מזבח החיצון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דגם של המזבח החיצון בעתלית

מזבח החיצון (מכונה גם מזבח העולה או בפשטות המזבח; בתקופת המשכן כונה גם מזבח הנחושת ומזבח אדמה) היה אחד מכלי-הקודש המרכזיים בעבודת ה', בתחילה במשכן ולאחר מכן בבית המקדש הראשון והשני. מזבח העולה נקרא גם "מזבח החיצון" כיון שהוא עמד מחוץ להיכל בבית המקדש. השם מזבח העולה בא להבדיל בין המזבח העומד בעזרה, ועליו מקריבים קרבנות, ובין מזבח הקטורת, הקטן יותר, שעמד בהיכל, ושימש להקטרת קטורת.

תולדות המזבח

המשכן

ערך מורחב – מזבח הנחושת

עם הקמת המשכן, עשו בני ישראל, על פי ציווי, מזבח עצי שיטים המצופה נחושת, כדי להקריב עליו קרבנות. מזבח זה שימש (יחד עם שאר המשכן) עד הקמת בית המקדש בירושלים. [1] המזבח היה רבוע, אורכו ורוחבו היו חמש אמות (כשניים וחצי מטרים) וגובהו שלש אמות (כמטר וחצי).[2] בארבע פינות המזבח בלטו קרנות. בין הלוחות שהרכיבו את המזבח היה חלל, אותו מילאו באדמה בכל מקום שבו הציבו את המשכן.

בית המקדש הראשון

המזבח שהקים שלמה בבית המקדש הראשון נזכר כ"מזבח נחושת",[3] אולם לפי חז"ל[4] ופרשנים מסורתיים[5] הוא נעשה מאבן, והוא נקרא מזבח נחושת, משום שהוא נעשה כתחליף למזבח הנחושת שעשה משה[6]. עם זאת מפשוטו של מקרא במסופר על אחז מלך יהודה שהעביר את "מזבח הנחושת" ממקומו למקום אחר (מלכים ב' טז, יד), נראה שהיה עשוי מעץ כמו במשכן.

בדברי הימים נאמר כי אורכו ורוחבו היו עשרים אמה, וגובהו - עשר אמות,[7] ומבארת המשנה ,[8] כי שטח זה של עשרים אמה אינו מתייחס אלא למקום המערכה - השטח הפנוי למערכת האש שעל המזבח, בעוד שהשטח הכולל של המזבח היה עשרים ושמונה אמה על עשרים ושמונה אמה.

אחז מלך יהודה הזיז את המזבח שעשה שלמה ממקומו, והציב במקומו מזבח גדול יותר בדמות מזבח שראה בדמשק. יש הרוצים לטעון שככל הנראה סולק המזבח שהציב אחז בידי חזקיהו בנו, והמזבח חזר למקומו עד שנהרס במהלך חורבן הבית הראשון. עם זאת חוקרים טוענים שמדברי יחזקאל עולה ש"מזבח הנחושת" נותר היכן שאחז העבירו לשם, עד לחורבן הבית.[9]

בית המקדש השני

כאשר שבו גולי בבל לירושלים והחלו לבנות מחדש את המקדש הם החלו ראשית לבנות את המזבח, שהוסיף לתפקד גם לאחר שנעצרה הבניה בעקבות כתבי השטנה של צרי יהודה, על פי המסורת הקובעת "שמקריבין אף על פי שאין בית".[10] מאוחר יותר הושלמה בניית בית המקדש השני כולו. נאמר בגמרא,[11] כי אחד הנביאים שהיה בדורם של עולי בבל העיד על מקום המזבח, וכך התאפשרה בנייתו במקומו המדויק. הרמב"ם[12] כותב, על פי גמרא זו: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".

במהלך כיבוש ארץ ישראל על ידי יוון ציווה אנטיוכוס אפיפנס להקריב על המזבח קרבנות לזאוס, דבר שהוביל למרד החשמונאים ועליית החשמונאים לשלטון.

לאחר טיהור המקדש בידי הכהנים ממשפחת חשמונאי הרסו הללו את המזבח הישן, וגנזו את אבניו בלשכת החותמות שבבית המוקד. צורתו של המזבח החדש שהקימו מפורטת במשנה במספר מקומות. עם חורבן בית שני נהרס המזבח ופסקה עבודת הקרבנות במקדש.

המזבח שהקימו בני חשמונאי היה בנוי מארבע שכבות בגדלים שונים ששיוו למזבח צורה מדורגת, וגובהם הכולל היה עשר אמות (כחמישה מטרים). בתחתית ניצב ה"יסוד" ששטח בסיסו היה 32x32 אמות וגובהו אמה, מעליו היו ה"סובב" (שגובהו היה חמישה מטרים) וה"כרכוב" (בגובה שלושה מטרים). בארבע פינותיו העליונות של הכרכוב בלטו ארבע "קרנות המזבח" - ריבועים בגודל של אמה על אמה, שגם גובהם אמה. בצידו הדרומי של המזבח היה כבש מרכזי, שרוחבו שש עשרה אמות, ובאמצעותו עלו הכהנים לגג הכרכוב. לצידו היו שני כבשים קטנים, בהם נגשו הכהנים אל היסוד והסובב. ליד הקרן הדרומית-מערבית הוצבו 2 ספלים עליהם נוסכו היין או המים שהובאו כנסכים לקרבנות. על גג הכרכוב הונחו שלושה ציבורי עצים ("מערכות") שדלקה בהם "אש התמיד".[13] במרכז גגו של המזבח עמד התפוח - מצבור דשן שהצטבר על המזבח.

מיקומו של המזבח ממזרח למערב היה 22 אמה מזרחית לפתח האולם בבית המקדש, ו-22 אמה משערי ניקנור. מיקומו של המזבח מצפון לדרום שנוי במחלוקת. המזבח ניצב בשטח נחלת שבט בנימין בסמוך לגבול שבינו ובין נחלת שבט יהודה.

נסיונות לבניין המזבח

עם תחילת התנועה הציונית הציע הרב צבי קלישר לחדש את עבודת הקרבנות גם ללא הקמת מקדש כפי שהיה בתחילת ימי בית שני ואף החל בניסיונות גישוש לקבלת היתר מהשלטונות העות'מאנים לכך.

בעיה הלכתית מסוימת בחידוש עבודת הקרבנות היא חוסר הידיעה הוודאית לגבי מיקומו המדויק של המזבח. בעיה זו יכולה להיפתר על ידי נביא או על ידי ראיות הלכתיות־היסטוריות־ארכאולוגיות שונות.

מכון המקדש החל בשנת ה'תשס"ט לאסוף אבנים שלמות מים המלח, והחלו להקים מאבנים אלו את מזבח העולה במידותיו המינימליות לפי ההלכה (חמש אמות אורך, חמש אמות רוחב, שלוש אמות גובה) בצהרי תשעה באב במצפה יריחו.[14]

בהמשך השנה מכון המקדש בנה מזבח במידות מינימליות ביותר והוסיף אותו לתצוגה הקבועה שלהם בירושלים. מזבח זה אינו כשר להקרבה, מאחר שנגע בו ברזל (על פי אתר מכון המקדש)[15]. את המזבח יצר האמן אסף קדרון, והאבנים נלקטו מאזור המזבח בהר עיבל שם בנה יהושע בן נון מזבח בעת כניסתו לארץ.[16]

חלקי המזבח

במשכן

מזבח החיצון

אורך המזבח ורחבו היה חמש אמות וגובהו שלוש (לפי פשט הפסוק וכן שיטת רבי יהודה. לפי שיטת רבי יוסי הגובה הנ"ל מדבר משפת הסובב ומעלה, והגובה הכולל הוא עשר אמות, כפול מהאורך, כמו הפרופורציות של מזבח הזהב[17]).

בארבע הפינות העליונות שלו נשארו, לאחר חקיקת שאר השטח (מכיוון שהציווי הוא "ממנו תהיין קרנותיו", שלא תחוברנה בנפרד), קוביות שנקראו "קרנות" ועליהן ניתן הדם מאותם הקרבנות שדמם מיועד להזרק בחציו העליון של המזבח.

מתיאור עבודת הקרבנות (שמות כט, יא ועוד) עולה שבתחתיתו בלט "יסוד" כמו במזבח העולה המאוחר, שעליו נשפכו שיירי הדם, אחר שנזרק חלקו על גבי גוף המזבח - כל קרבן כהלכותיו.

לפי חלק מהדעות, ה"כרכוב" שמוזכר בסוף פרשת תרומה הוא מעין רשת שקלטה את הגחלים הלוחשות שנפלו מעל גג המזבח.

בבית המקדש השני

מזבח העולה בבית המקדש השני היה בנוי כעין מגדל, שנעשה צר יותר ככל שהוא עולה מן הקרקע. למזבח מספר חלקים[18]:

  • יסוד המזבח - בסיס המזבח, הצמוד לקרקע. היסוד הוא מעין מדרגה הבולטת מחוץ למזבח, ברוחב אמה ובגובה אמה. היסוד מקיף את רוב המזבח: הוא נמשך לאורך הצד הצפוני (32 אמה), כולל הזווית הצפון מזרחית, והצד המערבי (32 אמה), כולל הזווית הדרום-מערבית. בצד הדרומי ובצד המזרחי אין יסוד, למעט אמה אחת (בקצה המערבי והצפוני, בהתאמה). יסוד המזבח משמש לשפיכת הדם שנשאר במזרק לאחר זריקת הדם העיקרית, ומשם הייתה תעלת ניקוז שהובילה לנחל קדרון.
  • חוט הסיקרא - קו מסומן בצבע אדום, המקיף את המזבח במחצית גובהו. הקו נועד לסמן את ההבדל בין חציו העליון של המזבח, המיועד לזריקת הדם בקורבן חטאת ובעולת העוף, לבין חציו התחתון, המיועד לזריקת הדם של שאר הקרבנות.
  • סובב - מעין מדרגה ברוחב אמה, לאחר שהמזבח עלה שש אמות מעל פני הקרקע. הסובב מקיף את כל המזבח (אורכו 30 אמה לכל כיוון), וכבש מיוחד הוביל אליו. הכהנים הולכים על הסובב בעשיית חלק מן הקרבנות.
  • ראש המזבח - גג המזבח, בגובה תשע אמות מעל פני הקרקע. אורכו ורוחבו 28 אמות.
  • קרנות המזבח - ארבע בליטות בארבע הפינות של ראש המזבח. כל בליטה היא מעין קובייה שאורכה רוחבה וגובהה אמה אחת.
  • מקום המערכה - שטחו הפנימי של ראש המזבח, עליו מניחים הכהנים את מערכות העצים, המשמשות לשריפת ("הקטרת") הקרבנות. אורכו ורוחבו 24 אמות. במרכז גג המזבח נמצא ה"תפוח", מקום לריכוז האפר שהצטבר במזבח, לפני פינויו אל מחוץ למקדש.
  • כבש - מדרון בצידו הדרומי של המזבח, המשמש לעליה אליו וירידה ממנו. המדרון תופס שלושים אמה בשטח הקרקע, ושיפועו בערך 16 מעלות. הסיבה לעשיית הכבש היא כי אסור גם לכהנים הלבושים במכנסיים לעלות על המזבח במדרגות, כי הרמת הרגליים והפשלת הבגדים יש בה חוסר צניעות כראוי לקדושת המקום.[19] משני צידי הכבש הראשי קיימים שני כבשים נוספים, ליסוד ולסובב.[20]
  • שיתין - בור בתחתית המזבח, אליו מתנקזים הנסכים שנשפכים על גבי המזבח.

השימוש במזבח

השימוש העיקרי במזבח היה לצורך הקרבת הקרבנות השונים: דם הקרבנות נזרק על המזבח, ואיברי קורבן העולה, החטאות החיצוניות, קרבנות האשם, קרבנות השלמים והמנחות לסוגיהם הוקרבו על המזבח.

בנוסף נסכי היין והמים נוסכו על גבי המזבח במקום מיוחד.

מדי יום קיימו במזבח את מצוות תרומת הדשן.

בסוכות שימש המזבח לטקס ההושענות והיו מקיפים את המזבח בערבות.

המזבח כמקום מקלט

בספר שמות (כא, יד) נאמר: "וכי יזד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות".

חז"ל הסיקו מלשון הפסוק, שאכן בתנאים אלו אין המזבח מגונן על הרוצח, אך הוא כן מגן זמנית, אם הרוצח מקיים שלושה תנאים:

  1. הרוצח הוא רוצח בשגגה ולא במזיד.
  2. הוא אינו אוחז במזבח אלא נמצא על גביו.
  3. הוא כהן ועבודה בידו.

בכל מקרה אחר, הרוצח נלקח בעל כורחו לבית הדין (או, אם מדובר ברוצח בשוגג שהורשע, גואל הדם רשאי להורגו), אף אם מדובר בכהן הנצרך להפסיק באמצע ההקרבה[21].

דין ההגנה לרוצח בשגגה על ידי המזבח נאמר רק לאחר הקמת בית המקדש, אבל בתקופת המשכן לא גונן המזבח על רוצחים[21].

לדעת הרמב"ם, קיימים מקרים נוספים בהם המזבח מגונן על חייבי מיתה.

  1. מי שהתחייב מיתה על ידי המלך כמורד או כשהתברר שקיים אינטרס מלכותי להרגו.
  2. מי שהתחייב מיתה על ידי הסנהדרין כהוראת שעה, למרות שלא חייב מיתה על פי הפסק ההלכתי הרגיל.

במקרים אלו, קולט המזבח גם מי שאינו כהן וגם מי שאינו נמצא על גגו[22].

בתקופת מרד אדוניהו נגד שלמה המלך ניסו יואב בן צרויה שר הצבא וגם אדוניהו עצמו (בנפרד) למצוא מקלט בכך שאחזו בקרנות המזבח. אדוניהו ירד מהמזבח בעצמו לאחר ששלמה הבטיח לו שלא יהרוג אותו, בתנאי שלא ימרוד יותר (מאוחר יותר, כאשר אדוניהו הפר את התנאי, שלמה אכן הורה להוציאו להורג) אבל את יואב נאלץ בניהו בן יהוידע להרוג במקום.

בעקבות המקרים האלה נוצר הפתגם "אוחז בקרנות המזבח", כשהכוונה היא למי שמנסה להינצל בדרכים לא כשרות.

כלי המזבח

למזבח העולה היו מספר כלי שרת ששמשו לעבודה השוטפת, שאותם במהלך היום היו שומרים על שולחן ליד המזבח שנקרא שולחן הכלים. הכלים הם:

קילשונות ארד

קילשונות הארד נקראים גם בלשון המשנה צינורות או מגרפות כפי שמוזכר במסכת תמיד.[23] הקלשונות שמשו להעברת הדשן ממערכות האש שהיו קיימות אל התפוח.

צלוחית הזהב וכוס הכסף

בכל יום, בזמן הקרבת קרבן התמיד, וכן כחלק ממנחת נסכים בהקרבת עולה ושלמים, היו מנסכים את היין בבית המקדש, ובנוסף לכך ניסכו את המים בכל יום בחג הסוכות. כדי לנסך את היין השתמשו בצלוחית הזהב, מעין קנקן עשוי זהב, שממנו שפכו את הנוזל אל כוס כסף.[24] בתחתית כוס הכסף היה חור כדי להעביר את היין אל השיתין שבתחתית המזבח.

מחתת הכסף

בעזרת מחתת הכסף היו מקיימים בכל יום את תרומת הדשן, כאשר העבירו את הדשן שעל המזבח אל בית הדשן.

הכלי למנחות

כאשר רצו להקטיר מנחה כלשהי על מזבח העולה היו מכניסים את העיסה אל כלי מיוחד שבו נשמרה המנחה עד שקמצו ממנה והקטירו את הקומץ על לאש[25].

מזרק

ערך מורחב – מזרק (כלי שרת)

המזרק הוא כלי ששימש לזריקת דם הקרבנות על מזבח העולה. בכל פעם ששחטו קרבן זרקו את דמו מעל או מתחת לחוט הסיקרא בעזרת המזרק. המזרק היה כנראה בצורת כוס גדולה, המחוברת למקל, אשר בעזרתו נזרק הדם.

לקריאה נוספת

  • אשר גרוסברג, "המזבח, הכבש והנסכים", תחומין יא .

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שמות פרק כז, פסוקים א-ח.
  2. ^ גובה המזבח שנוי במחלוקת תנאים (זבחים נט,ב-ס,א): לפי רבי יהודה - "דברים ככתבן" - כלומר: גובהו של המזבח לא היה אלא שלוש אמות בלבד, ואילו רבי יוסי סובר שגובהו של המזבח במשכן היה כגובהו של המזבח שהיה בבית המקדש - עשר אמות, ומה שנאמר "ושלש אמות קומתו" מתייחס רק לשטח החלק העליון של המזבח, ללא היסוד, הסובב והקרנות.
  3. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוק א'.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף ס"א עמוד ב'
  5. ^ ראה מצודת דוד ומלבי"ם שם.
  6. ^ ראו גםתוספות, מסכת שבת, דף נ"ה עמוד א', ד"ה מזבח
  7. ^ דברי הימים שם.
  8. ^ מסכת מידות פרק ג, משנה א.
  9. ^ ראה ספר יחזקאל, פרק ט', פסוק ב'.
  10. ^ תלמוד בבלי זבחים, ס"ב ע"א.
  11. ^ שם.
  12. ^ הלכות בית הבחירה פרק ב' הלכה א'.
  13. ^ יש הסוברים שלא היו שם אלא שתי מערכות, ויש הסוברים שהיו שם ארבע מערכות. לכל הדעות ביום הכיפורים נוספה עוד מערכה - משנה, מסכת יומא, פרק ד', משנה ו'.
  14. ^ אוספים אבנים למזבח - מכון המקדש; עלון "עולם קטן" גיליון 211 עמ' 5 "המזבח בדרך"; בתשעה באב נתחיל לבנות מזבח למקדש - מכון המקדש
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק א', הלכה ט"ו
  16. ^ הודעה על בניית המזבח - מכון המקדש
  17. ^ מחלוקתם מופיעה בתלמוד בבלי מסכת זבחים נט,ב.
  18. ^ מידות המזבח וחלקיו מפורטים במשנה מסכת מידות פרק ג משנה א-ג
  19. ^ האיסור מבוסס על שמות פרק כ פסוק כב: "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו". הכבש הוא ה"מעלות" המוזכרות במזבח הבית השלישי בנבואת יחזקאל (מג, יז) (רד"ק ואברבנאל). מהנאמר ביחזקאל (שם) עולה שהעלייה במזבח זה תהיה מכיוון מזרח (ולא מכיוון דרום), כך שהעולה למזבח היה עולה לכיוון קודש הקודשים.
  20. ^ תלמוד בבלי מסכת זבחים דף סב עמוד ב
  21. ^ 21.0 21.1 תלמוד בבלי, מסכת מכות, דף י"ב עמוד א' תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ז' עמוד א'
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ה', הלכה י"ד
  23. ^ משנה, מסכת תמיד, פרק ב', משנה א'.
  24. ^ משנה, מסכת סוכה, פרק ד', משנה ט'.
  25. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מעשה הקרבנות, פרק י"ג, הלכה ה'
חלקי בית המקדש השני
     

צפון
לשכת העצים
לשכת הנזירים
לשכת השמנים
לשכת המצורעים
א
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
י
     
מקרא

1. לשכת הפרווה 2. בית החליפות 3. לשכת פרהדרין 4. בין האולם ולמזבח 5. תאים 6. מסיבה 7. אחורי בית הכפורת

שערי המקדש

א. שער עזרת נשים ב. שער העליון ג. שער הדלק ד. שער הבכורות ה. שער המים ו. שער יכניה/הניצוץ

ז. שער הקרבן ח. שער הנשים ט. שער השיר/המוקד י. שער בלי שם

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0