ברית מילה
בְּרִית מִילָה, או בקיצור בְּרִית, היא מצווה לפיה חובה למול כל זכר יהודי ביום השמיני ללידתו, על ידי חיתוך וסילוק העורלה.[1] ברית המילה היא גם חלק מהותי בתהליך הגיור של זכר, לרבות עבד כנעני. אדם שלא נימול נקרא במקרא ערל[2] ודינו של יהודי שלא נימול במזיד הוא כרת. מצוות המילה ניתנה לאברהם אבינו, ונחשבת לאחת המצוות המרכזיות ביהדות. בשל חשיבותה מקובל לערכה בטקס חגיגי, ונחשבת לאירוע מכונן בחיי היהודי.
מקור המצווה
ערך מורחב – ברית המילה
האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר ה' כורת ברית עם אברהם. לברית זו שני חלקים, כאשר ה' מבטיח לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית עד בין אברהם וזרעו לה', וירושת כל ארץ כנען. אברהם מתחייב בברית זו למול עצמו (אברהם היה אז בן 99) ואת זרעו לדורות, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שצורף לברית זו הוא שינוי שמם המקורי של אברם ושרי לאברהם ושרה.
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל-אַבְרָם, וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּ-י הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד': וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹקִים, לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: וְלֹא-יִקָּרֵא עוֹד אֶת-שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם: לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹקים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל-אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹקים:
— בראשית, י"ז, א'-ח'
לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של ה' לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ומוצג עונש חמור על צאצאי אברהם שלא ימולו עצמם.
וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת-בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל-זָכָר: וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: וּבֶן-שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם: יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת-כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ: אֶת-בְּרִיתִי הֵפַר:
בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדת יצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי ברית הנכרתת תמשך מיצחק, ולא מישמעאל.
על אף שהמילה מוזכרת במקרא באופן מפורש כמצווה, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס, בדומה למצוות רבות אחרות.
מצוות המילה נזכרה שנית בפרשת תזריע שבספר ויקרא, בתוך פרשיית טומאת היולדת: ”וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ”[3].
המילה נזכרת גם בפרשת בא שבספר שמות, כתנאי מקדים להשתתפות באכילת קרבן הפסח: ”וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ”[4] .
פריעה
הפריעה היא חשיפת העטרה על ידי הסרת שכבת העור הדק שבין העטרה והעורלה, הדבוקה אל העורלה אצל ילודים ("inner preputial epithelium"). היא מוזכרת במשנה, אך אופן ביצועה לא נזכר במשנה או בתלמוד.
בתלמוד הובאו מספר מקורות מן הפסוקים לחובת הפריעה;
- ”הִמוֹל יִמוֹל” (בראשית, י"ז, י"ג) הִמוֹל - מילה, יִמוֹל -פריעה[5].
- ”בָּעֵת הַהִיא אָמַר יי' אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית” (יהושע, ה', ב') וְשׁוּב - פריעה[6].
במסכת יבמות מבואר כי לא נצטווה אברהם אבינו על הפריעה ”אמר רבה בר יצחק אמר רב לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו שנאמר (יהושע, ה', ב') בעת ההיא אמר ה' אל יהושע עשה לך חרבות צורים וגו'... מאי שוב... לפריעה” (יבמות ע"א ב'). מדברי הגמרא עולה כי הפריעה נתחדשה בזמן יהושע, דבר שסותר לכלל אלה המצוות... שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה
. בראשונים ישנן מספר דרכים ליישוב התמיהה. דעת התוספות[7] שהציווי על הפריעה ניתן כהלכה למשה מסיני והסמיכו יהושע על הפסוק, דעת הרשב"א[8] שהציווי ניתן למשה אולם החובה חלה רק מזמן יהושע. לעומתם דעת הרד"ק[9] שמימרא זו נדחתה כיון שהתיבה שנית נצרכת לרבות ציצין המעכבין, כך שלמסקנת הגמרא מצות הפריעה ניתנה לאברהם אבינו.
מצוות מילה
החייבים במצווה
המצוה מוטלת על כל זכר יהודי או עבד כנעני וכן על גר זכר בבואו להתגייר. לכתחלה מוטלת המצוה על האב. במקרה בו האב אינו יכול או מעוניין לקיים את המצוה, מוטלת המצוה על בית הדין כנציגי עם ישראל. ואם לא נימול עד הגיעו לגיל חיוב במצוות, מוטלת החובה על האדם עצמו[10].
במידה שאין סכנה המצדיקה את דחיית הברית, יש למול את התינוק ביום השמיני לחייו, אפילו בשבת וביום הכיפורים.
מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שלא מקיימן חייב בעונש כרת. המילה היא מצווה החלה על האב, כפי שמצוין בתלמוד הבבלי (מסכת קידושין כט, א): "האב חייב בבנו: למולו, לפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אישה וללמדו אומנות". במקום שאין האב, מוטלת חובת המילה על בית דין, וכשהילד מגיע לגיל מצוות ועדיין לא נימול, חייב הוא למול את עצמו.[11]
תינוק שנולד נימול, מחוייב ב"הטפת דם ברית", כלומר דיקור מינימלי של עור הפין החיצוני על מנת להטיף ממנו טיפת דם שמסמלת את הברית בין ה' לבין בני ישראל.
ישנם כאלה הפטורים ממצווה זו מחמת אונס, כגון מי שיש סכנה מוחשית במילתו (לדוגמה, מי שמתו אחיו מחמת מילה, דבר המצביע על בעיה גנטית המונעת קרישת דם).
בציווי שנאמר לאברהם נכלל כל בניו בהם ישמעאל ובני קטורה[12], אבל צאצאיו של ישמעאל לא נכללו בציווי, משום שהמילה ניתנה לזרעו של אברהם וישמעאל אינו בכלל זרעו של אברהם. לגבי צאצאי בני קטורה נחלקו הראשונים, לדעת הרמב"ם חייבים בני קטורה במילה, ולאחר שהתערבו במשך הדורות עם בני ישמעאל חייבים אף בני ישמעאל במילה מספק[13], ולדעת רש"י אף צאצאיהם של בני קטורה אינם מצווים על המילה[14]. לדעת הרא"ש צאצאיהם של ישמעאל ושל בני קטורה היו מחויבים במילה רק עד למתן תורה[15].
מהתלמוד[16] עולה שעל אף שאישה אינה כלולה בברית המילה, היא נחשבת למהולה. בספרות הבתר-תלמודית הובעו הנמקות שונות לרעיון הזה.[17]
זמן המצוה
זמן המצוה הוא ביום השמיני ללידת התינוק, למעט במקרה בו הוא חולה. בגמרא מובאת מחלוקת לגבי יוצא דופן[18] אם נימול ביום השמיני או אף קודם לכן, ולהלכה יש למולו ביום השמיני, אך מילתו אינה דוחה שבת. במקרה בו חלה התינוק, ישנה חלוקה בין מקרה של חולי מקומי באיבר אחד בו יש למול מיד לאחר ההחלמה, לבין מקרה של חולי בכל הגוף או חולי מסוכן שבו יש להמתין לאחר ההחלמה עוד שבע יממות מעת לעת[19].
זמן קיום המצוה הוא ביום דווקא ולא בלילה, ולכתחילה יש לבצעה קודם חצות היום מחמת הכלל זריזין מקדימין למצוות. במקרה שנדחתה הברית לאחר היום השמיני נחלקו התנאים האם צריך למולו דווקא ביום או שאפשר גם בלילה, ולהלכה גם במקרה זה יש למול רק ביום.
תינוק שמת קודם שנימול, מלים אותו קודם הקבורה, אף קודם היום השמיני ללידתו[20].
טעמי המצווה
רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.
רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שה' זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם.[21]
רבי סעדיה גאון כתב שהערלה היא סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון.[22] סמך לדברים אלו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא.[21]
גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלוקים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק א'): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוקי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".[23]
הרמב"ם
הרמב"ם מביא שני טעמים עיקריים. הראשון - חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפי היצר: ”לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו".[24]” הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה - ... - אות אחד גשמי שיקבצם".
בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם: ”ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעיתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש”[24]
והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת: ”יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות”[24]
ספר החינוך
מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:
- הטעם הראשון - מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.
- הטעם השני - מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת הערלה, שהיא מיותרת.
- הטעם השלישי: במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.
המהר"ל
המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של ה', אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו ה' את המילה ואת שאר המצוות.[25] והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי האיבר נקרא האדם 'איש' ומעלת ה- 'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד",[26] "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב".[27] ולפי זה עורלת האיבר מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר ה לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.[28]
חומרת המצוה
מצוות המילה היא אחת משתי מצוות העשה היחידות (בנוסף לקרבן פסח), שמי שנמנע מלקיימן חייב בעונש כרת[29]. אם זאת, עונש כרת מוטל רק על האדם עצמו אם לא נימול, ולא על אביו או בית הדין במקרה שלא קיימו את חובתם. ונחלקו הרמב"ם והראב"ד האם על כל יום של השתהות מתחייב בכרת או רק אם מת כשהוא ערל או לחלופין הביא את עצמו למצב בו לא יוכל למול לעולם[30]
המילה דוחה את השבת במקרה שחל בה היום השמיני ללידה, על אף איסור חובל בשבת. כמו כן דוחה המילה את הצרעת במקרה בו במקום המילה יש נגע על אף איסור קציצת הבהרת.
מעלות נוספות נזכרו בחז"ל אודות המילה, "שנכרתו עליה י"ג בריתות"[31], היינו ששלושה עשר פעמים נזכר בתורה לשון ברית אודות המילה. וכן "ששקולה כנגד כל המצוות"[32].
איסורי הערלות
- ערך מורחב – ערל
אדם שלא נימול מוגדר כערל ואסור באכילת בשר קרבנות ותרומה. אמנם לדעת רבינו תם[33] במקרה שלא נימול מחמת סכנה כגון מתו אחיו מחמת מילה, ייתכן שאינו נחשב כערל. בנוסף בקרבן פסח אדם שלא מל את בנו או עבדו מנוע מהקרבתו ואכילתו. הגמרא מסתפקת במקרה שעדיין לא הגיע זמן המילה, האם נחשב התינוק לערל ומונע את אביו מלאכול בקרבן פסח.
ברית המילה בהיסטוריה
הסרת הערלה נחשבת לניתוח העתיק ביותר בעולם, והיתה נפוצה בימי קדם, בשל סיבות רפואיות או דתיות, אצל המצרים, בפרט אצל חשובי הממלכה, הפרעונים והכהנים, וכן אצל הכנענים, ייתכן בעקבות מילת אנשי שכם וכן אצל שבטי ערב בתקופה הקדם איסלאמית[34]. בחז"ל נאמר כי אבות האנושות אדם שת ונח היו מהולים[35] ה' קבע את המילה, ובייחוד פריעה, למצוה שתשמש אות ברית בינו לעם ישראל. במהלך ההיסטוריה היהודית הפכה ברית המילה לאחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות. בהלכה נקבע, כי גם גויים הנוהגים למול, דינם כערלים בדיני היהדות[36].
במקרא
נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:
- פרשת מעשה שכם ודינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת לנסות ולהצטרף למשפחתו של יעקב (ספר בראשית ל"ד).
- מילת בנו של משה בידי צפורה במלון (ספר שמות ד').
- מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (ספר יהושע ה').
במדרש רבה מסופר שיוסף ציוה על המצרים למול[37]. לאחר מות יוסף החלו ישראל להתערב בין המצרים ולהפר את ברית המילה, מלבד שבט לוי ששמר עליה[38].
המנהג היהודי בספרות היוונית-רומית
סופרים יוונים ורומאיים מתיחסים בכתביהם, למנהג המילה אצל היהודים. הרודוטוס מתאר את מנהג המילה כמנהג שמקורו אצל המצרים. לדבריו, מהם למדו הפיניקים והסורים היושבים בפלשתינה[39]. לדעת יוסף בן מתתיהו כוונתו היא ליהודים, שהם היחידים בין יושבי הארץ הנוהגים במילה[40]. ההיסטוריון היווני דיודורוס סיקולוס מביא את טענת המצרים, שהיהודים שהיגרו מארצם, למדו את מנהג המילה מהם[41]. בדורות מאוחרים כבר נחשבה המילה כסימן זיהוי בלעדי ליהודים. המשורר הרומאי הורטיוס התייחס ליום השבת של "היהודים הנימולים".[42]
הסופר המצרי-יווני אפיון לעג ליהודים על כך שהם מלים את עורלתם. בתגובה לכך השיב יוסף בן מתתיהו, שכל הכהנים המצרים נימולים, ובכך פסל אפיון את היהודים במומי המצרים, ובעצם קטרג על המצרים עצמם, שהרי לא רק שהם מחזיקים במנהג הזה, אלא גם לִמְדו אותו עמים אחרים, כפי שסיפר הרודוטוס.[43] ההיסטוריון היווני טימגנס תיאר את הליך הגיור שכפה המלך החשמונאי אריסטובולוס הראשון על היטורים שכלל ברית מילה[44]. אריסטובולוס ומדיניותו מוצגים על ידי טימגנס באור חיובי, ללא שום נימה עוינת, ונראה כי מבחינתו מילה נחשבת יהודית באופן מובהק, והייתה האמצעי המכריע והטבעי לגמרי להטמעת בני עם לא יהודי בתוך העם היהודי.[45]. משוררים וסאטיריקנים רומאיים, מן התקופה הקדם נוצרית, כמו פטרוניוס, יונבאליס, מרטיאליס, פרסיוס ורוטיליוס נמטיאנוס, התלוצצו בגסות על המילה כמאפיין הספציפי של היהודים[46] ושל הגרים הנילווים אליהם[47] [48] והביעו את סלידתם ממנה. ההיסטוריון טקיטוס טען שהיהודים נוהגים לבצע את המילה כדי שתהיה להם "סימן להבדילם מאחרים"[49]. בביוגרפיה של קיסרי רומא היסטוריה אוגוסטה נטען (לגבי מרד בר כוכבא) כי ההתעוררות למרד מצד היהודים באה עקב האיסור על ברית המילה[50]. בתיאורי הסופרים הרומאים קיימת עדות למנהג המילה, שאומץ על ידי רבים באימפריה. דבר שנמצאו לו עדויות, להבדיל, גם בדברי חז"ל אודות אנטונינוס קטיעה בר שלום ועוד.
משיכת הערלה
בתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו. לפי המסורת היוונית נערכו משחקי הספורט בעירום, וגם החינוך הספורטיבי בגימנסיון בוצע בעירום, ולכן יכול היה כל אדם להבחין על נקלה בהבדל בין נימולים לערלים. השתתפות בחינוך הספורטיבי בגמנסיון ובאפביון הייתה חלק בלתי נפרד מאזרחות בפוליס ההלניסטית - אזרחות שהעניקה לבעליה יתרונות רבים. משום כך, הפכה המילה חסם בפני יהודים שביקשו להתקבל כאזרחים בפוליס.
יהודים רבים ביקשו, לפיכך, למשוך את עורלתם מטה, כדי לטשטש את המילה ולהקל על התקבלותם בחברה ההלניסטית. בתקופה שקדמה למרד החשמונאים, נהגו המתייונים ביהודה, בהנהגת יאסון הכהן הגדול, למשוך את עורלתם. בספר מקבים א' (י"א - ט"ו), מסופר: "בנו בית מערומים [=גמנסיון] בירושלים כמנהג הגויים, משכו ערלתם, עזבו ברית קודש, התערבו בגויים, ויתמסרו לעשות הרע".
במשיכת העורלה נמתח העור האלסטי בהדרגה עד ששב ומכסה את העטרה, והאדם הנימול נראה, לפיכך, כמי שלא נימול. במקרים נדירים אחרים, שרידי רקמה הנותרים לאחר המילה מתרחבים באופן ספונטני בתקופה שלאחר הברית. העורלה המשוחזרת אינה אלא הרחבה של רקמת הגיד, ואינה משיבה את מי שנימול כדין להיחשב כערל. למרות זאת, מדברי חכמים מי שעורלתו נמשכה, מצווה לשוב ולחותכה מפני מראית עין. חז"ל הסמיכו את חיוב המילה החוזרת על הפסוק את בריתי הפר
(ספר בראשית, פרק י"ז, פסוק י"ד)[51].
ביטול המילה בנצרות
בנצרות בוטלה מצוות ברית המילה כבר בשלבי התעצבותה. בערך בשנת 50 לספירה התכנסה מועצה של מנהיגי הכנסייה המוקדמת בירושלים, שהיתה עוד כת מן הכתות השונות ביהדות. היא עוד הייתה קטנה ושאפה למשוך אליה את המתייהדים הרבים, נכרים שהסתופפו סביב הקהילות היהודיות אך לא נימולו ולא שמרו על התורה במלואה. חלק מהמנהיגים דרשו ברית מילה כתנאי להצטרפות כמקובל ביהדות. במעשי השליחים ט"ו מסופר על מאבקם של פאולוס ובר-נבא לשכנוע ראשי העדה להפקעת המצווה. הסרת הדרישה להימול, יחד עם ביטול חוקי הכשרות למצטרפים החדשים, הייתה אבן דרך בפילוג היהודי-נוצרי וסללה את דרכם של נכרים רבים אל הדת החדשה. גם היהדות לא דרשה מנכרים גרי תושב מעבר לשבע מצוות בני נח, אך הנוצרים הכריזו על יהדות חדשה ללא מחויבות למצוות המעשיות, אותן החלו לפרש כמשל, וכבר פילון התפלמס עמם על השיבוש בגישה זו[52].
גזירות על המילה
גזירות אנטיוכוס
- ערך מורחב – גזירות אנטיוכוס
בשנת 167 לפנה"ס, אנטיוכוס הרביעי הטיל שורה של גזירות על הדת היהודית, הידועות גם כגזירות השמד. ביניהן נאסרה המילה. האיסור נאכף באמצעות הוצאתם להורג של המוהלים ושל התינוקות הנימולים.[53] גזירות אלו היו המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בשלבו הראשוני הסתכם המרד בפשיטות על מקומות היישוב היהודיים, והללו כללו ביצוע ברית מילה לפעוטות היהודים הערלים שנמצאו.[54]
גזירות אדריאנוס
- ערכים מורחבים – גזירות אדריאנוס, גזירת המילה במרד בר כוכבא
הרומים, שהייתה להם השפעה ניכרת על מהלכיה של הממלכה החשמונאית, לא נקטו כל צעד להגבלת המילה, וגם סיפוחה של יהודה לרומא במאה הראשונה לפני הספירה לא הביא להגבלות עליה. הרומים ירשו את הסתייגותם של היוונים מהמילה, אך לא התערבו בנוהג וניתן למצוא שלל עדויות על אירועי מילה מאותה תקופה.[55] בגישתם של הרומים חל שינוי במאה השנייה לספירה. קורנליה דה סיקאריס, אחד מחוקי סולה (lex cornelia de sicariis et veneficis) המכוון לאסור על מעשי התנקשות וכישוף, נאכף ביתר קפידה בתקופת הקיסר הדריאנוס, החל משנת 117 לספירה, גם כאיסור על סירוס, שנחשב אחד ממאפייני פעולתם של מתנקשים (sicarii).[56] השערה רווחת היא כי איסור הסירוס הורחב עד מהרה לכל חיתוך באבר ההולדה, ובכך גם לאיסור המילה.[57] שני המקורות היחידים הנוקבים במפורש בסיבות למרד בר כוכבא הם קסיוס דיו והחיבור "היסטוריה אוגוסטה". לפי "היסטוריה אוגוסטה"[58] האיסור חל גם על ברית המילה והיה הסיבה לפרוץ המרד. מהימנותו של "היסטוריה אוגוסטה" בנושא זה, כבנושאים אחרים, קלושה,[59] אך יש המקבלים את גרסת החיבור ביחס לפרוץ המרד.[60] חוקרים אחרים סבורים כי האיסור על המילה בא כתגובה למרד בר כוכבא.[61] לפי דברי חכמים מאותו הדור, כפי שהובאו בתלמוד, גם הפעם האיסור נאכף באמצעות הטלת עונש מוות, בו הסתכנו רבים.[62] עם עלותו לשלטון של אנטונינוס פיוס, קיסר רומא משנת 138 לספירה, הותר ליהודים למול את בניהם, אך האיסור נותר בתוקפו ביחס לשאר האוכלוסייה, ובכך מנע אפשרות של גיור גברים.[63]. בדיאלוג עם טריפון היהודי שנכתב קצת לפני שנת 160, נכתב כי היהודים מלים את בניהם.
בעת החדשה
גם לאחר שרוב הציבור היהודי באירופה עזב בהדרגה את המסורת הדתית, נותר לברית המילה מעמד מרכזי שנשלל ממצוות אחרות שנזנחו. ראייתה כטקס מעבר המקביל לטבילה לנצרות, הוביל לאמונה רווחת בקרב ההמון שילד ערל אינו נחשב ליהודי: ביידיש עממית רווח המושג "צו יידישען" (להפוך ליהודי) עבור הטקס. היה זה גם כמעט הציווי היחיד שבתי-הדין הרבניים של הקהילות, שסמכותם קוצצה עם האמנציפציה, יכלו להמשיך ולאכוף; ברוב היבשת היה נהוג שרישום בפנקס העדה של ילד כיהודי מחייב מילה. מקרים של הורים שסירבו למול אך תבעו לרשום את בניהם בקהילה, עוררו פולמוס בשורה של שערוריות סביב אמצע המאה ה-19. הגדולה שבהן אירעה בפרנקפורט דמיין ב-1843, כשבנקאי מקומי שהותיר את בנו ערל, שכנע את ועד הקהילה להתעלם מהמגבלה. רב העיר, רבי שלמה זלמן טרייר, התקומם וביקש חוות דעת מרבנים רבים באירופה כדי לשכנעם לחזור בהם. השאלה איחדה את הזרמים השונים: הכל הוסיפו לחייב את המילה, אם כי נחלקו בשאלה האם להשתמש בסנקציה של אי קבלת הילדים. הרב לודוויג פיליפזון, מראשי הרפורמים, תמך בקולניות באי-רישום, בעוד שרש"ר הירש האורתודוקסי שלל כפייה כעקרון. שי"ר מפראג הזהיר גם הוא מנקיטת הצעד, בהביאו דוגמה מעירו בה הוביל להתנצרות המעורבים. בתחילת המאה ה-20 עלתה השאלה גם ברוסיה. אספת רבני הארץ שעסקה בנידון שקלה לאמץ את עונש אי-הרישום, אך נמנעה מכך על פי דעתו של ר' חיים מבריסק, שקבע כי הערל אינו במעמד שונה משל עבריינים אחרים שאותם הוסיפו להכליל בקהילה.[64]
גם בעת החדשה היו קשיים חיצוניים שגרמו ליהודים שלא לבצע את ברית המילה. כך למשל בברית המועצות ומדינות הגוש הקומוניסטי נמנעו יהודים רבים מקיום המצווה עקב היחס העוין שהפגינו השלטונות לדתות בכלל וליהדות בפרט.[דרוש מקור: לכך שדווקא בשל רדיפות] עם עליית יהודי ברית המועצות לישראל בעקבות נפילת מסך הברזל, נערכו בריתות רבות למבוגרים שלא נימולו בילדותם, וביקשו לעבור ברית מילה. הבריתות נערכו בבתי חולים ממשלתיים, ועלותן, בסך 410 ש"ח לאדם, מומנה בידי המדינה.[65] עולים אחרים, שעברו 'הטפת דם ברית' ללא הסרת העורלה, נימולו בהתנדבות בידי רופאים מטעם ארגון "ברית יוסף יצחק".[66]
הליך המילה
מעשה המצוה
הליך המילה כולל שלושה שלבים.
- מילה היא חיתוך העורלה בסכין, וגילוי העטרה החבויה תחתיה על ידי הסרת שכבת העור המכסה את העטרה ('עור הפריעה'). העורלה מוגדרת מבחינה הלכתית כחלק העור המכסה את העטרה, מקצהו העליון ועד מעט מתחת לעטרה.
- פריעה היא ביצוע קרע בעור הקרום הרך שבין העורלה והעטרה והפשלתו כלפי מטה, ומבוצעת באופן מסורתי בציפורני אגודליו של המוהל.
- מציצה היא מציצת דם מהחתך, אשר בוצעה בעבר, ובידי חלק מהמוהלים גם היום, ישירות בפי המוהל.
שלושת השלבים מוזכרים כבר במשנה: ”מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנים עליה איספלנית וכמון” (מסכת שבת, פרק י"ט, ב').
פעולות נוספות הן ההפרדה, התפיסה, והחבישה.
הערלה היא המשכו של עור האיבר, ועולה על העטרה עד סמוך לנקב השופכה שם נכפל העור תחת עצמו ומכסה את העטרה בשכבה נוספת המחוברת אליה חלקית, ומתחבר שוב סביב לאיבר תחת העטרה. השכבה החיצונית מכונה ערלה והפנימית מכונה עור הפריעה. לאחר חיתוך הערלה נחשפת שכבת הפריעה, אותה קורע המוהל בציפורניו ומפשילה על גוף האיבר, וכך נחשפת העטרה. לאחרי הפריעה מוצץ המוהל את הדם מן האיבר בתוספת זילוף יין, ובכך מסתיים ביצוע המילה. לאחר מכן חובשים את האיבר, החבישה כוללת במקרים רבים חומרי אלחוש מקומיים ולעיתים אף חומרים עוצרי דימום.
הפרדה
לפני הברית על המוהל להפריד בין עור הפריעה ובין העטרה על מנת למנוע את פציעתה, וכן בכדי להקל על הפריעה. הדבר יכול להתבצע בשעת התפיסה קודם החיתוך, בדור האחרון חלק גדול מהמוהלים מבצע זאת באמצעות המפריד - מחט ברזל עבה בעלת קצה מעוגל[א], שמוחדרת בין עור הפריעה והעטרה ובאמצעותה מפריד המוהל את עור הפריעה מהעטרה. בסמוך לברית אוחז המוהל ביד אחת את הערלה ומותח אותה כלפי מעלה[67] (כך שהיא מורחקת מהעטרה) וחותך את הערלה, בדורות האחרונים התפשט השימוש במגן - טס מתכת עם חריץ צר אותו תוחב המוהל על הערלה למניעת פציעת העטרה.
ישנם מוהלים המסמנים בטוש או באמצעות ציפורן את קו החיתוך הצפוי של העורלה כאשר היא במצב רפוי, מעט מתחת לעטרה, על מנת להבטיח כי בעת המשיכה לא יתפס גם עור הגיד שמתחת לעורלה, דבר העלול לקרות עקב האלסטיות הרבה של עור הגיד והעורלה. השימוש במגן המתכת נפוץ ביותר, אך ישנם מוהלים בודדים שאינם משתמשים בה. יש מבין המוהלים התופסים את עור העורלה בתופסן יחד עם עור הפריעה, דבר הגורם לכך שבעת חיתוך העורלה מוסר גם רובו של עור הפריעה. הליך זה אינו מוסכם על הכל, ויש מבין המוהלים הנמנעים ממנו. התוצאה מהימנעות זו היא צורך לחתוך כמות עור רבה יותר בשלב הפריעה (שימוש בתופסן מוביל לחיתוך רוב עור הפריעה במהלך שלב המילה).
מילה
שלב המילה, שהיא חיתוך העורלה, הוא השלב הראשון והמרכזי בברית המילה. כדי לכרות את העורלה המוהל משתמש בסכין מילה, כאשר מגן המתכת המגן על העטרה מפני חיתוך בטעות מסמן את הגבול התחתון של החלק הנחתך.
אצל רופאים המבצעים מילה רפואית ישנם שיטות שונות, על פי הרוב מדובר בתהליך ארוך ומורכב יותר מברית המבוצעת על ידי מוהלים, והם מבצעים את התהליך תחת הרדמה מקומית על ידי הזרקת חומר מאלחש מסביב לגיד.
אחת השיטות הרפואיות היא שימוש במגן מתכת שנסגר באמצעות ציר מסתובב המשמש לתפיסת העורלה, מגן זה קרוי 'קלעמפ ברונשטיין'[68], ומשתמשים בו גם חלק מהמוהלים, בעיקר בחוץ לארץ. המגן הזה הוא בעל אפשרות לסגירה הדוקה ביותר, והוא גורם לעור העורלה להגיע למצב של נמק עוד קודם לחיתוכה, בהליך הנמשך כעשר דקות. השימוש במגן המתכת ההדוק נועד לצמצם למינימום את הדימום לאחר החיתוך. ההלכה שוללת את השימוש בטכניקה זו לשם קיום מצות ברית מילה, כיון שהמצוה מתקיימת בכריתת העורלה, ואילו בהליך הרפואי העורלה נכרתת רק לאחר שהפכה לנמק ונעשתה 'בשר מת'.[69] בנוסף אלו המבצעים מילה בשיטה זו אינם קורעים את עור הפריעה ואינם מבצעים מציצה, כי עיקר מטרתם הוא למנוע דימום, ופעולת קריעת עור הפריעה והמציצה גורמים להוצאת דם, ודבר זה מלבד שהוא שינוי צורת המצוה המקובלת, לדעות מסוימות בהלכה הטפת דם הברית היא חלק מהמצוה, בעוד שהתופסנים מונעים כמעט לגמרי את יציאת הדם.[69] באופן דומה נשלל גם הליך המילה באמצעות לייזר, במהלכו לא יורד דם. החריג היחידי הם תינוקות בעלי הפרעות קרישה משמעותיות (כגון חולי המופיליה), הנימולים באופן המבטיח כי לא יאבדו דם במהלך ברית המילה.
הליך הפריעה
רש"י כתב בפירושו על התלמוד,[70] שהפריעה היא הליך בו "פורעין את העור המכסה ראש הגיד". הרמב"ם, והשולחן ערוך כותבים שמבצעים את הפריעה בעזרת הציפורנים של המוהל: "ואחר כך פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה". לפי מנהג זה, המוהל, שמגדל ציפורן אגודלו במיוחד למטרה זו, מקלף את הקרום הרך שתחת עור הערלה וחושף את העטרה. אולם, לפי מקורות אחרים, כמו תשובות הגאונים לרב האי גאון, ניתן לבצע את הפריעה גם בעזרת כלי. בכללי המילה לרבי יעקב הגוזר נכתב שמנהג שאלוניקי הוא לעשות מילה ופריעה כאחת באיזמל, מחמת אי הנקיות של ציפורן המוהל. כאשר מופרדת שכבת עור זה מהעטרה קודם למילה עצמה (כפי שנעשה על ידי חלק מהמוהלים), מוסרת רוב שכבת עור זה יחד עם העורלה, ועל כן רובו של שלב הפריעה מתבצע יחד עם המילה עצמה, כאשר לאחר מכן מוסרות מעט השאריות שנותרו באמצעות ציפורן, סכין או מספריים.
במילה רפואית מודרנית נהוג להפריד את שכבת עור הפריעה קודם למילה, ועל כן הקרום שתחת העורלה מוסר יחד עמה בעת חיתוך העורלה, בדומה לנהוג אצל חלק מהמוהלים.[71] בעוד במילה יהודית מוסרות שאריות שכבת עור זו, בהליך הרפואי שכבת העור שנותרת נתפרת למקום החיתוך על מנת לכסות את פצע החיתוך.
החכמת אדם[72] מציין כי על המוהלים להקפיד לחתוך את כל עור הערלה ולא להסתפק בחיתוך חלקי והפשלה על גוף האיבר כפי שנעשה בעור הפריעה. לעומתו הדברי חיים המסתמך על פירוש החתם סופר שמילה פירושה "הסרה" סובר שבדיעבד נתקיימה המצוה.
מציצה
לאחר המילה והפריעה מגיע שלב המציצה. בשלב זה המוהל מוצץ את הפצע עד שיצא ממנו דם. דין המציצה מוזכר במשנה[73] ובמדרש (כמובא בדברי הרמב"ם) אף מובא שכך נהגו משה רבינו ואהרן הכהן.[74] התלמוד[75] מבאר שהמציצה נחוצה לשם מניעת סכנה רפואית מהנימול, אך אינו מבאר מהי סכנה זו.
עניין המציצה מוסבר בדברי רבי יעקב הגוזר, מוהל בן המאות ה-12 וה- 13: "מציצה כיצד? אחר הפריעה מיד מכניס את האבר לתוך פיו ומוצץ את הדם בכל כוחו משום שהדם נקרש בפי האמה וסכנה הוא אם אינו מוצץ. כדאמרינן בפ' ר"א: אמר רב פפא אומנא דלא מייץ מעבירין ליה משום דדם נקרש בין האמה והוא סכנה".[76] מקובל בעדות אשכנז ועדות נוספות שלפני המציצה ממלא המוהל את פיו במעט יין, מקור מנהג זה הוא בדברים שעל פי תורת הקבלה.[77]
הרב ד"ר מרדכי הלפרין מסביר[78] את הצורך במציצה ביתר ביאור; לדבריו עורקי הגב של האיבר מתכווצים בעקבות חיתוך העורלה, והדם שנקרש עלול במקרים נדירים לחסום אותם ולהוביל לנמק. יש שהסבירו את פעולת המציצה כשחרור חסימת כלי הדם שנחתכו ואינם מדממים עקב התכווצות השריר באזור, אך יחלו לדמם לאחר שהשריר יתרפה. לפי הסבר זה, תכלית המציצה היא זיהוי מוקדם של שטפי דם בלתי נשלטים, לדוגמה עקב המופיליה בלתי ידועה.[79]
הפולמוס סביב המציצה בפה
מן הגמרא משמע שהצורך במציצה לאחר המילה הוא צורך רפואי בכדי למנוע סיכון מהנימול, ולא חובה הלכתית. עם התפתחות הרפואה המודרנית נטען כי לא נמצא סיכון המצריך זאת, ובנוסף המציצה עצמה עלולה לגרום לסיכון, על ידי העברת זיהומים מפיו של המוהל אל פצע המילה. בשל כך היו שרצו לבטל כליל את מנהג המציצה, והיו שהעלו רעיונות שונים לביצועה בצורה היגיינית יותר.
ההתייחסות ההלכתית הראשונה לטענה זו היתה על ידי רבי אליעזר הורביץ רבה של וינה תלמידו של החתם סופר שפנה אליו בהצעה להמיר את המציצה בפה בשאיבת מעט דם על ידי ספוג טבול בנוזל, על סמך דברי הרופאים שהאפקטיביות שוה בשתי הדרכים, הדבר קיבל את הסכמת החתם סופר והונהג למעשה. לאחר שהדבר החל להתפשט, התעורר פולמוס סביב הנושא, כאשר על ידי המתנגדים הועלו שתי טענות. 1. אף שכיום לא מוכרת הסכנה עליה דובר בגמרא לא ניתן לסמוך על דברי הרופאים כנגד הגמרא בה מבואר כי יש סכנה בדבר[ב] 2. המציצה מהווה חלק ממצות המילה ובשל כך לא ניתן לבטלה ואף לשנות מצורתה. בין המתנגדים לשינוי בצורת המציצה ניתן למנות את המהר"ם שיק תלמידו של החתם סופר, שגם טענו נחרצות כי דברי החתם סופר לרבה של וינה היו הוראת שעה בלבד, כדי למנוע גזרה קשה יותר על מצות ברית המילה, ואין לראות בזה פסק הלכה למקומות וזמנים אחרים.[ג] השדי חמד[80] רבי יהודה אסאד והערוך לנר.
פיתוח נוסף שהוצע בהמשך הוא ביצוע מציצה דרך שפופרת שמוצמדת בקצה אחד לנימול ובקצה השני מוצץ המוהל ובאמצעה מונח צמר גפן או דבר אחר המונע מגע ישיר בין הפרשות מפה המוהל לפצע המילה, רעיון זה אושר על ידי רבי שמשון רפאל הירש ורבי יצחק אלחנן ספקטור. בחלק מקהילות ליטא התקבלה הצעה זו ביניהן בקהילת וילנא[ד]. כיום בקרב חוגי היהדות החרדית מקובל לבצע מציצה באופן ישיר, ובשאר החוגים מקובל לבצע מציצה בשפופרת. כאשר במקרים בהם ישנו חשש לזיהום[81] מקובל אף אצל מוהלים חרדים לבצע את המציצה באמצעות שפופרת.
פיתוח נוסף פותח בעיר לונדון ע"י הרב נתן אדלר הוא שפופרת שבקצה אחד כדור גומי חלול שמכווצים אותו ואת הקצה השני מצמידים למקום המילה כשמשחררים את האחיזה בכדור הוא מוצץ דם.
ציצים המעכבים את המילה
- ערך מורחב – ערלה
ציצים הם שיירי עור שנשתיירו מן הערלה לאחר החיתוך[ה]. ההלכה מבדילה בין שני רמות ציצים, מעכבים את קיום המצוה (אף בדיעבד), ושאינם מעכבים.
בתלמוד מצינו מספר מקורות לדין ציצים המעכבים את המילה;
- ”הִמוֹל יִמוֹל” (בראשית יז' יג') הִמוֹל - מילה, יִמוֹל - ציצים.
- ”בָּעֵת הַהִיא אָמַר יי' אֶל יְהוֹשֻׁעַ ... וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית” (יהושע ה' ב') שֵׁנִית - פריעה.
בהלכה מבואר שישנן שתי דרגות בגודל הציצים. במקרה בו ה"ציץ" - שייר העור, חופה (מכסה) את רוב גובה או היקף העטרה הוא מוגדר כציץ המעכב, שיש להסירו אף אם סיים את העיסוק במעשה המילה. ובמקרה בו אינו מכסה לא את רוב גובה העטרה ולא את רוב היקפה, מסירו רק אם עוד לא פרש מהעיסוק במעשה המילה. לדעת רוב הראשונים, הדברים נסובים על מילה בשבת, בה חיתוך שאינו כלול במצוות המילה אסור משום חובל, ובשל כך רק כשעדיין עוסק במילה שניתן להגדיר את הסרת הציץ כמעשה אחד עם גוף המצוה שדוחה שבת יש להסירו, אבל אם סיים את מעשה המילה לא ניתן לכלול את הפעולה בהיתר של גוף המצוה, ואסור לו לשוב לחתוך את הציץ משום חילול שבת. אבל בחול לכתחילה יש להסיר את הציצים אף אם אינם מעכבים את המילה ואף לאחר שפרש. לעומת זאת לדעת הרמב"ם אף בחול קיים החילוק, שאם לא פרש מהמילה (לכתחילה) מוטל עליו להסיר את כל הציצים, ולאחר שפרש אינו צריך להסיר את הציצים אם אינם מעכבים[82].
במקרה בו הציצים שנשתיירו אינם מהערלה אלא מעור הפריעה. לדעת רוב הראשונים וכן ההלכה, יהיה הדין שווה. עם זאת ישנם ראשונים שסוברים, שבפריעה אף במקרה בו הציצים חופים את רוב גובה או היקף העטרה אין חובה להסירם.
מל ולא פרע
נאמר במשנה[83] שהפריעה היא חלק משמעותי מברית המילה, ומילה ללא פריעה אינה נחשבת למילה הלכתית. התלמוד הירושלמי[83] אף מוסיף שחיוב כרת על מי שלא נימול חל גם על מי שמל ולא פרע. יש המפרשים[84] שהכונה לנימול, שנותר ערל, מאחר שטרם נתגלתה עטרתו. אך יש המפרשים,[85] שהכוונה בגמרא היא למוהל במקרה שהברית חלה בשבת, כך שנעשה חילול שבת לצורך המילה, בלי לקיים את המצוה. לדבריהם ייתכן, שחיתוך העורלה כשלעצמו, פוטר את הנימול מחיוב כרת.[86]
מילה מדרבנן
במקרה בו לאחר המילה שב העור לכסות את העטרה, ישנו חיוב מדרבנן משום מראית העין להסירו. החיוב הוא רק במקרה בו הנימול שב להראות כערל גמור גם בשעת קישוי, ובכדי לפטרו מספיק אם בשעת קישוי מתגלה אפילו מקצת מהעטרה, אם זאת אף במקרה שנימול כהלכה ועתה בעת קישוי מגולה מקצת מהעטרה, אם אפשרי ללא חיתוך להביא למצב בו תהיה העטרה מגולה, חובה לעשות זאת.
משוך
אדם ששב להראות כערל לאחר שנימול חייב למול מדרבנן, אולם אם הדבר נעשה על ידו במזיד ונשאר כך ללא מילה חוזרת אין לו חלק לעולם הבא[87].
בדברי חז"ל מופיע כי בפתחו של גיהנם יושב אברהם אבינו ומעלה כל יהודי מהול, למעט המושך ערלתו והבועל ארמית.
הטפת דם ברית
- ערך מורחב – הטפת דם ברית
בעת ביצוע הברית נוצר דימום, ובהלכה מבואר כי הוא מהווה חלק מקיום המצוה כתיקונה[88]. במקרים בהם לא מבצעים את חיתוך הערלה ישנו צורך לבצע בהליך נפרד הוצאה (מזערית) של דם לצורך קיום מצות המילה[89], ניתן לבצע זאת באמצעות כלי חד, קוץ, או שריטה בציפורן. מיקום ההטפה המקובל הוא בעור האיבר שמשם מתהוה הדימום בכל ברית, לעומת זאת דעת החזון איש כי יש לבצע זאת בעטרה[90]. כיום נהוג לבצע זאת בשני המקומות כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות.
נולד מהול
- ערך מורחב – נולד מהול
במקרה בו נולד התינוק בשונה מהרגיל עם עטרה חשופה, כך שאין עור המוגדר כערלה. דנו בגמרא אם יש צורך לבצע בו הטפת דם ברית. להלכה יש חובה להטיף ממנו מעט דם, ישנו נידון נוסף בגמרא אם זאת בתורת וודאי או מספק, מה שמשליך על מקרה בו היום השמיני יוצא בשבת. להלכה אינו דוחה שבת.
מקרים נוספים
מקרים נוספים בהם ייתכן שיש צורך בהטפת דם ברית הם גר שמתגייר כשהוא מהול, שהטפת הדם מעכבת בגירותו.
במקרה בו בוצעה המילה בלילה או קודם היום השמיני דנו הפוסקים האם יש חובה להטיף דם ברית. דעת השולחן ערוך כי בשני המקרים אין צורך, דעת הרמ"א שנימול בלילה יש צורך להטיף דם ברית ובנימול קודם היום השמיני אין צורך, דעת הט"ז והש"ך שבשני המקרים יש צורך, עם זאת אין לברך בכל המקרים הללו. וכן אינם דוחים שבת. דעת השאגת אריה כי במקרים אלו אף שהמילה פסולה אין להטיף דם משום שהדבר לא מועיל לקיום המצוה.
במקרה בו בוצעה המילה על ידי נכרי, מומר לערלות או לכל התורה. דעת השולחן ערוך שאין צורך לחזור ולמול, והרמ"א מביא דעה שיש לבצע הטפת דם ברית. אם נשתיירו ציצם המעכבים או עור הפריעה לכל הדעות חובה להסירם ואין צורך בהטפת דם. כיום אף בני ספרד מחמירים במקרה זה להטיף דם משום חומרת המצוה.
נידונים הלכתיים
ישנן בפוסקים מספר מחלוקות שמשליכות על צורת מצות המילה במקרים שונים. בהגדרת מעשה המילה ישנן מספר דעות. אונקלוס מתרגם מילה כגְזִירָה - חיתוך[91]. וכך משמע בלשון הרמב"ם והשולחן ערוך שכתבו שחותכים את בשר הערלה. דעה אחרת היא של החתם סופר[92] שמפרש שמילה היא לשון הסרה כמו ”ומלתם את ערלת לבבכם” (דברים י' טז').
גם לגבי פריעה ישנו נידון האם פירושה לשון גילוי[93] כמו ”וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה” (במדבר ה' י"ח)[94]. או שפירושה קריעה[95][96].
הגדרת העטרה
הבית יוסף[97] מסתפק, בנוגע להגדרת ה"עטרה" שהעור החופה אותה מוגדר כערלה. האם כל השטח המכונה בשם זה, או רק תחילתו בצמוד לגוף האיבר (במקום המכונה נזר העטרה). הבית יוסף מכריע על פי אחד מחכמי ספרד שכל השטח מוגדר כעטרה לגבי מילה. דעת התבואות שור[98] שרק נזר העטרה מוגדר עטרה לגבי מילה, וזאת בהסתמך על משמעות דברי רש"י בכמה מקומות.
ההשלכה המעשית של מחלוקת זו היא לגבי ציצין המעכבין, במקרה שנותרה רצועת עור המכסה את רוב גובה נזר העטרה ולא את רוב גובה העטרה כולה. לדעת התבואות שור מקרה זה מוגדר כציצין המעכבין, ולדעת הבית יוסף מקרה זה מוגדר כציצין שאין מעכבין.
חישוב שטח הערלה
מחלוקת נוספת היא לגבי צורת חישוב שטח העור המכסה את העטרה. לדעת הבית יוסף[97] יש לבצע זאת כשהאיבר רפוי כך ששטח עור יותר גדול מוגדר כערלה[ו], ולדעת הש"ך[99] יש לבצע זאת כשהאיבר בקישוי מה שמקטין את שטח עור הערלה.
מהלך מעמד ברית המילה
מנהגים לפני ברית המילה
בעדות אשכנז נוהגים לקיים אירוע מיוחד בליל השבת הראשונה לאחר הולדת התינוק, הנקרא שלום זכר. באירוע מוזמנים קרובים וידידים לאחל מזל טוב למשפחת התינוק, מוגש כיבוד, ונאמרים דברי תורה. כמו כן, נהוג לקרוא קריאת שמע ליד התינוק בלילה לפני הברית, יחד עם ילדים, ולחלק ממתקים לילדים.
אצל הספרדים נהוג לקיים לימוד בלילה שלפני הברית, והוא נקרא "ברית יצחק".
אצל יוצאי בבל (עיראק), נוהגים הנשים והילדים להתאסף בבית היולדת ביום השישי ללידה, להכין סוכריות אגוזים ושאר גרעינים קלויים הנקראים שאשה (שש), ולשיר שירים שונים. בערב הברית מתאספים לטקס שנקרא עיקיד אליאס ("ברית אליהו"), מביאים כיסא של אליהו הנביא, שמים עליו בשמים ואורות, וקוראים מספר הזוהר. מנהג נוסף הוא הזמנת ילדי השכנים של משפחת התינוק לקרוא קריאת שמע עם התינוק בלילה שלפני הברית.
יום המילה
בשל העובדה שמצות ברית המילה היא אחת מהמצוות המרכזיות ביהדות מקובל לערוך את הברית במעמד חגיגי ובהשתתפות קהל. בנוסף נהוג כי בעלי הברית אבי הבן, אמו, הסנדק, והקוואטר לובשים בגדים חגיגיים, וכך גם מלבישים את הנימול. וכן במקום תפילתם של האב הסנדק והמוהל באותו יום קודם הברית לא אומרים תחנון. וכן הם נחשבים כחיוב לקבלת עלייה בקריאת התורה אם הברית מבוצעת ביום בו ישנה קריאה. מנהג נוסף הוא הימנעות ממלאכה קודם הברית בדומה למקריב קרבן בזמן בית המקדש.
מעמד ברית המילה
בדקות שלפני הכנסת התינוק נוהגים בעיקר בני עדות המזרח לשיר פיוטים שונים, כגון "יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵינוּ", "אֶעֱרֹךְ מַהְלַל נִיבִי", ועוד.
מגיש (קוואטער)
- ערך מורחב – קוואטר
ביהדות אשכנז נהוג שאדם אחר הוא אשר מגיש את התינוק לסנדק לפני הברית, טקס זה מכונה "כפאטיר" או "קוואטער". הכינוי ניתן לאחראים להבאת התינוק למקום הברית מעזרת הנשים בה הוא נמצא בדרך כלל קודם הברית. לתפקיד מיוחסת חשיבות גדולה, בדגש על המביאה מצד הנשים, בהתחשב בעובדה שמעמד הברית עצמו נערך על ידי גברים, וזהו התפקיד היחיד הניתן לנשים. הסיבה לחשיבות המיוחסת לכך היא בהתבסס על הדימוי בין ברית המילה להקרבת קרבן.
עם הכנסת התינוק למקום שבו נערך הטקס, נהוג שהקהל מכריז "ברוך הבא בשם ה'".
'כסא של אליהו'
- ערך מורחב – כיסא אליהו
את התינוק מניחים על כיסא, אשר נקרא "כיסא של אליהו", שמיועד לכך. טעם המנהג הוא במדרש שמובא בספר הזוהר (פרשת לך לך, דף צג ע"א) שמספר שבעקבות דבריו של אליהו הנביא על הפסקת ברית המילה (מלכים-א יט, יד), הוטל עליו להיות נוכח, כביכול, בכל מעמד של ברית מילה ולהעיד על כך שישראל מקיימים את המצווה, בניגוד לתלונתו. זאת לאחר שעלה השמימה ונהפך למלאך כך שאינו מוגבל לתכתיבי מקום וזמן. לכן מתקינים כיסא לכבודו. נהוג לכבד אדם חשוב בהנחת התינוק על הכיסא של אליהו, ולכבד אדם נוסף בנטילת התינוק מהכיסא. מניחים על הכיסא את הנימול והמוהל אומר ”אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני וסמכני”. ישנן קהילות בהם משתמשים באותו הכיסא לסנדק ועליו נערכת הברית, אמנם ברוב הקהילות מייחדים כיסא נפרד מכיסא הסנדק, ומציבים אותו בסמוך לו. בנוסף מיוחסת סגוליות להשתתפות במעמד הברית משום הימצאותו של אליהו הנביא במעמד.
סנדק
- ערך מורחב – סנדק
אחד מהכיבודים החשובים הוא ה'סנדק', אשר תפקידו הוא שהתינוק מונח על ברכיו במהלך מצוות הברית מילה. מעלה מיוחדת מיוחסת לסנדק אשר על ברכיו נערכת הברית, ובמקורות נזכר דימוי של ברכי הסנדק למזבח עליו מקטירים קטורת. בשל כך נזכר בהלכה כי אין לתת לאדם אחד פעמיים סנדקאות באותה המשפחה, כפי שמצינו בקטורת בבית המקדש שהמשתתפים בפייס עליה היו רק כהנים שלא הקטירוה מעולם, עם זאת ישנם החולקים וסוברים כי אין בכך מניעה.
מקובל לכבד בסנדקאות את אבי האב וחמיו משום מצות כיבוד אב. מנהג נוסף מקובל הוא לכבד בסנדקאות רבנים ואדמורים זאת בשל ההשפעה המיוחסת לסנדק על המשך חייו הרוחניים של הנימול[100].
מוהל
- ערך מורחב – מוהל
המוהל הוא זה שאחראי בפעול על ביצוע הברית מילה, הכולל את חיתוך הערלה ופריעתה, והמציצה. מקובל שהמוהל אף אחראי על מהלך טקס ברית המילה כולו.
המילה יכולה להתבצע רק על ידי ישראל. נחלקו בגמרא האם אשה כשרה למול כיון שאינה מחויבת במצוה, ולהלכה אף אשה כשרה למול, כיון שנחשבת כמהולה בצורת יצירתה. נכרי ומומר (לכל התורה או למילה) אינם כשרים לשמש כמוהל ובמקרה בו בוצעה המילה על ידיהם ישנה מחלוקת האם יש חובה להטיף דם ברית.
ברכות המילה
על המילה
ברכת המצוות, ככל המצוות שמברכים לפני עשייתן, המוהל מברך קודם החיתוך[101]. במקרה בו אבי הבן הוא המוהל, לדעת הרמב"ם הנוסח הוא למול את הבן, וכן נוהגים בני תימן.
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
ברכה נוספת אותה מברך אבי הבן היא ברכת להכניסו... ונחלקו בה הראשונים האם לברכה קודם המילה כברכת המצוות, או לאחריה כברכת השבח. לפי מנהג האשכנזים[102] המוהל מברך "על המילה", ואח"כ מברך האב ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", כך שהברכה נאמרת בזמן שהמוהל עסוק בפריעה ובארץ ישראל אבי הבן מברך ברכה נוספת - ברכת "שהחיינו". לפי מנהג הספרדים, האב מברך את ברכת "להכניסו בבריתו של אברהם אבינו", לפני הברית, בעת שהוא מניח את התינוק על ברכי הסנדק, ומיד לאחר ברכה זו, הקהל עונה "כשם שהכנסתו לברית, כך תזכה להכניסו לתורה ולמצוות ולחופה ולמעשים טובים". ורק לאחר מכן המוהל מברך "על המילה" ומל את התינוק.
במקרה בו האב מל את בנו. הובאה בראשונים דעה שלא יברך ברכה זו, שהיא ככפילות עם ברכת על המילה. דעה זו אינה מוסכמת והמנהג שבמקרה בו האב מל מברך את כל הברכות, קודם תחילת המילה. עם זאת הרמ"א כותב שאם הקדים האב ברכת להכניסו יצא בדיעבד ואינו מברך על המילה.
במקרה בו האב אינו בחיים. ישנו נידון, לדעת הרמב"ם אין מברכים ברכה זו שהיא מיוחדת למצות האב. אפשרות נוספת היא שהסנדק יברך, מכח ההלכה כי במקרה שאין אב בי"ד אחראים למילת התינוק, והסנדק מייצג (במקרה זה) אותם, וכן המנהג.
ברכת שהחיינו
אף שעל מצות פדיון הבן מברכים שהחיינו, על מצות ברית מילה יש מחלוקת בראשונים האם מברכים.
יש אומרים לברך שהחיינו: כך היא שיטת הרמב"ם[103] שכתב "ואבי הבן מברך שהחיינו", וכך היא גם דעת המרדכי[104].
אך יש אומרים שלא מברכים שהחיינו על ברית מילה, ואמרו כמה טעמים למה זה שונה מפדיון הבן:
- כי אין במצוה זו שמחה[105], ובנוסח דומה: כי יש צער לתינוק[106].
- כי זה לא נדיר כמו פדיון הבן[107].
- כי זו מצוה המוטלת על בית דין ולא רק על האב (בשונה מפדיון הבן)[108].
- כי במילה יש ספק שמא התינוק נפל[109].
- הערוך לנר כתב טעם נוסף: שלא מברכים בגלל שמצפים למצוה זו רק ז' ימים (-מהלידה) ובשביל ברכת שהחיינו צריך שתהיה צפייה לזה לפחות שלושים יום[110].
שיטה נוספת היא דעת ראבי"ה. לדעתו אבי הבן מברך שהחיינו רק אם הוא מל את בנו בעצמו. אך אם מל על ידי שליח, לא מברכים ברכת שהחיינו[111] ישנם הסוברים לברך רק במקרה בו האב מל בעצמו, חלוקה נוספת היא שרק בבן הבכור במקרה של חיוב בפדיון הבן יש לברך, ולפטור בכך את ברכת שהחיינו בשעת הפדיון.
למעשה, הרשב"א מעיד שמעולם לא ראה מי שמברך שהחיינו על המילה, ולכן גם הוא נוהג שלא לברך, כיון שכך נהגו גדולי הדור, ואף שאין טעם מספיק למה באמת לא לברך שהחיינו על המילה[112]. מאידך, בבית יוסף מעיד שנהגו בארץ ישראל ובסוריה ובמצרים לברך שהחיינו על המילה, כי במקומות אלו נוהגים על פי הרמב"ם.
להלכה כתב בשולחן ערוך: ”כשהאב עצמו מל את בנו הוא מברך שהחיינו. ואם המוהל הוא אדם אחר: י"א שאין שם ברכת שהחיינו, ולהרמב"ם לעולם האב מברך שהחיינו על כל מילה ומילה. וכן נהגו בכל מלכות ארץ ישראל וסוריא וסביבותיה ומלכות מצרים:
הגה: ובמדינות אלו נוהגין שלא לברך שהחיינו אפי' כשהאב עצמו מל בנו, אם לא שמל בנו הבכור שחייב לפדותו - מברך שהחיינו בשעת מילה ואינו מברך בשעת פדיון. אבל כשפטור מהפדיון אינו מברך שהחיינו:” (שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ה, סעיף ז')
הש"ך חולק על דברי הרמ"א, ומביא שנהגו שלא לברך כלל שהחיינו בברית מילה - גם לא בבן הבכור[113].
למעשה המנהג בקהילות ספרד ובארץ ישראל אף ברוב קהילות אשכנז לברך בכל ברית, ובחו"ל מנהג אשכנז שלא לברך כלל.
ברכת אשר קידש ידיד מבטן
ברכה נוספת במעמד ברית המילה היא ברכת "אשר קידש ידיד מבטן" והיא ברכת השבח, ונאמרת לאחר הברית על כוס יין, ובקהילות ספרד נוהגים להקדים גם ברכה על הדס. בקדמונים נזכרו מספר מנהגים בנוגע לזהות המברך; המוהל, אבי הבן, או הסנדק, כיום מקובל לכבד בברכה את אחד ממשתתפי האירוע.
לאחריה מתפללים על הנימול, וקוראים לנימול בשם. בתוך התפילה מוזכר הפסוק (יחזקאל טז, ו) "ואומר לך בדמיך חיי", וכשקוראים פסוק זה טובל המוהל את אצבעו בכוס היין, ומטפטף לפי התינוק פעמיים. המנהג שהציבור אומר יחד עם המברך את הפסוקים ”וָאֹֽמַר לָךְ בְּדָמַֽיִךְ חֲיִי. הוֹדוּ לַייָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ”. וכן את הסיום ”כשם שנכנס לברית כן יכנס...”. ולאחריה מברך המוהל את הנימול במי שבירך, ישנם הנוהגים שהסנדק במיוחד אם הוא אדם גדול מברך את הנימול לאחר סיום הברית.
במקרה בו לאחר הברית הוברר כי נשתיירו ציצים או שלא בוצעה הפריעה כדין, כתבו הפוסקים כי חוזרים ומברכים את כל הברכות אבל את התפילה אין צורך לומר שוב.
סיום מעמד הברית
המעמד מסתיים, לעדות הספרדים - בפרק קכ"ח שבתהילים (שיר למעלות אשרי כל ירא ד'), ואח"כ קדיש "יהא שלמא", ולאשכנזים - בתפילת עלינו לשבח ואחרי כן קדיש "יהא שלמא". ובקהילות התימנים מסיימים בקדיש דרבנן.
על פי רוב, ברית המילה מתבצעת כיום בבתי כנסת או באולמות אירועים. לרוב הטקס פומבי ונערך בנוכחות קרובי משפחת היילוד ומכרים.[114]
סעודת הברית
- ערך מורחב – סעודת מצוה
לאחר הברית נוהגים לערוך סעודה לכבוד המצוה המוגדרת כסעודת מצוה, המקור לכך נמצא כבר בדברי חז"ל. בפרקי דרבי אליעזר[115] כותב שהסעודה שערך אברהם אבינו ביום הגמל את יצחק הכוונה ליום מילתו[116], ובגמרא[117] נאמר כי המילה היא מצוה שקיבלו ישראל בשמחה ולפי פירוש רש"י[118] הכוונה שעורכים סעודה לרגל קיום המצוה.
בתלמוד בבלי[119], מובא שאדם שלא מיסב בסעודת מצוה של ברית מילה יהיה מנודה לשמים, ומטעם זה פסק הפתחי תשובה[120] שהשמש לא יזמין אנשים לסעודה שאם לא יוכלו להשתתף לא יהיו מנדוים לשמים, וכן מנהג ירושלים.
מילה בזמנים שונים
מילה בשבת ויום טוב
המילה מתבצעת בשבת, אף על פי שהיא כוללת הוצאת דם האסורה בשבת משום חובל, על פי דרשת חז"ל מהפסוק ”וביום השמיני - אפילו בשבת”[121]. בהתאם לכך במקרה בו המילה מתבצעת לאחר היום השמיני, וכן אם יש ספק בדבר כגון תינוק שנולד בבין השמשות של תחילת השבת שספק האם שבת היא היום השמיני ללידה או התשיעי, אינה דוחה שבת. מקרים נוספים בהם אין המילה דוחה שבת הם; יוצא דופן[ז][122], אנדרוגינוס[ח][123], ומי שיש לו שתי ערלות[ט][122][124].
אדם שמל בפעם הראשונה, אין לו למול בשבת. מחשש שלא ימול כדין ונמצא שעבר על איסור חובל בשבת[125]. בנוסף דנו בפוסקים האם מותר לחלק את מעשה המילה לשני מוהלים, שאחד יבצע את המילה והשני את הפריעה, מכיון שכך מתרבים המחללים את השבת, אף שאין מתרבים מעשי החילול. לדעת השולחן ערוך אסור, לדעת הרמ"א מותר ולכתחילה יש להימנע[126]. כמו כן נחלקו הראשונים האם אב יכול למול בשבת. רבי אליעזר הלוי סובר שאסור, כי יש חשש של מתקן, שהאב מכוון שבנו יתוקן עם מעשה המילה, בשונה מאדם אחר שלא מכוון לזה ופסיק רישא הוא, רוב הראשונים והפוסקים חולקים על שיטתו ולפיהם מותר לאב למול את בנו בשבת, אף כשיש אחר שיכול למול[127]
במקרה בו יש צורך בחילול שבת קודם המילה בכדי לאפשר את קיומה (מוגדר בהלכה כמכשירי מילה) נדחית הברית, עם זאת במקרה בו מדובר באיסור דרבנן (שבות) מותר לומר לנכרי לעשותו בהתאם לכלל ששבות דשבות מותר במקום מצוה,ישנה דעה שלגבי מילה מפני חומרתה מותר לומר לנכרי לבצע אף מלאכות דאורייתא. לאחר המילה, כל מה שנצרך לרפואת הנימול, מותר אף בשבת מכיון שהוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה. בכל מקרה בו אין המילה דוחה שבת היא אינה דוחה אף יום טוב אף על פי שאיסורו קל יותר.
בתעניות
במקרה בו חלה המילה בתענית, היא מתבצעת כרגיל, למעט שתית הכוס עליה מברכים לאחר הברית, אותה שותה היולדת[י] ולא המברך, במקרה בו היולדת אינה נוכחת במקום הברית וכל הנוכחים צמים, לדעת השולחן ערוך אין מברכים על הכוס ולדעת הרמ"א נותנים לקטן[י"א]. אם מדובר בתענית דחויה ישנן דעות שאין בעלי הברית מחויבים להמשיך בצום לאחר הברית. בתשעה באב אין מברכים על הבשמים אף למנהג ספרד, בכדי למעט בתענוג.
ביום כיפור
ביום כיפור מלבד הסייגים שישנם בכל שבת קיימים גם הסייגים של תענית, אלא שביום כיפור בדרך כלל אף היולדת מחויבת לצום[י"ב], ישנו נידון האם ניתן לתת לקטן לשתות את הכוס או שהדבר אסור שמא יורגל בהיתר השתייה ביום כיפור. למעשה דעת השולחן ערוך כי ביום כיפור אין מברכים על הכוס, דעת הרמ"א כי נוהגים לברך על הכוס ולתת מעט ממנו לנימול[128].
מילת גרים
מלבד החובה למול כל זכר יהודי. המילה מהווה את אחד משלבי הגירות ההכרחיים, יחד עם קבלת מצוות וטבילה. פרטי מעשה המילה שוים למילת ישראל, וכן המילה צריכה להתבצע ביום דווקא. במקרה בו הגר כבר נימול נחלקו התנאים האם יש צורך להטיף ממנו דם ברית במקום מילה. ולהלכה חובה לבצע זאת והדבר מהווה תחליף הכרחי למילה. במקרה בו נכרת האיבר לפני הגירות כך שגם הטפת דם אינה ניתנת לביצוע, הגירות נעשית ללא שלב זה כמו באשה. ישנו נידון במעמדו של גר שמל ועדיין לא טבל, האם נחשב כנכרי גמור ואסור בשמירת שבת. נידון נוסף מוזכר בהלכה האם הקדמת המילה לטבילה מעכבת.
ברכות
נוסח הברכות במילת גרים שונה ממילה רגילה. כך שברכת על המילה מסתיימת במילים ”למול את הגרים”, ואין מברכים ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
. ובמקום ברכת אשר קידש ישנו נוסח ברכה אחר.
מילת עבדים
מלבד החובה על מילת כל זכר יהודי מוטלת החובה למול עבדים כנעניים ובמקרה של נכרי הנקנה לעבד היא תנאי הכרחי להפיכתו למחויב במצוות. החובה מוטלת על הבעלים, ובמקרה בו אינו מקיים את חובתו מוטלת על בית הדין. פרטי מעשה המילה של עבד שוים לישראל, ובמקרה של עבד שלא ניתן למולו הכללים זהים לגר.
זמן המילה
מילת עבדים צריכה להתבצע ביום דווקא כמילת ישראל. עבד שנרכש לאחר לידתו אפילו ביום הלידה, נימול מיד ללא המתנה ליום השמיני. עבד שנולד לאחר קניית אמו, זמן מילתו הוא ביום השמיני, ומילתו דוחה שבת[129]. למעט מקרה בו העובר נרכש בנפרד מהאם או שאמו נרכשה על מנת שלא להטבילה, בהם נימול מיד.
ברכות
נוסח הברכה במילת עבד הוא ”על מילת העבדים”, ואם היא מתבצעת על ידי הבעלים לדעת הרמב"ם הנוסח הוא ”למול את העבדים”. ברכת להכניסו ואשר קידש אינן נאמרות במילת עבדים. ובמקומן נאמרת ברכה זהה למילת גרים בנוסח מותאם.
מילת גוי
השולחן ערוך כותב כי אין למול גוי לשם רפואה אם אינו מכוון למצות מילה. בטעם הדבר נחלקו הפוסקים, לדעת הלבוש והט"ז הטעם הוא משום שהברית היא אות בין ישראל לבורא ואין לחתום בה גוים, ולדעת הש"ך הטעם מחמת האיסור לרפא גוים. השלכה מעשית של המחלוקת היא האם מותר למול גוים כשאינם חולים לדעת הש"ך אין בכך איסור ולדעת הט"ז אסור למולו, וכן במקרה בו מבוצעת המילה תמורת תשלום שאף במקרה של חולי מותר.
היבטים רפואיים
יש המבצעים את ניתוח המילה למטרות רפואיות. מחקרים שבוצעו באפריקה העלו שמילה מפחיתה משמעותית את סיכוני ההדבקה במחלות זיהומיות שונות[130]. כמן כן, מחקר מטא-אנליזה הראה כי מילת פעוטות מפחיתה בכ-87% את הסיכון לדלקות בדרכי השתן, והסיק שעל כל 111 ילדים שנימולים נחסכת דלקת אחת בדרכי השתן.[2] מטא-אנליזה אחרת העריכה את הסיכון של ערלים ושל נימולים לחלות בדלקת לאורך כל חייהם, והסיקה שעל כל 4.29 ילדים שנימולים נחסכת דלקת אחת בדרכי השתן.שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:הערה) תוכן כפול: Morris, B., Wodak, A., Mindel, A., Schrieber, L., Duggan, K., Dilley, A., Willcourt, R., Lowy, M., Cooper, D., Lumbers, E., Russell, C. and Leeder, S. (2012) [3] Open Journal of Preventive Medicine, 2, 79-92. doi: 10.4236/ojpm.2012.21012. וגם שמאל=כן. מאידך, הניתוח כרוך בכאבים ובסיכון לסיבוכים נדירים בטווח הקצר הכוללים דימום מתמשך, זיהום או פגיעה במבנה הגיד וכן סיבוכים בטווח הארוך כגון תסביב הגיד, עורלה עודפת, היצרות פתח השופכה או עקמת הפין[131]. רוב הסיבוכים קלים וברי תיקון, ובישראל, פחות מאחד מאלף תינוקות מפונים לבית חולים בעקבות ברית המילה.[132] האקדמיה האמריקאית לרופאי ילדים (AAP) פירסמה בשנת 2012 נייר עמדה לפיו התועלות הבריאותיות של מילת תינוקות עולות על הסיכונים, אולם אין די בהם בשביל להמליץ על מילת כל הילדים, ויש להותיר את ההחלטה בידי ההורים.[133] ניירות העמדה של ה-AAP תקפים לחמש שנים בלבד.[134]
היבטים חברתיים
קיום המילה
מצוות ברית המילה זוכה לתפוצה רחבה גם בקרב חילונים שאינם מקיימים את מרבית המצוות, ורוב היהודים החילוניים מלים את בניהם לפי דרישות ההלכה ולפי המסורת היהודית. בנוסף להיבט הדתי ולהיבט הרפואי, יש למילה גם היבט חברתי, המעודד את קיומה במקום שבו הרוב נימולים. בסקר שנערך בשנת 2007 על האוכלוסייה היהודית הבוגרת דוברת העברית, השיבו 97% שימולו את בנם. כשנשאלו מה הסיבה לכך, בחרו 78% מהנשאלים באפשרות לפיה מדובר במסורת בסיסית וחיונית לכל יהודי, 13% נימקו זאת בטעמים בריאותיים, ו-9% נוספים באי רצונם שהבן יתבייש וירגיש חריג, או ב'כך כולם עושים'.[135] לפי סקר משנת 2009,[136] 94 אחוזים מקרב היהודים הבוגרים בישראל שהשתתפו בסקר, השיבו ש"חשוב" או "חשוב מאוד" לערוך את טקס ברית המילה.
התנגדות לביצוע המילה
ישנם מתנגדים לברית המילה, התופסים אותה כפעולה מיותרת הפוגעת בשלמות היילוד וגורמת לכאב, לעיתים תוך צידוד בנזקים אפשריים מהתהליך. אחרים טוענים כי אין להם בעיה עם ההליך עצמו כל עוד הוא נעשה בבגרות מתוך בחירה מודעת של העובר אותו (למשל מבחינה אסתטית). כמו כן מעצם היותו טקס דתי. בשנת 1998 הוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק עתירה שדרשה להוציא אל מחוץ לחוק את ברית המילה בנימוק של "פגיעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו". העתירה נדחתה על הסף.[137]
באוקטובר 2013 הצהירה האספה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, כי היא מודאגת במיוחד מ"הפרות מסוימות של שלמותם הפיזית של ילדים", שהתומכים בהם מציגים אותם כמועילות לילדים חרף "עדויות ברורות להפך מכך" ומנתה ביניהם "מילת זכרים צעירים מסיבות דתיות". המועצה קראה למדינות החברות "להגדיר בבירור את התנאים הרפואיים, הסניטריים והאחרים אותם יש לוודא עבור מנהגים הרווחים בקהילות דתיות מסוימות, כגון מילתם הבלתי מוצדקת מבחינה רפואית של זכרים צעירים".[138] בתגובה, משרד החוץ הישראלי הכריז שההחלטה היא "בגדר התקפה בלתי נסבלת הן על המסורת הדתית המכובדת והעתיקה שעומדת בתשתיתה של תרבות אירופה, והן על הרפואה המודרנית וממצאיה" ו-"מביאה לליבוי רוחות השנאה והגזענות באירופה."[139] במכתב לנשיא מדינת ישראל, מזכ"ל המועצה הדגיש "שהמועצה הפרלמנטרית של אירופה היא גוף מייעץ אשר לא מייצג את עמדתה הכללית של מועצת אירופה כולה."[140] בעקבות מאמצי שכנוע מצד ארגונים יהודיים,[141] בספטמבר 2015 קיבלה האספה החלטה מתוקנת, שאינה מגדירה את המילה כהפרה של שלמות הילד או כבלתי מוצדקת מבחינה רפואית.[142]
בקהילות הרפורמיות שזנחו את ברית המילה, יש העורכים כתחליף טקס המכונה ברית שלום, במסגרת מסיבת קבלת פנים לתינוקות.
זבד הבת
- ערך מורחב – זבד הבת
לרגל לידת בת, יש העורכים אירוע חליפי לסעודת המצווה או למסיבת הברית, המכונה בשם 'בריתה' או 'זבד הבת'. באופן מסורתי, זהו טקס דתי המשלב תפילות ופיוטים מיוחדים. כיום המנהג לערוך בריתה התפשט לחוגים נוספים, ולא תמיד הוא נושא אופי טקסי או דתי. בריתה אינה כוללת מילה.
ראו גם
- ח'יתאן (מילה באסלאם)
- ברית שלום (טקס)
- סנדק
- בר מצווה
לקריאה נוספת
- אסף טבקה ואור סדן "הסמכה למילה: ברית מילה, בית הדין הרבני וסמכות שיפוט עניינית - ניתוח דיוני" המשפט ברשת: זכויות אדם גיליון 20, עמ' 4 (2014).
- ניסן רובין, ראשית החיים - טקסי לידה, מילה ופדיון הבן במקורות חז"ל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1995.
- איציק שי, "האם התקיים מנהג המילה בפלשת בתקופת הברזל II", ארץ ישראל - ספר אמנון בן תור, כרך ל, הוצאת החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 2011, עמ' 413–418
- אברהם (רמי) ריינר, מילת יילודים מתים: מנהג, הלכה, גאוגרפיה, היסטוריה ומה שביניהם, ציון עט (תשע"ד) 453- 475
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: ברית מילה |
 טקסט בוויקיטקסט: קטגוריה:ברית מילה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ברית מילה |
- "מילה", באתר מכון שלזינגר
מידע על הליך ברית המילה
- ברית מילה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- ברית מילה, באתר מכון עתים - ייעוץ ומידע במעגל החיים היהודי
- מאמרו של המוהל הרב נתן שכטר - אומנות המילה, באתר ברית מילה כהלכתה
מאמרים הלכתיים
- הרב אליעזר מלמד, שיעור על ברית מילה, באתר פניני הלכה
- אסופת מאמרים בנושא מילה, באתר אסיף
- יהונתן אפרתי, למה עושים ברית מילה? באתר ברית מילה בידיים טובות, דצמבר 2015
- מאמרו של המוהל הרב יחזקאל קיין - מצות הפריעה כהלכתה, באתר ברית מילה כהלכתה
פולמוס המציצה
- מרדכי הלפרין, מציצה ורחיצה בחמין לאחר ברית מילה, באתר "דעת"
- יאיר אטינגר, אחד בפה, אחד בלב: הקרב על מציצת הדם בברית המילה, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2012
ביאורים
- ^ שיטה שמוזכרת כבר על ידי הרבי יעקב עמדין בספרו מגדל עוז
- ^ טענה הנוגעת לביטול המציצה לגמרי
- ^ שטען כי הוראת רבו ניתנה כהוראת שעה בלבד בעקבות מוהל חולה בוינה
- ^ אם כי נטען שהדבר לא אושר על ידי רבני העיר
- ^ כמו ציצית ראשי - שמשמעו שערות ראשי
- ^ ובדיקה בקישוי שהוזכרה בהלכה, משמשת במקרה של מילה מדרבנן (שהתינוק כבר נימול פעם אחת כהלכתו, והשאלה היא רק משום מראית עין
- ^ מחמת ספק האם זמן מילתו ביום השמיני
- ^ מחמת הספק בהגדרת מינו
- ^ רש"י מציע שתי פרשנויות למושג, מקרה בו יש לתינוק איבר כפול או מקרה בו ישנן שתי שכבות ערלה
- ^ שפטורה מהצום מחמת חולשתה
- ^ דעה נוספת מובאת בראשונים שבמקרה זה מברכים על בשמים
- ^ אם איננה במצב של סכנה
הערות שוליים
- ^ וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן-נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם. ספר בראשית, פרק י"ז, פסוקים י"ב-י"ג
- ^ בתנ"ך משמש הביטוי "ערֵלים" ככינוי גנאי נפוץ לפלשתים (ספר שופטים, פרק י"ד, פסוק ג'; ספר שמואל א', פרק ל"א, וכן בקינת דוד - ספר שמואל ב', פרק א', פסוק כ' ובמקומות נוספים)
- ^ ספר ויקרא, פרק י"ב, פסוק ג'.
- ^ ספר שמות, פרק י"ב, פסוק מ"ח
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת יבמות, פרק ח', הלכה א'
- ^ מסכת יבמות, דף ע"א עמוד ב'
- ^ מסכת יבמות, דף ע"א עמוד ב', ד"ה לא
- ^ שם
- ^ יהושע, ה', ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף כ"ט עמוד א'
- ^ "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר."
- ^ מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב'
- ^ הלכות מלכים ומלחמות, פרק י', הלכה ח'
- ^ מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב', ד"ה לרבות בני קטורה
- ^ תוספות הרא"ש - סנהדרין, נט: ד"ה אלא
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ז עמוד א'
- ^ ראו יעל לוין, "אשה כמאן דמהילא דמיא – דומה האישה למי שמהול", מסכת ב (תשס"ד), עמ' 27–45
- ^ שורש המחלוקת הוא בסמיכות הפסוקים בפרשת תזריע, של חובת המילה ביום השמיני וטומאת היולדת, ונחלקו אמוראים האם מילה ביום השמיני מותנית בלידה הגורמת טומאה לאמו מה שלא קיים ביוצא דופן
- ^ חולה אין מלין אותו עד שיבריא וממתינים לו מעת שנתרפא שבעה ימים מעת לעת, במה דברים אמורים ...שהוא חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה באחד מאיבריו...ממתינים לו עד שיבריא ולאחר שיבריא מלין אותו מיד שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ב, סעיף ב'
- ^ ולא מברכים, וקוראים לו שם, שירחמוהו מן השמים, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ג, סעיף ה'
- ^ 21.0 21.1 מדרש תנחומא (פרשת תזריע, פסקה ה')
- ^ ספר האמונות והדעות, מאמר שלישי, פרק י'
- ^ ספר הכוזרי, מאמר ראשון, קט"ו
- ^ 24.0 24.1 24.2 מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק מ"ט, בתרגום מיכאל שורץ
- ^ תפארת ישראל פרק ב', בביאור שיטת רבי עקיבא שהוזכרה לעיל והכתוב במדרש תנחומא פרשת שמיני אות ט'
- ^ דברים פרק י' פסוק טז'
- ^ ירמיהו פרק ו' פסוק י'
- ^ באר הגולה, באר החמישי, פרק ד', ותפארת ישראל פרק יט'
- ^ "וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר."
- ^ הלכות מילה, פרק א', הלכה ב'
- ^ ”מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות” (מסכת שבת, דף קל"ב עמוד א')
- ^ מסכת נדרים, דף ל"ב עמוד ב'
- ^ הובא בתוספות הרא"ש מסכת יבמות, פרק הערל
- ^ אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ד עמוד 449. מאיזכורים שונים במקרא ובחז"ל עולה כי ככלל לא נהגה המילה אצל המצרים בזמן המקרא; העורלה מכונה "חרפת מצרים" (יהושע, ה', ט'), הנביא יחזקאל מכנה אותם לגנאי "גדלי בשר" (יחזקאל, ט"ז, כ"ו) במדרש רבה (בראשית רבה, פרשה צ"ג, פסקה י') מסופר שיוסף הראה לאחים שהוא מהול בתור סימן לזהותו
- ^ אבות דרבי נתן פרק ב, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ח עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"א עמוד א', מסכת נדרים, דף ל"א עמוד ב'. בתוספות, מסכת פסחים, דף ז' עמוד א', ד"ה בלבער הוסבר כי ברכת להכניסו בבריתו של אברהם אבינו נתקנה להודיע על כוונת המילה לשם ה' להבדיל ממילת הגויים
- ^ בראשית רבה, פרשה צ"א, פסקה ה'
- ^ שמות רבה, פרשה א', פסקה ח' שמות רבה, פרשה י"ט, פסקה ה'
- ^ כתבי הירודוטוס, ספר II, סעיף 104 (תרגום אלכסנדר שור)
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כב
- ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 1, פרק 28, סעיפים 3-1; פרק 55, סעיף 5
- ^ Horatius, Sermones, I, 9:70
- ^ יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק יג
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 13, פרק יא, פסקה ג, סעיף 319
- ^ פטר שפר, יוּדוֹפובּיה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 5 מילה; ספריית "הילל בן-חיים" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010; עמ' 143
- ^ פטרוניוס, סאטיריקון (פרק 13), 102, 14-13; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 146 (תרגום: אריה חורשי)
- ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. I, LXX. Petronius, no. 195, p. 444; פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 115 (תרגום: מאנגלית: להד לזר)
- ^ יובנאליס, סטירה יד, 104-96; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 3, עמ' 118–119 (תרגום: רחל בירנבאום)
- ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ה
- ^ היסטוריה אוגוסטה, חיי הדריאנוס, 14, 2; בתוך: פטר שפר, יודופוביה, פרק 5 מילה, עמ' 154 (תרגום מרומית: דוד גולן)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ב עמוד א'
- ^ אנציקלופדיה הלכתית רפואית חלק ד עמוד 450, ראו גם הקדמת פירוש האבן עזרא לתורה
- ^ ספר מקבים א, א, 48, 60-61; ספר מקבים ב, ו, 10
- ^ ”וימלו את הילדים הערלים, אשר מצאו בגבולות ישראל, בכוח” (ספר מקבים א, ב, 46. (תרגום אריאל רפפורט, עמ' 134)) פרופ' רפפורט משער שהכוח הופעל נגד פקידי השלטון שהופקדו על אכיפת הגזירות
- ^ כך למשל הורדוס תבע מסילאיוס הערבי שימול עצמו; בתו של אגריפס הראשון תבעה זאת מאפיפאנס בן מלך קומאגנה; על אריצו מלך אמסה נאמר שמל עצמו בשנת 52 לספירה; וכן לגבי פולמוס מלך פונטוס וקיליקיה בשנת 62 לספירה. מקור: מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 29-30
- ^ Henry Chadwick, Origen: Contra Celsum, Cambridge UP, עמ' 79 והערת שוליים. וכן Ra'anan Abusch, "Negotiating Difference: Genital Mutilation in Roman Slave Law and the History of the Bar Kohba Revolt" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 75
- ^ מרדכי א' ראבילו, "גזרת המילה כאחד הגורמים למרד בר-כוכבא", בתוך: מרד בר-כוכבא: מחקרים חדשים, (עורכים: אהרן אופנהיימר ואוריאל רפפורט), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד 1948, עמ' 27–46. דעה שונה בנושא יש לפייר קורדייה, Ra'anan Abusch, "Negotiating Difference: Genital Mutilation in Roman Slave Law and the History of the Bar Kohba Revolt" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 76
- ^ היסטוריה אוגוסטה, הדריאנוס, 14, 2
- ^ Aharon Oppenheimer, "The Ban on Circumcision as a Cause of the Revolt: A reconsideration" in Peter Schäfer, The Bar Kokhba war reconsidered, עמ' 55. אופנהיימר מביא כעדות לפקפוק ב"היסטוריה אוגוסטה" חוקרים כמומסן וסיים. על הדעות הקדומות בהן החזיק כותב החיבור מובאים עיוניהם של חוקרים נוספים
- ^ לביבלוגרפיה בעניין ראו: מנחם מור, מרד בר-כוכבא - עוצמתו והיקפו, פרק ראשון: "הסיבות לפרוץ מרד בר-כוכבא", הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשנ"ב 1991, מסת"ב 9652170798 עמוד 91 ובהערה 73
- ^ מנחם מור, מרד בר-כוכבא - עוצמתו והיקפו, הוצאת יד יצחק בן-צבי והחברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, ירושלים תשנ"ב 1991, מסת"ב 9652170798 (עמ' 95-97)
- ^ ”תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה - עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין - עדיין היא מרופה בידם.” (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ל עמוד א')
- ^ Circumcidere Iudaeis filios suos tantum rescripto divi Pii permittitur: in non eiusdem religionis qui hoc fecerit, castrantis poena irrogatur
מתוך מודסטינוס, הכללים, ספר שישי.
תרגום חופשי: יהודים רשאים למול רק את בניהם. וזאת בהסתמך על רסקריפטום של פיוס האלוקי. אולם אם מילה תיעשה במי שאינו בן הדת היהודית, ייענש עושה המילה בעונש המוטל על מי שמסרס
גם יוליוס פאולוס באוסף החוקים שלו כתב כי מותר לערוך ברית מילה רק ביהודים ומי שיעבור על חוק זה ייענש בעונש חמור - ^ יעקב כ"ץ, "המאבק על קיום ברית מילה במחצית הראשונה של המאה הי"ט", בתוך: ההלכה במיצר: מכשולים על דרך האורתודוקסיה בהתהוותה, הוצאת י"ל מאגנס, 1992. עמ' 123-147. Judith Bleich, "The Circumcision Controversy in Classical Reform in Historical Context", בתוך: טורים, מחקרים בהיסטוריה ותרבות יהודית מוגשים לד"ר ברנרד לנדר, KTAV Publishing House, 2007. עמ' 1-28
- ^ משרד הדתות, חוזר מנכ"ל משרד הדתות, 18 במארס 1990, אתר משרד הדתות
- ^ קובי נחשוני, ברית מילה לבן 92, באתר ynet, 13.11.14
מתוך אתר הארגון - ^ תפיסה בעגת המוהלים
- ^ מכשירי מגן האסורים על פי ההלכה - באתר "מילה טובה"
- ^ 69.0 69.1 שו"ת מנחת יצחק חלק ה' סימן כד'; שו"ת ציץ אליעזר חלק ח' סימן כט';
- ^ (תלמוד בבלי, שבת, קל"ג ע"א, ד"ה "ופורעין")
- ^ נייר עמדה של איגוד רופאי הילדים האמריקאי מציין שישנן שלוש טכניקות נפוצות למילה (רפואית) של ולדות, ובין המשותף לשלושתן הוא הפרדת הקרום שתחת העורלה (inner preputial epithelium) מהשכבה החיצונית של ראש הפין (epithelium of the glans), על מנת שבהמשך יכרת יחד עם העורלה
- ^ חכמת אדם, קמ"ט י"ז
- ^ (מסכת שבת, פרק יט', משנה ב')
- ^ אגרת השמד - מאמר קדוש השם: "כך אמרו חז"ל: משה היה מל ויהושע פורע ואהרן מוצץ ואספו ערלות חמרים חמרים והיה דם מילה מתערב בדם פסח, ובזה היו ראוים ליגאל."
- ^ (מסכת שבת, קל"ג ע"ב)
- ^ (זיכרון ברית לראשונים, ברלין תרנ"ב, עמ' 20)
- ^ המנהג מוזכר בספר "זוכר הברית" (אוזהאראד-אונגוואר, תרצ"א),יא, יח-יט
- ^ מסורת המציצה – שדה קרב רפואי במלחמת תרבות
- ^ לפי המוהל ד"ר אריה ולדמן
- ^ שהקדיש לנושא קונטרס מיוחד בתוך ספרו
- ^ כגון וירוס האיידס
- ^ כסף משנה, הלכות מילה פ"ב ה"ו
- ^ 83.0 83.1 שבת פרק יט' הלכה ו'
- ^ שו"ת חתם סופר חלק ב' יו"ד רמט'
- ^ פירוש פני משה על הירושלמי שם
- ^ כך מבואר בשו"ת ציץ אליעזר, חלק ה' סימן יד'
- ^ הלכות מילה, פרק ג'
- ^ מסכת שבת, דף קל"ד עמוד א', ד"ה לכרכי הים
- ^ החזון איש כותב כי אין צורך ביציאת הדם בפועל, אלא אף עם נצרר דם כלשהו נתקיימה המצוה
- ^ כיון שהצורך מבוסס על החשש לערלה כבושה
- ^ ”ונמלתם את בשר ערלתכם - וְתִגְזְרוּן יָת בִּשְׂרָא דְעָרְלָתְכוֹן” (בראשית יז' יא')
- ^ שו"ת חתם סופר, יורה דעה רמ"ט
- ^ ונסוב על גילוי העטרה
- ^ רש"י ורע"ב בפירושם למשנה מסכת שבת
- ^ ונסוב על עור הפריעה
- ^ משמעות לשון הרמב"ם בפירושו למשנה שם
- ^ 97.0 97.1 בית יוסף, יורה דעה רס"ד י'
- ^ שבת קלז'
- ^ ש"ך, יורה דעה רס"ד ס"ק י"ב
- ^ ובמקרה זה ישנם הסוברים שאין את הקפידה שלא לכבד אדם פעמיים באותה משפחה
- ^ ישנם מוהלים שמבצעים את החיתוך לפני סיום הברכה (בהסתמך על דעת התשב"ץ), בכדי להסמיך גם את הפריעה לברכה
- ^ כדעת הרא"ש
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר אהבה, הלכות מילה, פרק ג', הלכה ג'
- ^ שבת פרק יט אות תכב
- ^ תוס' סוכה מו.
- ^ תוס' ומאירי עירובין מ: ד"ה דלמא, והמרדכי שבת י"ט אות תכב.
- ^ תוס' בכורות מט.
- ^ שו"ת הרשב"א ח"א רמ"ה
- ^ הרוקח סימן קח, הובא בבית יוסף יו"ד סימן רס"ה, וכך כתב דרישה (סו"ס רס"ד) בשם רבינו תם. אך בשו"ת הרשב"א (ח"א קסו) דחה את סברא זו, כי הרי סומכים על הרוב שאינו נפל אפילו לענין ברית מילה בשבת, וכל שכן שנסמוך לגבי ברכת שהחיינו.
- ^ ערוך לנר סוכה מו. שו"ת בנין ציון סימן קז.
- ^ הובא במרדכי (שבת אות תכב). כדבריו כתבו גם האגודה (סימן קסט), וכך משמע קצת באור זרוע (מילה קז). יש שכתבו בדעת הרמב"ם שגם הוא סובר כך, אולם הבית יוסף דחה פירוש זה בדברי הרמב"ם.
- ^ שו"ת הרשב"א ח"א סימן רמ"ה: "כל שנולד לו בן צריך לברך שהחיינו... אלא שלא ראיתי שנהגו כן אפילו הגדולים אשר בארץ, ושמא עשו רשות כקרא חדתא, דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדים אין מברכים שהחיינו בחובה... ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגי לאמרו, אני דוחה כן, ואע"פ שאין זה מספיק כל הצורך".
- ^ מקור דברי הרמ"א הם מהרי"ל, ששאלוהו האם לברך שהחיינו בברית מילה של תינוק בכור לאם בת כהן, ונימקו את השאלה בכך שלא יברכו שהחיינו בשעת הפדיון, ומהרי"ל ענה שלא לברך - גם בברית המילה. רמ"א דייק מכך שבמקרה שכן יברכו תיאורטית בפדיון, אפשר להקדים ולברך כבר בברית המילה. אך ש"ך חולק על הדיוק הזה, ופוסק למעשה שלא לברך כלל שהחיינו בברית.
- ^ בקרב חילונים בישראל יש המפרידים בין ברית המילה עצמה, שנערכת בהרכב משפחתי מצומצם ולעיתים בבית החולים, לבין מסיבת הברית, שנערכת מספר שבועות מאוחר יותר.
- ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק כט ח
- ^ ה'ג' גימטריה שמונה כך שהפסוק נדרש ביום ה"ג מל את יצחק
- ^ מסכת שבת, דף ק"ל עמוד א'
- ^ מסכת שבת, דף ק"ל עמוד א', ד"ה בשמחה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף קי"ג עמוד ב' על פי פירוש רש"י דה' בחבורת מצוה
- ^ יורה דעה רס"ה ס"ק יח
- ^ מסכת שבת, דף קל"ב עמוד א'
- ^ 122.0 122.1 מסכת שבת, דף קל"ה עמוד ב'
- ^ מסכת שבת, דף קל"ד עמוד ב'
- ^ אורח חיים, סימן של"א, סעיף ה'
- ^ אורח חיים, סימן של"א, סעיף י'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ו, סעיף י"ד
- ^ הובא בטור ביורה דעה הלכות מילה ובבית יוסף בהלכות שבת, סימן שלא סעיף ז
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרכ"א, סעיף ג'
- ^ למעט מקרה בו נולד קודם טבילת אמו שנימול בשמיני אבל לא בשבת
- ^ ד"ר איתי גל, ברית מילה מגינה גם על נשים מפני איידס, באתר ynet, 12 בפברואר 2006
- ^ מחקר רב-מרכזי שבוצע בישראל על אודות סיבוכי מילה [1]
- ^ "43 תינוקות בשנה מגיעים לבתי חולים בעקבות סיבוכים בברית מילה", כתבה באתר תאגיד השידור הישראלי
- ^ Circumcision Policy Statement באתר AAP
- ^ https://www.aap.org/en-us/advocacy-and-policy/aap-health-initiatives/Mental-Health/Pages/AAP-Policy-Statements.aspx תוקף ניירות העמדה של ה-AAP
- ^ נחשוני, קובי (2007-03-21). "סקר: 97% לא מוותרים על ברית המילה". Ynet. נבדק ב-2018-02-26.
- ^ סקר מכון גוטמן לסקרים והמכון הישראלי לדמוקרטיה עבור קרן אבי חי ישראל, עמוד 37
- ^ נוסח העתירה, תגובות ופסק הדין, באתר עמותת בן שלם
- ^ נוסח ההצהרה המלא
- ^ אריאל כהנא, "איסור ברית המילה – כתם מוסרי על אירופה", באתר nrg, 4 באוקטובר 2013
- ^ ישי קרוב, מזכ"ל מועצת אירופה: לא תיאסר ברית מילה, באתר ערוץ 7, 9 באוקטובר 2013
- ^ קובי נחשוני, מועצת אירופה חזרה בה: המילה לגיטימית, באתר ynet, 2 באוקטובר 2015
- ^ נוסח ההצהרה המלא
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
23458669ברית מילה