משה דיין
 | |||||||
| משה דיין ב-1978 | |||||||
| לידה |
20 במאי 1915 ז' בסיון ה'תרע"ה  דגניה, האימפריה העות'מאנית | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
16 באוקטובר 1981 (בגיל 66) י"ט בתשרי ה'תשמ"ב  רמת גן, ישראל | ||||||
| מדינה |
ישראל | ||||||
| מקום קבורה | נהלל, ישראל | ||||||
| מפלגה | מפא"י, רפ"י, המערך, תנועה להתחדשות ממלכתית | ||||||
| דת | יהדות | ||||||
| בת זוג |
רות דיין רחל דיין | ||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
משה דיין (להאזנה (מידע • עזרה), 20 במאי 1915, ז' בסיון ה'תרע"ה[1] – 16 באוקטובר 1981, י"ט בתשרי ה'תשמ"ב) היה מצביא, מדינאי ואיש ציבור ישראלי. כמי שהחל כקצין בהגנה ובפלמ"ח, התקדם דיין בדרגות עד התמנותו לרמטכ"ל הרביעי של צה"ל, עליו פיקד בעת מבצע קדש. היה חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל, שימש שר הביטחון במהלך מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, וכשר החוץ בממשלתו של מנחם בגין בעת חתימת הסכם השלום עם מצרים.
דיין סימל באישיותו את טיפוס ה"צבר" – בן ההתיישבות העובדת, האוחז בידו האחת ברובה, ובשנייה במחרשה. כרמטכ"ל נתפס דיין כאחד ממעצבי רוחו ודמותו של צה"ל כצבא חזק בעל אופי התקפי ויוזם.
כשר הביטחון נתפס דיין בעיני הציבור כאחד מהאחראים לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, אך גם כאחראי עיקרי, לצד ראש אמ"ן אלי זעירא, למחדל במלחמת יום הכיפורים, וכמידת ההערצה שחש הציבור כלפיו לפני המלחמה – כך הייתה עוצמת משבר האמון כלפיו בתקופה שלאחריה. דיין שאף להתגבר על המשבר, ובערוב ימיו, כשכיהן כשר החוץ, תרם מניסיונו ומכושרו המדיני והביטחוני, לעיצוב דמותו של הסכם השלום עם מצרים. דיין האיש, תפיסתו המדינית והביטחונית, חייו האישיים הסוערים ואישיותו יוצאת הדופן והשנויה במחלוקת, היו בעלי השפעה רבה על מדינת ישראל בשלושת העשורים הראשונים לקיומה.
רבים העדיפו לראותו בתפקידים הראויים לכישוריו ולניסיונו הצבאי והמדיני וליהנות מגישתו העניינית והמעשית, על אף כתמים ערכיים שדבקו בדמותו, כגנבת עתיקות, זלזול בחוק ויחס קשה למשפחתו.
ראשית חייו (1915–1930)
נולד ב-20 במאי 1915 בקבוצת דגניה (שנקראה לימים "דגניה א'") לשמואל דיין ולדבורה לבית זלוטובסקי, מאנשי העלייה השנייה, כבן הבכור במשפחה, והיה הילד השני שנולד בקבוצה (אחרי גדעון ברץ,[2] שנולד בקבוצה ב-1913[3]). בפברואר 1922[4] נולדה עוד אחות, אביבה (אמו של יהונתן גפן), וב-1926[5] נולד אח; זוהר. דיין נקרא על שם משה ברסקי, הראשון מאנשי דגניה שנרצח על ידי שודדים בדואים. הרצח אירע ב-22 בנובמבר 1913, בעת שברסקי רכב למנחמיה על-מנת להביא תרופה לשמואל דיין שנפל למשכב.[6]
כאשר היה דיין בן שש, החליטו הוריו להצטרף לגרעין מקימי מושב העובדים הראשון, וכך עברה המשפחה להתגורר בנהלל בשנת הקמתו.[7] את שנות בית הספר היסודי עשה דיין בבית הספר שבנהלל. משבגר, עבר לבית הספר התיכון החקלאי ושם סיים את חוק לימודיו, אף שזה היה אז בית ספר לבנות. עוד בילדותו נטל חלק במשימות הביטחון במושב, ובשנת 1930, בגיל 15, הוכנס בסוד לארגון "ההגנה".[8]
קריירה צבאית (1930–1958)
בשירות ההגנה (1930–1947)
בשנת 1936 החל גל נוסף של מאורעות, מאורעות תרצ"ו–תרצ"ט. בתקופה זו אפשרו שלטונות המנדט הבריטי להקים את משטרת היישובים העבריים שהורכבה בעיקר מאנשי ארגון ההגנה, שכונו "נוטרים". דיין היה מהנוטרים הראשונים שגויסו ב-25 במאי 1936.[9] לאחר ששירת תקופה קצרה כמורה דרך בצבא הבריטי, התגייס דיין למשטרת היישובים העבריים. בדצמבר 1937 היה חניך בקורס מפקדי מחלקות, שבו הדריך יצחק שדה, ובין חניכיו היה גם יגאל אלון. בשנים 1938–1939 היה חבר ב"פלוגות השדה", שעליהן פיקד שדה, ונטל חלק במבצעי פלגות הלילה המיוחדות", שעליהן פיקד וינגייט. במסגרות אלו למד את עיקרי תורת הלחימה ההתקפית, אשר שימשה אותו במהלך הקריירה הצבאית שלו. ב-21 במרץ 1938 השתתף במסגרת זו בעלייה לקיבוץ חניתה.[10] בתצלום מפורסם מאותה תקופה נראים אלון, שדה ודיין, כאשר שדה חובק את אלון מימינו ואת דיין משמאלו.
ב-5 באוקטובר 1939 נאסר – כאחד ממ"ג אסירי ההגנה – והועמד לדין על החזקת נשק בלתי חוקית. דיין נדון לעשר שנות מאסר, שאותן החל לרצות בכלא עכו ובמחנה המעצר מזרעה. מלחמת העולם השנייה הביאה לכך שהצבא הבריטי היה זקוק לתמיכת היישוב, והחל שיתוף פעולה בין הצבא הבריטי למחתרות היהודיות. החל גיוס של בני היישוב לצבא הבריטי, ובמסגרת זו הוסכם בין הנהגת היישוב לשלטונות המנדט הבריטי על שחרורם של המ"ג ב-17 בפברואר[11] 1941. כאשר שוחרר דיין מן הכלא היה המצב במזרח התיכון מסוכן. בעיראק החל מרד רשיד עאלי אל-כילאני הפרו נאצי נגד השלטון הבריטי, במדבר המערבי התקדמו צבאות הציר לעבר מצרים וארץ ישראל, ובסוריה ובלבנון, שהיו תחת מנדט צרפתי, שלט צבא צרפת של וישי אשר סר למרות משטר שיתוף הפעולה של המרשל פטן. בנסיבות אלו, החלו יצחק שדה ואחרים לארגן כוח (לימים נודע כהפלמ"ח) שיסייע לבריטים בפעולות סיור ולחימה זעירה. דיין מונה על ידי יצחק שדה למפקד פלוגה ב' של הכוח (על פלוגה א' פיקד יגאל אלון). ביוני 1941 במסגרת הפלישה לסוריה וללבנון, היה אמור לנוע על כביש החוף צפונית לראש הנקרה כוח של הדיוויזיה ה-7 האוסטרלית, שמטרתו למנוע מהצרפתים לפוצץ את הגשרים שעל נהר הליטני, וכך לאפשר תנועה חופשית של הכוחות הבריטיים על כביש החוף לביירות. דיין צורף אל הכוח האוסטרלי כמורה דרך, ובמהלך פעולה זו פגע צלף צרפתי במשקפת שאחז דיין, רסיסי הזכוכית והמתכת שנתזו ממנה פגעו בעינו השמאלית, והוא איבד את ראייתו בה.[12] בתחילת אוגוסט שוחרר מבית החולים הצבאי.[13] מאז נהג דיין לכסות ברטייה את מקום הפגיעה, ומאז אותה פעולה היא הפכה למעין "סמל מסחרי" המזוהה עם דמותו. לאחר שהחלים מפצעיו חזר דיין למשקו בנהלל, והמשיך בפעילות במסגרת "ההגנה". ב-1945 עבר לתל אביב, ובדצמבר 1946 נסע לבזל לשמש כציר בקונגרס הציוני.[14] במשך השנים האלו (1939–1945) נולדו שלושת ילדיו של דיין – יעל הבכורה, אהוד (אודי) ואסף (אסי).
בפברואר 1947 נקרא על ידי יעקב דורי, שהיה אז רמטכ"ל ההגנה (ולאחר מכן הרמטכ"ל הראשון של צה"ל), לשמש כ"קצין לעניינים ערביים".[15] היה ברור לכל כי מלחמת העצמאות ממשמשת ובאה.
במלחמת העצמאות (1947–1949)
באפריל 1948, לאחר קרב רמת יוחנן, השתתף דיין בשיחות עם קצינים דרוזים בצבא ההצלה, לשם כריתת "ברית דמים" חשאית בין הדרוזים והיהודים. השתתפותו בדיונים אלה התקיימה אף על פי שרק מספר ימים קודם לכן נהרג אחיו זוריק בקרב רמת יוחנן, בלחימה מול לוחמים דרוזים.[16][17] השיחות הובילו לבסוף לשיתוף פעולה בין הדרוזים והיהודים.
 | |||||||||
| השתייכות |
 ההגנה צבא הגנה לישראל | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תקופת הפעילות | 1930 – 29 בינואר 1958 (כ־28 שנים) | ||||||||
| דרגה |
 רב-אלוף | ||||||||
| תפקידים בשירות | |||||||||
| |||||||||
| פעולות ומבצעים | |||||||||
|
המרד הערבי הגדול מלחמת העולם השנייה  מלחמת העצמאות  מלחמת סיני | |||||||||
| עיטורים | |||||||||
 אות לגיון הכבוד (צרפת) | |||||||||
| הנצחה | |||||||||
| המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומחנה דיין | |||||||||
דיין החל את המלחמה בתפקידי מטה, בדרגת רב-סרן, לצידו של הרמטכ"ל דורי, אך במאי 1948 נשלח לפקד על כוחות צה"ל בעמק הירדן, והיה שותף לבלימת הכוחות הסורים בדגניה, בה נולד. לאחר קרב דגניה, בסוף מאי 1948, מונה למפקד גדוד 81 (לימים 89) שכונה "גדוד הקומנדו",[19] גדוד פשיטה ממוכן בחטיבה 8 שעליה פיקד יצחק שדה.[20] במהלך הפוגה בקרבות נסע לארצות הברית כדי להשתתף בהלווייתו של האלוף דוד מרכוס. לאחר ששב לישראל, ביולי 1948, השתתף עם גדודו במבצע דני.[21]
במהלך מבצע דני הוביל פשיטת ג'יפים נועזת של גדודו אל תוך העיר לוד, ב-11 ביולי 1948, בה נהרגו 9 לוחמים ונפצעו 17.[22] הדעות חלוקות עד כמה פשיטה זו הייתה משמעותית בכיבוש לוד, שהוביל אחר כך לכיבוש רמלה.[23] על כל פנים, כיבוש לוד בוצע בפועל על ידי חיילי חטיבת יפתח, ונראה כי הפשיטה תרמה לערעור רוח המגנים.[24][25]
לאחר מבצע דני הועבר גדודו של דיין לחזית הדרום, במסגרת מבצע מוות לפולש, שם לחם נגד כוחות מצרים. ב-1 באוגוסט 1948 נכנס דיין לתפקיד מפקד חטיבת עציוני[26][27] והועלה לדרגת סגן-אלוף, שבאותו זמן הייתה דרגה אחת מתחת לדרגת אלוף (דרגות "אלוף-משנה" ו"תת-אלוף" טרם הונהגו אז). עקב אי-בהירות לגבי סמכויותיו באזור ירושלים לעומת אלה של אלוף פיקוד המרכז, החליטה ועדת חיים לסקוב למנות את דיין, במקביל, גם כמפקד ירושלים, במקום האלוף דוד שאלתיאל. ככזה, אף זכה למגורי שרד בווילה לאה, בניין מפואר, במושגי אותם ימים, בשכונת רחביה בירושלים.
בשלב זה הסתיימו הקרבות המשמעותיים בגזרה זו, ועיקר פעולתו של דיין הייתה בניסיונות לשפר עמדות מול הלגיון הירדני, לקראת המשא ומתן העתידי על מעמדה של העיר. אולם גם לאחר כניסת ההפוגה השנייה לתוקף, המשיכו הערבים לצלוף ולהפגיז מדי פעם מאזור ארמון הנציב, וגרמו לאבדות של חיילים ואזרחים. דיין ביקש לכבוש גבעה על השלוחה המערבית של גבעת ארמון הנציב שהייתה בשטח המפורז, כדי למנוע מלוחמים ערבים לירות ממנה לעבר תלפיות. הוא לא שעה לאזהרות קציני חטיבת עציוני שהגבעה נשלטת באש על ידי הערבים מארמון הנציב ובלילה שבין 17 ל-18 באוגוסט 1948 יצאו כוחות מגדוד 62 ("בית חורון") של חטיבת עציוני, בפיקודו של מאיר זורע ותפסו את הגבעה ללא התנגדות. אבל עם עלות השחר הם התגלו לערבים שפתחו באש בתוספת לארטילריה. לוחמי עציוני נתפסו חשופים בשטח גלוי, זורע ביקש אישור להיכנס לתוך ארמון הנציב, אך לטענתו בתחקירים המח"ט, דיין, לא נמצא במפקדתו לאישור הכניסה. בלית בררה ניתנה פקודת נסיגה. הערבים הסתערו על הגבעה וכבשוה. אבדות חטיבת עציוני היו כבדות: 14 הרוגים, 24 פצועים ו-5 שבויים.
ב-19 באוקטובר 1948 פיקד דיין על מבצע יקב.[28] מטרת המבצע, שהיה מבצע חטיבתי מלא ראשון של "עציוני", הייתה לכבוש את רכס בית ג'אלה, בואכה בית לחם, עליו ישבו כוחות מצריים. מקלע אויב אחד הצליח לעצור את כוחות גדוד מוריה, שהלכו בטור עורפי במעלה ההר. במקביל פעלו כוחות גדוד "בית חורון", שהצליחו במשימתם לכיבוש "הר התעלה" (במחיר של 7 הרוגים) ואף התחילו להתארגן להגנה עליו, אך דיין נתן פקודת נסיגה והמבצע בוטל.
במסגרת תפקידו שימש כדיפלומט במגעים עם הירדנים, ואף עם המלך עבדאללה. בן שיחו במגעים אלו היה מפקדה הירדני של ירושלים, הקולונל עבדאללה א-תל. השניים הגיעו בדצמבר 1948 להסכמה לפיה לא ייזום כל צד פעולה צבאית נוספת, הסכמה שקדמה בארבעה חודשים להסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות. ההסכם קיבע את מעמדה של המובלעת הישראלית בהר הצופים ואפשר מעבר שיירות אל המובלעת וממנה.[29]
במרץ 1949 היה דיין אחד מן הנושאים ונותנים במשלחת לשיחות שביתת הנשק בין ישראל וירדן שהתקיימו באי רודוס.[30] ב-3 באפריל 1949 נחתם ההסכם בין הנציגים. בראש המשלחת עמד ד"ר ולטר איתן, ובנוסף לדיין הצטרף למשלחת ראובן שילוח.
הקריירה הצבאית עד מינויו לרמטכ"ל (1949–1953)
לאחר תום המלחמה, דיין התמודד, ואף נבחר לכנסת הראשונה ברשימת מפא"י, תוך שהוא משובץ במקום העשירי ברשימה לכנסת,[31][32] אך לבקשת בן-גוריון נשאר בצה"ל והתמנה, ב-21 באוקטובר 1949, לאלוף פיקוד דרום והועלה לדרגת אלוף.[33] הייתה זו תקופת רגיעה יחסית שלאחר המלחמה, ובמהלכה עבר דיין קורס מפקדי גדודים בן כתשעה חודשים, במקביל לשירותו כאלוף פיקוד. לאחר סיום הקורס נשלח דיין לקורס מפקדים בכירים בבריטניה. עם שובו, במאי 1952, הציע לו הרמטכ"ל יגאל ידין לשמש כסגנו. דיין סירב, ובמקום זאת הוא מונה לאלוף פיקוד הצפון,[31] תפקיד בו שירת כחצי שנה.
בדצמבר 1952, לאחר התפטרותו של הרמטכ"ל יגאל ידין מונה דיין על ידי הרמטכ"ל החדש, מרדכי מקלף, לראש אגף המטה הכללי (אג"ם).[34] מקלף התנה מראש את שירותו כרמטכ"ל בכך שישמש בתפקיד במשך שנה אחת בלבד, ומינויו של דיין לראש אג"ם סימן אותו כיורשו של מקלף. בתקופה זו עמד לימינו מספר מצומצם של מקורבים, ובהם ראש לשכתו, רס"ן (לימים אלוף) שלמה גזית, מזכירתו נאורה מטלון (לימים ברנח-מטלון), ונהגו נועם שהיה מפצועי מלחמת העצמאות. לדברי ברנח-מטלון, לשכת ראש אג"ם בתקופת דיין נראתה כאוהל מפקדה, וכללה אלמנטים רבים האופייניים לפעילות צבאית בשטח.
תקופתו של דיין כראש אג"ם הייתה תקופה סוערת. ניסיונות הסתננות וחבלה נענו בפעולות התגמול והוקמה יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון. לאחר איחודה של היחידה עם גדוד 890, מינה דיין את שרון למפקד הגדוד. כאשר ב-14 באוקטובר 1953 בוצעה פעולת קיביה, שבה נהרגו עשרות אזרחים ששהו בבתים שפוצצו על ידי יחידה 101 במסגרת פעולת תגמול, יצא דיין להגן על עמדתה של ישראל בעצרת הכללית של האומות המאוחדות.[35]
ראש המטה הכללי (1953–1958)
תקופת לבון (1953–1955)
דיין התמנה לרמטכ"ל ב-6 בדצמבר 1953,[36] ולמחרת פרש דוד בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון והעביר את ראשות הממשלה למשה שרת ואת תפקיד שר הביטחון לפנחס לבון.[37]
היחסים בין לבון לדיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן-גוריון, ראייה שהובילה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן-גוריון, ובראשם דיין ושמעון פרס, ששימש מנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה ביטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX-13, עליה הטיל לבון וטו, למרות המלצת המטכ"ל.[38]
המאבק על סמכויות בין שר הביטחון לרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות בשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים לשר הביטחון. כאשר נודע לדיין באמצע 1954, כי מפקד חיל האוויר דן טולקובסקי נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע בידי דוד בן-גוריון לחזור בו ממנה. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם מפקדי צה"ל, ובהם ראש אמ"ן, אלוף-משנה בנימין גיבלי. לימים תהיה לכך חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן את ההוראה" לגיבלי בפרשה שנודעה בכינוי "העסק הביש". גורם עלום הורה להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטיים, כדי למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי, היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון הכחיש שנתן את ההוראה. גיבלי טוען שדיין נתן את ההוראה בלא ליידע את שר הביטחון לבון.[39] לפרשה הייתה חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל, והיא הביאה כעבור שנים, ב-1963, להתפטרותו של בן-גוריון מראשות הממשלה.
יחסיו של דיין עם ראש הממשלה משה שרת אף הם לא היו תקינים.[38] דיין היה איש הקו האקטיביסטי, והאמין בכוח ההרתעה של צה"ל וביכולתו לצאת למלחמה נוספת ולנצח בה. לעומת זאת, היה שרת פשרן, וניסה להשיג נתיבים אל שליטי ערב על מנת להגיע להסדרי שלום. כושר התמרון של שרת היה מצומצם. הוא היה לכוד בין הקו האקטיביסטי של דיין (ואף של יריבו לבון), אשר צידד בפעולות גמול רבות, שהרחיקו את הסיכוי למגעים מדיניים, ובין העובדה כי רבות מן ההחלטות החשובות לא התקבלו בירושלים אלא בשדה בוקר, מקום מושבו של בן-גוריון.
בעקבות כישלון "העסק הביש", דרש לבון לפטר את דיין, את גיבלי וכן את שמעון פרס. התחייבה החלטה מי מבין השניים, דיין או לבון, יישאר ומי יפוטר. הכרעה כזאת הייתה למעלה מכוחותיו של שרת, ולבסוף התפטר לבון מתפקידו והוחלף בבן-גוריון. אם הייתה בלבו של שרת תקווה כי יצליח להשיג השפעה כלשהי על מהלך האירועים, הרי ששובו של בן-גוריון למשרד הביטחון קטע תקווה זו, מאחר שבן-גוריון היה זה שניהל את המדינה ב-15 שנותיה הראשונות. דיין מצא בבן-גוריון שותף מלא לחזונו בדבר יכולותיו של צה"ל, והדרך שבה יש להשתמש בהן.
פעולות התגמול (1955–1956)
בן-גוריון שב למשרד הביטחון בפברואר 1955, ולאחר חודשים מספר, בעקבות הבחירות לכנסת השלישית, שב גם לכס ראש הממשלה. עתה החלה תקופה של שיתוף פעולה בין בן-גוריון לדיין על רקע מצב ביטחוני מחמיר והולך, במיוחד בחזית הדרום. משטרו של גמאל עבד אל נאצר, שהחליף את המשטר המלוכני במצרים, היה תקיף ברטוריקה שלו נגד ישראל, ונראה היה כי בדעתו לנקוט צעדים מעשיים. עסקת נשק בין מצרים וצ'כוסלובקיה, שהתפרסמה בספטמבר 1955, עוררה חששות כבדים כי אכן פניו של שליט מצרים למלחמה בישראל. בה בעת חיזקה מצרים את ההסגר על השיט הישראלי במפרץ אילת. אולם הבעיה העיקרית, היום-יומית, בפניה ניצבה ישראל הייתה פעולות הפדאיון שהפכו בשנים אלו למתקפה אכזרית ובלתי פוסקת.
דיין סבר כי בבעיית הפדאיון יש לטפל באמצעות פעולות רחבות היקף נגד כוחותיהן הסדירים של המדינות שמהן יצא הפדאיון. בסוף פברואר 1955 פשטו חיילי צה"ל, בפיקודו של אריאל שרון, על עזה, בפעולה המכונה "מבצע חץ שחור", שבה נהרגו כ-37 חיילים מצרים. פעולה רחבת היקף נוספת מסוג זה נערכה בח'אן יונס ב-31 באוגוסט 1955 ("מבצע אלקיים"), בתגובה לפעולת פדאיון שגבתה שבעה הרוגים אזרחיים. בפעולת ח'אן יונס, שעליה פיקד מרדכי גור, נהרגו כשמונים חיילים מצריים. פעולה נוספת בכונתילה בסוף חודש אוקטובר גבתה 10 הרוגים מצריים.[40]
בתגובה השתלט הצבא המצרי על שטח באזור ניצנה. לאחר מספר ימים שבהם לא הצליחה פעילות דיפלומטית להביא לנסיגת הכוחות המצריים, הדף צה"ל את החטיבה המצרית בקרב לילי ("מבצע הר געש") שבו נהרגו כחמישים מצרים לעומת שבעה חיילים ישראלים. הפשיטות ההדדיות הפכו לקרבות של ממש, שבהם היו אף מעורבים שריון וארטילריה. בספרו יומן מערכת סיני כותב דיין כי "תגובותיה של ישראל העמידו בפני הערבים בצורה אולטימטיבית את הברירה – הקפדה על השלום או יציאה למלחמה". בשלב זה, לנוכח עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית וסגירתם של מצרי טיראן, סבר דיין כי על ישראל לנקוט ביוזמה התקפית, ולהקדים בכך יוזמה מצרית. פעולות הגמול הפכו לפעולות של הסלמה גוברת והולכת, והעמידו מולן תגובת נגד, שהצריכה, מצידה, פעולות גמול תכופות יותר וחריפות יותר.
בדצמבר 1955 פשט צה"ל על מוצבי סוריה באזור הכנרת ("מבצע עלי זית"), בפעולה הגדולה ביותר שננקטה עד אותה עת. באפריל 1956 הייתה הסלמה של ממש בפעולות ההדדיות, ושבעה עשר חיילים ישראלים נהרגו. על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל עוז בראשית שנות ה-20 לחייו, שנרצח על ידי מסתננים ערבים אחרי שגררו אותו אל מעבר לגבול והתעללו בו, הספיד אותו דיין ב-30 באפריל 1956, וחשף את השקפתו על הסכסוך הישראלי-ערבי:[41]
אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סינוורו, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. אל נטיח היום אשמות אל הרוצחים. מה לנו כי נטען על שנאתם אלינו? שמונה שנים הם יושבים במחנות הפליטים אשר בעזה, ולמול עיניהם אנו הופכים לנו לנחלה את האדמה והכפרים בהם ישבו הם ואבותיהם. לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמו של רועי... דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית... מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם. שנאה המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו. אלינו ורק אלינו זועקים דמי רועי מגופו השסוע. על שאלף נדרנו, כי דמנו לא ייגר לשוא ואתמול שוב התפתינו, האזנו והאמנו... אל נירתע מלראות את המשטמה המלבה וממלאת חיי מאות ואלפים ערבים היושבים סביבנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזירת דורנו, זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים – או כי תישמט החרב מאגרופנו וייכרתו חיינו... רועי הנער – האור שבלבו עיוור את עיניו ולא ראה את ברק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו ולא שמע את קול הרצח האורב.
הדברים מביעים תפיסת עולם השוללת אפשרות של פתרון מדיני, וגורסת כי אל מול נתוני היסוד של הקיום הישראלי בתוך העולם הערבי, על ישראל להגיב בכוח כדי להשיג הרתעה. "דוקטרינת דיין" בשנים אלו הייתה כי בכל מקרה של התעצמות ערבית, התחמשות, איחוד ההנהגה הערבית והידוק המצור על ישראל, יש לנקוט בתגובה מקדימה. לימים תתחלף גישה זו בשאלה שאותה שאל בספרו האחרון – "הלנצח תאכל חרב?".
פעולת קלקיליה (1956)
ערך מורחב – פעולת קלקיליה
בקיץ 1956 חלה הסלמה בסכסוך בגבול ירדן. משטרו של המלך הצעיר חוסיין נאלץ לתמרן בין גורמים שונים, והיה נתון ללחץ מצד משטרו של גמאל עבד אל נאצר. חוסיין כרת בספטמבר 1956 ברית הגנה עם נאצר. דיין היה משוכנע כי הפדאיון, בין אם הם תוקפים בדרום או במרכז, הם מחלקה של המודיעין המצרי. עם זאת, ניסתה ירדן להדק את יחסיה עם עיראק, וחוסיין אף דן עם המלך פייסל על הכנסת כוחות עיראקים לתוך ירדן. בין אם בהשפעה עיראקית או כתוצאה מלחץ מצרי, החמיר מאוד המצב בגבול. בהתקפות של מסתננים בגבול ירדן נהרגו אזרחים, ואילו צה"ל הגיב בסדרת פעולות גמול שהחריפו והלכו. כיומיים לאחר רצח שלושה פועלים ליד תל מונד, ב-11 באוקטובר 1956, הורה דיין על ביצוע הפעולה הגדולה ביותר שביצע צה"ל מאז מלחמת העצמאות, והיא ההתקפה על בניין המשטרה הירדנית בקלקיליה. צה"ל איבד שמונה עשר לוחמים, אך הירדנים איבדו שמונים ושמונה מאנשיהם. בפעולה השתתפו הצנחנים, שריון ותותחנים. במהלך הפעולה כותר כוח חסימה שהוצב מאחורי העיר, וחולץ לאחר קרב קשה.
הפעולה הייתה האחרונה בסדרת פעולות הגמול הגדולות. נראה היה כי הן מיצו את יכולת ההרתעה שלהן, וסיכנו את הברית ההולכת ומתרקמת עם בריטניה וצרפת לקראת מלחמת סיני,[42] וחמור מכול, המצרים והירדנים למדו את שיטת הפעולה, ועתה ידעו לצפות להתקפה על מתקן צבאי כאשר ישמעו על פעולת הפדאיון בישראל.
במלחמת סיני (1956)
- ערך מורחב – מלחמת סיני
לקראת המלחמה
בשנת 1956 חשו קברניטי מדינת ישראל כי טבעת חנק ערבית מתהדקת סביבה. הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר, אשר ביחד עם הסגר הימי שהכריז נאצר על השיט הישראלי בים סוף, הפכה למצור ימי על מדינת ישראל; סכסוכי הגבול, בריתות ותיאום בין סוריה, מצרים וירדן, ובמיוחד עסקאות נשק גדולות, וכן המיצוי של שיטת "פעולות התגמול" – כל אלה הביאו למסקנה כי יש צורך במלחמה על מנת לפרוץ את טבעת החנק.
בעקבות הלאמת התעלה, צרפת ובריטניה, אדוניה הקולוניאליים לשעבר של התעלה, החליטו אף הן לנקוט בכוח נגד נאצר, על מנת להחזיר את התעלה לידיהן. צרפת הייתה ההוגה העיקרית של שיתופה של ישראל בתוכניות, ואילו בריטניה עמדה חצויה: מחד, חשקה בשיתוף פעולה ישראלי בסיני, ומאידך הייתה בברית הגנה הדדית עם ירדן, שעלולה הייתה לחייב אותה לפעולה כנגד ישראל בתנאים מסוימים.
בסוף ספטמבר יצא דיין, ועמו גולדה מאיר, משה כרמל ושמעון פרס לפריז על מנת לתאם את הפעולות עם הרמטכ"ל הצרפתי הגנרל אלי. התוכנית שאליה הגיעו בשיחות אלו, הייתה כי ישראל תתקוף את מצרים, כדי לחסל את פעולות הפדאיון, ואילו בריטניה וצרפת יצטרפו, יכבשו את אזור התעלה ויחזיקו בו, כביכול "על מנת להפריד בין הניצים". דיין העביר לצרפתים רשימת ציוד הנדרשת לצורך המבצע – 100 טנקים, טייסת מטוסי תובלה, 300 משאיות בעלות הנעה קדמית ועוד. לאחר שובו לישראל מסר דיין למטה הכללי פקודת התראה למערכה כנגד מצרים.
לאחר שהצדדים לא הצליחו להגיע לתוכנית פעולה מוסכמת, התקיימה פגישה נוספת בפרוור סוור שליד העיר פריז, בה נכחו הבריטים, הצרפתים, וכן דיין, בן-גוריון ושמעון פרס. לאחר הוועידה ברור היה כי המתקפה הישראלית תבוא תוך ימים אחדים.
התוכנית שהתגבשה כללה מתקפה נועזת, המבוססת על הצנחת כוח בעומק האויב, והתחברות אליו באמצעות הפעלת כוחות שריון ורגלים. למעשה תתחיל המלחמה בכיבוש היעד הסופי – האזור הסמוך למעבר המיתלה, בסמוך לתעלת סואץ.
שלבי הלחימה
.jpg)
המלחמה החלה ב-29 באוקטובר בהצנחה של גדוד 890 של חטיבת הצנחנים, בפיקודו של רפאל איתן, ליד מצבת פרקר שבסמוך למעבר המיתלה. כוחות שריון ורגלים פרצו במספר נקודות לכיוון התעלה, שארם א-שייח' ורצועת עזה. על פי המוסכם מראש עם ישראל, שלחו הבריטים והצרפתים אולטימטום לשני הצדדים להסיג את כוחותיהם, ולאפשר השתלטות בריטית וצרפתית על רצועה בת עשרה מייל מן התעלה. ישראל קיבלה את האולטימטום, כביכול, ואילו מצרים דחתה אותו. השגריר באו"ם, אבא אבן, ציין בעוקצנות כי כדי לעמוד בתנאי האולטימטום, היה על מדינת ישראל "להסיג את כוחותיה קדימה".
כרמטכ"ל, היה לדיין חלק נכבד בעיצוב פני המלחמה בשלב ההכנות, לפני הפתיחה באש. כאמור, הוא היה בין הגורמים האקטיביסטים שדחפו לפעולה נרחבת, כדי להסיר את איום הפדאיון, את הסגר הימי ואת האיום בהתקפה מצרית ("הסיבוב השני"). אם כי הוא גם התעקש שמהלך הפתיחה יטעה את המצרים לחשוב, שפניה של ישראל למבצע מוגבל, מעין פעולת גמול כקודמותיה. הדבר נבע מההסכם שחתמה ישראל עם בריטניה וצרפת, שותפותיה למלחמה, ולכן גם נמנע מדיין לגלות את כוונתו למפקדי צה"ל – עובדה שגרמה לאי הבנות קשות. דיין קבע את סדרי העדיפויות מבחינת בניית הכוח, העדפת החי"ר על השריון, קביעת המאמץ העיקרי בציר הצפוני – שחלקן התגלו כהעדפות שגויות, לפי קביעתם של חוקרים אחדים.[43] אולם, במהלך הלחימה עצמה מיעט להתערב בניהול הקרבות, ולרוב השאיר זאת למפקדים בשטח. יוצאים מן הכלל הזה היו ההוראות שנתן ישירות למפקדים של חטיבה 7 וחטיבה 10.[44]
מחלוקות
בשני מקרים במלחמה נטלו מפקדים בשטח יוזמה ופעלו בניגוד לתוכנית המקורית, מה שהביא למחלוקות ולמריבות לאחר המלחמה, שכונו "מלחמות הגנרלים". המקרה הראשון היה, לדעתם של רוב המפקדים והחוקרים, מהלך שהכריע את גורל מלחמת סיני.[45] מפקד פיקוד הדרום, אסף שמחוני, יזם את הטלתה למערכה של חטיבה 7 מוקדם יותר מהמתוכנן, מכיוון שחשש שבכוחות מוגבלים צה"ל ייכשל במשימתו. לדעתו, שהתקבלה לימים כעיקרון מנחה בתורת הלחימה של צה"ל, הפעלה של כוחות שריון ביחידות מלאות היא האפשרות העדיפה בשדה הקרב המודרני, בגלל יתרונו הגדול של השריון בעוצמת אש ובכושר תנועה מהיר ותמרון. לעומתו, דיין היה עדיין חסיד התפיסה ששלטה שמונה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, שהחי"ר הוא עיקר הכוח והשריון מסייע לו. על כן פקד שמחוני, בניגוד להנחיית דיין, לא לפצל את חטיבה 7 לצוותי קרב; הוא שלח את מפקדהּ, אורי בן ארי ביום השני למלחמה (30 באוקטובר) לסייע בכיבוש קציימה, ולפרוץ את הדרך לאום כתף כדי לכתר את הצבא המצרי באל עריש, וכדי לחסום את דרכה של תגבורת אפשרית בציר המרכזי בסיני.
היו שטענו, שהחלטתו של שמחוני סיכנה את הצלחת המבצע, מפני שבמקרה שהיה מתברר שהמעצמות חוזרות בהן מההסכם ולא ממלאות את חלקן, הרי שמרגע המעבר למלחמה כוללת – לא הייתה לצה"ל דרך חזרה. לעומתם, רוב קציני צה"ל והחוקרים סברו, שהמהלך הביא להתמוטטות מהירה יותר של המצרים, להשלמת המשימה בזמן קצר ובפחות נפגעים.
כתוצאה מנתק תקשורתי בין הרמטכ"ל ומצפ"ע מזה, ומפקדת פיקוד הדרום מזה, שנבע בעיקר בגלל נוהגו של דיין להיעדר מבלי להודיע איך ניתן להתקשר עמו,[46] התקשה מפקד הפיקוד שמחוני לתאם את מהלכיו עם הרמטכ"ל בזמן אמיתי. דיין שמע על השינוי בתוכנית בהמשך אותו היום, ונראה שאישר אותו בדיעבד.[47] דיין התייחס בסלחנות להפרת הפקודה, ובמעין הודאה בטעותו, טבע את האמרה המפורסמת: "עם כל התרעומת שהייתה בלבי על הפרת המשמעת, הרי שמוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבולמם – מאשר לדחוק ולהאיץ בשוורים המסרבים לזוז".[48]
המקרה השני של הפרת הוראה מפורשת היה היוזמה של אריאל שרון לכבוש את מעבר המיתלה, בקרב שגבה קורבנות רבים. קיימת עדיין מחלוקת בדבר התועלת שבקרב המיתלה. מוסכם על רוב החוקרים שתוצאת הקרב לא שירתה כל צורך מבצעי מיידי,[49] ושתועלתו העיקרית היא ביצירתו של מיתוס חדש, בעל השפעה חינוכית עזה; ובהתאם לכך סייע הקרב להציב סטנדרטים חדשים וגבוהים יותר של נורמות צבאיות, כגון: דבקות במשימה, נחישות וגבורה, ובהנחלתם לשאר יחידות צה"ל. דיין עצמו קבע כי "אומץ הלב, ההעזה והתוקפנות של מפקדי הצנחנים הן סגולות שיש לטפחן ולעודדן, אולם מערכה זו לא הייתה חיונית". גם קידומו של אריאל שרון לא ניזוק כתוצאה מהפרת פקודתו של דיין. הקרב במעבר המיתלה (המיותר לדעתו של דיין) גבה שלושים ושמונה הרוגים. דיין הביא את שרון בפני בן-גוריון, כאשר בפניו הובא גם דו"ח חקירה של חיים לסקוב. דיין כרמטכ"ל נתן למעשה גיבוי מלא לפעולה שגררה קורבנות רבים, ובכך סלל את הדרך לבן-גוריון להתחמק מהכרעה, מפני שכדבריו לא היה מתאים לפסוק בשאלה הצבאית.
תוצאות המלחמה
בתוך פחות משבוע כבש צה"ל את חצי האי סיני ואת רצועת עזה, וכן ניצח ניצחון חשוב בים, כאשר לקח שלל את המשחתת המצרית "איברהים אל אוואל", אשר ניסתה להפגיז מן הים את חיפה. המחיר הכולל בחיי אדם היה 172 הרוגים. מבחינה מדינית לא הצליחה מדינת ישראל לקצור את פירות המבצע ולהחזיק בשטחים שנכבשו. ייתכן שמטרה חשאית אחרת הייתה למוטט את משטרו של נאצר (זו הייתה אחת ממטרותיהן של בריטניה וצרפת), וגם המטרה הזאת לא הושגה – להפך, מעמדו של נאצר התחזק מאוד. אך מבחינה צבאית היה המבצע הצלחה: הושמדו תשתיות צבאיות של המצרים בסיני, שסייעו לפעולות הפדאיון, הוסר המצור הימי, וצה"ל הוכיח יכולת להפעיל יחידות שריון על פני שטח נרחב, ואילו החי"ר הפגין רוח לחימה שהייתה חסרה עד אז בצה"ל כצבא גדול. בהתאם, עלתה יוקרתו הציבורית של דיין, והוא הפך לדמות מוכרת ברחבי העולם.
הפרישה מתפקיד הרמטכ"ל (1958)
דיין היה מראשי המתנגדים לנסיגת ישראל מן השטחים שכבשה במהלך מבצע קדש.[50][51] הוא סבר כי לא ניתנו מספיק ערבויות לכך שרצועת עזה לא תהפוך שוב לבסיס טרור שימרר את חיי תושבי המדינה. את דעתו לא היסס להביע אף בפני מזכירות מפא"י בפניה נאם, כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים, טרם ההצבעה בכנסת על אישור הנסיגה. משלא נתקבלה דעתו, הגיע למעמד הפינוי של כוחות צה"ל מאל עריש ושם התבטא כי "מפקדים צריכים לאכול את מנות צה"ל כולן, גם הטעימות וגם המרירות".
לאחר סיום נסיגת צה"ל, יצא לחופשה ארוכה, שכללה סיור במדינות רבות בעולם. ב-29 בינואר 1958 סיים באופן רשמי את כהונתו, והוחלף בידי חיים לסקוב.[52][53]
קריירה פוליטית (1959–1981)
עד לבחירות לכנסת הרביעית, למד דיין מדע המדינה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. לקראת הבחירות החליף דיין, איש מפא"י מאז ומעולם, את אביו שמואל דיין ברשימת מפא"י לכנסת, ונכנס לכנסת ב-30 בנובמבר 1959.
כשר החקלאות (1959–1964)
דיין מונה לשר החקלאות בממשלתו של בן-גוריון, וכיהן בתפקיד זה במשך חמש שנים, משנת 1959 ועד לשנת 1964. תפקיד זה היה רחוק מאופיו, נטיותיו ושאיפותיו של דיין, אך התפקידים הבכירים שבהם חפץ ניתנו לאנשי מפא"י הוותיקים. החקלאות הישראלית בשנים אלו הייתה נתונה לשלטון ארגונים רבי עוצמה ומונופולים ותיקים, והשפעתו של שר החקלאות הייתה שולית. תקופה זו תיזכר בשל ניסיונו של דיין להעביר את המשק הישראלי לגידול עגבנייה מסוג "מונימייקר", המתאימה לייצוא, במקום העגבנייה המקומית מסוג ה"מרימונד", אליה התרגל הצרכן המקומי. ניסיון זה נתקל בהתנגדות חריפה, ובסופו נכשל לחלוטין.
כפוליטיקאי, נגרר דיין, שלא בטובתו, לוויכוח הבין דורי במפא"י. בן-גוריון ניסה לטפח דור של צעירים, וביניהם דיין, שמעון פרס, אבא אבן וטדי קולק. אנשי העלייה השלישית, כפנחס לבון, ובמיוחד "השלישייה" – גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר חשו כי בן-גוריון עומד להעביר מעל לראשם את לפיד ההנהגה לדור הצעיר, מבלי שתינתן להם ההזדמנות להנהיג. ברקע לסכסוך עמדה דרישתו של בן-גוריון להמשיך ולחקור את "העסק הביש" ולהוקיע את פנחס לבון כמי שנתן את "ההוראה".
כאשר התפטר בן-גוריון בפעם האחרונה, ב-16 ביוני 1963, והודיע כי מחליפו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון יהיה לוי אשכול, הודיע אף דיין על התפטרותו, בטענה שלא יכול לשאת באחריות הקולקטיבית כחבר ממשלה. רבים קראו אז למסור לידיו את תיק הביטחון, מכיוון שנראה כי אשכול, ששימש עד אז כשר האוצר, אינו בעל הרקע המתאים לשמש בתפקיד. דיין, אשר עוד בשנת 1958 נשא נאום שבו הבחין בין "הנוער הישראלי שזחל בין קוצים ואבנים עם רובה ביד" ל"אלו שישבו בקומה החמישית של הוועד הפועל", ראה עצמו כמועמד לתפקיד. בממשלתו של אשכול, לא רק שלא קיבל את התפקיד בו חשק, אלא נאלץ לראות בהתחזקות יריביו הפוליטיים. בתחילה הודיע דיין על התפטרותו מן הממשלה. לאחר מכן, לבקשת אשכול, דחה את ההתפטרות "בחודשיים, שלושה". אשכול הפציר בו להישאר בתפקידו כשר החקלאות, ודיין נענה להפצרותיו.
בנאום שנשא בסמוך להצגת הממשלה טען כי "על ההנהגה הקולקטיבית החדשה של מפא"י להסביר את דרכה". על אף שנאום זה נענה במאמר חריף מאת זלמן ארן בעיתון דבר, שבו ביקר ארן את דיין כמי שהולך על "קביים אידאולוגיים" שסיפק לו בן-גוריון, ולא על רגליו שלו, המשיך לוי אשכול במשא ומתן, ולבסוף הסכים להעביר מספר סמכויות שהיו שייכות למשרד האוצר אל משרד החקלאות, והשאיר את דיין בממשלתו. במהלך החודשים שלאחר מכן נתגלעו חילוקי דעות בין אשכול ודיין אשר הרגיש שאשכול מצר את צעדיו, עד שביום 4 בנובמבר 1964 הודיע דיין על התפטרותו מן התפקיד.
כאשר הוקמה רפ"י ב-22 ביולי 1965, הצטרפו אליה ה"צעירים", אך דיין עצמו פסח על שתי הסְּעִפּים ו"ישב על הגדר" (כהגדרת העיתונות באותה עת). בתחילה הודיע כי הוא נשאר במפא"י ומתנגד לפילוג, אך לאחר מכן גבר חששו שאם יישאר במפא"י יהיה בין אחרוני חברי הכנסת נטולי ההשפעה, ולא יוכל לקדם את תוכניותיו המדיניות והאישיות. לבסוף, ב-5 בספטמבר 1965, הצטרף דיין לרפ"י אשר עסקה במרץ בהכנות לקראת הבחירות לכנסת השישית.[54] היה זה אך יומיים לפני סגירת הרשימות לכנסת.[55]
המדבר הפוליטי
רפ"י הייתה אחד הכישלונות המהדהדים בהיסטוריה הפוליטית של ישראל. המפלגה, בראשות בן-גוריון, התיימרה להיות חלופה לשלטון מפא"י ולהביא שינויים מרחיקי לכת בתרבות הפוליטית של המדינה, אך זכתה בתמיכת כ-8 אחוזים מן הקולות, והצליחה להכניס לכנסת רק עשרה מנדטים. דיין אמנם נבחר לכנסת, אך רפ"י נותרה באופוזיציה, ודיין נותר ללא כל תפקיד ממשלתי או ביצועי. פעילותו בכנסת הייתה מינימלית, ואת עיקר זמנו הקדיש לכתיבת ספרו יומן מערכת סיני, ולעיסוקים חוץ פרלמנטריים אחרים. באותה תקופה כיהן דיין כיו"ר של מועצה משותפת של חברות דיג ישראליות ויצא בשליחות חברת רסקו לסבב הופעות ברחבי העולם, כדי לעודד משקיעים להשקיע בישראל.[56] את עול ניהולה השוטף של המפלגה השאיר לאחרים, כגון שמעון פרס, על אף שבפועל נשא זמן מה בתפקיד יושב ראש הסיעה בכנסת.
.jpg)
בשנת 1966 יצא לווייטנאם שהייתה מצויה אז בעיצומה של מלחמת וייטנאם ככתב צבאי מטעם מעריב. את רשמיו ריכז בסדרת כתבות שנתפרסמו בעיתונות העולמית.[57] דיין התרשם כי הווייטקונג אינו יכול להביא לסילוק האמריקנים מווייטנאם, אך סבר כי מלחמת הגרילה תימשך שנים, ועל מנת לנצח בה, ולהביא את הווייטקונג לכניעה, על האמריקנים לתת תשובה אלטרנטיבית לבעיות וייטנאם, אשר תגרום לעם הווייטנאמי להתנגד לקומוניזם. מסקנתו הסופית הייתה כי "מערכה ממושכת של הווייטקונג נגד כוחות ארצות הברית יכולה להיות רק מלחמת גרילה וטרור, שבה לא בא לידי ביטוי צבאי היתרון האמריקני באוויר, בארטילריה, בשריון ובאמצעים טכנולוגיים אחרים... התשובה למלחמת גרילה איננה טכנולוגיה, ואף לא הגדלת מספר החיילים האמריקנים. אינני מאמין שהאמריקנים יכולים להשליט חיי שלווה בווייטנאם".כתב היד לספר "יומן וייטנאם" מאת משה דיין
את שהייתו בווייטנאם ניצל על מנת להבין מקרוב את הדרך האמריקנית לניהול מלחמה מודרנית, בסדרי גודל שלא נודעו בצה"ל שעליו פיקד, ותוך ניצול טכנולוגיה מודרנית לזמנה כשימוש נרחב במסוקים. נסיעתו לווייטנאם ספגה ביקורת בכנסת ובממשלה. דבר הנסיעה הועלה בהצעה לסדר היום של חבר הכנסת שמואל מיקוניס ובעת הדיון שנערך הודיע שר החוץ אבא אבן כי אף שדיין זכאי לנסוע לכל אשר יחפוץ, הביקור בדרום וייטנאם מהווה "פגיעה בטעם הממלכתי".[58]
מינויו לשר הביטחון (1967)
בשנת 1967 הייתה מדינת ישראל נתונה במשבר, אשר הזכיר לרבים את תחושת החנק שבו הייתה נתונה בימים שלפני מלחמת סיני. אלא שהפעם לא נשא בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון, הכריזמטי ומשרה הביטחון, אלא לוי אשכול, שהיה בעיני רבים דמות של עסקן אפרורי, החסר הבנה בענייני ביטחון.
תקרית גבול שגרתית עם סוריה החלה מהלך אירועים אשר הוביל, בחודש מאי 1967, לכניסת הצבא המצרי לסיני, סגירת מצרי טיראן וגיוס מילואים כללי במדינת ישראל ובמדינות ערב.
מאות אלפי ישראלים גויסו, אך הפקודה לצאת לקרב בוששה לבוא. "תקופת ההמתנה" הייתה תקופה מורטת עצבים, שבה חשו רבים כי אל מול האיום הקיומי, ואל מול יכולתו המוכחת של צה"ל להתמודד עמו, אין ראש הממשלה לוי אשכול נוקט במדיניות הנחושה. הרמטכ"ל, יצחק רבין, לא עמד במתח והתמוטט, אך לאחר מנוחה של יומיים חזר לתפקידו. אף שהאירוע נשמר בסוד, הוא הביא לתחושה כללית של אובדן דרך וחוסר נחישות. אלופי צה"ל הזהירו כי אם לא תמהר ישראל לתקוף, תותקף בעצמה, ותהיה בסיכון של אובדן כוחה האווירי. אשכול, מצידו, נמצא בלחץ בין-לאומי כבד, שבו נמסר לו על ידי שגריר ברית המועצות כי אל לה לישראל לנקוט בפעולה יזומה. אשכול החליט לנאום לאומה, על מנת להרגיע את הרוחות.
בתקלה אומללה, הוחלף בהדפסה המשפט "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות", ל"כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות", והוא לא הצליח להשלים את המשפט מבלי להסס ולגמגם. הציבור שהאזין מרותק לנאום במקלטי הרדיו נחרד. בישיבת הממשלה שנערכה לאחר מכן הופעל על אשכול לחץ כבד להורות על פתיחה במלחמה.
דיין צפה בדאגה במתרחש. כאיש אופוזיציה היה חסר כל השפעה על המאורעות. אך תנועה ציבורית רחבה קמה באופן ספונטני וקראה למינויו לשר הביטחון. תנועת נשים (שכונו על ידי התקשורת "נשות וינדזור העליזות") החלו מפגינות ברחובות למען מינויו. תחת לחץ האלופים, וביניהם גיסו עזר ויצמן, וכן יגאל ידין שאותו מינה כעוזר מיוחד, ואף מנחם בגין ממנו ביקש להצטרף לממשלתו, נאלץ אשכול להסכים למינוי. נטיית ליבו הייתה למנות את יגאל אלון לתפקיד, אך הלחץ הציבורי עשה את שלו, והמינוי נמסר לדיין, ב-1 ביוני 1967.
המינוי זכה להסכמה ציבורית רחבה. הציבור חש תחושת רווחה עצומה, ורבים התנהגו כמי שניצלו מסכנה גדולה. מיכאל בר-זוהר תיאר בספרו החודש הארוך ביותר את רוח התקופה:
- "ברחבי הארץ, בבתי קפה, בבתים פרטיים, במחנות צה"ל, על סיפון ספינות בלב ים, תחת רשתות הסוואה, לרגלי שרשראות הטנקים, פרצו קריאות התלהבות ספונטניות. פקקים הותזו מאין ספור בקבוקי קוניאק. 'מעולם לא חשדתי שיש כל כך הרבה קוניאק בצה"ל', אמר רס"ר משמעת".
במלחמת ששת הימים (1967)
.jpg)
בעיני הציבור, בשנים שאחרי המלחמה, נתפש מינויו של דיין ברגע האחרון ככזה שהציל את המצב והביא לניצחון. בפועל, המטכ"ל של מלחמת ששת הימים היה מאורגן וערוך למערכה כבר זמן רב. קצינים, ששימשו בתפקידי פיקוד זוטרים ובינוניים במלחמת העצמאות הגיעו לבשלות ולעצמאות מחשבתית, שאפשרו תכנון וביצוע של מערכה מוצלחת. דיין, שמזה כעשור היה מחוץ למערכת הביטחון, נסך בציבור ובלוחמים רוח של החלטה ונחישות, ואף סימן במידה רבה את מטרותיה המדיניות והטריטוריאליות של המלחמה; אך הראה שהוא לא היה הגורם המרכזי שהביא לניצחון.
בימים שלפני המלחמה פיזר דיין ערפל קרב, ורמז כי אינו צופה מלחמה בקרוב. במסיבת עיתונאים שערך ב-3 ביוני אמר בין היתר:
מאוחר מכדי להגיב בשטח הצבאי על חסימת מצרי טיראן ומוקדם מכדי שנוכל להסיק מסקנות לגבי הדרך הדיפלומטית של טיפול בעניין זה... מלבד זאת, השעה אינה כשרה לכך – היינו צריכים להגיב מיד ומשהחמצנו את השעה ניטל עלינו לתת למדינאים למצות את כל האפשרויות בשטח הדיפלומטי.[59]
דיין שחרר כמה אלפי חיילי מילואים, ושלח רבים אחרים לחופשה קצרה, כל זאת במטרה להגביר את אלמנט ההפתעה, ולהוריד את ציפיית מדינות ערב למתקפה ישראלית.
אך ההחלטה על מינויו של דיין הייתה שקולה להכרעה לצאת למלחמה, ובבוקר 5 ביוני 1967 נתן דיין את ההוראה שחיילי צה"ל המתינו לה מזה כשלושה שבועות – מטוסי חיל האוויר הישראלי פתחו במתקפה, במטרה להשמיד מטוסי האויב על הקרקע.
תרומתו של דיין להכרעות שהתקבלו במערכה הייתה בעיקר בקביעת היעדים, ובניסיונות לרסן את "הסוסים הדוהרים". בחזית הדרום הורה דיין ב-7 ביוני על הגעה לקו תעלת סואץ, וזאת לאחר שבתחילה ביקש להימנע מכך. כן הורה ב-6 ביוני על כיבוש העיר העתיקה, החלטה בעלת משמעות מדינית מכרעת. בתחילה חשש דיין כי מלחמה כנגד סוריה תסבך את ישראל בעימות עם ברית המועצות, אך לאחר שיקול דעת נוסף, והתייעצות עם אנשי יישובי אצבע הגליל אשר סבלו מהפגזות סוריות, ולאור החשש כי החלטת מועצת הביטחון על הפסקת אש תמנע מצה"ל הישגים אף בחזית הסורית שינה את דעתו. ב-9 ביוני הורה לדוד אלעזר, אלוף פיקוד הצפון, תוך שהוא עוקף את ראש הממשלה לוי אשכול ואת הרמטכ"ל יצחק רבין, לכבוש את רמת הגולן. צה"ל כבש את הרמה תוך פחות משתי יממות.
הצלחתה של המלחמה הייתה מלאה. בסיומה החזיק צה"ל בחצי האי סיני ועמד על גדות תעלת סואץ, ברצועת עזה, ביהודה ושומרון, במזרח ירושלים, וברמת הגולן. הפופולריות האישית של דיין, כמו גם השפעתו הפוליטית, הגיעו לשיא.
בין המלחמות – דיין בשיא כוחו (1967–1970)
.jpg)
הגשרים הפתוחים
לאחר המלחמה היה דיין לשליטה בפועל של מדינת ישראל. מעמדו של לוי אשכול נחלש מאוד, לאחר מה שנחשב בציבור כהדחתו ערב המלחמה, וגם בריאותו הייתה רופפת וימיו היו ספורים. בממשלת ישראל עמד דיין אל מול יגאל אלון ששימש כמתחרהו העיקרי על ההנהגה. קולו של דוד בן-גוריון אשר סבר, כבשנת 1956, כי יש להחזיר את השטחים שנכבשו תמורת הסכמי שלום (חוץ מירושלים ומרמת הגולן), היה בשלב זה בלתי רלוונטי מבחינה פוליטית.
החלטה ראשונית וחשובה שהחליט דיין הייתה להשאיר את השליטה בהר הבית בידי הוואקף המוסלמי. אף כי ההיסטוריון יואב גלבר[60] טוען שזו הייתה החלטת ממשלה רשמית ומסודרת, ולא החלטה פרטית של דיין. דגל ישראל הוסר מן ההר. החלטה זו הראתה כי מחשבתו של דיין נתונה ליום שלאחר הקרבות, ולקיום בצוותא של היהודים עם הערבים בשטחים הנתונים למרות מדינת ישראל. החלטה נוספת רבת חשיבות לעתיד הייתה להרוס, מיד לאחר כניסת צה"ל לעיר העתיקה, בטרם תהיה התערבות בין-לאומית, את שכונת המוגרבים ולהכשיר את הרחבה שלפני הכותל המערבי כמקום תפילה ליהודים.
דיין סבר כי יקשה על ישראל להגיע לשלום קבע עם הערבים, ובינו ובין עצמו אף תהה אם הדבר אכן רצוי. ידועה אמרתו ”טוב שארם א שייח בלי שלום משלום בלי שארם א שייח”. עוד בעצם ימי המלחמה הכריז דיין כי ”שבנו לקדושים שבמקומותינו על מנת שלא להפרד מהם לעולם”, אך בימים שלאחר המלחמה ענה לשאלות עיתונאים בדבר הצעד הבא שיש בדעת ישראל לנקוט כי הוא ”מחכה לטלפון מחוסיין”.
כשר הביטחון היה דיין לשליט המוחלט בשטחים שעברו לשליטת ישראל, ולקובע המדיניות הבלעדי בהם. דיין חשב שהמשך ההחזקה של ישראל ביהודה ושומרון וכן ברצועת עזה הוא מחויב המציאות לשנים רבות. הוא האמין כי שליטה מסוג זה לא תיתכן מבלי שתתאפשר לתושבי השטחים רמת חיים טובה, אשר תמנע מהומות ודרישות לעצמאות. אמנם כלפי גילויי טרור ואלימות, שהחלו בשטחים אלו בסמוך לאחר סיום המלחמה, נהג דיין ביד קשה, אך מדיניותו כלפי תושבי השטחים הייתה ליברלית. הוא ביקש למנוע בכל מחיר חיכוך עם האוכלוסייה. מדיניות "הגשרים הפתוחים" שיזם אפשרה תנועת אנשים וסחורות אל שטחי יהודה ושומרון ומהם. הדבר מנע את ניתוק תושבי השטחים ממשפחותיהם, ואפשר רמת חיים העולה על זו שהייתה בטרם החלה ישראל להחזיק בשטחים. כן הורשו תושבי מדינות ערב לבקר בשטחים, ותושבי השטחים הורשו לעבוד בישראל. המשק הישראלי החל להיות משולב במשק של השטחים, והחלה להיווצר תלות כלכלית הדדית לקראת שילוב של שתי הכלכלות. שילוב זה העלה את רמת החיים בשטחים, שיפר את שירותי הרפואה, והפחית את האבטלה.
בחייהם הפנימיים של תושבי השטחים השתדל דיין שלא להתערב. הוא לא החליף את ראשי הערים, והותיר את בעלי התפקידים בממשל הירדני על כנם, ואף הותיר את מערכת הלימודים בבתי הספר כפי שהייתה (פרט לספרי לימוד שכללו הסתה כנגד ישראל). הוא ניהל סדרת מגעים ושיחות עם אישים ונכבדים בשטחים.
מדיניות זו, שבה נקטה ישראל כמעט ללא שינוי במשך עשרים השנים שלאחר מכן, היה בה כדי ליצור רגיעה. על אף מעשי טרור שלא חדלו (ברובם על ידי פלסטינים שמחוץ לשטחים), ועל אף שרצונם המוצהר של תושבי השטחים היה תמיד בייסודה של מדינה פלסטינית, החזיקה הרגיעה היחסית מעמד עד שנת 1987 עת פרצה האינתיפאדה הראשונה.
במלחמת ההתשה (1967–1970)
הניצחון בחזית המצרית לא הביא לרגיעה בחזית זו. המצרים לא קיבלו בשתיקה את אובדן סיני ואת הנוכחות הישראלית בתעלת סואץ. כבר ב-1 ביולי 1967, שלושה שבועות בלבד לאחר סיום מלחמת ששת הימים, החלה לחימה שכללה הפעלת כוחות קומנדו מצרים אשר חצו את התעלה, וכן ארטילריה. התגובה הישראלית הייתה קשה – הפגזתן של ערי התעלה, אשר גרמה לעזיבתם של מאות אלפים שהפכו לפליטים. טיבוע המשחתת אילת ליד פורט סעיד ב־21 באוקטובר, הביא את התגובה הישראלית לשיא, כאשר הופגזו והוחרבו בתי זיקוק ליד העיר סואץ. אירועים אלו החלו את ההתבצרות הישראלית ליד התעלה אשר כונתה קו בר-לב.
העימות הסלים לעצימות גבוהה החל במרץ 1969. המצרים החלו בסדרת הפגזות ארטילריות של מוצבי התעלה, שלחו יחידות קומנדו, וניסו לגרום למספר גדול של אבדות בקרב חיילי צה"ל. במהלך המגננה המשיך צה"ל להתבצר במוצבי התעלה, וקו בר-לב הפך לעובדה. פעולות נועזות כגון הפשיטה על האי גרין ב-20 ביולי 1969, או הפשיטה על האי שדואן בינואר 1970, וכן הפצצות העומק במסגרת מבצעי פריחה על מטרות אסטרטגיות במצרים, לא היו יכולים להסתיר את העובדה שמחשבתו ההתקפית של צה"ל לא הייתה יכולה לבוא לידי ביטוי במלחמה זו, וכי צה"ל מתגונן ומתבצר, בניגוד לתורת הלחימה הבסיסית הצה"לית, שאותה הקנה דיין. הלחימה בתעלה נמשכה עד אוגוסט 1970.
בימי מלחמת ההתשה נשא משה דיין נאום ידוע בבית הספר לפיקוד ולמטה, שכותרתו ”אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב” (ירמיה, ל', י'). דיין ציטט את קטע הפסוק האמור, כשהמסר היה הצורך בנחישות במאבק: "עלינו להכין עצמנו נפשית ופיזית לתהליך ממושך של מאבק, יותר מאשר לקביעת לוח זמנים של מנוחה ונחלה". מחד היה בנאום זה כדי לעודד ולחשל את רוח העם אך מאידך בוטא בו חוסר אמונתו של דיין בסיכויי השלום. בנאום נוסף שנשא, נאום "שני הדגלים" אמר דיין כי אין אפשרות להניף בה בעת שני דגלים, דגל הביטחון ודגל הצדק החברתי. גם בנאום זה בוטאה השקפתו הפסימית לגבי סיכויי השלום.
פעולות הטרור והתגובה להן (1970–1973)
עם סוף שנות ה-60 היה איום הטרור העיקרי מכיוונה של ירדן, שם התבססו הארגונים הפלסטינים. משלוח חוליות טרור, וכן הפגזות של יישובי גבול ישראלים כבית שאן נתקל בפעולות נגד בסיסי המחבלים, כגון פעולת כראמה ב-21 במרץ 1968, פעולה רחבת היקף ומרובת נפגעים, שנערכה מעברו המזרחי של נהר הירדן. ערב הפעולה ב-20 במרץ יצא דיין, על פי הסברה להרגיע עצמו מן המתח שלפני הפעולה, לחפירה ארכאולוגית. בעת החפירה נפצע דיין באורח בינוני מהתמוטטות גוש כורכר ואושפז לשלושה שבועות.[61] עם תום תקופה זו, כאשר באירועי ספטמבר השחור עקר חוסיין מלך ירדן את המחבלים הפלסטינים מממלכתו, החלה תקופה בה היו הפיגועים מועטים במספר, אך חמורים וקשים. ב-22 במאי 1970 נערכה ההתקפה על אוטובוס ילדי מושב אביבים שבגליל, ובה נרצחו 9 ילדים ו-3 מבוגרים. ב-9 במאי 1972 שחרר צה"ל את חטופי מטוס "סבנה" שנחטף והונחת בנמל התעופה לוד. דיין קיים משא ומתן עם החוטפים, במטרה להתישם תוך כדי ההיערכות לפעולת החילוץ.
בספטמבר 1972 אירע טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, שבו נרצחו 11 ספורטאים ישראלים. ב-15 במאי 1974 הורה דיין על חילוץ בכוח של תלמידים שנחטפו במעלות, חילוץ שבמהלכו רצחו המחבלים 24 מהנערים והנערות החטופים.
דיין לא היסס להורות על פעולות ראווה כנגד הטרור מחוץ לגבולות ישראל, כגון מבצע תשורה, שבו פוצצו מטוסים בנמל התעופה של ביירות בדצמבר 1968, ומבצע אביב נעורים לחיסול ראשי הטרור, באפריל 1973.
דיין הפוליטיקאי
.jpg)
ב-21 בינואר 1968 הוקמה מפלגת העבודה הישראלית כאשר מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י התאחדו למפלגה אחת. דוד בן-גוריון לא הצטרף לאיחוד זה, משה דיין ושמעון פרס הצטרפו לאיחוד. לאחר מותו של אשכול ב-26 בפברואר 1969 היו שדיברו על דיין כמועמד לראשות הממשלה. מותו של אשכול תפס את שני המועמדים להנהגה כשאינם מוכנים. יגאל אלון לא הצליח לאחד מאחוריו את ותיקי מפא"י ולהפוך למועמדם אל מול משה דיין, אשר מעולם לא נהנה מתמיכה במפלגתו, בניגוד לתמיכה הגורפת שקיבל בציבור. פנחס ספיר העלה את שמה של גולדה מאיר כמועמדת לראשות הממשלה. נראה כי הן דיין והן אלון לא רצו להיכשל בהתמודדות, ולכן העדיפו את מינויה של מאיר לתקופה שתאפשר להם להיערך.
לקראת הבחירות לכנסת השביעית ב-1969 קמה תנועה ציבורית עם הססמה "דיין לראשות הממשלה", שניסתה להביא למועמדותו של דיין לתפקיד ראש הממשלה ופתחה במסע החתמה של הציבור על עצומה, עליה חתמו רבבות. לבסוף, בכנס של יוצאי רפ"י שכונה בשם "כנס הסינרמה" ונערך ב-7 ביולי 1969 ונועד להביא לפרישת רפ"י ממפא"י ומן המערך, הודיע דיין (אם כי, כדרכו, לא בלשון מפורשת) שהחליט שלא לפרוש ולא להתמודד, בתוך המערך או מחוצה לו, ומועמדת המערך לבחירות נותרה גולדה מאיר. גולדה נתנה לדיין חופש פעולה בענייני ביטחון וניהול השטחים, אך השפעתו המדינית הייתה מוגבלת. הצעתו לנסיגה חלקית מקו התעלה, שתאפשר למצרים לשקם את ערי התעלה ולפתוח אותה מחדש לשיט ובכך תצמצם את סכנת המלחמה, לא נתקבלה על ידי גולדה מאיר. דיין הצטייר כבעל גישה פרגמטית יותר ובעל יכולת חשיבה יצירתית במטרה להתניע מהלך מדיני עם המצרים. בזמן סבב השיחות השני בין ישראל ומצרים שניהל המתווך מטעם האו"ם, גונאר יארינג, הוא נשא נאום שכונה "קפיצה למים קרים" שבו הטיף לכניסה למשא ומתן ללא התנאי המוקדם של הסגת טילי הנ"מ המצריים שדרשה ישראל.[62][63] עם זאת, דיין התנגד לנסיגה כלשהי מן השטחים, ודרש הקמת נמל עמוק בימית כל עוד לא מתנהל משא ומתן. דיין גם עמד על הזכות העקרונית להקמת התנחלויות בכל שטחי יהודה ושומרון, אבל התנגד להקמתן באזורים צפופי אוכלוסייה פלסטינית. תוכניות אחרות, כגון "תוכנית אלון" אשר דיברה על חשיבותו האסטרטגית של גב ההר ושאפה להגיע לשלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית, נדחו על ידי גולדה ודיין לא ראה בהם טעם כל עוד הצד השני מסרב לקבלן באופן מוחלט. מצד שני, הכריז בפברואר 1969, לפני הבחירות לכנסת השביעית, שאם תהיה משלחת פלסטינית, שתודיע שהיא מוכנה "לדון איתנו על הסדר שלום, כי אז, לדעתי, עלינו להיות מוכנים לדון איתה על תנאים לשלום – בתנאי שתהיה זו נציגות מוסמכת של האוכלוסייה הפלסטינית ובתנאי שזו לא תהיה קבוצת טרור."[64] עדות נוספת למיעוט השפעתו הפוליטית – בניגוד גמור לפופולריות שלו בציבור – הייתה חוסר הצלחתו להביא למינויו של האלוף ישעיהו גביש לתפקיד הרמטכ"ל, לאחר פרישתו של חיים בר-לב מהתפקיד. הממשלה, בניצוחם של השרים אלון וגלילי, העדיפה את האלוף דוד אלעזר, שאכן מונה לרמטכ"ל. גם הצעתו להקים מטה מייעץ לשר הביטחון, מעין מועצה לביטחון לאומי, נדחתה על ידי גולדה והשרים האחרים.
לקראת הבחירות לכנסת השמינית שנועדו להיערך בסוף אוקטובר 1973 גבר החשש שאם לא תענה תביעתו של דיין, שהמפלגה והמערך, המשותף לה ולמפ"ם, יציגו תוכנית מפורטת לפעולה בשטחים בארבע השנים הקרובות, יפרוש משורותיהם ויתמודד עצמאית או יחבור למסגרת פוליטית אחרת. כדי למנוע פילוג הטילה גולדה מאיר על ישראל גלילי, כיו"ר ועדת השרים להתיישבות והמנסח העיקרי של עמדות המפלגה והממשלה, לבחון את המסמכים שהעביר לה דיין ועל בסיסם לגבש את מה שבמקורו נקרא תוכנית הפעולה בשטחים 1973–1977 – סיכומים והמלצות וידוע כמסמך גלילי. התוכנית הובאה לאישור מזכירות מפלגת העבודה ב־3 בספטמבר 1973 כחלק ממצע הבחירות שלה. בעד התוכנית הצביעו 79 מחברי המזכירות, רבים נעדרו. לובה אליאב הצביע נגד.[65][66]
במלחמת יום הכיפורים (1973)
סבירות נמוכה
.jpg)
בין המלחמות היה דיין נתון, כרוב החברה הישראלית, בדעה כי הערבים לא יעזו לתקוף את ישראל, וכי אם אכן יעשו כן, אין להם כל סיכוי להצליח בכך, שכן עוצמתו האדירה של צה"ל, ומרחבי השטחים שכבש בגולן ובסיני, יעמדו לצידה של ישראל, ויגרמו להכרעה מהירה שתסתיים בניצחון נוסח מלחמת ששת הימים. גישה זו הביאה לשאננות מסוימת, הן בחברה הישראלית כולה, והן אצל דיין באופן אישי. הערצת הגיבורים שחש כלפיו הציבור הישראלי, הביאה לראייה שגויה של המציאות. הציבור הישראלי נהנה מכלכלה פורחת, מעוצמה צבאית, ומפירות השליטה בחבלי הארץ החדשים. תופעות שחיתות והתעשרות מהירה נפוצו, במיוחד אצל בוני הביצורים בקו בר-לב.[67]
אל מול היהירות והשאננות הישראלית, קם במצרים מנהיג נחוש, אנואר סאדאת. עם עלותו לשלטון הכריז על שנת 1971 כ"שנת ההכרעה", אך משזו באה וחלפה מבלי שאירע דבר, הגביר הדבר את השאננות בישראל. נוצר הרושם כי כמנהיגים ערבים בעבר, סאדאת הוא איש של הצהרות רמות שאינן מגובות במעשים. גירוש היועצים הסובייטים ממצרים ביולי 1972 הפחית אף הוא את הכוננות בישראל, שכן נראה היה כי הצבא המצרי כשלעצמו, ללא תמיכה מברית המועצות, אינו מסוגל ליצור איום כלשהו על צה"ל. משלוחי נשק סובייטי מתוחכם לצבא המצרי המשיכו אף לאחר גירוש היועצים. ריכוז של כוחות מצריים וסוריים בחודש מאי 1973 ל"תרגיל מפקדות" הביא לגיוס מילואים בישראל במסגרת כוננות כחול לבן, אך לאחר סיום התרגיל שוחררו הכוחות. ברוח זו נתפסו אף הגיוס והכוננות בצבאות ערב בספטמבר 1973.
בישראל היה המודיעין נתון לקונספציה, לפיה מצרים לא תפתח במלחמה נגד ישראל. דיין, כשר ביטחון, צירף את ראש אמ"ן לישיבות הממשלה. ראש אמ"ן בשנת 1973, אלי זעירא, נהנה מיוקרה רבה, והערכותיו ניתנו ישירות לשרים מבלי שתובא להן כל ביקורת או הערכה חלופית בתוך אמ"ן או מחוצה לו. ב-16 באפריל 1973 הגיש זעירא לממשלה הערכת מודיעין לפיה "סבירות המלחמה קלושה". למרות הערכה זו גייס הרמטכ"ל דוד אלעזר חלק מן המילואים, כאמצעי זהירות. משהתפוגגה הכוננות, נראה היה כי לא ניתן יהיה עוד לערער על הערכותיו של זעירא. ב-21 במאי תדרך דיין את המטה הכללי של צה"ל כי ניתן להביא בחשבון את חידוש המלחמה במחצית השנייה של הקיץ.[68] אל מול ההערכות הערבית בספטמבר 1973 שב זעירא והעריך כי הסבירות למתקפה נמוכה.
ימי השקט האחרונים
ההכרעות האמתיות בממשלת גולדה לא התקבלו בפורום ממוסד כי אם ב"קבינט המטבח". בישיבתו של קבינט זה ב-3 באוקטובר 1973 נכחו דיין, וכן נציגי אגף המודיעין אשר דיווחו לנוכחים על המצב בגבולות. נמסר כי אכן מסוגלים הערבים לתקוף את צה"ל מהמערכים הקיימים, אך הסבירות לכך היא נמוכה. למחרת, ב-4 באוקטובר נמסר על פינוי משפחות בעלי התפקידים הסובייטים בסוריה ובמצרים. למרות התפתחות זו הייתה הערכת המודיעין בתוקפה – הסבירות למתקפה היא נמוכה. דוד אלעזר הכריז על כוננות גבוהה בצה"ל, אך לא גייס מילואים. רק בשעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים עצמו השתכנע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, שמלחמה תפרוץ באותו היום בשעה 18:00, וזאת על-פי מידע נוסף שסיפק ראש "המוסד", צבי זמיר, בעקבות פגישתו עם מקור מצרי רם-דרג, אשרף מרואן.
בשעה 5:30 בבוקר התכנסה ישיבה בלשכת דיין. דיין דחה את ההצעה למתקפת מנע של חיל האוויר, והפורום דן בעניין גיוס המילואים. דיין דחה גם את דרישת אלעזר לגיוס מילואים מלא, ודרש כי יגויסו מילואים הדרושים "למגננה בלבד". דיין טען כי יש חשיבות לכך שישראל תיראה כמותקפת ולא כתוקפנית בעימות הזה, על מנת להבטיח את תמיכתה של ארצות הברית. שיקול זה נראה לו כגובר על כל שיקול צבאי שדרש גיוס כוחות וריכוזם המהיר אל מול המהלומה הקרבה. בשל חילוקי דעות אלו, צורפה גולדה מאיר לדיון. בין הדיון עם דיין ובין הצטרפותה של גולדה חלפו כשעתיים. לימים קבעה ועדת אגרנט כי אחד ממחדליו הגדולים ביותר של אלעזר הוא, כי השהה את גיוס המילואים עד שגולדה תכריע בעניין. גם גולדה דחתה את הדרישה למהלומה אווירית מונעת, אם כי הכריעה בעד גיוס מילואים גדול יותר בהיקפו מזה שדיין הסכים לו, ופחות מזה שדרש אלעזר. להפתעה הכללית של המלחמה נוספה העובדה כי הפלישה לא החלה בשעה לה ציפו, כי אם ארבע שעות מוקדם יותר, בשעה 14:00.
"חורבן הבית השלישי"
בריאיון שנתן ארנן עזריהו, יועצו של השר ישראל גלילי, לאבנר כהן, תיאר עזריהו התייעצות שקיימה ראש הממשלה, גולדה מאיר, עם השרים דיין, גלילי ויגאל אלון, בצהרי 7 באוקטובר 1973, היום השני למלחמת יום הכיפורים, לאחר שקיבלו סקירה מהרמטכ"ל דוד אלעזר. בסופה של התייעצות זו הציע דיין, לקיים, לנוכח חומרת המצב בחזיתות, הפגנה של יכולתה הגרעינית של ישראל. השרים אלון וגלילי התנגדו בתוקף להצעה, וזו נדחתה על ידי ראש הממשלה, גולדה מאיר, שאמרה לדיין: "תשכח מזה".[69] ב-7 באוקטובר אחר הצהריים, שב דיין לתל אביב מביקור אצל האלוף גונן בחזית הדרום. בשדה דב שמע אותו אחד האלופים מדבר על הפסד או חורבן "הבית השלישי".[70][71][72]
לאחר שני ימי מלחמה נראה היה כי מצבה של מדינת ישראל הוא בכי רע. הצבא המצרי פתח במבצע באדר לחציית תעלת סואץ וניתק את מעוזי התעלה. מתקפת הנגד של 8 באוקטובר כנגד המצרים נכשלה. מאות טנקים ועשרות מטוסים אבדו בימי הלחימה הראשונים, ובצפון נערכו קרבות בלימה קשים, כאשר בשלבים מסוימים נפרץ הקו הישראלי, אך הסורים לא ניצלו את ההצלחה לפלישה לגליל.
בישיבת הממשלה שנערכה באותו יום, 8 באוקטובר 1973, זעזע דיין את הממשלה כשסיפק מידע על המצב לאשורו (וזאת בשעה שהתעמולה הרשמית דיברה על ניצחונות ועל אווירה של "נשבור להם את העצמות"). דיין הציע נסיגה לאזור שארם א שייח, והקמת קו "בשליש המערבי של סיני". מאוחר יותר, בישיבת "ועדת העורכים" של העיתונות דיווחו העיתונאים שנכחו בישיבה, שדיין נסך תחושה כללית של הלם ואובדן עשתונות, ובאופן כללי על "חורבן הבית השלישי".[73] דיין הודיע כי באותו ערב יופיע בטלוויזיה, וימסור את האמת לציבור. גולדה מאיר מנעה אותו מכך, ובמקומו הופיע האלוף אהרן יריב, שהעביר מסר מתון וזהיר.
8 באוקטובר נחשב כנקודת השפל החמורה ביותר שאליה הגיע דיין, ולאחריה הצליח להתעשת. הצעתו לנסיגה של הכוחות מהשליש המערבי של סיני לא התקבלה. רב-אלוף חיים בר-לב הצליח לייצב את המצב בחזית דרום (הוא גויס לסייע, לאחר שכבר שימש בתפקיד שר המסחר והתעשייה, ונתמנה למפקד חזית הדרום, מעל ראשו של שמואל גונן (גורודיש) שלא הצליח לכפוף למרותו את מפקדי האוגדות ובכך איבד שליטה על החזית), ובצפון הצליח צה"ל לבלום את המתקפה הסורית, ואף להעביר את הלחימה לשטח סוריה. בקרב השריון ב-14 באוקטובר הצליח צה"ל לשבור את התקפת השריון המצרי, ובלילה שבין 15 באוקטובר ו-16 באוקטובר פתח צה"ל במבצע אבירי לב שבמסגרתו חצתה אוגדה 143 בפיקודו של אריאל שרון את התעלה. הפסקת האש ב-24 באוקטובר סיימה למעשה את המלחמה.
על תפקודו של דיין במהלך אירועים אלו כתב חיים הרצוג:
- "הלם המלחמה גרם למשהו שיפקע בתוך תוכו של דיין. ההתקפה הערבית הראשונה והצלחתה הראשונית שיקעו אותו בפסימיות עמוקה, אשר העכירה את שיקוליו והערכותיו. הוא בילה זמן רב בחזית, הרחק ממרכז העצבים, תוך שהוא מפיץ את אווירת הפסימיות סביבו, ומשיא עצות, אשר לו נתקבלו היו מותירות את ישראל ללא אותם הקלפים שהתגלו ככה יקרים לעת המשא ומתן על הפרדת הכוחות".[74]
לעומתו, כתב אברהם אדן על מסקנותיו של דיין ב-8 באוקטובר בערב:
- "דיין ניחן בעין בוחנת וראייה מפוכחת. המלחמה טפחה על הנחות ואמיתות רבות שקיבל מן הפיקוד הבכיר של צה"ל. דיין החל מסתייג מהערכות המטכ"ל. בניגוד לציפיות אין חיל האוויר מתגבר על המערכת הנגד מטוסית; בניגוד לציפיות אין השריון מכשיל את הצליחה. בניגוד לתחושתו שמוקדם לתקוף נגד בתעלה, נתבדו ציפיות המפקדים להצלחת מתקפת 8 באוקטובר. כתוצאה מכך התפתחה בדיין ראייה פסימית יותר מזו של המטכ"ל. הוא חש כי המלחמה תהיה קשה וממושכת וכי יש להתארגן לקראת מלחמה כזו".[75]
לעומת דיין, גילו אחרים כדוד אלעזר, חיים בר-לב ואריאל שרון חוסן נפשי ונחישות, שהיה בה כדי לסייע לכוחות הלוחמים להחזיק מעמד אל מול המתקפה הכבדה, ולסיים את המלחמה כאשר צה"ל מצוי בשטחן של סוריה ומצרים, והארמייה השלישית המצרית מכותרת בסיני ונתונה בסכנת מוות מצמא.
ועדת אגרנט
לאחר המלחמה המשיך דיין לשמש כשר הביטחון, ואף ניהל את המשא ומתן על הסדרי הביניים עם מצרים ועם סוריה. הבחירות לכנסת השמינית, אשר נדחו בשל המלחמה, התקיימו ביומה האחרון של שנת 1973. המערך זכה ב-51 מנדטים, וגולדה מאיר החלה במלאכת הרכבת הממשלה. מלאכה זו נמשכה למעלה מחודשיים, לא מעט בשל העובדה כי רבים מן השרים לא היו מוכנים לכהן בממשלה שבה משמש דיין בתפקיד שר הביטחון. דיין הודיע על פרישתו מן התפקיד, אך "לאחר הפצרות גולדה" שב וקיבל את התפקיד לידיו. בכנס סגל הפיקוד העליון, שנערך בפברואר 1974, בבסיס חיל האוויר חצור להפקת לקחים ממלחמת יום הכיפורים, עלה אל"ם גדעון מחניימי על הבמה ונוכח ראש הממשלה גולדה מאיר ודרש במפגיע משר הביטחון משה דיין להתפטר בשל מחדליו טרם המלחמה ובמהלכה באומרו – "אם זו הגרסה שלך, אין לי אמון בך".[76] מחניימי התבקש לא להגיע ליומו השני של הכנס, בעקבות דרישת דיין, וקידומו הצבאי נבלם. הממשלה החדשה הושבעה ב-10 במרץ 1974.
ב-1 באפריל 1974 הוגש לממשלה דו"ח הביניים של ועדת אגרנט שמונתה לחקור את אירועי מלחמת יום הכיפורים. הוועדה המליצה על הפסקת כהונתו של דוד אלעזר כרמטכ"ל, וקבעה קביעות קשות ביותר באשר למערך המודיעין, ולראשו אלי זעירא, וכן באשר לאלוף שמואל גונן. באשר לדיין קבעה הוועדה כי הוא אינו נושא באחריות אישית, שכן נשמע לעצת הדרג הצבאי, ולא הייתה עליו חובה לגבש דעה משלו, העומדת בסתירה להערכות גורמי הצבא.
ההחלטה להסיר את האחריות מעל כתפי הדרג המדיני התקבלה בתדהמה ובהלם. רבים קראו להתפטרותם המיידית של גולדה ושל דיין. נראה היה לציבור כי אלעזר משמש כשעיר לעזאזל של הדרג המדיני, וכי הוא נושא לבדו כמעט באחריות לה צריכים להיות שותפים רבים יותר. הפגנות רבות מול הכנסת ביטאו את מחאתו וזעמו של הציבור. עוד בפברואר 1974 פצח קצין מילואים בשם מוטי אשכנזי בשביתת רעב אל מול משרד ראש הממשלה בדרישה להדיח את דיין. אל דגלו של אשכנזי, ושל קצין נוסף, אסא קדמוני, הצטרפו אלפים.
לאחר פרסום הדו"ח לא הייתה יכולה עוד גולדה מאיר לשאת בלחץ הציבורי, והודיעה על התפטרותה. לאחר שיח ושיג פוליטי הוחלט כי את תפקיד ראש הממשלה יקבל יצחק רבין. אך בכך לא היה די. הלחץ על דיין להתפטר ולא לשמש בתפקיד בממשלת רבין היה כבד. שרי אחדות העבודה, יגאל אלון וישראל גלילי, הודיעו כי לא ימשיכו לשבת בממשלה אם ימשיך דיין לשבת בה. על דיין הופעל לחץ שלא להתייצב לישיבות הממשלה, על אף שהמדובר בממשלת מעבר, אשר על פי החוק לא ניתן להתפטר ממנה. משהוצגה הממשלה החדשה בראשותו של רבין, ב-3 ביוני 1974, נעדר שמו של דיין מרשימת השרים, לראשונה מאז 1967.
בשנת 1976 התמנה לעורך עיתון יומי חדש בשם "היום הזה" שהוקם על ידי מספר אנשי עסקים בהם אליעזר ז'ורבין. העיתון הופיע כשלושה חודשים בלבד בטרם נסגר.[77]
כשר החוץ בממשלת בגין (1977–1979)
לפני הבחירות לכנסת התשיעית, שהתקיימו במאי 1977, היה דיין למועמד מבוקש ומחוזר על ידי שתי המפלגות הגדולות. דיין דרש ממפלגתו הצהרה שלפני נסיגה ביהודה ושומרון יתקיימו בחירות חוזרות לכנסת סביב הסוגיה.[78] ראש הממשלה, יצחק רבין, לא הסכים להתחייב לכך, אך המפלגה עשתה מאמצים למנוע את פרישתו,[79] ולבסוף גובשה פשרה ודיין הסכים להיכלל ברשימת המערך.[80] מנחם בגין היה מעוניין בדיין, אשר עדיין שמר על הילה של מדינאי בכיר, ואדם המקובל במסדרונות השלטון בוושינגטון, על מנת למתן את התדמית הקיצונית שרדפה אותו עוד מימי דוד בן-גוריון. דיין עמד במשא ומתן עם בגין, אשר התפוצץ בגלל סירובו של בגין לדרישתו להצהיר כי כל עוד עומדת ישראל במשא ומתן עם ארצות ערב על הסכמי שלום, לא תוחל הריבונות הישראלית על השטחים או על חלק מהם. דיין התמודד לבחירות אלו מטעם המערך (השני) ונבחר לכנסת.
לאחר ניצחון הליכוד בבחירות הסכים בגין לתנאיו של דיין, בשינוי סמנטי קל (את המילה "כל עוד" החליפה המילה "בעוד"). דיין הצטרף לממשלתו של בגין בתפקיד שר החוץ. החלטה זו עוררה חמת זעם וסערה, ושמעון פרס דרש כי דיין יחזיר למפלגת העבודה את המנדט שלקח עמו. דיין לא הסכים לכך, והפך ל"סיעת יחיד".[81] את נאום ההשבעה של דיין כשר החוץ ליוו צעקות בוז רמות וקריאות ביניים. דיין הואשם על ידי חבריו באופורטוניזם והמעבר שלו, כמי שבמשך כל חייו השתייך לתנועת העבודה, אל שורות הליכוד, נחשב על ידי תומכי המערך כחציית קווים בלתי נסלחת.
בפגישה סודית שנערכה במרוקו, שאליה הגיע דיין מצרפת במטוסו הפרטי של המלך חסן השני כשהוא לבוש בפאה נוכרית וחבוש במשקפי שמש במקום הרטייה המפורסמת, הפגיש מלך מרוקו את דיין, ב-16 בספטמבר 1977, עם ד"ר חסן תוהאמי, שליחו ויועצו האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת (ששימש רשמית בתפקיד סגן ראש ממשלת מצרים). פגישה זו הייתה בבחינת פריצת דרך מדינית, שהובילה למגעים ישירים בין ישראל ומצרים, ששיאם בביקורו ההיסטורי של סאדאת במדינת ישראל. תוהאמי העביר דרך דיין לבגין את תביעת סאדאת כי תינתן לו "מילה של כבוד" כי ישראל תיסוג מן השטחים, ובתמורה לכך ינוהל משא ומתן לשלום. לבסוף ביקר סאדאת בירושלים מבלי שהובטח לו במפורש דבר מראש.
במהלך ביקורו ההיסטורי של סאדאת בירושלים, ב-19 בנובמבר 1977, נפגשו לראשונה שני מנהיגים אלו, שהנהיגו את ארצותיהם במלחמת יום הכיפורים. הביקור היה טקסי ברובו, וכלל נאומים נמלצים של שני הצדדים. הדרך אל השלום הייתה עדיין ארוכה. דיין מעיד כי יחסו של סאדאת אליו היה קורקטי, בניגוד ליחס החם שהפגין לאחרים, כגון עזר ויצמן.
המשא ומתן נמשך כשנה ונקלע למבוי סתום. בעקבות מעורבותו הפעילה של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר הוסכם כי ייערך בראשותו מפגש בקמפ דייוויד, שאליו יוזמנו בגין וסאדאת, משלחות של שתי הארצות ומתווכים אמריקנים. בשיחות קמפ דייוויד היה תפקידו של דיין תפקיד של יועץ בכיר, והוא העניק מניסיונו לבגין. בקמפ דייוויד הסכים בגין לניסוחים שלהם התנגד במשך שנים. לא רק הנסיגה עד למטר האחרון מחצי האי סיני תמורת שלום, שכנגדה התריע במהלך שנות ישיבתו באופוזיציה, אלא גם הסכמה לדיון ב"זכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני וצרכיו הצודקים". לדיין היה חלק ניכר בריכוך זה.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים נתגלעו בין דיין ובגין חילוקי דעות משמעותיים באשר ליישום ההסכם, והמשא ומתן על האוטונומיה. דיין התנגד למדינה פלסטינית, אך סבר כי יש להעניק לפלסטינים אוטונומיה נרחבת, ולא להחיל עליה את הריבונות הישראלית. פירושו של בגין לרעיון האוטונומיה היה כי זו תחול במסגרת ריבונות ישראלית. דיין חפץ להתקדם במשא ומתן ולהשיג בו הישגים, בעוד שבגין, לדעתו של דיין, חפץ למסמס את המשא ומתן, בסברו כי העניינים אינם צריכים להגיע לידי הכרעה כל עוד האינטרס המצרי מחייב שקט ושיתוף פעולה, בתקופה שבה על ישראל למלא אחר התחייבויותיה הטריטוריאליות לנסיגה מסיני, תקופה בת שלוש שנים. חילוקי דעות אלו, אשר הביאו בתחילה להצבתו של ד"ר יוסף בורג בראש הצוות הישראלי לשיחות האוטונומיה (כאשר האדם הטבעי לשמש בתפקיד זה היה שר החוץ, דיין), הביאו לפרישתו של דיין מממשלת בגין ב-23 באוקטובר 1979. את ספרו "הלנצח תאכל חרב" פותח דיין בהערה שלפיה נשם בגין לרווחה לאחר התפטרותו.
ימיו האחרונים ומותו (1979–1981)
כאשר פרש דיין מממשלת בגין, היה כבר בסוף ימיו. מחלת סרטן המעי הגס קיננה בגופו. המחלה התגלתה בחודש יוני 1979, ולאחר ניתוח קשה שב דיין לעבודתו. אל הבחירות לכנסת העשירית, שהתקיימו בסוף יוני 1981, רץ בראש "תל"ם" (תנועה להתחדשות ממלכתית), רשימה עצמאית שזכתה בשני מנדטים, עבורו ועבור חבר הכנסת מרדכי בן-פורת.
ב-6 באוקטובר 1981, יום השנה השמיני למלחמת יום הכיפורים, נרצח אנואר סאדאת. לאחר הרצח התראיין דיין לערוץ הראשון וסיפר על סאדאת. זו הייתה הופעתו האחרונה בטלוויזיה.[82]
ב-15 באוקטובר חש כאבים חזקים בחזה ואושפז בטיפול נמרץ במרכז הרפואי שיבא. מאוחר יותר התברר שהיה זה התקף לב. למחרת, ליל שבת, חול המועד סוכות ה'תשמ"ב, 16 באוקטובר 1981, נפטר דיין בשעה 20:00.[82][83] על פי בקשתו נטמן בטקס צנוע בבית העלמין בנהלל, כאשר קברו משקיף על נופו של עמק יזרעאל, שבו גדל. במקומו נכנס לכנסת בן דודו, חבר הכנסת יגאל הורביץ.
לאחר מותו, לצד שבחים רבים, העיתונים הישראלים השמיעו ביקורות מסתייגות, תוקפניות וארסיות. חיצי הביקורת העיתונאיים המושחזים שננעצו בדיין הפכו את סיקור מותו לאירוע תקשורתי מורכב וטעון. מחד גיסא, הוא הוצג כ"זאב בודד" ו"סוס-פרא" אשר ירד מן הבמה הציבורית מבודד, מתוסכל וחולה. מצד שני, לא נשכחה תרומתו ודימויו הציבורי כחלוץ, כ"צבר" קלאסי, כאסטרטג צבאי אימתני ומזהיר וכמדינאי יצירתי ומבריק שלקח חלק בחתימת הסכם השלום עם מצרים.[84]
זכרו של דיין מונצח במקומות רבים במדינת ישראל. רחובות ראשיים בערים הגדולות נושאים את שמו, כמו גם המרכז ללימודי המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב ומתחם המכללות הצבאיות ("מחנה דיין") בגלילות.
אישיותו וחייו הפרטיים
על אף שהגדיר עצמו כאתאיסט,[85] דיין חש זיקה אל התנ"ך, ואף כתב ספר בשם "לחיות עם התנ"ך". בשנת 1952 נתפס לתחביב הארכאולוגיה, לאחר שמצא באקראי בתל א-צפי כדים עתיקים שנחשפו לאחר שיטפון.[86] הוא ביצע, בעודו במדים, חפירות ארכאולוגיות בלתי חוקיות, ואף עמד בקשר עם שבטי הבדואים, והיה רוכש מהם עתיקות. תחביב זה הביא כמעט למותו, כאשר במרץ 1968 התמוטטה חפירה ארכאולוגית בגבול חולון-אזור בעת ששהה בה,[87] והוא נקבר תחתיה אך ניצל ממוות. יעקב פרי, לימים ראש השב"כ, חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל, ואז רכז שטח צעיר, מספר בספרו "הבא להורגך" כי דיין השתמש באנשי שב"כ בעת שיצא לחפור באופן לא חוקי אתר ארכאולוגי בשטחים. אהבתו לחפצי ארכאולוגיה הייתה כה מפורסמת עד כי אנשים הקרובים אליו נהגו לצאת ולחפש בשבילו עתיקות.[88]
ביקורת רבה הוטחה בו בשל העובדה שאת ממצאיו שמר לרוב לעצמו, ולמעשה היה שודד עתיקות. כנגד דיין הוגשו תלונות רבות על הפרות חוק אלו, שלא טופלו. בעקבות תלונה שהוגשה נגדו בתחילת 1965 זומן דיין לגביית עדות בתחנת המשטרה, אך הוא הגיע להסדר עם ראשי אגף העתיקות והמוזיאונים, שבו הבטיח שלא יפר את פקודת העתיקות (שהייתה הבסיס לחוק העתיקות שנחקק ב-1978), והסדר זה מנע את העמדתו לדין.[89] דיין התייחס לטענות כנגדו בבוז, וגישתו הייתה כי הוא מוכן תמיד להסיר את חסינותו ולעמוד למשפט. רחל דיין, אשתו השלישית, ירשה ממנו את האוסף הארכאולוגי שלקח לעצמו בפעילות של שוד עתיקות, ומכרה למוזיאון ישראל תמורת מיליון דולר.[90][91]
טענות לגבי זלזולו של דיין בחוק נשמעו גם בתחומים אחרים. אורי אבנרי, עורך "העולם הזה" טען כי בעקבות ביקורת שפרסם בשנת 1953 על משה דיין, שלח זה חיילים ששברו את ידיו באמצעות טוריה.[92]
נשותיו
בשנת 1934 דיין פגש בבית הספר החקלאי ברות שוורץ, והשניים נישאו ב-12 ביולי 1935. לאחר סיום לימודיו בבית הספר המשיך בעבודת האדמה במסגרת קבוצה חקלאית של בני נהלל שנקראה "שמרון".
לפני נישואיו עם רות, נישא דיין בנישואים פיקטיביים לווילהמינה (מימי). מימי הייתה חברה של רות ולמדה איתה בבית הספר החקלאי בנהלל. תוקף האשרה של מימי עמד לפקוע והיה חשש ששלטונות המנדט יגרשו אותה חזרה לגרמניה. טקס הנישואין נערך בנהלל אצל הרב המקומי. כאשר תכננו רות ומשה להינשא, הסתבר כי עליו להתגרש ממימי, וכך היה.[93]
משנת 1957 רחל דיין הייתה לאשתו השנייה, לאחר שהתגרש מרות דיין לאחר 37 שנות נישואין. רחל נותרה לצדו בשנותיו האחרונות עד מותו. רחל נפטרה ב-22 במרץ 2021 בגיל 94.[94]
סבוכים היו גם יחסיו של דיין עם בני משפחתו הקרובים - ילדיו יעל, אודי ואסי. יעל תיעדה את מערכת היחסים הסבוכים במשפחה בספרה "אבי, בתו". העיתונות התעניינה תמיד בנעשה במשפחה זו. בריאיון למוסף של "ידיעות אחרונות" התייחס אסי דיין לתופעה זו: "אבי, בתו, אמי, בתה, אחותו, אחיה, אבי. תמיד עם הפנים למשפחה". העיתונות לא החסירה דבר מן הנעשה במשפחה: הסכסוכים לאחר פתיחת צוואתו של דיין, התמכרותו לסמים של אסי, והקריירה הפוליטית של יעל. כיום אף בן הדור השלישי למשפחה זו, ליאור דיין, עיתונאי וסופר, משמש מוקד להתעניינות ציבורית. בני משפחה מפורסמים נוספים הם עזר ויצמן שהיה נשוי לראומה, אחותה של רות דיין; שר האוצר לשעבר, יגאל הורביץ, שהיה בן דודו של דיין; חבר הכנסת ומזכיר תנועת המושבים לשעבר, עמוס הדר (אחיו של יגאל הורביץ); ואחייניו של דיין המשורר יהונתן גפן בנה של אביבה אחותו של משה (אביהם של שירה גפן והזמר אביב גפן), האלוף במילואים עוזי דיין והעיתונאי סער דיין, בנו של אודי.
ענף נוסף של המשפחה (אחי סבו של דיין) היגר לארגנטינה ומשם הקשר המשפחתי עם אילנה דיין (מגישת תוכנית התחקירים עובדה בקשת 12), דני דיין (יו"ר יד ושם) ועוד.
ספריו
- יומן מערכת סיני, הוצאת "עם הספר", תל אביב, 1965
- מפה חדשה יחסים אחרים, הוצאת שקמונה, 1969
- אבני דרך, אוטוביוגרפיה, הוצאת עידנים, ירושלים, 1976
- יומן וייטנאם. 1978
- לחיות עם התנ"ך, הוצאת עידנים, ירושלים, 1978
- הלנצח תאכל חרב: שיחות השלום - רשמים אישיים, ספרי ידיעות אחרונות, הוצאת עידנים, (1981)
- משה דיין על תהליך השלום ועתידה של ישראל: דברים בכנסי הבמה לברורים מדיניים וחברתים, ערך והקדים: נתן ינאי, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשמ"ח, 1988, (299 עמודים).
34 שנים לאחר מותו של דיין יצא לאור ספר מכתבים בעריכת מרדכי נאור (הוצאת ידיעות אחרונות, 2016), ובו מכתבים שכתב דיין במשך 37 שנים (1934–1971) לאשתו רות.
עץ משפחת דיין
| הרב פינחס דיין | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דב קלימקר | הרב אברהם דיין | אליהו דיין | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| צבי שוורץ | רחל שוורץ | דבורה דיין | שמואל דיין (ח"כ) | בלה (ויונה) הורביץ | אריה דיין | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ראומה ויצמן בעלה: עזר ויצמן (נשיא המדינה) | רות דיין | משה דיין (רמטכ"ל ושר חוץ וביטחון) | אביבה (וישראל) גפן | זוהר דיין (לוחם הבריגדה) | יגאל הורביץ (שר אוצר) | עמוס הדר (ח"כ) | מרדכי דיין | משה דיין (שגריר) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| דב שיאון (דובר צה"ל) | יעל דיין (ח"כ) | אודי דיין (פסל) | עוזי דיין (סגן הרמטכ"ל וח"כ) | אב: יגאל תלמי תמר דיין | אילנה דיין (עיתונאית) | דני דיין (יו״ר הנהלת יד ושם) | |||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| סב: יעקב שריד אב: יוסי שריד | קרוליין לנגפורד | אסי דיין (במאי, וסופר) | מוקי בצר (אלוף-משנה) | נורית גפן בצר (מאיירת) | נורית גפן | יהונתן גפן (משורר ועיתונאי) | אווה חדד | ענת בן ארי | צפריר בן ארי | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
| ישי שריד (עו"ד וסופר) | רחלי שריד (רופאה) | ליאור דיין (סופר, עיתונאי) | שאול בצר (במאי, תסריטאי וסופר) | אביב גפן (מוזיקאי) | שירה גפן (שחקנית וסופרת) | אתגר קרת (סופר ותסריטאי) | גון בן ארי (סופר, תסריטאי ובמאי) | ||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
- באילן יוחסין זה מופיעים רק אישים שזכו לפרסום וחוליה המקשרת בין דורות ואבות המשפחה.
לקריאה נוספת
- הדיונים לקראת מינוי משה דיין לרמטכ"ל – נובמבר–דצמבר 1953 – רקע, מהלכים ולקחים – זכי שלום / אתר מחלקת היסטוריה.
- אריה חשביה, עין אחת למארס: משה דיין: קורות חייו, הוצאת אחיאסף, 1959. (הספר בקטלוג ULI)
- הדסה מור, דרכים לוהטות, הוצאת קוץ, 1963. (הספר בקטלוג ULI)
- יהודה הראל, הלוחם: חייו ועלילותיו של משה דיין, הוצאת מוקד, 1968. (הספר בקטלוג ULI)
- יהודה הראל, המצביא והמדינאי: משה דיין, הוצאת מוקד, 1968. (הספר בקטלוג ULI)
- פנחס יורמן (עורך), משה דיין – דיוקן, הוצאת מסדה, 1969. אלבום תצלומים בצירוף מובאות מדברי דיין ודברי לוואי מאת העורך. הופיע גם באנגלית (1968) ובפורטוגזית (1969). (הספר בקטלוג ULI)
- שבתי טבת, משה דיין, הוצאת שוקן, 1971. (הספר בקטלוג ULI) ספר זה תורגם לאנגלית על ידי דוד זינדר: Moshe Dayan, The Soldier, the Man, the Legend by Shabtai Tevet, Widenfeld & Nicholson, 1971 (הספר בקטלוג ULI)
- חיים הרצוג, מלחמת יום הדין, הוצאת עידנים, 1975. (הספר בקטלוג ULI)
- זאב שיף, איתן הבר, אריה חשביה, לקסיקון לביטחון ישראל, זמורה, ביתן, מודן הוצאה לאור, 1976, עמוד 133–137. (הספר בקטלוג ULI)
- יעקב ארז, אילן כפיר, שיחות עם משה דיין, הוצאת מעריב, 1981. (הספר בקטלוג ULI)
- אבנר פלק, משה דיין האיש והאגדה: ביוגרפיה פסיכואנאליטית, הוצאת כנה, 1985. (הספר בקטלוג ULI)
- יעל דיין, אבי, בתו, מאנגלית: יעל דיין, ז'אנה גור, הוצאת עידנים, 1986. (הספר בקטלוג ULI)
- אריה בראון, משה דיין במלחמת יום הכיפורים, הוצאת עידנים, 1992. (הספר בקטלוג ULI)
- אהוד בן עזר, אומץ: סיפורו של משה דיין, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1997. (הספר בקטלוג ULI)
- תום שגב, 1967 – והארץ שינתה את פניה, כתר הוצאה לאור, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
- מרדכי בר-און, משה דיין: קורות חייו 1981-1915, הוצאת עם עובד, 2014.[95] (הספר בקטלוג ULI)
- נאורה ברנח-מטלון, מקום טוב בצד, הוצאת כותרים, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
- רמי טל, "משה דיין – חשבון נפש", המוסף לחג של ידיעות אחרונות, 27.4.1997.
- נתן ינאי, משה דיין – דרכו כאיש פוליטי, טפר – הוצאה לאור, 2022. (הספר בקטלוג ULI)
- איתן שמיר, משה דיין: התפתחותו של אסטרטג, הוצאת מערכות ומודן, 2023.
- גיא אביעד, הרמטכ"לים - ראשי המטה הכללי של צה"ל בשנים 1948–1963, הוצאת מודן, 2021.
- Martin van Creveld, Moshe Dayan, Weidenfeld & Nicolson, 2004. (הספר בקטלוג ULI)
- Mordechai Bar-On, Moshe Dayan: Israel's Controversial Hero, Yale University Press, 2012. (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: משה דיין |
 טקסט בוויקיטקסט: נאום נחל עוז (משה דיין) |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: משה דיין |
משה דיין, באתר הכנסת - משה דיין, באתר כנסת פתוחה
- משה דיין, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח מתוך אתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל, המחלקה לחינוך יהודי ציוני
- מידע על משה דיין בקטלוג הספרייה הלאומית
- מוטי גולני, דיין מוביל למלחמה: מקומו של הרמטכ"ל בהחלטת ממשלת ישראל לצאת למלחמה באוקטובר 1956, עיונים בתקומת ישראל 4, 1994, עמ' 117–135
- יחיעם ויץ, המהפכן, באתר הארץ, 11 באוקטובר 2006
- יחסי ישראל-מצרים – מאמרים, ניתוחים, ומובאות, חומר רקע להרצאות אשר ניתנו בסימפוזיון על ידי ח"כ משה דיין, בעריכת: ד"ר דוד אלטמן
- עכשיו או לעולם לא: ביקורו הגורלי של נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר בישראל, מארס 1979 – בדרך להסכם שלום בין ישראל למצרים, באתר "ישראל - הסיפור המתועד" של ארכיון המדינה
- מתן חצרוני, כתב חדשות 2 באינטרנט, הדוח שכתב משה דיין נחשף: כך איבדתי את עיני בקרב, באתר מאקו, 7 ביולי 2013
אמיר אורן, דיין ערב מלחמת יום כיפור: גיוס מילואים הוא אקט מלחמה, יהיה סקנדל, באתר הארץ, 31 במרץ 2013- שלמה גזית, תעודה: סיור עם שר הביטחון בחזית סיני – 21 באוקטובר 1973, יסודות
- עדות משה דיין בוועדת אגרנט, באתר ארכיון צה"ל: 4 בפברואר 1974, 5 בפברואר 1974, 11 בפברואר 1974
- משה דיין, באתר "50 שנה למלחמת יום הכיפורים" של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
משה דיין, סרט תעודה של רוי דייוויס, בי-בי-סי 1981- משה דיין, סרט תעודה של פיטר פריישטדט 1987
- מרדכי נאור, דיוקנו של משה דיין כאמן צעיר, בבלוג "עונג שבת", 8 באוקטובר 2015
- משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 63-62, יולי 1950, עמ' 34–40.
- שי קלפר, מנהיגות המג"ד בשדה הקרב בעבר, בהווה ובעתיד (אורכב 27.09.2013 בארכיון Wayback Machine), מערכות 434, דצמבר 2010, עמ' 26–37
- אורי מילשטיין, מהילדות לבגרות: משה דיין, התיק המלא נפתח, באתר מעריב אונליין, 2 ביוני 2017
- אורי מילשטיין, שלב התהילה: משה דיין, התיק המלא נפתח, באתר מעריב אונליין, 3 ביוני 2017
- מהמדבר הפוליטי אל הג'ונגל: משה דיין בווייטנאם באתר הספרייה הלאומית
- אמיר אורן, פנקס בוחש, מגזין ליברל, 11 בפברואר 2021
- יזהר באר, "ערב מותו אמר לי דיין: אני רוצה לומר לך משהו על מחדל יום כיפור", באתר הארץ, 30 ביולי 2019
- אמיר אורן, דיין ואשכול: מחזה בפתקים - שיעור מאלף על הגנרל הכריזמטי ועל המנהיג האפרפר, מגזין ליברל, 12 בינואר 2021
- בעז זלמנוביץ, שוורים סרבנים ותככים בינלאומיים, 13 במרץ 2021
- משה דיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- משה דיין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- איתן שמיר, עקרונות הניהול על פי משה דיין, בין הקטבים, 28 ביוני 2021
- כתבי משה דיין בפרויקט בן-יהודה
תמר לוינסון, אוסף תמונות, דיין כפי שלא ראיתם מעולם, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, אוקטובר 2021
משה דיין (1915-1981), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ מספר מקורות נוקבים בתאריך 4 במאי 1915. עם זאת, התאריך המקובל על משפחת דיין, והחקוק על מצבתו של משה דיין, הוא 20 במאי.
- ^ Shabbatai Teveth, Moshe Dayan, The Soldier, the Man, the Legend, Boston: Houghton Mifflin, 1973, p. 1.
- ^ גדעון ברץ, באתר שירה עובדת
- ^ אהוד בן עזר, "אומץ: סיפורו של משה דיין, פרק 1: דגניה, ילד עצמאי" בפרויקט בן-יהודה
- ^ הראל, עמ' 25.
- ^ משה ברסקי - החלל הראשון של דגניה, באתר סיפורי דגניה א'
- ^ הראל, עמ' 21–22.
- ^ בר-און, עמ' 32.
- ^ הראל, עמ' 29.
- ^ הראל, עמ' 34.
- ^ הראל, עמ' 61.
- ^ כיצד משה דיין איבד את עינו
- ^ הראל, עמ' 67.
- ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 557.
- ^ Moshe Dayan, Moshe Dayan: Story of My Life, New York: Morrow, 1976, p. 80.
- ^ ח. אפרים, קצין דרוזי בשירות ישראל, דבר, 8 בדצמבר 1960
- ^ ליאור דיין, חמש שנים לפני מותה: רות דיין בשיחה נדירה עם הנכד ליאור, באתר מעריב אונליין, 5 בפברואר 2021
- ^ זכי שלום, הדיונים לקראת מינוי משה דיין לרמטכ"ל – נובמבר–דצמבר 1953 – רקע, מהלכים ולקחים, באתר צה"ל, 15 בנובמבר 2021
- ^ עפר שלח, מבית אלפא לנהלל, באתר nrg, 29 באפריל 2009.
- ^ אבני דרך, עמ' 60–71.
- ^ משה דיין, גדוד הקומנדו עולה על לוד, מערכות 63-62, יולי 1950, עמ' 34–40.
- ^ וירושוב - ספר יזכור, עמוד 418
- ^ שמואל דיין, נהלל בזמן המלחמה, דבר, 3 באוקטובר 1948.
- ^ Anita Shapira, Evelyn Abel, Yigal Allon, native son: a biography, University of Pennsylvania Press., page 283
- ^ טבת, עמ' 289–294
- ^ הראל, עמ' 101.
- ^ אהוד בן עזר, "אומץ: סיפורו של משה דיין, פרק 5: נפילת זוריק, גדוד הקומנדו במלחמת העצמאות" בפרויקט בן-יהודה
- ^ גיא ארליך, מי רצה שנשכח את מבצע יקב?, כל העיר, 23 בנובמבר 1990
- ^ בר-און, עמ' 73.
- ^ הראל, עמ' 121.
- ^ 31.0 31.1 פרסום רשימת המועמדים בעיתון הרשמי, באתר הספרייה הלאומית, י"ח טבת תש"ט; 19 בינואר 1949
- ^ עמית סגל, סיפורה של הפוליטיקה הישראלית, עמ' 52.
- ^ אהוד בן עזר, "אומץ: סיפורו של משה דיין, פרק 6: מפקד ירושלים" בפרויקט בן-יהודה
- ^ אלוף משה דיין נתמנה ראש אג"ם, חרות, 8 בדצמבר 1952
- ^ ג. רפאל ומ. דיין יצאו לדיוני או"ם, הארץ, 20 באוקטובר 1953
- ^ דגל הרמטכ"ל-לרב-אלוף מ. דיין, דבר, 7 בדצמבר 1953
- ^ ד. בן גוריון הגיש התפטרותו לנשיא, מעריב, 7 בדצמבר 1953
עפר שלח, "האומץ לנצח", תל אביב: ידיעות ספרים, 2015, עמודים 218–220. - ^ 38.0 38.1 בר-און, עמ' 99.
- ^ בעז גאון, גיבלי על "עסק הביש": דיין נתן את ההוראה, באתר nrg, 6 באוקטובר 2008
- ^ בר-און, עמ' 114.
- ^ גזירת דורנו: הרמטכ"ל משה דיין סופד לסגן רועי רוטברג, באתר nrg, 9 במאי 2011
- ^ דיין כתב בספרו יומן מערכת סיני, כי בפעולת קלקיליה הייתה סכנה קרובה של לחימת כוחות בריטים לצד הלגיון הירדני.
- ^ עמוס כרמל, אלוף הניצחון, הוצאת משכל 2009, עמ' 293
- ^ "למעשה השתבשו מהלכיה של חטיבה 10 לא במעט בגלל משה דיין, ונוהגו להנחית פקודות סותרות ונוגדות"; טבת, עמ' 464
- ^ מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ, משרד הביטחון – ההוצאה לאור 1997, עמ' 474
- ^ אבני דרך, עמ' 288
- ^ עמוס כרמל, אלוף הניצחון, עמ' 322–327
- ^ יומן מערכת סיני
- ^ למשל: מאיר פעיל בספר מלחמות ישראל: מבצע קדש, הוצאת מקסם 1998; מרדכי בר-און: דברים ביום עיון בנושא 'מבצע קדש', 19 באוקטובר 1988, מרכז ישראל גלילי באפעל, עמ' 18; ואחרים
- ^ מ. דיין מאשר בעקיפין שהתנגד לנסיגה מסיני, הבוקר, 2 בנובמבר 1958
- ^ הראל, עמ' 156.
- ^ הפיקוד – לידי לסקוב; ב. ג. מעריך הישגי דיין, דבר, 30 בינואר 1958; המשך
- ^ הראל, עמ' 161.
- ^ מ. דיין ור/א צבי צור הצטרפו לרשימת רפ"י, הבוקר, 6 בספטמבר 1965
- ^ ערן אלדר, הדרך ל-77': קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים, עם עובד, 2018, עמ' 61.
- ^ חזר מ. דיין, דבר, 3 בפברואר 1966
- ^ חן מלול, צילומים נדירים: כשמשה דיין חשף את היהירות האמריקאית בווייטנאם, באתר הארץ, 9 בפברואר 2017
- ^ אבן: דיין זכאי לנסוע לכל אשר ירצה - אך הנסיעה לדרום ווייטנאם היא "פגיעה בטעם הממלכתי", מעריב, 16 ביוני 1966
- ^ שמשון עופר, מ. דיין: אין אנו רוצים שחיילים זרים ילחמו למעננו, דבר, 4 ביוני 1967
- ^ "הזמן הפלסטיני", עמוד 76
- ^ שר הביטחון יצא את בית החולים וחזר לביתו, דבר, 11 באפריל 1968
- ^ דיין: "אני בעד שנלך לשיחות יארינג למרות גושי הקרח במים הקרים שבהם נצטרך לשחות", מעריב, 8 בנובמבר 1970
- ^ איתן שמיר, עקרונות הניהול על פי משה דיין, בין הקטבים, 28 ביוני 2020
- ^ משה דיין, "מפה חדשה, יחסים אחרים", הוצאת שקמונה, 1969, עמ' 109
- ^ עמיר שפירא, 'מסמך גלילי' אושר במזכירות העבודה, על המשמר, 4 בספטמבר 1973
- ^ מ. מייזלס, מזכירות מפלגת העבודה אישרה את 'מיסמך גלילי', ללא מתנגדים, מעריב, 4 בספטמבר 1973
- ^ שרה ליבוביץ-דר, מסע בעקבות אצולת הממון: שנות ה-70. מתעשרים מבר לב, באתר nrg, 29 באפריל 2009
- ^ עדות יואל בן פורת בפני ועדת אגרנט, עמ' 97–99
- ^ Arnan "Sini" Azaryahu, Woodrow Wilson International Center for Scholars
Avner Cohen, When Israel Stepped Back From the Brink, New York Times, October 3, 2013
רונן ברגמן, "לחץ אטומי", ידיעות אחרונות, 4 באוקטובר 2013 - ^ חנוך ברטוב, דדו - 48 שנה ועוד 20 יום, כרך שני, עמ' 63, 68.
- ^ לדברי נפתלי לאו-לביא (עם כלביא, עמ' 279), דוברו של דיין באותה תקופה, ביטוי זה השתרבב בטעות ממשפט עידוד שאמר למפקד חיל האוויר בני פלד שבנו הטייס נעלם עם מטוסו בימי המלחמה בסיני באומרו לו: "בני, הבית השלישי מונח על כתפיך", אחד העיתונאים דימה לשמוע "הבית השלישי", ומיד הוסיף פרשנות חופשית שלפיה ניבא דיין על חורבן הבית השלישי.
- ^ לדברי יגאל אלון ב-26 בנובמבר 1978, דיין דיווח בפניו לראש הממשלה ביום השני למלחמה על "סכנה לחורבן בית שלישי" (ראו: אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 429).
- ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת – ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "הולך לנו הבית השלישי", עמ' 81
- ^ אריה אבנרי, הדין של דיין, באתר News1 מחלקה ראשונה, 9 באוקטובר 2010
- ^ אברהם אדן, "על שתי גדות הסואץ", הוצאת עידנים, 1979, עמ' 128
- ^ עפר שלח, פרשת הרפז: הריח עוד עומד באוויר, באתר nrg, 6 בספטמבר 2011, "בכל רחבי הצבא לא נמצא אפילו צדיק אחד, שיגיד לאשכנזי ולברק מה שאמר אל"ם גדעון מחניימי למשה דיין אחרי יום הכיפורים: אם זו הגרסה שלך, אין לי אמון בך".
- ^ רפי מן, כמו בועת סבון, באתר העין השביעית, 7 במאי 2008
- ^ העבודה לדיין לא נפעל לפי אולטימטום, דבר, 27 במרץ 1977; המשך
- ^ מאמצים בעבודה לשינוי עמדתו של דיין, דבר, 29 במרץ 1977
- ^ א. כינרתי, דיין יופיע ברשימת המערך, דבר, 4 באפריל 1977
- ^ בר-און, עמ' 324.
- ^ 82.0 82.1 אהוד בן עזר, "אומץ: סיפורו של משה דיין, פרק 12: מותו" בפרויקט בן-יהודה
- ^ דיין יובא היום למנוחות בטקס ממלכתי בנהלל, דבר, 18 באוקטובר 1981, המשך
- ^ ברק בר-זוהר, מוות, זיכרון ומיתוס: סיקור מות מדינאים ואנשי רוח בעיתונות העברית 1904–1995, 2019
- ^ Tariq Ali, The Clash of Fundamentalisms: Crusades, Jihads and Modernity, London: Verso, 2003, p. 10.
- ^ אבי, בתו, עמ' 72–73. דיין מציינת שבעת שעמד להתמנות כאלוף פיקוד צפון יצא לציד יונים עם בנו אודי ושם נתקלו בכדים.
- ^ ירון דרוקמן, "באימא שלי, זה משה דיין! נפל עליו הר!", באתר ynet, 22 במרץ 2014
- ^ מקרה שכזה, שבו בתו יעל דיין וקצין צבא נוסף, יצאו לחפש חפצי עתיקות בעבורו, מצוין בספרה של יעל דיין על מלחמת ששת הימים.
- ^ דיין התחייב במשטרה בשנת 1965 לא להפר חוק העתיקות, דבר, 30 בדצמבר 1971
- ^ רן שפירא, מגילות משה דיין, באתר הארץ, 29 בספטמבר 2004
- ^ עופר אדרת, ירשה את אוסף הארכיאולוגיה הגנוב, ומכרה אותו במיליון דולר, באתר הארץ, 25 במרץ 2021
- ^ ענת באלינט, אבנרי: דיין שלח בריונים להכות אותי, באתר הארץ, 31 במאי 2006
- ^ רות דיין: "ואולי, סיפורה של רות דיין" עמ' 27-29
משה דיין, מכתבי אהבה, עמ' 37
עופר אדרת, לאן נעלמה אשתו הראשונה של משה דיין?, באתר הארץ, 31 במרץ 2021 - ^ הלכה לעולמה רחל דיין, אשתו השנייה של משה דיין, באתר ynet, 2021-03-22
- ^ תום שגב, משה דיין, האיש שנמשך כל ימיו אל האש, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2014
39764958משה דיין
- רשימת חברי הכנסת
- ערכים מומלצים
- שרי החוץ בממשלות ישראל
- שרי ממשלת ישראל
- שרי הביטחון בממשלות ישראל
- שרי החקלאות בממשלות ישראל
- משה דיין
- אנשי משטרת היישובים העבריים
- חברי הכנסת מטעם מפא"י
- חברי הכנסת מטעם רפ"י
- חברי הכנסת מטעם המערך עבודה-מפ"ם
- חברי הכנסת מטעם העבודה
- חברי הכנסת מטעם תנועה להתחדשות ממלכתית
- חברי הכנסת מטעם סיעות יחיד
- מחברי ספרי עיון ישראלים
- לוחמי ההגנה
- קצינים גדולים בלגיון הכבוד
- מעוטרי אות השירות המצוין
- מפקדי חטיבה 14
- מפקדי פיקוד הדרום
- מפקדי פיקוד הצפון
- משפחת דיין
- נכים ישראלים
- רטוריקנים ונואמים ישראלים
- ראשי אג"ם
- ראשי המטה הכללי
- צהלה: אישים
- צהלה: חברי הכנסת
- מורשעים בדין בפלשתינה (א"י)
- לוחמי פלגות הלילה המיוחדות
- המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
- חברי הכנסת הרביעית
- חברי הכנסת החמישית
- חברי הכנסת השישית
- חברי הכנסת השביעית
- חברי הכנסת השמינית
- חברי הכנסת התשיעית
- חברי הכנסת העשירית
- חברי כנסת שמתו במהלך כהונתם
- כותבי אוטוביוגרפיה ישראלים
- אישים הקבורים בבית הקברות בנהלל
- מפקדי חטיבת עציוני
- אישים שהונצחו על בולי ישראל
- אישים שעל שמם בסיסי צה"ל
- אישים שהונצחו על מדליות ישראל
- אנשי היישוב ילידי הארץ
- בוגרי התיכון החקלאי ויצו נהלל
- אנשי השנה של העולם הזה
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרים בממשלת ישראל
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי החוץ
- קציני צה"ל בכירים שכיהנו כשרי הביטחון
- חברי כנסת נכים
- אישים שעל שמם תחנות רכבת בישראל
- חברי הכנסת: אנשי צבא
- מפקדי חטיבות במלחמת העצמאות
- חברי המטה הכללי במלחמת העצמאות
- חברי המטה הכללי במלחמת סיני
- חיילי חיל השריון במלחמת העצמאות
- ישראלים שנולדו ב-1915
- ישראלים שנפטרו ב-1981