אבן משכית

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אבן משכית
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר ויקרא, פרק כ"ו, פסוק א'
תלמוד בבלי מסכת מגילה, דף כ"ב, עמוד ב'
משנה תורה לרמב"ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', הלכה ו'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו י"ב
ספר החינוך, מצווה שמ"ט

אֶבֶן מַשְׂכִּית היא כינויה של מצווה ביהדות האוסרת להשתחוות על אבן, ואפילו לעבודת ה'. המונח "אבן משכית" מתייחס גם לבסיס אבן המונח לפני פסלים לצורכי השתחוויה.

מקור המצווה

"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹהֵיכֶם.[1]"

דיני המצווה

ביהדות אסור להשתחוות על אבן משכית ב"פישוט ידיים ורגליים" (מצב שבו כל הגוף אופקי) אפילו לעבודת ה', חוץ מבבית המקדש[2]. מדרבנן אסורה גם השתחוויה ללא פישוט ידיים ורגליים. בעת השתחוויה מלאה בבית כנסת בעל רצפת אבן (כמו שנעשה בראש השנה וביום כיפור), מכסים את הרצפה כדי שלא תהיה השתחוות על האבן.

טעמי המצווה

הנימוק שמביא הרמב"ם למצווה זו היא שמכיוון שהאבן משכית הייתה אמצעי לעבודת אלילים, הוא נאסר גם לעבודת ה'[3]. הרש"ר הירש מביא הסבר אחר: ביהדות ההתמסרות לה' אינה לפי ראות העיניים, אלא על פי הוראות התורה. מוקד התורה היא מרכז בית המקדש, שכן היא נמצאת בתוך ארון הברית המונח בבית קודש הקודשים. השתחוויה מבטאת התמסרות מלאה לה' ועל כן המקום היחיד המותר בכך באופן מסודר הוא בית המקדש. מחוץ לבית המקדש מותר אמנם ביהדות להשתחוות לה', אך לא על מקום מיוחד, אבן המשכית, אלא על הארץ, המקיפה את בית המקדש. בכך נשמר המעמד של בית המקדש כמרכז התורה העולמי[4].

הערות שוליים

  1. ויקרא כו, א
  2. ספרא בהר ו, ט
  3. הלכות עבודה זרה ו, ו
  4. פירוש רש"ר הירש על התורה

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0