תנ"ך

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מקרא)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

עיינו גם בפורטל

P Bible.png

פורטל התנ"ך הוא שער לכל הנושאים בתנ"ך והקשורים אליו. הפורטל עוסק בספרי התורה, הנביאים והכתובים, בפירושי המקרא, ובסיפורים ובאישים המופיעים בתנ"ך. כמו כן, עוסק הפורטל בנוסחים ובתרגומים השונים לתנ"ך, ועוד.

דף המכיל קטע מספר צפניה (א' ח' עד ב' י"ג) מתוך כתר ארם צובא - מכתבי-היד החשובים והמדויקים ביותר של התנ"ך

הַתַּנַ"ךְ הוא שם הכולל את שלשת קבוצות ספרי ה"תורה שבכתב" - תורה, נביאים וכתובים ("תנ"ך" בראשי תיבות). התנ"ך כולל בתוכו את חמשת חומשי התורה, שמונת ספרי נביאים ראשונים ונביאים אחרונים, ואחד עשר ספרים נוספים הקרויים 'כתובים'. עשרים וארבעה ספרים אלו הם דברי האלקים לעם ישראל, שנאמרו ונכתבו במהלך הדורות בנבואה או ברוח הקודש, הספרים כוללים את ציוויי ה' ליחידים ולציבור, ליהודים ולנכרים, לשעה ולדורות. התנ"ך כולל גם את סיפור עיקרי ההתרחשויות שאירעו מבריאת העולם עד כתיבתו, כמו גם נבואות רבות על העתיד להתרחש לאחר מכן.

תורה שבכתב כוללת בתוכה רק את התנ"ך, ושאר הספרים ביהדות קרויים תורה שבעל פה[1]. בלשון חז"ל התנ"ך נקרא מקרא[2], ולעיתים מכונה התנ"ך בשמות אחרים כגון: "ספר הספרים", "ספרים", "כתבי הקודש", ו"כ"ד ספרים".

התנ"ך - תורה שבכתב, הוא המוקד המרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. התנ"ך השפיע בצורה עצומה על התרבות והיצירה האנושית, הוא רב-המכר הגדול בכל הזמנים, והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

כתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה בסביבות תחילת בנין בית המקדש השני, בשנת ג'ת"ח (כ-350 שנים לפנה"ס הנוצרית). עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת אלא נמשכו ממשה רבנו ועד אנשי כנסת הגדולה.

חלקי התנ"ך

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תורה, נביאים, כתובים

המילה תנ"ך מורכבת מראשי תיבות של שלושת חלקיו: תורה, נביאים וכתובים. שני החלקים האחרונים שלו, נביאים וכתובים ידועים בראשי התיבות נ"ך.

  • תורה: התורה מחולקת לחמשה "חומשים" אשר נכתבים יחד בספר תורה. בתורה כתובה ההיסטוריה מבריאת העולם ועד מות משה רבינו, מצוות רבות ובכללן תרי"ג המצוות, ותיאורים רבים על הברית בין ה' ובני ישראל.
לתורה יש שמות נוספים המופיעים בתנ"ך עצמו: "תורת-אלקים", "ספר הברית", ובימי עזרא ונחמיה "ספר תורת משה אשר צווה ה' את ישראל". בשמות אלו הכוונה בעיקר לחלק התורה שבתנ"ך הכולל את חמשת החומשים אשר נתחברו על ידי משה מפי הגבורה[3].
  • כתובים: הקובץ השלישי, האחרון מבין חלקי התנ"ך, מכיל "ספרי חכמה", שירים וקינות מסוגים שונים ומתקופות שונות, וגם דברי ימי העם וחזון אחרית הימים (דברי הימים, דניאל, ועוד). ספרים אלו בתחילה כונו סתם "יתר הספרים"[5], ובתלמוד הספרים מופיעים כקבוצה מסודרת בשם "כתובים".

חלוקת ספרי התנ"ך

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חלוקת הפרקים בתנ"ך

במסורת היהודית מתקופת התלמוד והמדרשים - מקורות הסמוכים לתקופת הקאנוניזציה של התנ"ך, התנ"ך כולל 24 ספרים בשלוש חטיבות: תורה, נביאים וכתובים.

בכתביהם של יוסף בן מתתיהו ואוריגינס, אנו מוצאים את ספרי התנ"ך העברי מחולקים ל-22 ספרים (צירפו את רות לשופטים, ואת איכה לירמיה). במאה הרביעית לספירה הירונימוס מביא את שני המספרים ומסביר את ההבדל ביניהם. בחלוקה נוצרית מאוחרת יותר, חולקו ארבעה ספרים לשניים – ספר שמואל (א'-ב'), ספר מלכים (א'-ב'), ספר דברי הימים (א'-ב') וספר עזרא (עזרא-נחמיה) – והתקבלו 28 ספרים.

סדר הספרים ושמותם שונים בתרגום השבעים מאלו שבנוסח המסורה. שמות הספרים על פי תרגום השבעים עברו לתרגומים הלטיניים, ומשם ללשונות המערב.

בתנ"ך 929 פרקים על פי החלוקה הנוצרית, שהיא החלוקה הנפוצה בימינו גם בקרב יהודים. על פי החלוקה היהודית המסורתית, בתנ"ך 447 פרקים המכונים "סדרים".

ספרי התורה

כתיבת האותיות האחרונות בספר התורה בקלף משורטט.

חמשת הספרים הראשונים מכונים תורה (מלשון 'הוראה') או חמשת חומשי תורה. ספר בודד מכונה חומש. בלשון חז"ל מופיע אף הכינוי הארמי אורייתא. הכינויים הרווחים בעולם הנוצרי הם וריאציות של המונח היווני Πεντάτευχος ‏(Pentateukhos), שפירושו "חמשת הספרים".

שמות הספרים ניתנו לפי אחת מן המילים המופיעות בפסוק הראשון של הספר. ("'בראשית ברא", "ואלה שמות", "ויקרא אל משה", "וידבר ה' אל משה במדבר", "אלה הדברים"), אולם כינויים הלטיני בא על פי תוכנו של הספר. להלן רשימה של ספרי התורה עם הקיצור המקובל בסוגריים, לאחריהם מופיע הכינוי הנוסף, וכינויים הלטיני.

1. בראשית
2. שמות
3. ויקרא
4. במדבר
5. דברים

(בר')
(שמ')
(וי')
(במ')
(דב')

(ספר הישר)
(ספר הגאולה)
(תורת כהנים)
(חומש הפקודים)
(משנה תורה)

[Genesis בריאה]
[Exodus יציאה]
[Leviticus תורת הלויים]
[Numbers מספרים, פקודים]
[Deuteronomy משנה תורה]

ספרי התורה מחולקים במסורת היהודית גם לפרשיות שבועיות הנקראות בבית הכנסת כדי להשלים את קריאת כל ספרי התורה מדי שנה, בשמחת תורה, ואולם בעבר החלוקה היתה לפי סדרים ומוזכר בתלמוד שבני מערבא (ארץ ישראל) נהגו להשלים את קריאת התורה רק אחת לשלוש שנים.

ספרי הנביאים

ספרי הנביאים מכילים שמונה ספרים: ארבעה ספרי נביאים ראשונים וארבעה ספרי נביאים אחרונים.

בתלמוד[6] מובאת ברייתא לפיה סדר ספרי הנביאים האחרונים והכתובים הוא: ירמיהו, יחזקאל, ישעיהו, תרי עשר, רות, תהלים, איוב, משלי, קהלת, שיר השירים, איכה, דניאל, אסתר, עזרא ודברי הימים. סדר זה שונה מהמקובל כיום, וחכמי התלמוד ביארו שהוא משלב שיקול נושאי בסידור ההיסטורי-כרונולוגי: "סמכינן חורבנא לחורבנא ונחמתא לנחמתא". עורך הברייתא סידר את ישעיהו רק אחרי ירמיהו ויחזקאל, מפני שספר מלכים מסתיים בתיאור חורבן ירושלים, וכך ירמיהו, שרובו נבואות על החורבן, מסודר אחריו, יחזקאל, שבראשיתו אף הוא מכיל נבואות על החורבן, מסודר אחריו, וישעיהו, שרובו נבואות נחמה, מסודר אחרי ספר יחזקאל, שבסופו מכיל אף הוא נבואות נחמה. שיקול עריכה אחר, המוזכר בתלמוד, הוא איחוד תרי עשר ספרי הנבואה הקצרים לספר אחד,[7] חרף הפערים בזמנים בהם התנבאו. סדר ספרי התרי עשר לא מובא במלואו בתלמוד אבל ההנחה היא שכבר אז סודרו לפי סדר המסורה.[דרוש מקור]

נביאים ראשונים, ספרים היסטוריוגרפיים בעיקרם:
6. יהושע (יהו')
7. שופטים (שו')
8. שמואל (מחולקים ל: שמואל א', שמואל ב'; מכונים בקיצור ש"א, ש"ב; או: שמ"א, שמ"ב)
9. מלכים (מחולקים ל: מלכים א', מלכים ב'; מכונים בקיצור מ"א, מ"ב; או: מל"א, מל"ב)
נביאים אחרונים, ספרי נבואה בעיקרם:
10. ישעיהו (יש')
11. ירמיהו (יר')
12. יחזקאל (יח')
13. תרי עשר, המכילים שנים עשר ספרי-נבואה קצרים יחסית, שאוגדו יחדיו לספר אחד לפי הסדר הבא:
הושע (הו'), יואל (יו'), עמוס (עמ'), עובדיה (עו'), יונה (יו'), מיכה (מי'), נחום (נח'), חבקוק (חב'), צפניה (צפ'), חגי, זכריה (זכ'), מלאכי (מל')

ספרי הכתובים

ספר תהילים הכתוב על גבי מגילה ובכתב סת"ם

ספרי הכתובים מכילים אחד עשר ספרים:

שלושת ספרי אמ"ת (ראשי תיבות בסדר הפוך של שמות הספרים):
14. תהילים (תה')
15. משלי (מש')
16. איוב
חמש המגילות:
17. שיר השירים (שה"ש)
18. רות
19. איכה
20. קהלת (קה')
21. אסתר (אס')

ספרים נוספים:

22. דניאל (דנ')
23. עזרא (מחולק לשניים - עזרא ונחמיה; מכונים בקיצור עז' ונח', מכונים יחד עו"נ)
24. דברי הימים (מחולקים ל: דברי הימים א', דברי הימים ב'; מכונים בקיצור דה"א, דה"ב)

תוכן התנ"ך

התנ"ך כולל בתוכו כמה מרכיבים מרכזיים, ביניהם: הסיפור ההיסטורי, מצוות, ברכות וקללות, בריתות, ונבואות.

חומשי התורה וספרי הנביאים הראשונים (יהושע, שופטים, שמואל ומלכים) מציגים את הסיפור ההיסטורי ברציפות, כשבאופן כללי כל ספר ממשיך את הסיפור מהמקום שהספר הקודם מסתיים. (עם זאת במקרים מסוימים ונקודתיים בדרך כלל, קבעו חז"ל כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה"[8]).

חלק ניכר מהתנ"ך מדבר על הקשר המיוחד שבין הקב"ה לעם ישראל ועל היות עם ישראל העם הנבחר. התורה כוללת בתוכה את מצוות ה', ומתוך כך, מדברים הנביאים על הברית המבוססת על ברית בין הבתרים, ברית מעמד הר סיני וברית מעמד הר גריזים והר עיבל, על הפרתה, ועל העונשים הצפויים לעם ישראל, או העונשים שספגו כתוצאה מהפרת הברית. וההמשך הוא לרוב קריאה לחידוש הברית[9] או תיאור חידוש הברית (עשה הטוב בעיני ה').

התנ"ך בחלוקה כרונולוגית

בריאת העולם והתהוות עם ישראל

ספר בראשית מתחיל עם בריאת העולם, תיאור תמציתי של תקופות גן עדן, המבול, מגדל בבל ועוד, ומציין את שושלת הדורות עד אברהם. משם מפורטת בהרחבה השתלשלות ההיסטוריה של עם ישראל לאורך תקופת האבות, עד הירידה וההשתקעות במצרים.

יציאת מצרים והמדבר

החל מספר שמות ועד סוף חמישה חומשי תורה, מתואר המסע של בני ישראל מיציאתם ממצרים דרך נדודיהם במדבר ועד עמידתם בשערי ארץ ישראל. חלק זה של התנ"ך מתחיל בלידתו של משה רבנו ומסתיים במותו. כמעט כל תרי"ג המצוות שנצטוו בהן בני ישראל, מפורטים בספרים אלו.

ארץ ישראל

ספרי הנביאים הראשונים עוסקים בתיאור האירועים מכניסתם של ישראל לארץ, ועד חורבן בית ראשון וגלות בבל. בין היתר מסוקרים בו תקופת ההתנחלות בארץ כנען, תקופת השופטים, ומלכות שאול, דוד ושלמה, וכן שושלות אישים ומלכים.

תחילת ספר מלכים עוסקת בבניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך. לאחר מספר פרקים, מתרחש פילוג ממלכת ישראל המאוחדת והסיפור מתחלק לשני קווים נפרדים, אחד עוקב אחר ממלכת ישראל עד לחורבנה, והשני עוקב אחר ממלכת יהודה עד לחורבן בית המקדש הראשון וגלות בבל בסוף ספר מלכים.

מגילת רות עוסקת בסיפור פרטי מתקופת השופטים.

חורבן בית המקדש, הגלות והגאולה שאחריה

הנביאים האחרונים עוסקים רבות בתוכחה על פשעי בני ישראל, אשר הם הגורם המרכזי שעתיד להביא לחורבן בית המקדש ולגלות בבל. בנוסף לכך, רבים מהנביאים מנבאים גם דברי חזון ונחמה על הקשר הנצחי בין עם ישראל לאלוקיו. חלק מהפרטים ההיסטוריים הנוגעים לסוף תקופת בית ראשון מופיעים גם בספרים אלה. הספרים כוללים קינות על החורבן, חזיונות שונים, ונבואות על הגאולה לעתיד לבוא. חלק מהנביאים, כמו ישעיהו והושע, ניבאו עוד לפני גלות עשרת השבטים, וחלקם, כמו ירמיהו, סמוך לחורבן בית המקדש.

יחזקאל מנבא מהגלות בבבל; וכן דניאל ואסתר עוסקים בסיפורים שאירעו בגלות בבל.

אחרוני הנביאים - חגי, זכריה ומלאכי, וכן חלק מספרי הכתובים - עזרא ונחמיה, מנבאים בעת שיבת ציון.

ספרים חוץ-היסטוריים

ספרים: – ספרי אמ"ת, וחלק מחמש מגילות,

ספרים אלו כוללים דברי חכמה ומוסר (משלי), הגות ופילוסופיה אלוקית (איוב וקהלת), שירה (שיר השירים), מזמורים (תהילים) וקינות (איכה).

דברי הימים

ספר דברי הימים הוא גרסה נוספת ומקוצרת מאד לסיפור ההיסטורי המלא המתחיל באדם הראשון ומסתיים בהכרזת כורש בסוף גלות בבל. ספר עזרא ממשיך מנקודת הזמן בה נגמר ספר דברי הימים, בשיבת ציון ותחילת ימי בית שני.

מחברי התנ"ך

ספרי התנ"ך חוברו בתקופות שונות ועל ידי מחברים שונים. באחדים מהספרים מופיעה כותרת המייחסת את החיבור למחבר מסוים, אולם חלק מפרשני המקרא (לדוגמא רבי יצחק אברבנאל) סבורים כי אין הכוונה לומר שהוא חיבר את כל הספר, אלא שרוב הדברים נכתבו על ידו.

תורה

משה רבינו כתב את כל ספר התורה[10] מפיו של הקב"ה[11]. ואולם נחלקו חז"ל האם "תורה חתומה ניתנה" או "מגילות מגילות ניתנה"[12]. אם התורה ניתנה חתומה, הרי שמשה רבינו כתב את חמשת החומשים בסוף שנת הארבעים[13]. אולם אם מגילות מגילות ניתנה, התפרסה כתיבת התורה על ידי משה על פני ארבעים שנות ישראל במדבר. לשיטה זו נכתבה התורה בשתי שלבים:

נביאים וכתובים

בברייתא המובאת בתלמוד מובא פירוט כותבי ספרי הנ"ך:

יהושע - כתב ספרו (=ספר יהושע).
שמואל - כתב ספרו (=ספר שמואל), שופטים ורות.
דוד - כתב ספר תהלים על ידי עשרה זקנים.
ירמיה - כתב ספרו (=ספר ירמיה), ספר מלכים וקינות (=מגילת איכה).
חזקיה וסיעתו - כתבו ישעיה, משלי, שיר השירים וקהלת.
אנשי כנסת הגדולה - כתבו יחזקאל, תרי עשר, דניאל, ומגילת אסתר.
עזרא - כתב ספרו (=ספר עזרא) ויחס של דברי הימים עד לו (-אליו).

חכמי התלמוד מבארים שקטעי הספרים המתארים את התקופה שלאחר מות המחבר, נכתבו על ידי אחרים בני דורו.[15].

צורת חיבור התנ"ך

תורה

ספר התורה כולו נכתב על ידי משה רבינו מפי ה'.

נביאים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נבואה

בספרי הנביאים, נכתבו בידי הנביאים דברי ה' אליהם. אמנם נחלקו מפרשי המקרא עד כמה השינויים בסגנון הספרים השונים תלויים באישיות הנביא.

  • שיטת רבי יצחק אברבנאל היא, שהנביאים קיבלו בנבואה את הרעיון הכללי, ואחר כך אמרו את הנבואה כל אחד ע"פ סגנונו, וכך גם בכתיבת הדברים[16]. האברבנאל מסביר על פי יסוד זה את שינויי הסגנון הבולטים בין ספרי הנביאים השונים.
  • שיטת המלבי"ם היא, כי רוח הנבואה שמה בפי הנביא לא רק את הרעיון הכללי, אלא גם את מילות הנבואה המדויקות, וכן את צורת הכתיבה המדויקת. המלבי"ם מבאר כי שינויי הסגנון בין הנביאים הם חלק מהשינוי בהשפעת הנבואה בין הנביאים השונים[17]. גם המלבי"ם מסכים כי שינוי הסגנון יכול להיות תלוי ב"הכנת" הנביא, אך לשיטתו, אחרי שהנביא הכין את עצמו במידה מסוימת, ההשפעה הנבואית מסרה לו מילים מדויקות על פי מידת ההכנה.

חתימת התנ"ך

כלל ספרי התנ"ך לא ניתנו כחטיבה אחת, ותהליך כתיבתם היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. אנשי כנסת הגדולה הם אשר חתמו את כתבי הקודש, ומאז אין אפשרות לערוך שינויים במבנה ספרי התנ"ך או בטקסט של הספרים.

ספרים שלא נכללו בתנ"ך נקראים ספרים חיצוניים. חלקם בעלי אופי כיתתי כמו ספר היובלים, מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא ועוד, וחלקם בעלי אופי הקרוב ברוחו ליהדות, כמו ספר משלי בן סירא. חלק מן הספרים החיצוניים נכללו ב'כתבי קודש' של כמה מן הזרמים הנוצריים.

ישנם ספרים נוספים שנזכרים בתנ"ך, כמו - ספר הישר, שבתלמוד מפורש שהכוונה לספר בראשית, וספר מלחמות ה', בפשטות הכוונה לספר אחר שאבד.

לשון התנ"ך

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עברית מקראית

שפת ספרי התנ"ך היא לשון הקודש, אולם היא מכילה מיעוט קטעים בשפה הארמית המקראית.

הרובד הלשוני של השפה העברית שבו נכתב התנ"ך נקרא לשון הקודש, בפי חוקרי הלשון רווחים הכינויים "עברית מקראית", "עברית תנ"כית" או "לשון המקרא". בחז"ל אנו מוצאים את היבטוי "לשון תורה" כהבחנה מ"לשון חכמים". באתרים ארכאולוגיים ברחבי ארץ ישראל התגלו מספר ממצאים אפיגרפיים מהמחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה, הכתובים בניב זה, ולפיכך הוא הצורה המתועדת הקדומה ביותר של השפה העברית.

נוהגים לחלק את העברית המקראית לשתי תקופות עיקריות: העברית המקראית הרגילה, והעברית המקראית המאוחרת, שבה נכתבו ספרי המקרא של תקופת גלות בבל ואחריה, כגון ספר זכריה, מלאכי, ספר עזרא, נחמיה, מגילת אסתר ודברי הימים. העברית המקראית המאוחרת מגלה סימנים ראשונים של שינוי לקראת מה שהפך אחר כך להיות לשון חז"ל. ניתוח פילולוגי של ספרי התנ"ך המאוחרים מעלה את האפשרות שנעשה מאמץ לכתוב בלשון המקרא גם בתקופה שבה השפה העברית המדוברת הייתה דומה יותר ללשון חז"ל, כנראה משום שלשון המקרא נתפסה כדגם ראוי לשפה הכתובה.

בתוך העברית המקראית קיימים הבדלים סגנוניים ניכרים בין לשון הפרוזה לבין לשון השירה, ובהם גם הבדלים בסגנון הדקדוקי וגם הבדלים באוצר המילים, שבשירה עשיר במילים הנדירות בפרוזה. יש הסבורים שלשון השירה משקפת צורה קדומה יותר של העברית.

אוצר מילים

באוצר המילים המצוי במקרא ניתן למנות כ-8,000 מילים מילוניות. המילים בחלקן מקבילות למילים בשפות השמיות הקרובות, ויש גם שאילה של מילים משפות אחרות, כגון הארמית והאכדית.

מילים רבות בתנ"ך הן מילים יחידאיות שמשמעותן לא ידועה בבירור. אף על-פי-כן, מספר המילים היחידאיות במקרא קטן מכפי שאפשר היה לצפות בהתחשב באורכו של הטקסט (אפשר להעריך באמצעות חישוב סטטיסטי את מספר המילים היחידאיות הצפויות בטקסט נתון בהתחשב באורכו). זאת למעט קטעי השירה שבהם אוצר המילים עשיר יותר.

הטקסט המקראי בימינו

הטקסט המקראי הקיים מורכב מבחינה לשונית ממספר רבדים:

בנוסף להן קיימים תעתיקים של שמות עבריים לאותיות יווניות בתרגום השבעים ומסורות הקריאה בתורה של העדות היהודיות השונות. מסורות הקריאה בתורה כפי שהן מוכרות לנו שונות זו מזו במימוש הפונטי של העיצורים והתנועות, וכולן מראות שוני משמעותי ממסורת הקריאה המתועדת באמצעות הניקוד הטברני (אף כי הניקוד הטברני התקבל בסופו של דבר בשפה הכתובה).

התנ"ך ואומות העולם

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. כמו כן התנ"ך המכונה ספר הספרים, השפיע בצורה עצומה על התרבות והיצירה האנושית, הן בנוגע לעם היהודי והן בנוגע לשאר אומות העולם. מספר רב של יצירות אמנות מספרות דרך פיסול ועד ציור ומוזיקה, מהמופתיות בהיסטוריה האנושית נוצרו באמצעות השפעה/השראה ברורה וישירה מהתנ"ך.

נצרות

הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). "הברית הישנה", לצד "הברית החדשה", מהוים את אוסף הספרים המקודש לנוצרים, המכונה "ביבליה".

בשל כך שספרי התנ"ך כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים[18] והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

אסלאם

ראשוני המוסלמים העריכו גם הם את ספר התנ"ך, וכינו בזכותו את היהודים ואת הנוצרים "עמי הספר". עם זאת בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית.

חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אך הקוראן מוסר גרסה שונה משלו לחלק מן האירועים המתוארים בתנ"ך. כהתמודדות עם תופעה זו באסלאם רווחת טענה לפיה היהודים הם אלו שזייפו וסילפו את התנ"ך. ההבדל בין היחס הנוצרי למוסלמי כלפי התנ"ך העברי, הוביל את הרמב"ם להתיר ליהודי ללמד את התנ"ך לנוצרים, אך לאסור ללמד למוסלמים.[19]

תרגומי התנ"ך

העמוד הראשון בביבליה בשפה הטמילית, שיצא לאור בשנת 1723
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תרגומי התנ"ך
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – סופר סת"ם

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בביבליה הנוצרית, זכו לתרגום למאות שפות, ובשפות רבות תורגמו במספר גרסאות. נכון לסוף 1995 תורגמה הביבליה ל-349 שפות.[20] בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך. לתרגומים הייתה פעמים רבות משמעות תאולוגית רבה, במתן האפשרות לעמים נוספים או לקבוצות נוספות לגשת אל הטקסט ללא תיווך. כך, למשל, התרגום ללשונות הדבורות בפי עמי אירופה, בייחוד גרמנית ואנגלית, היה מרכיב חשוב ברפורמציה הפרוטסטנטית.

ישנם כמה תרגומים מפורסמים:

עדי נוסח של התנ"ך

עץ יחס לקרבה שבין עדי היחס השונים ל"נוסח המקורי" (בתחתית התרשים). נוסח המסורה מיוצג בסימון MT, בימין התרשים.

עדי הנוסח של ספרי המקרא הם כתבי היד של המקרא ששרדו בידינו, ואשר בעזרתם ניתן ללמוד על הנוסחים השונים של ספרי המקרא בתקופות עבר. עדי הנוסח שקיימים בידינו מורכבים מקטעי מגילות ופפירוסים החל מהמאה השלישית לפני הספירה ואילך, וממצחפים ומכתבי יד לאורך כל תקופת ימי הביניים.

חלק מעדי הנוסח הם בעברית, וחלקם הם תרגומים עתיקים ליוונית, סורית, ארמית ועוד.

עדי נוסח מפורסמים מהעת העתיקה:

עדי נוסח מפורסמים מימי הביניים:

מהדורות דפוס

תנ"ך גוטנברג, התנ"ך המודפס הראשון, 1455

מהדורות התנ"ך (רובן כחלק ממהדורות הביבליה הנוצריות) שהחלו לצאת לאור עם המצאת הדפוס הושתתו על כתבי יד שונים שהיו בפני המדפיסים, ומלבד הטעויות שהיו נחלת אותם כתבי יד, התווספו להם עוד טעויות רבות שנפלו בהדפסה. כך נוצרו הבדלים רבים בין מהדורה לרעותה.

בין מהדורות הדפוס החשובות שיצאו לאור במאות הראשונות לאחר המצאתו ניתן למנות את:

במהדורות המודרניות נעשים מאמצים לניקוי טעויות הדפוס, ועורכיהם משתדלים להיסמך על כתבי יד ימי-ביניימים. אולם מכיוון שיש הבדלים בין כתבי היד, הרי שעדיין ישנם הבדלים קלים בין מהדורה לרעותה, מה עוד שחלק מן המהדורות מתבססות על מספר כתבי יד במעורב.[21]

מבין המהדורות החשובות שיצאו לאור בעשרות השנים האחרונות ניתן למנות את:

פרשנות המקרא

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פרשני המקרא

פרשנות המקרא לבשה צורות רבות בתקופות השונות ובפי המחברים השונים. פרשנות המקרא, כמו תרגום המקרא, לרוב לא נעשתה רק בצורה מילולית, ולעיתים נלוותה לה פרשנות שהתאימה את הטקסט המקראי לתפיסת הפרשן או לנרטיב אותו ביקש ליצור. כך נפוצו פרשנויות המסבירות את הטקסט המקראי בצורה אלגורית או משלימות אותו בתוספות דרשניות שלא על פי הכתוב, אלא על פי מסורות מאוחרות בהם החזיק המפרש. כמו כן ישנה פרשנות עם מאפיינים של פולמוס, פרשנות שנועדה להתפלמס עם דוגמות נגדיות, כמו הדוגמה הנוצרית, הקראית, השומרונית והיהודית.

אגדות חז"ל

ספר היובלים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספר היובלים

מחבר ספר היובלים נהג לא פעם להוסיף פירושים לסיפורי התנ"ך כדי שיתאימו למסרים החינוכיים הערכיים או הלאומיים שברצונו להעביר, לעיתים עד כדי הוצאת "העוקץ" מהסיפור והעברתו למחוז אחר לגמרי.[22] בסיפור עקידת יצחק למשל, מתואר כיצד היוזמה לניסיון העקידה מגיעה מ"השר משטמה" (המזכיר את השטן שבספר איוב). אברהם מתואר בספר זה כמונותיאיסט שמרד באלילות בכל מאודו.

פילון האלכסנדרוני

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פילון האלכסנדרוני

במקביל ולפני חז"ל פעלו מספר מחברים שהיו זרים למסורת הפרושית וממשיכתה הרבנית. הם נמנו על הכיתות והזרמים האחרים ביהדות בית שני. רבים מהם חיו בקרב היהדות דוברת-היוונית במערב, שהתקיימה בסביבה תרבותית ומחשבתית הלניסטית והסתמכה על נוסח תרגום השבעים. אחד הבולטים מאלו היה פילון האלכסנדרוני שפעל טרם יוספוס. פילון נקט גישה דומה לגישתו, אם כי כתיבתו מנוסחת באופן שונה, בהתאם לסוגת הכתיבה ההלניסטית שהייתה מקובלת בסביבת מגוריו במצרים, וכללה דקדוק בפרטים, תיאורי טבע ונוף והבעת רגשות. ניתן לראות זאת בתיאור הארוך שמסר על ירידת אברם ושרי למצרים. סגנונו של פילון לא השתמר ביהדות שלאחר החורבן אך הייתה לו השפעה עצומה בנצרות: האלגוריות מרחיקות-הלכת שלו היוו בסיס לאסכולה הפרשנית האלכסנדרונית, שנטתה לעקור כליל את פשט המקרא ולהציג את הטקסט כמסמל משמעויות נסתרות.

יוסף בן מתתיהו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יוסף בן מתתיהו

הבולט בין המחברים עבור קהל הלניסטי הוא ההיסטוריון יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים. בן מתתיהו פנה לקהל נוכרי, ואף כתב בפירוש כי בעיניו סיפורי המקרא "אינם ידועים לרוב בני האדם מחמת עתיקותם."[23] בן מתתיהו שם לו למטרה לתאר את כל קורות היהודים מבריאת העולם ועד ימיו, לקהל הלניסטי-רומי. יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[24] יוסף גם שילב בספרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידיו כראשון המונותאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

בן מתתיהו הסתמך על התנ"ך בכתבו את הספר, אך בחר מתוכו בעיקר את החלקים ההיסטוריים בהם סבר שקוראיו ימצאו עניין, ומאלו השמיט אזכורי אירועים שחשש שיפגעו בתדמית ההיסטורית והתרבותית של עם ישראל. בן מתתיהו הרשה לעצמו להשמיט סיפורים משמעותיים בתולדות עם ישראל המתוארים בתנ"ך, כמו מעשה העגל ושבירת הלוחות, מי מריבה, צרעת מרים ואחרים. שאיפתו הייתה להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעיתים גם על חשבון דיוק בפרטים ההיסטוריים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[25] כך למשל ראינו בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו.

פרופ' אברהם שליט "מניח בביטחון גמור" כי יוספוס, שאולי לא סמך על שליטתו בשפה היוונית, נעזר ברטורים ובכותבים זרים, כדי להבטיח את איכותו החיצונית של הטקסט, ומכאן שזו הייתה חשובה בעיניו יותר מהעברת הפרטים המדויקים שאירעו בפועל. כן טוען שליט כי יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל". מעשה זה מצביע אף הוא על חשיבות הצורה ועל "חיבוב" הטקסט על הקורא הנוכרי, על חשבון המסירה המדויקת. שינויים ודגשים אלה ואחרים מלמדים על עולמו התרבותי של יוספוס; על רצונו להגיש לקורא חומר קריא, מעמיק ו"זורם"; ועל שאיפתו לייקר את אבותיו ואת מקורותיו היהודיים בעיניו.

ספרים חיצוניים

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – ספר יהודית, קדמוניות היהודים

פרשנות המקרא בימי הביניים

היחס לתנ"ך

לעם ישראל יחס מיוחד לתנ"ך. כל 24 הספרים המרכיבים את התנ"ך נכללים בהגדרה של כתבי קודש. על התנ"ך מתבססת תשתית האמונה היהודית, וממנו נלמדים מצוות וערכי היהדות. הדקדקנות בהעתקת התנ"ך בכלל והתורה בפרט, הועילה לצמצום מספר השיבושים שחלו במשך השנים, עד כדי כך שבספרי התורה נמצאים רק שנים עשר הבדלים בין הגרסה המערבית של ארצות הים התיכון לבין הגרסה של יהודי תימן, כאשר אף אחד מהבדלים אלו אינו משנה את משמעות הכתוב. לפי מסורת חז"ל, תרגום התנ"ך לשפות אחרות היה אסור, אך לאורך השנים הופר כלל זה על ידי גורמים שונים, יהודיים ולא יהודיים.

התנ"ך בישראל נלמד בבתי הספר הממלכתיים כבר בכיתות הנמוכות. בבתי ספר של החינוך הממלכתי דתי והחינוך החרדי, התנ"ך נלמד מכיתה א'. בבתי הספר הממלכתיים דתיים, ניתן דגש על מעמד התנ"ך בדת היהודית, ועל הפרשנויות הדתיות השונות שניתנו לו. בבתי ספר החרדיים, הדגש ניתן בעיקר על פרוש רש"י. בבתי ספר עבריים ממלכתיים הוא נלמד החל מכיתה ב', תוך שימת דגש על הקשר של התנ"ך להיסטוריה ולתרבות של עם ישראל, על סגנונו הספרותי ועל ממצאים מביקורת המקרא. בבתי ספר ערביים נלמד התנ"ך כחלק מלימודי השפה העברית שמתחילים בכיתה ג'.

ראו גם

Office-book.svg ספר: התנ"ך
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קטגוריות:

ערכים:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  • ויקיטקסט ביבליוגרפיה של התנ"ך, באתר ויקיטקסט
  • טקסט בלבד

    טקסט וחומר עזר

    כלים וחומר עזר

    מאמרים

    שונות

    הערות שוליים

    1. צורתה האידיאלית של תורה שבעל פה היא העברת הידע על פה וללא כתיבה. כתיבת תורה שבעל פה התרחשה בשלב היסטורי מאוחר יותר מחוסר ברירה בשל רדיפות העם שעוררו חשש לשכחת התורה
    2. למשל בפרקי אבות. משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה כ"א.: "בן חמש למקרא...". כך גם בתיאור בקיאותו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי (נשיא הסנהדרין בזמן חורבן בית שני ואחריו) נאמר שהוא היה בקי, בין השאר, במקרא תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קלד עמוד א.
    3. ראו הקדמת הרמב"ן לפירושו על החומש
    4. רש"י על תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קלז עמוד א.
    5. בן סירא בהקדמה לתרגום משלי,[דרושה הבהרה].
    6. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמוד ב.
    7. "איידי דזוטר מירכס", כלומר מפני שהם קטנים עלולים הם להיאבד.
    8. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ו עמוד ב
    9. למשל: ירמיהו ז', ירמיהו ל"א, יחזקאל י"ח, יחזקאל ל"ג
    10. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו עמוד א
    11. רמב"ן בפתיחת התורה
    12. תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס עמוד א
    13. רמב"ן בפתיחתו לתורה
    14. רמב"ן בפתיחתו לתורה
    15. תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו עמוד ב.
    16. הקדמת האברבנאל לספר ירמיה
    17. הקדמת המלבי"ם לספר ירמיה
    18. BEST SELLING BOOK OF NON-FICTION באתר השיאים של גינס.
    19. שו"ת הרמב"ם (מכון ירושלים, תשע"ז), כרך ב', סימן תקכד.
    20. Best Selling Book of Non-Fiction, באתר ספר השיאים של גינס.
    21. ראו פירוט והרחבה והפניות ביבליוגרפיות בספרו של עמנואל טוב, ביקורת נוסח המקרא, עמ' 2-5.
    22. Michel Testuz, Les idees religieuses du livre des Jubiles, Geneve/Paris: Droz/Minard, 1960.
    23. קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, 2.
    24. קדמוניות היהודים, תחילת הספר ה-14, א, א, עמודים L, LXI, ו-LXIII.
    25. פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII.


    סמל המכלול גמרא 2.PNG
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רישיון cc-by-sa 3.0