כיבוש

כיבוש, כיבוש צבאי או תפיסה לוחמתית (באנגלית: Military occupation, Belligerent occupation או פשוט Occupation) הוא מונח במשפט הבין-לאומי הפומבי המתאר טריטוריה שנתפסה על ידי צבא עוין והיא נתונה בפועל תחת סמכותו במסגרת משטר צבאי. הכיבוש משתרע רק על טריטוריה שבה שליטה כזאת הוקמה וניתנת למימוש. גם השתלטות של ארגון או של בודדים על שטחי ארץ נחשבים על פי הנסיבות ככיבוש. הכיבוש נעשה, בדרך כלל, באמצעות כוח צבאי או במהלך מלחמה, אך גם השתלטות באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים מכונה לעיתים כיבוש.

כיבוש שונה מסיפוח ומקולוניאליזם בכך שהכוונה בו היא לקיים הסדר זמני בלבד. מצב שבו גורם מתוך המדינה (או הטריטוריה) משתלט עליה בכוח, מכונה בדרך כלל הפיכה (ולעיתים, בעיקר לציון שינוי מהותי של המשטר, מהפכה).

אמנות בינלאומיות אחדות קבעו כללי התנהגות בשטח הנתון לכיבוש, ובהן אמנת האג משנת 1907 ואמנת ז'נבה הרביעית. שתיהן עוסקות בזכויות אדם ובאיסורים המוטלים על צבא כובש.

מאז מלחמת העולם השנייה מקובל שיש לסיים מצב של כיבוש בנסיגת הכובש מהשטחים שתפס והחזרת השליטה בהם לבעליהם הקודמים. בפרט דבר זה נכון ביחס למדינות דמוקרטיות. נסיגת הכובש תלויה בדרך כלל בהסדרים שמסיימים את מצב המלחמה, אם השטח נתפס במלחמה.

עד מלחמת העולם השנייה, וזמן קצר אחריה, הייתה נפוצה זכות הכיבוש, תופעה שבה מדינה שכבשה שטחים ממדינה אחרת מספחת אותם לשטחה, או שולטת בה בעקיפין (קולוניאליזם) ואף זוכה להכרה בינלאומית בצעד זה. תופעה זו אינה נפוצה כיום, ובכל מקרה הכרה של הקהילה הבינלאומית בצעד כזה נדירה מאוד. שאלת מעמדם של שטחים כבושים, ובפרט מעמדם של תושבי השטחים האלה, ובפרט שמירה על זכויות אדם של תושבים אלה, ומעמדם של שטחים שהיו כבושים גם בידי המדינה ממנה נכבשו, במקרה של סכסוך שאינו מגיע לפתרון, היא מהבעיות הסבוכות במשפט הבינלאומי כיום.

שלטון כיבוש

על פי אמנת ז'נבה הרביעית מדינה כובשת חייבת לדאוג לצרכים של תושבי השטחים שבשליטתה. על הכוח הכובש מוטלת החובה לשמור על זכויות האדם של האוכלוסייה בשטח הכבוש, לאפשר קיום חיי שגרה ולהבטיח את הסדר והביטחון הציבוריים, תוך כיבוד המנהגים המקומיים. הזכויות והאיסורים שעל הכוח הצבאי חובה לשמור הן: הזכות לחיים; הזכות לחופש התנועה; הזכות לפרנסה; הזכות לדיור; הזכות לקניין; הזכות להליך הוגן; הזכות לטיפול רפואי; איסור על ענישה קולקטיבית; איסור על גירוש תושבים אל מחוץ לשטח הכבוש; איסור יישוב אזרחים של המדינה הכובשת בשטח הכבוש; איסור הפעלת לחץ לשיתוף פעולה עם הכוחות הכובשים; הזכות לתכנון סביבתי.

כוח כובש רשאי להגביל את חופש התנועה של אזרחים או להטיל סגר על שטח כבוש, רק אם פעולה זו נחוצה לחלוטין להשגת יעדים צבאיים. אזרחים לא-מאורגנים הנוטלים חלק בלחימה, מסתכנים באיבוד זכותם להגנה כאזרחים ואינם נהנים מהזכויות השמורות לחיילים במדים, הזוכים למעמד מוגן כשבויי מלחמה, אם הם נתפסים בידי כוחות המדינה הכובשת. אזרחים לא-מאורגנים המשתתפים בלחימה צפויים לעמוד לדין כעבריינים לפי החוק הפלילי של המדינה שאסרה אותם.

השליטה בשטח כבוש נתקלת פעמים רבות בהתנגדות של תושביו, המתבטאת לעיתים בהקמת מחתרות הנלחמות בשלטון הכיבוש, גם תוך הפעלת טרור. תגובה אופיינית של שלטון הכיבוש היא הידוק השליטה בשטח הכבוש, תוך צמצום גובר והולך של עצמאות התושבים. לעיתים מביא מאבק זה להחלטה של הכובש לפנות את השטח הכבוש. דוגמה נודעת לכך היא מלחמת העצמאות של אלג'יריה. במקביל למאבק בשלטון הכיבוש, מתקיים גם שיתוף פעולה עם שלטון זה על ידי חלקים אחרים באוכלוסייה. שיתוף פעולה קיצוני עם שלטון כיבוש התקיים בצרפת של וישי, שבה הוקמה ממשלת בובות של משתפי פעולה, שבראשה עמד המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה.

שלטון כיבוש נודע לשמצה באכזריותו הוא שלטונה של גרמניה הנאצית בשטחי אירופה שכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה. במסגרת שלטון כיבוש זה התרחשה השואה – השמדתם של שישה מיליון יהודים, השמדת מאות אלפי צוענים והשמדתם של מיליוני אנשים נוספים.

לעיתים מעודד שלטון הכיבוש התיישבות נרחבת של בני המדינה הכובשת באזור שנכבש, תוך דחיקתם של תושבי האזור המקוריים. דוגמה בולטת לכך היא כיבוש אמריקה בידי מדינות אירופה במאה ה-16.

התפתחות דפוסי הכיבוש בהיסטוריה

בפרהיסטוריה ובהיסטוריה העתיקה

בעידן פרהיסטוריה היו מקרים של כיבוש טריטוריה של חבורה או שבט, בידי שבט שכן. שבטים יריבים היו עלולים לפלוש להרוג את כל חברי השבט השכן. שיטת פעולה אחרת הייתה להרוג את כל הגברים ולפעמים גם את רוב הילדים ולקחת בכוח את הנשים. לעיתים שבטים הרחיבו את הטריטוריה שלהן או לקחו מהשבט את כל שטחו. היות שהיכולת להתקיים בקרב ציידים לקטים ובקרב חקלאים תלויה בגודל השטח, השבט שאיבד שטחים נאלץ לנדוד, לנסות לפלוש לשטח אחר או לגווע ברעב או בקור.

בעקבות תהליכים של המעבר לחברה חקלאית חברות הפכו גדולות יותר, מורכבות יותר ועברו לישובי קבע. בתקופה זו היו נפוצים צורות כיבושים שכללו מלחמות שמד של ערים או עמים שלמים וכן שיעבוד של אזורים לאימפריות כמו שומר, מצרים העתיקה, בבל, ממלכת פרס ועוד. ערי מדינה או עמים שנכבשו היו עלולים לעבור רצח עם, להיות משועבדים לשפחות ועבדים או במקרים טובים יותר לעבור סיפוח או להתחייב לשלם מס עובד לאימפריה הכובשת. במקרים של בצורת או בעיה חקלאית אחרת היו יוצרים דילמה אכזרית – תשלום מיסים מלאים היה עלול לגרור מוות ברעב ואי תשלום מיסים היה סיבה להטלת עונשים כמו חיוב למכור ילדות כשפחות או הפיכת כל המשפחה לעבדים.

מאז ימי כורש החל שינוי בקרב אימפריות רבות – במקום להיות אומה שכובשת עמים זרים וממשיכה לראות בהם קולוניות או נתינים זרים, החלה מתגבשת תפיסה לפיה שליט המדינה או האימפריה רוצה להיות המלך של כלל השטח הכבוש ורואה בכל הנכבשים נתינים. כך מדינות החלו לא רק להחריב ערים ושטחים שהיו בידי עם אחר אלה גם לטפח שטחים אלה ולנסות לשלב את התושבים שלהם כחלק מהאימפריה.

עם הזמן בחלק מהאימפריות, לדוגמה באימפריה הרומית, עמים ששועבדו בתחילה הפכו להיות חלק מהאימפריה ואנשים ממוצא אתני זר הפכו לנתינים או אזרחים בעלי זכויות דומות ואף שולבו במסגרת השלטון. בכל המקרים האלה מדובר בכיבוש צבאי זמני שהפך לקולוניאליזם או סיפוח.

דוגמאות היסטוריות של כיבושים וסיפוח שטחים כוללים:

• הכיבושים של ארץ ישראל: הכיבוש המצרי, האשורי, הבבלי, הפרסי, ההלניסטי, הרומי, הביזנטי, הערבי, הסלג'וקי, הצלבני, העות'מאני.
• כיבוש ספרד על ידי המוסלמים וכיבושה מחדש (רקונקיסטה) על ידי הנוצרים.
• ייסוד האימפריה המונגולית על ידי ג'ינגיס חאן ויורשיו משנת 1206 ועד סוף המאה ה-13;

העידן הקולוניאלי

קולוניאליזם מודרני החל להתפתח במאה ה-15, כחלק מעידן התגליות, עם ייסוד המושבה הפורטוגלית סאוטה בצפון אפריקה ב-1415 וההתיישבות הפורטוגלית באיים האָזוֹרִיים 1439. מגמה זו התחזקה לאחר גילוי אמריקה על ידי קולומבוס בשנת 1492.

כך החלו השתלטויות של המעצמות הימיות השונות – ובעיקר פורטוגל, ספרד, בריטניה, צרפת והולנד ובהמשך גם יפן ורוסיה על שטחים ועמים אחרים, במטרה לנצל את משאביהם לתועלת המעצמות, וכן להנות מכוח עבודה זול, קיום מונופול על מכירה של מוצרים שונים (לדוגמה טבק, אופיום, משי, בגדים) ולעיתים גם לשעבד את התושבים ככוח עבודה בתנאי עבדות או כשטחי גישה ל"ציד" של עבדים לצורך סחר העבדים האטלנטי.

כוחות צבא בריטיים נלחמים באימפריה האשנטית, באזור חוף השנהב, 1824

לשיאו הגיע הקולוניאליזם המודרני סביב מפנה המאות ה-19 וה-20, אז היה כרוך לרוב גם בפעולות קולוניזציה באפריקה ("המרוץ לאפריקה") ובאסיה; הקולוניזציה שימשה באותה תקופה כלי חשוב בידי המעצמות הקולוניאליות לשם חיזוק כוחן הכלכלי הפוליטי והצבאי. לרוב, לא הסתפקו המעצמות הקולוניאליות באספקט הכלכלי או במכשיר הקולוניזטורי, ושאפו להחדיר בעמים הנכבשים את תרבותן ואת דתן – הנצרות – בטענה שבכך אלה יקודמו מבחינה כלכלית, תרבותית ודתית.

עם התבססות הקולוניאליזם החלה גם התנגדות אליו מכמה כיוונים – מצד חלקים בתוך החברה המערבית עצמה, מצד מתיישבים מערביים שגרו בקולוניות ומצד עמים ילידים בקולוניות. דוגמאות לכך הן מלחמת העצמאות של ארצות הברית, המרד ההודי הגדול, התנועה לביטול העבדות, המאבק של סימון בוליבר לשחרור מדינות דרום אמריקה ועוד. עם הזמן הקולוניאליזם, ושינויים טכנולוגיים וחברתיים כמו התפתחות הדפוס והעיתונות והתפתחות הקפיטליזם הובילו לעלייה ברעיונות כמו ליברליזם, זכויות אדם, הומניזם, לאומיות ואוניברסליזם שהקשו על התשתית הרעיונית שהצדיקה את קיום הקולונאיליזם והאימפרליזם.

המתחים האלה אף ערערו את האימפריות והשלטון המלוכני ואת מעמד האצולה ששלטו באירופה וקידמו רעיונות של דמוקרטיה, חופש הביטוי שיצרו קושי הולך וגדל לקיים משטר דכאני ונצלני ובפרט אימפריות ששלטו על עמים אחרים. משטרים שינסו להמשיך לשלוט על אימפריות מלוכניות כמו האימפריה העות'מאנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית באו אל קיצן במלחמת העולם הראשונה והוחלפו במדינות לאום רבות. חלק מהשטחים האלה הפכו להיות קולוניות של צרפת ובריטניה כמו מצרים, המנדט הבריטי בישראל, לוב, תוניס, עיראק, לבנון.

הקולוניאליזם ב-1945– רוב אפריקה, הודו ואינדונזיה בידי מעצמות מערביות

במשך רוב ימי הקולוניאליזם הוא ניצל כוח עבודה זול של ילידים לעבודות במכרות או בחקלאות. במקומות אחרים הילידים המקוריים נהרגו או הומתו (במחלות, מלחמות, עבודה בתנאי עבדות) והוחלפו על ידי עבדים שחורים מאפריקה (בדרום אמריקה, מרכז אמריקה וארצות הברית) ועל ידי מתיישבים מאירופה. עם התפתחות המהפכה התעשייתית, המיכון החקלאי והקפיטליזם בהגות הליברלית של אדם סמית היה קושי גדל בהמשך הקולוניאליזם בגלל צורך בעובדי תעשייה משכילים יותר שהיו חלק מחברה מתועשת. תושבי הקולוניות הפכו משכילים יותר, והייתה להם גישה קלה יותר לנשק מודרני ולמכונות. עיתונים וספרים שהיו בעבר נחלת הכובשים הלבנים הפכו כלי נשק לשחרור בידי העמים הנכבשים.

במדינות שהפכו לדמוקרטיות כמו בריטניה, צרפת, הולנד, ארצות הברית היה קושי גדל והולך להצדיק את המשך השליטה הלא דמוקרטית בעמים אחרים והחל תהליך של דה-קולוניזציה. הקולוניאליזם המערבי – במיוחד של צרפת ובריטניה נמשך עד למלחמת העולם השנייה אולם בסיומה נסוגו המעצמות מרוב הקולוניות ואלו הפכו למדינות לאום. תהליך זה לא בהכרח היה נטול בעיות והוביל מדינות רבות להידרדרות חברתית כלכלית ופוליטית לרבות עליה של משטרי עריצות, מלחמות אזרחים ורעב בחלק מהמקומות. עם זאת בתהליך איטי והדרגתי מדינות שהיו קולוניות בעבר עברו תהליך של דמוקרטיזציה שכלל גם הוא משברים רבים וחזרה לפעמים לחברות דכאניות. עם זאת מדינות רבות יותר ייסדו משטרים דמוקרטיים ואימצו רעיונות כמו זכויות אדם, חוקה ועוד.

ממלחמת העולם השנייה

כיבושים חדשים מאז תחילת המאה ה-20 נבעו ממספר גורמים – מאבקים בין אימפריות (מלחמת העולם הראשונה). ניסיון להקים אימפריה פאשיסטית/נאצית במהלך מלחמת העולם השנייה והמאבק בו. מלחמות על רקע המלחמה הקרה בין ברית המועצות לארצות הברית ומדינות המערב, ומאבקים בין מדינות – במיוחד כאשר אחד הצדדים הוא מדינה לא דמוקרטית.

עם הזמן בעקבות תהליכים כמו דמוקרטיזציה, היחלשות הלגיטימציה לגזענות, התחזקות מוסדות בינלאומיים והתחזקות הגלובליזציה, נוצר קושי גדל והולך לתחזק שלטון כיבוש צבאי או לבצע סיפוח בכוח, והדבר גרר מחאות ולחצים מצד יחידים, ארגוני זכויות אדם, תנועות חברתיות, חברות ומדינות אחרות. אמנות כמו ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם, וקיום עיתונות ורשתות חברתיות בינלאומיות יצרו לחץ בינלאומי. סוג אחר של לחץ נגד פעילות כיבוש הכרוכה בדיכוי אוכלוסייה מקומית נבע מהתחזקות קשרי המסחר בין מדינות – במיוחד כאשר הדבר כולל גם תיירות והשקעות בינלאומיות במדינה.

משטרי כיבוש צבאיים או סיפוח בכוח של מדינות המשיכו להתקיים בעיקר על ידי מדינות לא דמוקרטיות גדולות וחזקות – כמו סין או רוסיה, וכן על ידי מדינות ערביות.

דוגמאות לכיבושים בתקופה המודרנית כוללים:

• כיבוש קרליה על ידי ברית המועצות מידי פינלנד במהלך מלחמת החורף בשנת 1939; בהמשך סופח החבל לברית המועצות.
• כיבוש חלקים גדולים של אירופה, צפון אפריקה והאוקיינוס השקט על ידי מדינות הציר וכיבושם מחדש על ידי בעלות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה;
• כיבוש איטליה הפשיסטית על ידי בעלות הברית בשנים 1943–1945;
• כיבוש גרמניה הנאצית על ידי בעלות הברית וקיום משטר צבאי באזורי הכיבוש בגרמניה בשנים 1945-1949;
• כיבושים חלקיים, ירדני, וישראלי;
• כיבוש טיבט על ידי סין, משנת 1950 ועד היום.
• הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה בשנת 1968;
• כיבוש מחוז ח'וזסתאן על ידי איראן, שעליו לאחר מכן נלחמו איראן ועיראק במלחמת איראן–עיראק במהלך שנות ה-80;
• כיבוש סהרה המערבית על ידי מרוקו משנת 1979 ועד היום;
• כיבוש אפגניסטן על ידי ברית המועצות בשנים 1979–1989 במהלך מלחמת אפגניסטן הראשונה;
• כיבוש אפגניסטן על ידי ארצות הברית ובנות בריתה בשנים 2001 ועד שנת 2014 במסגרת מלחמת אפגניסטן השנייה;
• כיבוש עיראק בשנים 2003–2011 על ידי ארצות הברית ובעלות בריתה במסגרת מלחמת עיראק;
• כיבוש חלקים של גאורגיה על ידי רוסיה בשנת 2008 במהלך מלחמת גאורגיה–רוסיה בהמשך הפכו דרום אוסטיה ואבחזיה לישות מדינית שיש לה זיקה לרוסיה אך הן לא נמצאות תחת שליטה צבאית;
• כיבוש וסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה בשנת 2014.
• כיבוש מזרחה של אוקראינה על ידי רוסיה במסגרת מלחמת אוקראינה–רוסיה מאז פברואר 2022 וניסיון רוסיה להשתלט על כל אוקראינה.

מצבים שנויים במחלוקת

• לאחר מלחמת העולם השנייה הציגה אוסטריה את האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית, ככיבוש אוסטריה בידי גרמניה. אוסטריה אף הוסיפה שלשלאות מנותצות לנשר בסמלה הלאומי כדי לציין את שחרורה מעול הכיבוש. בפועל, ה"אנשלוס" נעשה ללא שימוש בכוח ובאמצעות לחצים פוליטיים בלבד. גורמים באוסטריה היו מעוניינים בסיפוח ותמכו בשלטונות הגרמניים הנאציים.
• יש גורמים בלבנון ומחוצה לה הרואים בשליטת סוריה על לבנון, משנת 1991 ועד תחילת 2005, כיבוש. עם זאת ההשתלטות הייתה בעיקר באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים על שלטונות לבנון וגובתה ב"הסכם ידידות" בין סוריה ללבנון, שעל-פיו לבנון הסכימה (לכאורה) להצבת כוחות סוריים בשטחה. שליטת סוריה בלבנון גובתה בידי גורמים לבנוניים, וסיום השליטה נבע משינוי במאזן הכוחות בין העדות השונות בתוך לבנון.

ההקשר הישראלי

ערך מורחב – הכיבוש הישראלי

חיילים בבית לחם, 1978

בשיח הפוליטי הקיים בישראל מאז 1967 משתמש מחנה השמאל באופן תדיר במונח "הכיבוש" בה' הידיעה כשהוא מתכוון לשלטונה של מדינת ישראל בשטחים עליהם השתלטו כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים. מונח זה מופיע בססמאות כגון "הלאה הכיבוש", "די לכיבוש", "הכיבוש משחית" ועוד המבטאות את ההשקפה בדבר חוסר הלגיטימיות של הכיבוש. מחנה הימין שולל גישה זו, ורואה בשטחים אלו נחלת אבות ובשליטה בהם זכות המעוגנת גם במשפט הטבעי והבינלאומי.

המונח העברי "תפישה לוחמתית" הוא הצעתו של פרופ' יורם דינשטיין, שתרגם את המונחים הבריטיים: belligerent occupation, military occupation, occupation of enemy territory. מבחינת המשפט הבינלאומי, לפרשנותן של רשויות החוק בישראל, אחיזתה של ישראל בשטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ולא החילה עליהם את החוק הישראלי היא תפיסה לוחמתית. גישה זו באה לידי ביטוי בפסקי דין של בג"ץ.

מכוח דינים אלו חוקק הממשל הצבאי חקיקה ביטחונית שעסקה בפעילותו ובפעילות רשויות ישראליות אחרות בתחומי יהודה, שומרון ועזה, וכן חקיקה אזרחית (על פי היתר שניתן לכוח הכובש על פי אמנת האג לענייני הלוחמה ביבשה) שהנהיגה הסדרים השונים מן הדין הירדני בתחומים אזרחיים כגון ביטוח רכב ותמרורי תנועה.

על פי המשפט הבינלאומי, כיבוש שטחים אינו גורר בעקבותיו העברת ריבונות מן השלטון שקדם לכיבוש אל המדינה הכובשת, כלומר החוקים והתקנות שהיו נשארים על כנם. מאידך גיסא, סמכויות החקיקה, הביצוע והמינהל שהיו בידי השלטון הקודם שהיה בשטח ערב הכיבוש פוסקים עם הכיבוש, ועוברים למפקד הצבאי של השטח שנכבש. בדרך זו נהג גם צה"ל.

התושבים הפלסטיניים בשטחים אינם אזרחי ישראל ורובם המכריע אף אינו זכאי לאזרחות ישראלית, אף שישראל שולטת בפועל באזור. כיוון שאינם אזרחים, אין לפלסטינים ב"שטחים" זכות בחירה (זה היה המצב גם לפני האינתיפאדה הראשונה שהחלה בדצמבר 1987, אם כי מאז 1994 הם בעלי זכות בחירה למוסדות הרשות הפלסטינית, שהיא ישות אוטונומית למחצה). תושבי "השטחים" אינם כפופים לחוק הישראלי, אלא למשטר צבאי שמתבסס הן על החוק שהיה מקובל באזור לפני 1967, והן על צווים שמוציא המושל הצבאי מטעם ישראל. במסגרת המשטר הזה נשללות מהפלסטינים זכויות אדם רבות. על-פי עמדת ישראל, הפגיעה בזכויות האדם נובעת במידה רבה מהמתיחות הביטחונית המתמשכת, ומהצורך להתגונן מפני פעולות הטרור הפלסטיני המתבצעות נגד אזרחיה. תושבי השטחים רשאים לעתור לבית המשפט הגבוה לצדק של ישראל, ובמקרים כאלה בוחן בית המשפט העליון הישראלי את העתירה על-פי המצב החוקי המיוחד השורר ב"שטחים", אבל מתחשב גם באמנות בינלאומיות שישראל חתומה עליהן וגם בצרכים הצבאיים.

השאלה האם ישראל מחזיקה ביהודה ושומרון, ובעבר גם ברצועת עזה, מכוח תפיסה לוחמתית בלבד, אינה משפיעה רק על החקיקה והמדיניות כלפי התושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון, אלא יש לה משמעות משפטית משמעותית בהקשר למדיניות ההתיישבות הישראלית באזורים אלו. על פי המשפט הבינלאומי אין להקים התנחלויות בשטח הנתון לתפיסה לוחמתית, אלא לצורכי ביטחון. השאלה האם כלל זה חל גם על ההתנחלויות הישראליות, שנויה במחלוקת.

שטחים שמעמדם השתנה

• כתוצאה מהסכמי שביתת הנשק ב-1949, העבירה ישראל שטחים מסוימים שהיו בידי צה"ל, ואילו ירדן העבירה לשלטון ישראל שטחים שנכבשו על ידה (בוואדי עארה) במלחמת העצמאות.
• במהלך מלחמת סיני כבשה ישראל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, אך פינתה אותו כעבור חודשים אחדים, בעקבות לחץ בינלאומי, ובתמורה להסדרי הפסקת אש מיוחדים.
• במהלך מלחמת ששת הימים כבשה ישראל שוב את חצי האי סיני. ישראל החזירה שטח זה למצרים, במסגרת הסכם שלום בין המדינות. על רמת הגולן, שהייתה בשליטת סוריה ונכבשה אף היא במלחמת ששת הימים, החילה ישראל את החוק הישראלי בשנת 1981 בניגוד לעמדת סוריה ולעמדת הקהילה הבינלאומית (מלבד ארצות הברית) שמוסיפות לראות בה שטח כבוש.
• בימים האחרונים של מלחמת יום הכיפורים כבשה ישראל שטח נכבד במצרים בצדה המערבי של תעלת סואץ. וכן שטחים ברמת הגולן, שטחים אלו פונו במסגרת הסכמי הפסקת האש שלאחר המלחמה, בנוסף לשטח העיר קוניטרה שנכבש יחד עם רמת הגולן במלחמת ששת הימים.
• בשנים 1994–1997 העבירה ישראל חלק משטחי יהודה והשומרון וחבל עזה לשליטת הרשות הפלסטינית, במסגרת הסכמי אוסלו והסכם חברון. יש מחלוקת לגבי השאלה האם שטחי יהודה ושומרון ועזה היו אי-פעם שטחים כבושים בידי ישראל ואם כן – האם מדובר בסיום מוחלט של מצב השליטה הלוחמתית של ישראל, כיוון שהרשות הפלסטינית הייתה עדיין כפופה במידה מסוימת לישראל. על-פי ההסכם בין שני הצדדים זהו מצב זמני, אך המשא ומתן טרם הניב הסכם קבע.
• ישראל פינתה, באופן יזום וחד צדדי, בשנת 2000 את "רצועת הביטחון" בדרום לבנון, שנכבשה ביחד עם שטחים נוספים בתחילת מלחמת לבנון הראשונה.
• בשנת 2005, באופן יזום וחד צדדי, פינתה ישראל את רצועת עזה מאזרחים ומצבא, במסגרת תוכנית ההתנתקות, אך היא מוסיפה לשלוט, מבחינה ביטחונית, במרחב האווירי של הרצועה ובמים הטריטוריאליים שלה. ישראל גם שולטת ברוב נתיבי התנועה אל הרצועה וממנה ובאספקת מצרכים ושירותים חיוניים כגון מזון, תרופות, חשמל, דלק וכן ניהול מרשם האוכלוסין ואספקת שטרי כסף. מצב זה נובע במידה מסוימת ממדיניות ישראל לשמור על שליטה כלשהי בשטח, אך במידה רבה מחוסר יכולתה של הרשות הפלסטינית לספק את השירותים הנדרשים לתושבים עקב סכסוכים פנימיים ובעיות אחרות.

לקריאה נוספת

• יהושפט הרכבי, מלחמה ואסטרטגיה, תל אביב : הוצאת משרד הביטחון, 1990.
• יורם דינשטיין, "ביקורת שיפוטית על פעולות הממשל הצבאי בשטחים המוחזקים", עיוני משפט, כרך ג', (תשל"ג) עמ' 330.
• David Kretzmer, "The Occupation of Justice: The Supreme Court of Israel and the Occupied Territories", State University of New York Press (April 25, 2002).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא כיבוש בוויקישיתוף

• בג"ץ 7015/02 כיפאח מחמד אחמד עג'ורי ואחרים נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואחרים, ניתן ב־3 בספטמבר 2002. פ"ד כרך נ"ו, חלק שישי, עמ' 352–384
• מיכאל הנדלזלץ, דברי כיבושין, באתר הארץ, 6.7.07
• Orna Ben-Naftali, Aeyal M. Gross, Keren Michaeli, Illegal Occupation: Framing the Occupied Palestinian Territory, 23 Berkeley Journal of International Law (2005) 551-614. גרסה מקוצרת, בעברית: אייל גרוס, ארנה בן-נפתלי, קרן מיכאלי: כיפוח: כיבוש, סיפוח, קיפוח – על המבנה המשפטי של משטר הכיבוש, תאוריה וביקורת, 31, (2008).
• זאב גלילי: משמעות המילה כיבוש בשפה העברית
• כיבוש צבאי, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

כיבוש36498391Q188686