זלמן ארן
 | |||||||
| זלמן ארן, 1954 | |||||||
| לידה |
1 במרץ 1899 אדר תרנ"ט יוזובקה, האימפריה הרוסית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
6 בספטמבר 1970 (בגיל 71) אלול תש"ל ירושלים, ישראל | ||||||
| מדינה |
 ישראל | ||||||
| תאריך עלייה | 1926 | ||||||
| מקום קבורה | בית הקברות היהודי בהר הזיתים, ירושלים | ||||||
| סיעה | מפא"י, המערך | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
זלמן (זיאמה) ארן (לשעבר אהרונוביץ') (1 במרץ 1899, י"ח באדר תרנ"ט, יוזובקה, פלך יקטרינוסלב, האימפריה הרוסית – 6 בספטמבר 1970, ה' באלול תש"ל) היה מנהיג ציוני סוציאל-דמוקרטי, פוליטיקאי ומחנך ישראלי יליד אוקראינה, חבר הכנסת מטעם מפא"י. כיהן כשר החינוך של מדינת ישראל במשך 11 שנה, בין 1955 ל-1960 ובין 1963 ל-1969, והיה דמות משפיעה בראשית ארגון מערכת החינוך בישראל.
קורות חיים
שנות ילדותו וצעירותו באוקראינה ובארץ ישראל
נולד ביישוב יוזובקה (כיום העיר דונצק) שבפלך יקטרינוסלב, בדרום האימפריה הרוסית, כבן לאגניסה ומרדכי אהרונוביץ. גדל באווירה דתית, למד בחדר ולאחר מכן במספר ישיבות באזור, בהן בישיבה בעיר קרמנצ'וג ובעיר יקטרינוסלב. כמו כן למד לימודי תיכון ערב בעירו. נמשך אל רעיונות הציונות והסוציאליזם, ונסע ללמוד מדעים ואגרונומיה במוסדות אוניברסיטאיים בעיר חרקוב. שם הצטרף בשנת 1916 לתנועת "צעירי ציון", ונבחר במהרה לחבר בהנהגתה. בימי מלחמת העולם הראשונה היה אהרונוביץ פעיל בוועד ארגון שסייע לפליטים יהודים, ובשנת 1917 היה חבר בוועד ההגנה העצמית של יהודי יוזובקה. בין השנים 1918–1923 עבד כמורה[1] למדעי החברה וסטטיסטיקאי בחרקוב. החל משנת 1920, אחרי פילוג בתנועת צעירי ציון היה חבר המפלגה הציונית-סוציאליסטית (צ"ס) בחרקוב, ובשנת 1924 נבחר במרכז מפלגה זו במחתרת. בשנת 1926 החליט שהבשיל הזמן להגשים את שאיפותיו הציוניות, וגנב את הגבול בין ברית המועצות ובין לטביה; משם הצליח לעלות לארץ ישראל, שבה התחיל דרכו כפועל. השתתף בעבודות בניית הכביש בין יפו ובין פתח תקווה, ולאחר מכן עבר צפונה ועבד כפועל בניין בחיפה ובכפר חסידים.
פעילותו הפוליטית בתקופת המנדט הבריטי
בהגיעו לארץ ישראל בשנת 1926 הצטרף אהרונוביץ למפלגת אחדות העבודה והיה למזכיר הסניף שלה בתל אביב. למן הקמת מפא"י בשנת 1930 נמנה עם חברי מרכז המפלגה[2][3].
כמו כן בלט בפעילותו במוסדות ההסתדרות. בין השנים 1931–1934 היה מזכיר מועצת הפועלים של תל אביב.
ביוני 1934 נדון אברהם סטבסקי לתלייה באשמת רצח חיים ארלוזורוב. עורכי עיתון "דבר", ברל כצנלסון, זלמן רובשוב ומשה בילינסון, החליטו לבקש במאמר מערכת חנינה לנאשם. בעקבות זאת, פלש אהרונוביץ בראש חמישים איש למערכת העיתון ואיים לשבור את המכונות. מעשה זה הביא להחלטת הוועדה הפוליטית של מרכז מפא"י להימנע מבקשת החנינה.[4]
מאוחר יותר היה גזבר ההסתדרות, ניהל את מחלקת ההסברה שלה והקים וניהל את בית הספר של פעילי ההסתדרות, שלימים ישא את שמו – מכללת ארן.
בשנת 1946 נבחר כחבר בוועד הפועל הציוני, וכעבור שנתיים, ב-1948 כחבר בהנהגתו.
פעילותו אחרי קום המדינה
אחרי 1948 מילא זלמן ארן שנים אחדות את התפקיד של מזכיר כללי של מפא"י. לאחר הקמת המדינה נבחר ארן לכנסת ה־1 וכיהן כחבר הכנסת ברציפות עד שנת 1969. בשנותיה הראשונות של המדינה היה מזכיר מפא"י ויושב ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת ה־1. בתחילת 1954 צורף לממשלת ישראל החמישית כשר בלי תיק, במה שהיה כמעט השינוי היחיד בין ממשלתו של בן-גוריון לממשלת שרת[5][6]. ארן מונה לטפל בשירותי המודיעין[7] והועמד כאחראי על מינהל ההסברה[8]. הוא עמד בראש ועדת ארן לבחינת דרכים להגדלת הפריון של העובד הישראלי[9]. עם הקמת ממשלת ישראל השישית ביוני 1955 מונה לשר התחבורה[10], תוך שהמשיך להיות אחראי על מינהל ההסברה[11].
שר החינוך
ב־1955 מונה לתפקיד שר החינוך והתרבות, והיה איש מנגנון ראשון שנשא בתפקיד לאחר שני אנשי הרוח, זלמן שזר ובן-ציון דינור[12]. ארן פעל להעמיד את החינוך בראש סדר העדיפויות הלאומי. בתקופתו גדל תקציב מערכת החינוך בשיעור משמעותי והורחב חוק חינוך חובה לגילים 14–16. ארן היה מעורב בייסוד קרנות שסייעו בבניית מוסדות חינוך, בעיקר על-יסודיים באזורי פיתוח (למשל "קרן חינוך ארצות הברית-ישראל"). דאג לפיתוח החינוך הקדם מקצועי ולהקמת מוסדות על יסודיים דו-שנתיים, תלת-שנתיים וארבע-שנתיים תוך הנהגת הקלות בשכר לימוד - שכר לימוד מדורג בהתאם להכנסות המשפחה וקריטריונים אחרים[13]. לימים הפכה תוכנית זו של ארן מטרה לביקורת חריפה על שיצרה את תהליך ה"הסללה", שהפנה את בני ערי הפיתוח והפריפריה ("ישראל השנייה") לחינוך המקצועי, בעוד ששיעורם בחינוך התיכוני העיוני היה נמוך מאוד.
בשנת 1960 התפטר ארן מתפקיד שר החינוך עקב תמיכתו של ראש הממשלה דוד בן-גוריון בתביעות הסתדרות המורים בהנהגת מזכירה הכללי שלום לוין לבלעדיות על ייצוג המורים, כנגד ניסיונו של ארן להגיע לפשרה על הכרה חלקית בארגון המורים[14]. במקומו התמנה לשר החינוך אבא אבן.
דרכו של ארן חזרה למשרד החינוך נסללה בשנת 1963, אחרי התפטרות בן-גוריון והקמת ממשלה חדשה בראשות לוי אשכול. בקדנציה השנייה שלו גדל מספר הלומדים לימודי הוראה, הוקמה "היחידה לתוכניות לימודים" ועוד. בעת כהונתו כשר החינוך הוקמו גם הטלוויזיה החינוכית הישראלית (1966) ומפעל "אמנות לעם". בשנים האחרונות לכהונתו היה זלמן ארן היוזם של הקמת המרכזים הקהילתיים המוכרים בשם מתנ"סים (1969) ביישובי ישראל, לפי דוגמה שהייתה ידועה במערב.
אינטגרציה וחטיבות ביניים
ארן יזם כמה רפורמות בולטות בתחום החינוך כמו הרפורמה מהשנים 1965–1968 במבנה בתי הספר והקמת חטיבת הביניים ככלי לאינטגרציה של תלמידים מרקעים חברתיים ועדתיים שונים באוכלוסייה היהודית. מטרת הרפורמה המוצהרת הייתה שינוי מבנה החינוך למען הגברת השילוב חברתי ושוויון הזדמנויות וצמצום פערים על רקע מעמדי-עדתי בהשגים הלימודיים. מחקרים שנערכו ברבות השנים הוכיחו שהמהפכה המבנית הזאת אומנם הגדילה את מספר התלמידים בכיתות ט' וי' אך העמיקה את השסעים החברתיים בישראל והכווינה תלמידים רבים למסלולי התפתחות צרים ומוגבלים[15].
חינוך מקצועי מול חינוך עיוני
מתוך הערכתו, ברוח השקפותיו הסוציאליסטיות ורוח התקופה שבה התחנך הוא עצמו לחשיבות ה"חינוך לעבודה", ארן התכוון לתת עדיפות לחינוך מקצועי ביישובי הפריפריה ולא חשב שיש לתת משקל רב מדי לחינוך העיוני שנראה שאינו מכין את התלמידים מקרב העולים החדשים והמעמד החברתי הנמוך לעבודה יצרנית ומפרנסת. בפועל יצרה המדיניות לטיפוח החינוך המקצועי מציאות שבה רוב מכריע של התלמידים בבתי הספר המקצועיים היו בני היישובים שאוכלסו על ידי עולים יוצאי ארצות האסלאם. מציאות זו עיצבה דימוי של קיפוח והנצחת נחיתות, שדבק ברבים מהתלמידים, ולימים נמתחה על כך ביקורת נוקבת, בייחוד על יצירת שני סוגים עיקריים של מסיימי התיכון - בוגרי המגמות העיוניות שקיבלו תעודת בגרות תואמת ובוגרי המגמות המקצועיות, שהיו בעלי תעודה מקצועית בלבד.
בתקופת כהונתו השנייה ארן עיצב תוכנית חומש לשנים 1965-1970 להכפלת החינוך המקצועי והטכני בישראל[16]. מדיניותו בתחום זה זכתה בדיעבד לבקורת מפני שעם התפתחות הטכנולוגיה והכלכלה המודרנית חלק ממקצועות היצור שנלמדו בבית ספר מקצועיים הפכו לפחות מבוקשים ורמת ההשכלה שהושגה בבתי ספר מקצועיים רבים לא עמדה באתגרים החדשים. בראשית המאה העשרים ואחת ישנם תעשיינים רבים, ובראשם סטף ורטהיימר, המנסים להשפיע על עיצוב מערכת החינוך הטכנולוגי ברוח העקרונות שהתווה ארן, לפי צורכי הכלכלה המודרנית.
חינוך לתודעה היהודית - ישראלית, על בסיס המורשת הרוחנית של עם ישראל
זלמן ארן ראה ערך ראשוני לתודעה היהודית ישראלית, זלמן האמין שיש לחנך את הדור הגדל בארץ על הקניית תכנים תרבותיים עבריים, לקיים שבת ומועדים כחגי המדינה, ולחנך את הדור הצעיר בלשון העברית. זלמן ארן יזם חיזוק לימוד התודעה היהודית בבתי הספר (1959), דבר שעורר ויכוח עם חוגים דתיים ומהשמאל, (בשנת 1964 הקים "מרכז לטיפוח התודעה היהודית"[17]). הוא פעל מתוך חשש שבורות הנוער בנושאי יהדות עלולה לפגוע בעתיד בלכידות העם ובדבקותו במדינה ובנאמנותו כלפיה [18].
מותו
זלמן ארן נפטר ב-6 בספטמבר 1970 בירושלים ונקבר בבית העלמין היהודי בהר הזיתים. רעייתו, קלרה, שעבדה שנים רבות כספרנית הכנסת, קבורה לידו. בתם אביבה ארן (הימן) עבדה כמורה ונפטרה בנס ציונה.
דמותו כפוליטיקאי וכאדם פרטי
עמדותיו הפוליטיות בסוגיות הסכסוך הצבאי עם הערבים וביטחון היו מתונות. בימים שלפני פריצת מלחמת ששת הימים אימץ קו זהיר מאוד ונרתע מלהכריע בעד התקפת פתע על מצרים. אחרי הניצחון התנגד לסיפוח מזרחה של ירושלים והמקומות הקדושים. חשש גם מפני החזקה ארוכת שנים של "הגדה המערבית" בידי ישראל[19].
זלמן ארן פרסם מאמרים בעיתוני המחתרת של המפלגה הציונית-סוציאליסטית בברית המועצות, פרסם רשימות בעיתוני הפועלים בארץ. כמו כן חיבר קונטרסים של ענייני מפלגה, על ענייני ההסתדרות ובנושאי חינוך.
בזמנו הפנוי קרא, כתב שירים (בתקופה שלאחר התפטרותו בשנת 1960 פרסם אותם בעילום שם בגליונות של "הפועל הצעיר") או צפה במערבונים בקולנוע. כתביו ונאומיו פורסמו רובם לאחר מותו.
ארן נודע באמרותיו השנונות. הידועה שבהן התייחסה לשאלה האם הוא סומך על בן-גוריון: "אני הולך אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות, אך מדי פעם אני פוקח עין אחת כדי להיות בטוח, שבן-גוריון עצמו איננו הולך בעיניים עצומות."
הנצחת זכרו בישראל
ארן היה דמות מרכזית במפלגתו ונחשב לאחד משרי החינוך והתרבות המשפיעים ביותר על מערכת החינוך בישראל. נחשב בעיני רבים למי שתפס את העיקר וירד לשורשו של העניין. על שמו נקראו מוסדות ובתי ספר רבים בישראל, בהם:
- בית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל אביב
- הספרייה המרכזית של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב
- בית הספר לפעילי ההסתדרות - מכללת ארן
- בית-ספר יסודי בירושלים
- בית-ספר יסודי בתל אביב
- בית הספר התיכון עירוני ג' על שם זלמן ארן בחיפה
- חטיבת ביניים בראשון לציון
- חטיבת ביניים בבית שאן
- חטיבת ביניים בחולון
כמו כן נקראו על שמו רחובות במספר ערים בארץ.
כתביו
- חבלי גידול - 1941
- שירים - שורש וכוכב - 1973
- אוטוביוגרפיה - 1971
- חזית וחזות: דברים בכתב ובעל-פה 1972
- כתבים בתחום החינוך - חבלי חינוך וביצוע 1971
- דברים על מדיניות חינוך וביצועה (בעריכת יוסף יונאי), 1990
- הערות בצדי הדרך 1996
לקריאה נוספת
- יצחק גרינברג, זלמן ארן - פוליטיקאי כאינטלקטואל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2018.
- נורית גוברין. "זלמן אֲרָן: מסתרי השִׂיח עם עצמו", בתוך: 'קריאת הדורות - ספרות עברית במעגליה', כרך ו' הוצאת גוונים ואוניברסיטת תל אביב, 2015, עמ' 230 - 241. על ספר שיריו: 'שֹׁׂרֶש וְכוֹכָב' (1973).
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: זלמן ארן |
זלמן ארן, באתר הכנסת - זלמן ארן, באתר כנסת פתוחה
- צבי לביא, היה פעם שר אחד שלא עשה לביתו. זלמן ארן, באתר ynet, 29 בספטמבר 2008
- זלמן ארן באתר מחלקת החינוך של הסוכנות היהודית
- זלמן ארן באתר "אוח" של משרד החינוך
- כרטיס הקבר של זלמן ארן, באתר הר הזיתים
- העמקת לימודי תודעה יהודית בבתי הספר הממלכתיים, 1960-1955. פורסם באתר ארכיון המדינה, 14 ביוני 2016
יצחק גרינברג, מי שרוצה לחיות בשלום עם הדתיים צריך להכריח אותם, צריך לשבור אותם, באתר הארץ, 29 בנובמבר 2017
הערות שוליים
- ^ יד לפה..., מעריב, 15 בנובמבר 1954
- ^ נוסדה מפלגת פועלי ארץ ישראל, דבר, 8 בינואר 1930
- ^ ועידת מפלגת פועלי א"י ננעלה, דבר, 6 בנובמבר 1932
- ^ אניטה שפירא, ברל, חלק ב, עמ' 414.
- ^ שרת לנשיא: היום ארכיב הממשלה, מעריב, 24 בינואר 1954
- ^ שלום רוזנפלד, נכונה הממשלה השישית של ישראל, מעריב, 27 בינואר 1954
- ^ יד לפה..., מעריב, 24 ביוני 1954
- ^ זלמן ארן, מינהל ההסברה, דבר, 9 ביולי 1954
- ^ ז. ברגמן, חוסר פריון בעבודת הועדה לפריון, מעריב, 13 באוקטובר 1954
- ^ שרת הקים ממשלה חדשה בלי הכלליים, דבר, 30 ביוני 1955
- ^ הממשלה הישנה בלי הצ"כ תכהן כממשלה חדשה, על המשמר, 30 ביוני 1955
- ^ מדוע מסרב זלמן ארן לשרת כשר החינוך והתרבות, חרות, 17 בנובמבר 1959
- ^ דוד גלעדי, פרישתו של שר, מעריב, 22 באפריל 1960
- ^ שר החינוך: הגשתי התפטרות, מעריב, 22 במרץ 1960
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן והפרודוקטיביזציה של בני עדות המזרח
- ^ נירית רייכל בית ספר מקצועי במובן העיוני - מאמר באתר של הסתדרות המורים- אופק חדש, גיליון 42, 2008
- ^ צבי צמרת - זלמן ארן ומערכת החינוך
- ^
Dan Urian, Efraim Karsh, In search of identity: Jewish aspects in Israeli culture, Routledge, 1999 p.68
- ^ פרוטוקול ישיבת הממשלה, י' בסיון תשכ"ז - 18.6.67
| שרי החינוך בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| שרי התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלות ישראל | ||
|---|---|---|
|
| יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון של הכנסת | |
|---|---|
|
33478179זלמן ארן
- רשימת חברי הכנסת
- שרי החינוך בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי התחבורה והבטיחות בדרכים בממשלות ישראל
- חברי צעירי ציון
- מזכירי מועצות פועלים
- חברי הכנסת מטעם מפא"י
- חברי הכנסת מטעם המערך מפא"י-אחדות העבודה
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- אנשי חינוך יהודים אוקראינים
- אנשי העלייה הרביעית
- ישראלים ילידי אוקראינה
- פעילים ציונים באוקראינה
- ציונים ילידי המאה ה-19: אנשי היישוב
- ציונים סוציאליסטים
- יושבי ראש ועדת החוץ והביטחון
- יהודים הקבורים בהר הזיתים: חלקת קהילת ירושלים
- שרים בלי תיק בממשלות ישראל
- חברי הכנסת הראשונה
- חברי הכנסת השנייה
- חברי הכנסת השלישית
- חברי הכנסת הרביעית
- חברי הכנסת החמישית
- חברי הכנסת השישית
- ישראלים שנולדו ב-1899
- ישראלים שנפטרו ב-1970
- שרי ממשלת ישראל ה-6
- שרי ממשלת ישראל ה-7
- שרי ממשלת ישראל ה-9
- שרי ממשלת ישראל השלוש עשרה
- שרי ממשלת ישראל הארבע עשרה