אונס נערה (הלכה)

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אונס נערה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"ח-כ"ט
משנה תורה לרמב"ם הלכות נערה בתולה, פרקים א'-ב'
שולחן ערוך אבן העזר, סימן קע"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה רי"ח, לאו שנ"ח
ספר החינוך, מצווה תקנ"ז, מצווה תקנ"ח

אונס נערה בתולה הוא פשע המתואר בתורה ועונשו מתבטא במצווה לחייב את האנס לשאת את אנוסתה אם זה רצונה, ובמצווה למנוע מהאנס את הזכות לגרש את אנוסתו לעולם. כמו כן, חייב האנס לשלם לאבי הנערה קנס של חמישים שקל (מידת משקל מקראית) כסף (במערכת המידות של התלמוד - סלע) ותשלומי צער, בושת ופגם.

על פי ההלכה, על מנת שהאישה תחשב כאנוסה, על הנאנסת לצעוק ולקרוא לעזרה בזמן האונס, אם המעשה היה במקום שאפשר שאחרים ישמעו את צעקותיה (בעיר). במידה ולא צעקה, ההלכה מגדירה את היחסים כיחסים בהסכמה, גם במידה והאישה הנאנסת נשואה. במקרה כזה תחשב נערה בתולה כמפותה.

הדין

מקור הדין

נאמר בתורה ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"ח-כ"ט: "כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו".

טעם הדין

בספר החינוך, מצווה תקנ"ז מבאר את טעם הדין: "משרשי המצוה. כדי ליסר הנבלים מן המעשה הרע הזה ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשב האונס למלאת נפשו בה וילך לו יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה, אבל אם בדעתו שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב לתן לאביה חמשים כסף מיד באמת יכבש יצרו וימנע מעשות הנבלה עם הקנס הזה. וגם יש בזה קצת תנחומין על העניה המבישת שתשאר עמו לעולם, פן יבישנה איש אחר בדבר הרע שארע לה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב (תהלים יט, ט)."

דין האונס

התורה קנסה את האדם האונס נערה, לשלם לאביה 'חמישים שקל' כלומר חמישים סלעים שהם מאתיים דינרים, שהיו בשימוש בזמן התלמוד.

מלבד תשלום זה מתחייב האנס לישא את הנערה בעל כרחו, ונאסר עליו מלגרשה כל חייו. נישואים אלו הם בכפוף להסכמת הנערה, ואם אינה חפצה בהם יכולה לסרב, שכך הבינו חכמים את הפסוק "ולו תהיה לאשה" - מדעתה. מלבד הנערה, הנישואין תלויים גם ברצון אביה שאף הוא יכול לעכב עליהם. במקור דין זה נחלקו אמוראים: לדעת אביי, זוהי סברא מכוח הכלל של לא יהא חוטא נשכר, שכן אלמלא אנסה היה יכול אביה לעכבו מלישא אותה, שהבת היא ברשות אביה עד עת בגירותה. רבא לעומתו לומד דין זה בקל וחומר מדין המפתה, שם מפורש בתורה שיכול אביה לעכב על הנישואים.[1] בהקשר לחובה זו נפסק בשולחן ערוך:

האונס את הבתולה, חיב לשא אותה, ובלבד שהיא ואביה יהיו מרצים, אפילו היא חגרת או סומא, ואינו רשאי להוציאה לעולם אלא לרצונה... ואם עבר והוציאה, כופין אותו להחזירה.

גיל האישה

בהלכה, ישנם שלושה "זמנים" באישה. "קטנה", "נערה" ו"בוגרת". קטנה היא מזמן לידתה ועד הגעתה לגיל שתים עשרה והבאת שתי שערות בגופה. נערה היא מעת הגעתה לגיל זה ועד ששה חודשים לאחר מכן. לאחר זמן זה הא נעשית בוגרת. לדעת רבי מאיר אין חיוב הקנס של אונס אלא באונס נערה, אך לא באונס קטנה. לשיטת חכמים "קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד ועד שתיבגר יש לה קנס".[2] להלכה נפסק כדברי חכמים.[3] לדעת כולם אין תשלומי קנס באונס בוגרת.

חילוקים אלו אינם אלא לעניין חיוב ה"קנס" שחייבה התורה (חמישים שקל כסף), אך בכל מקרה חייב האונס בשאר התשלומים הרגילים של צער, בושת ופגם, ככל חובל בחברו.[4]

כמו כן, מפורש בתורה שחובת תשלום הקנס הוא רק באונס נערה בתולה, היינו נערה שלא נבעלה לאיש. האונס נערה בעולה פטור מקנס, אך מכל מקום חייב בשאר התשלומים כאמור.

חמישה דברים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חמישה דברים

מלבד חובת תשלומי קנס בעד הנאתו, מתחייב האונס בתשלומי חמישה דברים (מלבד ריפוי): צער - על שעינה אותה באונס זה. ב. בושת - על הבושה שגרם לה. ג. פגם - על שנפגם ונפחת ערכה מחמת האונס.

אמוראים האריכו להסביר עבור איזה צער משלם האונס (תשלומי צער צריכים להיות עבור צער פיזי, שכן הם באים בנוסף לתשלומי הבושת אותם משלם האנס). מסקנת הגמרא היא שהצער המשולם הוא עבור "צער פיסוק רגליים", שאינו קיים בביאה רגילה שכן "אינו דומה נבעלת באונס לנבעלת ברצון".[5]

חומר האונס על המפתה

דין האונס חמור מדין המפתה, שהמפתה אינו משלם את הקנס אלא אם אינו נושא את המפותה לאשה, הרי שהאונס משלם מיד את הקנס לאביה, אף על פי שנושאה לאשה, שנאמר באונס: "וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה"[6].

הקנס בזמננו

ככל דיני קנסות, גם קנס האונס והמפתה לא קיים בזמננו. הסיבה לכך היא שעל מנת לדון בדיני קנסות יש צורך בשלושה דיינים "סמוכים" (ראו: חידוש הסמיכה). כיום פסק השולחן ערוך שבית דין "מנדין אותו עד שיפיס את חברו; וכד יהיב לה שעור מאי דחזי למיהב, שרינן לה (=כאשר יתן לה שיעור מה שראוי לה - מתירין את נדויו)".[7]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0