנובמבר 2021
• מלחמת סיני - צה"ל בעזה, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 13 בנובמבר 1956
• פינוי סיני בתום מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 0:59)
• שבויים מצריים פצועים מוחזרים למצרים, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1956 (התחלה 1:47)
• חילופי שבויים לאחר מלחמת סיני, סרטי גבע, ארכיון שפילברג, 1957 (התחלה 1:45)
• סרט נדיר שצולם במהלך קרב המתלה, סרט בערוץ YouTube של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• יומן קרבי מיוחד לסיכום מלחמת סיני, 11 בנובמבר 1956, 9:12 דקות, ארכיון הסרטים הישראלי
• מבצע סיני, מתוך אתר ארכיון שפילברג (סרט על הגורמים למלחמה ומהלכיה העיקריים) (באנגלית)
  | גרסה נוספת נקייה יותר
• צה"ל בסיני, ארכיון הסרטונים של AP
• מלחמת סיני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תהיה מלחמה בקיץ - 65 שנה למלחמת סיני, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן, 24 באוקטובר 2021
• מלחמת סיני, 1956, דף שער בספרייה הלאומית
• נתי גבאי, מסמכים צבאיים ותצלומים מעזה בשנת 1956, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 12 בובמבר 2023

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39885459מלחמת סיני