עבודה זרה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

עבודה זרה, עבודת אלילים, עבודת גילולים או עבודת כוכבים ומזלותראשי תיבות: ע"ז, עכו"ם או עכומ"ז), הם מונחים המתארים מעשה פולחן המופנה לאליל או ישות חומרית או רוחנית שאינו הא־ל היחיד. לרוב פולחנם של עובדי עבודה זרה מופנה לאלילים רוחניים השוכנים ומגולמים בפסלים חומריים. מעשה הפולחן יכול להיות פעולה, קרבן, טקס או תפילה, בהם המאמין מכיר בעליונות או בשליטת הכח הזר.

איסור עבודה זרה נזכר בתורה בעשרת הדיברות "לא יהיה לך א-להים אחרים על פני"[1] בזמן הסנהדרין היה העונש ליהודים עליו סקילה, והוא נכלל בשבע מצוות בני נח. איסור זה וגדריו נכללים בהלכה באחד משלש עבירות חמורות שמחויבים למסור עליהן את הנפש "יהרג ואל יעבור"[2]. המקור לכך מהפסוק: "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". מבארים חז"ל: בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך.[3]

בא על האםבא על אשת האבבא על כלתומשכב זכורמשכב בהמהבא על אישה ובתהאשת אישבא על אחותובא על אחות אביובא על אחות אמובא על אחות אשתובא על אשת אחיובא על אשת אחי אביו (ועל אשת אחי אמו)נידהמגדףעובד ע"זנותן מזרעו למולךבעל אובמחלל שבתטמא שאכל קודשהבא למקדש טמאהאוכל חלבהאוכל דםהאוכל נותרהאוכל פיגולהשוחט בחוץהמעלה בחוץהאוכל חמץ בפסחהאוכל ביום הכיפוריםהעושה מלאכה ביום הכיפוריםהמפטם את השמןהמפטם את הקטורתהסך בשמן המשחההמבטל קרבן פסחהמבטל ברית מילה

לאורך הדורות, הדתות המונותאיסטיות המאמינות באל אחד מופשט ממשיגי הגוף ומקריו, נאבקו גם בדתות פוליתאיסטיות שהיו נפוצות בין עמי האזור.

מבחינת היהדות, עיקר המאבק התרחש בתקופת המקרא, בעת צמיחתה של היהדות בארץ כנען, כאשר הייתה נפוצה בה תרבות כנענית אלילית. על פי התנ"ך והיהדות, אברהם העברי מייסד אומת מאמיני הקל היחיד, קיבל במסורת את מציאות הקל הבורא היחיד, ואף זכה בחיייו להתגלויות ישירות ממנו. 400 שנים לאחר מכן, עם ישראל -צאצאיו, זכו למעמד הר סיני ולהתגלות ישירה לכלל האומה. מאז, נכחדה עבודה זרה מעם ישראל, למעט מקרים בודדים ומנהגים עממיים, אשר גונו נחרצות על ידי הנביאים שליחי הקל. הנביאים גם הוקיעו מלכים ובעלי שררה שלא ביטלו את העבודה זרה שבתקופתם.

ביטול מוחלט של העבודה זרה בעם ישראל אירע בתקופת אנשי כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני[4].

במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד בספרד בשעת השמד והאינקוויזיציה, וכן אירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם, גם כשמדובר באנשים פשוטים מאד ואף כאלו שלא שמרו על המצוות עד אז, ולמרות שסבלו עינויים קשים[5]

האסלאם מיגר את העבודה זרה מבני ישמעאל. ובעקבות התפשטות השפעת הנצרות נעקרה רובה של העבודה זרה מכלל אומות העולם.

פסל אשורי מתקופת המלך סרגון השני - שטען כי החריב את ממלכת ישראל - שנמצא בח'רסאבאד. פר מכונף בעל פני אדם. מיזוג של דמויות אדם ובעלי חיים, היה מקובל גם בתרבות המצרית.

עבודת אלוהים אחרים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פגניות

עובדי אלילים ייחסו לכוחות טבע, למושגים מופשטים ואף לאידאות תכונות אל והיות ועבדה אותם באמצעות תפילה, הקרבת קורבנות ומעמדות נוספים, במטרה להתחבר אליהם, לרצותם ולחזק את כוחם. על פי רוב היו הקורבנות מן החי ומן הצומח. במקרים קיצוניים מאד כמו במצב של סכנת חורבן ובפולחן של אלילים מסוימים הוקרבו אף קורבנות אדם[6]. הפולחנים הקדומים ביותר שידועים, היו בסביבות דור ההפלגה במסופוטמיה, מצרים ואוגרית. במערב אסיה ובאירופה הם נמשכו עד לחדירת הנצרות שהביאה לדעיכתן וחדירת האסלאם שהביא לעקירתן. בלב אסיה ובמזרחה ובחלקים של אפריקה ודרום אמריקה הם נמשכים עד ימינו אלה. בנוסף, אצל חלק מהתרבויות שנכבשו על ידי האירופאים והובאה אליהם הנצרות, ניתן למצוא שילוב שנוצר בין אמונו היחוד הנוצרית לבין פולחן אלילים מקובל, שילוב כזה רווח באזורים רבים באפריקה ובמידה פחותה גם בדרום אמריקה. בדרום מזרח אסיה וכן באפריקה מדרום לסהרה ניתן למצוא שילוב דומה גם עם האסלאם.

המניע לעבודת האלילים

בִימֵי אֱנוֹשׁ טָעוּ בְּנֵי הָאָדָם טָעוּת...וְזוֹ הָיְתָה טָעוּתָם. אָמְרוּ הוֹאִיל וְהָאֱלֹקִים בָּרָא כּוֹכָבִים אֵלּוּ וְגַלְגַּלִּים לְהַנְהִיג אֶת הָעוֹלָם וּנְתָנָם בַּמָּרוֹם וְחָלַק לָהֶם כָּבוֹד וְהֵם שַׁמָּשִׁים הַמְשַׁמְּשִׁים לְפָנָיו רְאוּיִין הֵם לְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם וְלַחֲלֹק לָהֶם כָּבוֹד. וְזֶהוּ רְצוֹן הָאֵל בָּרוּךְ הוּא לְגַדֵּל וּלְכַבֵּד מִי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ. כְּמוֹ שֶׁהַמֶּלֶךְ רוֹצֶה לְכַבֵּד הָעוֹמְדִים לְפָנָיו וְזֶהוּ כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֶלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה דָּבָר זֶה עַל לִבָּם הִתְחִילוּ לִבְנוֹת לַכּוֹכָבִים הֵיכָלוֹת וּלְהַקְרִיב לָהֶן קָרְבָּנוֹת וּלְשַׁבְּחָם וּלְפָאֲרָם בִּדְבָרִים וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת לְמוּלָם כְּדֵי לְהַשִּׂיג רְצוֹן הַבּוֹרֵא בְּדַעְתָּם הָרָעָה. וְזֶה הָיָה עִקַּר עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכָךְ הָיוּ אוֹמְרִים עוֹבְדֶיהָ הַיּוֹדְעִים עִקָּרָהּ. לֹא שֶׁהֵן אוֹמְרִים שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא כּוֹכָב זֶה. הוּא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא. כְּלוֹמַר הַכּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה הוּא לְבַדְּךָ אֲבָל טָעוּתָם וּכְסִילוּתָם שֶׁמְּדַמִּים שֶׁזֶּה הַהֶבֶל רְצוֹנְךָ הוּא:וְאַחַר שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים עָמְדוּ בִּבְנֵי הָאָדָם נְבִיאֵי רִאשׁוֹן שֶׁקֶר וְאָמְרוּ שֶׁהָאֵל צִוָּה וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּ כּוֹכָב פְּלוֹנִי אוֹ כָּל הַכּוֹכָבִים וְהַקְרִיבוּ לוֹ וְנַסְּכוּ לוֹ כָּךְ וְכָךְ וּבְנוּ לוֹ הֵיכָל וַעֲשׂוּ צוּרָתוֹ כְּדֵי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לוֹ כָּל הָעָם הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים וּשְׁאָר עַמֵּי הָאָרֶץ. וּמוֹדִיעַ לָהֶם צוּרָה שֶׁבָּדָה מִלִּבּוֹ וְאוֹמֵר זוֹ הִיא צוּרַת הַכּוֹכָב פְּלוֹנִי שֶׁהוֹדִיעוּהוּ בִּנְבוּאָתוֹ. וְהִתְחִילוּ עַל דֶּרֶךְ זוֹ לַעֲשׂוֹת צוּרוֹת בַּהֵיכָלוֹת וְתַחַת הָאִילָנוֹת וּבְרָאשֵׁי הֶהָרִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וּמִתְקַבְּצִין וּמִשְׁתַּחֲוִים לָהֶם וְאוֹמְרִים לְכָל הָעָם שֶׁזּוֹ הַצּוּרָה מֵיטִיבָה וּמְרֵעָה וְרָאוּי לְעָבְדָהּ וּלְיִרְאָה מִמֶּנָּה. וְכֹהֲנֵיהֶם אוֹמְרִים לָהֶם שֶׁבַּעֲבוֹדָה זוֹ תִּרְבּוּ וְתַצְלִיחוּ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ וְכָךְ. וְהִתְחִילוּ כּוֹזְבִים אֲחֵרִים לַעֲמֹד וְלוֹמַר שֶׁהַכּוֹכָב עַצְמוֹ אוֹ הַגַּלְגַּל אוֹ הַמַּלְאָךְ דִּבֵּר עִמָּהֶם וְאָמַר לָהֶם עִבְדוּנִי בְּכָךְ וְכָךְ וְהוֹדִיעַ לָהֶם דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ וַעֲשׂוּ כָּךְ וְאַל תַּעֲשׂוּ כָּךְ. וּפָשַׁט דָּבָר זֶה בְּכָל הָעוֹלָם לַעֲבֹד אֶת הַצּוּרוֹת בַּעֲבוֹדוֹת מְשֻׁנּוֹת זוֹ מִזּוֹ וּלְהַקְרִיב לָהֶם וּלְהִשְׁתַּחֲווֹת. וְכֵיוָן שֶׁאָרְכוּ הַיָּמִים נִשְׁתַּכַּח הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא מִפִּי כָּל הַיְקוּם וּמִדַּעְתָּם וְלֹא הִכִּירוּהוּ וְנִמְצְאוּ כָּל עַם הָאָרֶץ הַנָּשִׁים וְהַקְּטַנִּים אֵינָם יוֹדְעִים אֶלָּא הַצּוּרָה שֶׁל עֵץ וְשֶׁל אֶבֶן וְהַהֵיכָל שֶׁל אֲבָנִים שֶׁנִּתְחַנְּכוּ מִקַּטְנוּתָם לְהִשְׁתַּחֲווֹת לָהּ וּלְעָבְדָהּ וּלְהִשָּׁבַע בִּשְׁמָהּ. וְהַחֲכָמִים שֶׁהָיוּ בָּהֶם כְּגוֹן כֹּהֲנֵיהֶם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מְדַמִּין שֶׁאֵין שָׁם אֱלוֹהַּ אֶלָּא הַכּוֹכָבִים וְהַגַּלְגַּלִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ הַצּוּרוֹת הָאֵלּוּ בִּגְלָלָם וּלְדַמּוֹתָן. אֲבָל צוּר הָעוֹלָמִים לֹא הָיָה שׁוּם אָדָם שֶׁהָיָה מַכִּירוֹ וְלֹא יוֹדְעוֹ אֶלָּא יְחִידִים..

רמב"ם יד החזקה, הלכות עבודה זרה פרק א'.

הסתר הפנים

מצבת אבן גיר שבו מתואר המלך מלישיפק הראשון מגיש את בתו לשי לאל נניה. ניתן לראות מעליו יצוגים של סין (אליל) אליל הירח, שאמאש אליל השמש, ואישתר אלילת כוכב נוגה. המצבה נלקחה לשושן במאה ה-12 לפני הספירה, כביזת מלחמה.

למאמיני הקל היחיד ישנה הבנה ברורה בקשר לריבוי כוחות העולם -הטובים והרעים, כגון: שינויי האקלים, אירועים בחיי האדם והאנושות וכדו'. כוונת הקל העליון הינה להסתתר בדווקא מאחורי חזות 'טבעית' בעלת מקרים 'ספונטניים' ואירועים 'משתנים'.

הקל העליון הטוב והמטיב, הוא הינו בעל הכוחות והוא השולט בהם והמנווט אותם באופן בלעדי.

הסיבות המוצעות להעלמות והסתרת תהליכי הבורא גורסות כי מדובר באקט עונשי שלא היה ראוי להעשות אילולי חטאו בני האדם. חלק מהסיבות המובאות:

  • מאז חטא עץ הדעת, בו בחר האדם לדעת ולהכיר את פיתויי החטאים, החליט הקל להפחית את עוצמת גילויו בבריאה בכדי לאזן את יכולת הבחירה. פעולה שהביאה לריבוי מלאכותי של תהליכים הנראים כסותרים, המעלימים את רעיון בלעדיות הבורא[7].
  • בנוסף, ברבות השנים, עם התגברות חטאי הדורות, החלה העמקה בהסתרת ההשגחה, כעונש על ההתעלמות של בני האדם והאנושות מפעולות תגמולי הבורא[8].

לעומת זאת, עובדי האלילים הקדמונים שמצאו את עצמם נבוכים בפני תהפוכות העולם ואירועיו השונים, יצרו עם השנים, את השקפתם לפי מבטם החיצוני. הם הסבירו שהעולם מנוהל על ידי אלילים שונים בעלי כוחות מנוגדים, כאשר מלחמת שליטה אדירה ניטשת ביניהם. משכך, כוחות שונים מנצחים ומפסידים חליפות, לדוגמה, לפעמים נוחלים ניצחונות כוחות החיים ולפעמים מתגברים כוחות ההרס.

הרמב"ם מסביר, שתחילת התהוות העבודה זרה נוצרה בטעות, והיתה דווקא מתוך הכרת הבורא כקל העליון. לפי הסברו, מאחר ומדובר היה בשנים שלאחר הבריאה וזכר הבורא היה קיים, מתוך כבוד לבורא הם החלו בהקמת מערכות כבוד למשמשיו - הלא הם הכוכבים והמזלות. אך עם התרבות נביאי השקר וברבות השנים, נשכחה מדעתם כליל האמונה בקל יחיד- השליט העליון, ונתרבו פולחנות השקר[9].

בדרך כלל מטרת הפולחן הייתה ריצוי והתחבבות על אלילים שונים ה'אחראיים' על תהליכים טבעיים שונים. היו אומות מסוימות שלקחו להם 'אליל עיקרי' שהם 'תמכו' בו, על מנת 'לקבל' ממנו טובות הנאה שונות.

באמצעות ביאוריהם האליליים על העולם, השתדלו עובדי האלילים להעניק לעצמם פשר קיומי, משמעות ויעוד לחייהם, ובעיקר לענות על השאלות המטרידות שהציקו לחכמי הקדמונים כמו בימינו אנו. שאלות כגון אופן בריאת העולם ודרכי פעולותיו, בריאת האדם, משמעות חייו ומותו, והאם ישנם חיים נוספים לאחר המוות. כיצד ניתן להתמודד טוב יותר עם החיים וכיצד ניתן לשפרם.

השקפתם החיצונית סייעה להם גם לענות על שאלות כמו: מה מקור הרע והסבל? מדוע אנשים מתים בטרם עת? וכיצד ניתן להתמודד עם הטרגדיה של המוות הקבוע, המתרחש ובא על כל אדם באשר הוא? [10].

חזיונות ודמיונות

עובדי האלילים באמצעות 'נביאיהם' פיתחו מערכות תיאור-חזותי עשירי דמיון, על מנת 'לבאר' את מניעי 'בעלי הכוחות'. למשל הם טרחו לבאר התרחשויות אסטרונומיות ומטאורולוגיות מחייבות הסבר מניח דעת[11] באמצעות האנשת 'בעלי הכוחות' האליליים.

לפעולות השמש ומחזוריותה[12], הירח ועונות השנה[13], ותופעות חולפות שפקדו אותם כמו בצורת, ליקוי חמה וליקוי לבנה, מטאורים, סופות וסערות, רעידות אדמה, התפרצויות געשיות, שיטפונות והצפה של נהרות ונחשולי ים פתאומיים, ניתנה 'דמות אלילית' ה'עומדת מאחוריהם' שמתחזקת בהתאם ל'התעצמותה' ו'לדומיננטיות שלה'. לפיכך, 'משתלם' לחזק את כוח האלילים ה'טובים', להיכנע בפניהם ו'לקבע' אותם כפטרוני המקום, על מנת לקבל מהם שפע ברכה. ומאידך לעתים יש להקריב קורבנות, לאלים 'הרעים' ולמשרתיהם הדמונים, בכדי לשכך את כעסם.

כפועל היוצא מהבנות אלו, 'התמלאו' השמים מריבוי האלילים הנאבקים זה בזה, אשר מיצגים בפירוט רב ככל הניתן, את כל התופעות האפשריות שנחזו על פני כל הארץ.

מוסריות האלילים על פי תיאורי עובדיהם, הינה בשפל המדרגה, והם כדבר שבשגרה גונבים רוצחים ומנאפים, ועושי כל עוול. רוב האלילים רמאים ורשעים בדרך קבע, אך ישנם המתוארים לעיתים כעושי צדקה ומשפט, ולעיתים 'אינם מצליחים' לעמוד ב'פיתוי' שלא לקחת שוחד ולהטות משפט. לפי התיאורים, דבר שכיח, שבין האלילים פורצת מריבה, ולפעמים אף מלחמה ממש, האלילים פוצעים והורגים אחד את השני, ולעיתים לבסוף הם הולכים לאליל העליון הגדול והגיבור מכל האלילים, שיעשה משפט בין האלילים.

במשך השנים נתנו הוגים שונים את תמיהתם לנוכח הפחיתות המוסרית האנושית הנשקפת מתיאורי האלילים, ואת הדוגמה השלילית שיכלה האנושות -המשננת אותם, לרכוש מהם.

עבודה כעין פנים

זובח ומנסך
נביאי העבודה זרה טענו בתוקף שהאלילים נולדים, מזדווגים ומתים[14], שמחים ומתעצבים, כועסים ומתרצים, ואוכלים ושותים (כפשוטו וכמשמעו) את הקרבנות והנסכים אשר מגישים להם בני אדם. חמור מכך, אם הם לא יאכלו וישתו הם עלולים לגווע, כיון שאליל שבני אדם לא שירתו אותו במאכל ומשקה חייו בסכנה.

לפיכך מעשי הקרבה וניסוך היו מקובלים אצל רוב עובדי האלילים.

עבודה צורך גבוה וצורך הדיוט

לפי מעשיהם הם נקראים ומתראים

התנאים הגאוגרפיים בכל ארץ השפיעו לא מעט על שמם ועל התראות דמותם של האלילים. כך, במיתולוגיה הכנענית, בארץ כנען צמאת הגשמים, התפתחה אמונה באליל בעל 'שליט' הגשמים והסערות ופטרון החקלאות, ה'מרווה' את פני האדמה, והנמצא בהתמודדות מתמדת עם אליל המות - בעל הבצורות והעקרות, ובכך יורד לשאול במחזוריות, וקם לתחייה שוב ושוב. לעומת זאת במצרים, מכיוון שהיא ארץ שאיננה תלויה בגשמים אלא בנהר הנילוס, סימנו הגאות והשפל של הנילוס את האליל ה'אחראי' על כך אשר ממית את אליל המתים.

כך נתנו עובדי האלילים 'הסבר מלא' למחזוריות האקלימית ולתופעת הבצורת החוזרת ונשנית בארץ כנען, וגם נתנו למאמיניהם אפשרות שליטה והשפעה עליה, באמצעות פולחן 'מדויק' שיגביר את כוחם של האלילים הטובים, ו'יביא' לפריחה כלכלית.

צורות הפולחנים

אף שהמיתוסים בכל תרבות שונים, ישנם מוטיבים דומים שחוזרים על עצמם ברוב התרבויות הקדומות ולעיתים ניתן למצוא נקודות השקה באלילים כאלו ואחרים ובסיפורים דומים.

אף שבתרבויות רבות ישנם מספר אלילים דומים, כמו האליל העליון, אבי האלילים וראשם, שהוא על פי רוב גם האליל הראשוני, אליל הבריאה, ולצדו אליל השמש, אלילת הירח, אליל הגשם והסערה והברקים, אליל השמים, אלילת האדמה, אלילת הפריון, אליל השאול והמוות, אליל הים, ואלת האהבה והיופי, עדיין מספר האלילים, פולחניהם, והסיפורים אודותיהם, היו רבים כדמיונו של האדם. לעיתים אליל מסוים תפס מקום מרכזי בעיר מסוימת ונחשב ל'פטרון המקום', כמו אליל הירח השומרי באור כשדים, כמו אלילת ה'מלחמה והחוכמה' היוונית שנחשבה לפטרונית העיר אתונה, כמו אליל הסערה של העיר אוגרית וכמו השמש שנעבדה בבית שמש[15].

היו שעבדו את איתני הטבע והיו שעבדו לכוחות טבע מופשטים, כמו פריון או מוות, לאידאות כמו חוכמה וצדק, ואף בעלי חיים מיוחדים שייצגו תכונה ייחודית באופן בולט, כמו שוורים, אריות, תנינים ונחשים כמו עבודת הפר, הנחש והתנינים במצרים העתיקה, שבה היו הפרעונים עוטרים על ראשם כתר או ציץ שבו סמל נחש, וכמו פולחן נחש הקוברה שנהוג עד היום במקומות מסוימים בהודו. באי הטרופי באלי שבארכיפלג האינדונזי נהוג עד היום פולחן להר הגעש של האי.

פעמים רבות היו מייצרים לאלילים ייצוגים בצורת פסלים עשויי עץ, חרס, ומתכות כנחושת וזהב. דוגמה לפסלים מתכתים: עגל הזהב - שנעשה במדבר, העגלים שהקים ירבעם בן נבט בממלכת ישראל ופסל מיכה. לעיתים היו מייצרים פסלים מיניאטוריים לשימוש אישי או ביתי, של האליל הרווח - המכונים כיום צלמיות.

האלילים ופולחניהם

"ואסור להזכירה בשמה, בין לצורך בין שלא לצורך, אך מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו "כרע בל קורס נבו" "העורכים לגד שולחן" (ישעיהו מו, א. וישעיהו סה, יא)"

אלילי כנען וסביבותם ופולחניהם היו רבים ומגוונים, מביניהם ניתן לתאר את אלילי כנען המרכזיים ופולחניהם ובמיוחד בהקשר התנכ"י:

  • אשרה - אלילת האדמה והפריון. לכבודה נטעו עצים, וקיימו ענייני צניעות טקסיים במקדשים שניבנו לכבודה, כפי שכתוב "ויתץ את בתי הקדשים אשר בבית ה', אשר הנשים ארגות שם בתים לאשרה" (מלכים ב', כ"ג, ז'). בהושע (פרק ד') מתוארת זביחה על ראשי ההרים והקטרה על הגבעות, "תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ". בספר שופטים מסופר כי לעיתים פולחן הבעל והאשרה היה משותף וליד המזבח לבעל היו נוטעים אשרה. "וְהָרַסְתָּ, אֶת-מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ, וְאֶת-הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר-עָלָיו, תִּכְרֹת" (שופטים, ו', כ"ה) ולכן כנגד עבודתה נאסרה נטיעת עצים במקדש היהודי - "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ. (דברים, ט"ז, כ"א). אשרה הייתה זוגתו של אליל הכנעני, והיו מבני ישראל שעבדו אותה בשיתוף עם ה'.
  • בעל - אליל הסערות, הגשם והחיים. נחשב לאל חשוב מאד במיוחד בארץ כנען הצחיחה שמשוועת לגשמים. לבעל הוקרבו קורבנות מסוגים שונים. בשעות קשות במיוחד הוקרבו קורבנות אדם, אך לא כדבר שבשגרה. על פי התנ"ך הייתה התגודדות בכלי נשק ושפיכת דם עצמית במטרה לרצותו.
  • עשתרת - אלילת הפיריון והתשוקה. זוגתו של בעל. בפולחנה היה מעורב גם בישול גדי בחלב אימו, האכלת יונים וגם ענייני אי-צניעות פולחניים. בתנ"ך מוזכר שבפולחנה היו עשיית 'כוונים' שהם כנראה צלמיות של כוכב נוגה. נקראת גם "מלכת השמים", ובספר ירמיהו נמצאת טרוניה של אנשים שאומרים שמאז שפסקו לעבוד אותה הם 'חסרו כל ומתו בחרב וברעב'.
  • שמש - אלילת השמש, "מנורת האלילים". בתנ"ך מתוארת עבודתה בהשתחוות לכיוון השמש למזרח. כמו כן מתוארת עבודה פולחנית הקשורה לסוסים ומרכבות שיוחדו לה במסלול מסוים, ואחר כך היו מוקדשים או נזבחים. הקשר בין שמש למרכבת סוסים קיים גם במיתולוגיות נוספות, כמו אליל השמש היווני הרוכב במרכבה הרתומה לארבעה סוסים. מתואר בתנ"ך שבפולחן משולב שלה ושל הבעל, מעל המזבחות לבעל, היו צורות של שמשות הקרויות חמנים מלשון חמה. בארכאולוגיה נמצאו פסלי ראשי סוסים הקשורים לעבודתה.
  • כמוש - האליל המרכזי של המואבים. כבר במקרא מואב מכונה "עַם כְּמוֹשׁ". (במדבר, כ"א, כ"ט)[16].
  • מולך (משורש מ.ל.ך.) אליל העמונים - פולחנו היה בקורבנות שונים, שה'מעולה' ביותר היה הקרבת תינוקות או העברתם בלהב מדורה. (ראו עבודת המולך).
  • תרפים - אלילי הבית שהיו בצורת ראש אדם, לאחר ההקטרה היה אפשר לדובב אותם ולקבל עתידות. מוזכרים בתנ"ך אצל רחל שגונבת את התרפים מאביה, מיכל בת שאול ששמה כאלו במיטתו של דוד להטעות את אויביו, נבוכדנאצר מלך בבל ששואל בהם כדי לבחור בהחלטה אסטרטגית במלחמה,[17]. בזכריה (י', ב') נאמר "כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ-אָוֶן", לצד חזיונות וחלומות שוא, כך שניכר בהם שהיו כלי חיזוי.
  • תמוז - אל צמיחת התבואה הבבלי. שמו נגזר מהיסק והבערה. עבודתו הייתה בכך, שהיו מדליקים בזמן הקיץ, בזמן שכל הצמחייה כמשה, אש בתוך פסלו שהיה ממתכת חלולה ועיניו שעשויות עופרת, היו ניתכות ונוזלות, כדי שיראה שהוא בוכה, והיו מקוננים אז על מות הצמחייה בחודש תמוז החם. הנביא יחזקאל מתאר בחזונו את "הַנָּשִׁים יֹשְׁבוֹת, מְבַכּוֹת אֶת-הַתַּמּוּז" בבית המקדש[18].
  • בעל פעור - מלשון פעירה וגילוי הערווה, יש הסוברים כי הייתה כרוך בפולחן עשיית צרכים, יש הסוברים כי היה כרוך בפריעת האחוריים. בזמנינו יש חוקרים הממנסים להבין את משמעות דרך עבודה זו כ"מתן כבוד ואידיאליזציה לצרכים טבעיים של האדם" .
  • בל אליל בבלי.
  • נבו גם הוא אליל בבלי. יש אומרים שהוא על שם כוכב חמה[19].
  • גד אליל על שם המזל (מזל הוא גד גם בעברית כמו בראשית ל יא) או על שם כוכב נוגה[20] או כוכב צדק[21] היוונים העמידוהו בהר הבית לחלל המקדש.
לעיתים רבות בעמים השכנים נחשב המלך לאל, והפך למושא הפולחן בעצמו, ואף במדרש אפיזודה כזו מתוארת אצל יואש מלך יהודה לאחר מות יהוידע הכהן: "וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ - אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת" (ספר דברי הימים ב', פרק כ"ד, פסוקים י"ז-י"ח) מדרש רבה: "יוֹאָשׁ מִנַּיִן שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ אֱלוֹהַּ, דִּכְתִיב (דברי הימים ב כד, יז): וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם, מַהוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ, שֶׁעֲשָׂאוּהוּ אֱלוֹהַּ, אָמְרוּ לוֹ אִלּוּלֵי שֶׁאַתָּה אֱלוֹהַּ לֹא הָיִיתָ יוֹצֵא לְאַחַר שֶׁבַע שָׁנִים מִבֵּית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, אָמַר לָהֶן כָּךְ הוּא, וְקִבֵּל עַל עַצְמוֹ לֵעָשׂוֹת אֱלוֹהַּ. (שמות רבה ח' ב')

שקץ תשקצנו – למדך הכתוב שחייב האדם לשקץ עבודה זרה להזכירו בלשון גנאי, אם היה שמה בית גליא שהוא לשון גובה, קורין אותה בית כריא שהוא לשון עומק ושפלות. וכן אמרו עוד, כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה דשריא, שנאמר (ישעיהו מ״ו) כרע בל קרס בנו, וכתיב (שם) כרסו כרעו יחדו לא יכלו מלט משא. וכן בשם מרקוליס היה שמו קלוס אצל עובדיו והוא לשון שבח וכבוד, ורז״ל החליפוהו בשם מרקוליס, ומר לשון תמורה וחליפין, וכן לשון רז״ל במר דשחוטה בחליפי שחוטה, וכן החליפו קלוס בקוליס שהוא לשון לעג וקלון מלשון (תהלים ע״ט) לעג וקלס, כן פירש רבינו תם ז״ל. וכן אמרו עוד לפנים מן הקלקלון אסור, ופירש רש״י ז״ל קלעים שעושין לע״ז ומקריבין לפניה לפנים, ועושין אותן לצניעות וכבוד. ואנו גורסים לפנים מן הקלקלון אסור כדי להזכירה בשם קלון, וכבודם בקלון אמיר. ויש שגורסין מרקלוס, כלומר תמורת קלוס, והוא לעג וא״כ יכלול הכתוב שקץ תשקצנו במעשה וזכירת שמם

רבנו בחיי דברים ז כו
יִגְדַּל אֱלֹקים חַי (על פי נוסח הספרדים)

יִגְדַּל אֱלֹקִים חַי וְיִשְׁתַּבַּח/נִמְצָא וְאֵין עֵת אֶל מְצִיאוּתוֹ
אֶחָד וְאֵין יָחִיד כְּיִחוּדוֹ/נֶעְלָם וְגַם אֵין סוֹף לְאַחְדּוּתוֹ
אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גּוּף/לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ
קַדְמוֹן לְכָל דָּבָר אֲשֶׁר נִבְרָא/רִאשׁוֹן וְאֵין רֵאשִׁית לְרֵאשִׁיתוֹ
הִנּוֹ אֲדוֹן עוֹלָם לְכָל נוֹצָר/יוֹרֶה גְּדֻלָּתוֹ וּמַלְכוּתוֹ
שֶׁפַע נְבוּאָתוֹ נְתָנוֹ/אֶל אַנְשֵׁי סְגֻלָּתוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ
לֹא קָם בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה עוֹד/נָבִיא וּמַבִּיט אֶת תְּמוּנָתוֹ
תּוֹרַת אֱמֶת נָתַן לְעַמּוֹ אֵל/עַל יַד (מֹשֵה) נְבִיאוֹ נֶאֱמַן בֵּיתוֹ
לֹא יַחֲלִיף הָאֵל וְלֹא יָמִיר/דָּתוֹ לְעוֹלָמִים לְזוּלָתוֹ
צוֹפֶה וְיוֹדֵעַ סְתָרֵינוּ/מַבִּיט לְסוֹף דָּבָר בְּקַדְמָתוֹ
גּוֹמֵל לְאִישׁ חָסִיד כְּמִפְעָלוֹ/נוֹתֵן לְרָשָׁע רָע כְּרִשְׁעָתוֹ
יִשְׁלַח לְקֵץ יָמִים מְשִׁיחֵנוּ/לִפְדּוֹת מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתוֹ
מֵתִים יְחַיֶּה אֵל בְּרֹב חַסְדּוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שֵׁם תְּהִלָּתוֹ
אֵלֶּה שלוש עֶשרֵה הֵם עִקָּרִים/הֵן הֵם יְסוֹד דַּת אֵל וְתוֹרָתוֹ
תּוֹרַת מֹשֵה אֱמֶת וּנְבוּאָתוֹ/בָּרוּךְ עֲדֵי עַד שם תְּהִלָּתוֹ

יחס היהדות לעבודה זרה

אמונתו של עם ישראל בולטת לאור תפיסתם הייחודית בהגדרת הקל, והיא, שהוא אחד יחיד ומיוחד, -קל עליון רוחני יחיד, ללא דמות וצורה, ללא מאפיינים מוגבלים כלשהם, ללא תפיסת מקום (ולדעת הוגים רבים: מעל מימד הזמן), בעל הרצון היחיד הקובע, ללא הכרח להטיות חיצוניות כלשהן, בורא העולם -כי כך רצה, ובחר בעמו -כי מצאו חן בעיניו.

בית המקדש הכרובים ולוחות האבן

ה' אלוקי ישראל הוא קל ללא דמות, פנים או תיאור כלשהו, אך מכיון שהעולם הגשמי זקוק ל'מקומות השראה', נעשו בציוויו המשכן והמקדש שהוא המקום הפיזי העיקרי הנתפס כמקום עבודתו, כשבמקום קודש הקדשים ישנם הכרובים, הממחישים פיזית את החיבה הקיימת בין ישראל לאלוקיו[22]. כנפיהם היו פרושות מעל הכפורת המכסה את ארון השם מצופה הזהב, אשר בו לוחות הברית, שניתנו בהר סיני מידי הקל כברית בינו לבין עמו.

מעבר לציווים אלו, יש איסור גורף על עשיית כל פסל, צלמית, או תמונה, אפילו כאלו המיוחסים לאלוקי ישראל ובוודאי כאלו שמיוחסים לאלילים אחרים.

וכפי שמתואר בפסוקים הבאים:

וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם, בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ. פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל, תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה; תַּבְנִית כָּל בְּהֵמָה - אֲשֶׁר בָּאָרֶץ, תַּבְנִית כָּל צִפּוֹר כָּנָף - אֲשֶׁר תָּעוּף בַּשָּׁמָיִם; תַּבְנִית כָּל רֹמֵשׂ בָּאֲדָמָה, תַּבְנִית כָּל דָּגָה אֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים, כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם, אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱלֹקֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם.

עבודת אלילים נוספים נאסרת במקרא באופן נחרץ וגורף ומוכרזת עליה מלחמת חורמה קנאית ובלתי מתפשרת. בנוסף על כך, יש איסור לחמוד ולקחת צלמיות עבודה זרה ולו בשל שוויים הכספי. האיסור על עבודה זרה הוא אחת המצוות של עשרת הדיברות. ולא רק שיש איסור לעבוד עבודה זרה, יש מצווה להרוס ולהחריב אותה כמעט בכל דרך אפשרית (בארץ ישראל). כך לדוגמה " "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:" " (ספר דברים, פרק י"ב, פסוקים ג'-ד').

במעמד השבועה על הר גריזים והר עיבל בכניסה לארץ, מקללים את מי שיעבוד עבודה זרה בסתר. האיסור והאזהרות במקרא ובנביאים חוזרים פעמים רבות ומדמים את העבודה הזרה לניאוף וזנות ובגידה. על פי התנ"ך עבודה זרה הינה אחד מהחטאים המוסריים הקשים ביותר לצד רצח וניאוף.

יש חוקרים הרואים באיסורי תורה נוספים הקשר למניעת זכרם של פולחני אלילים שונים. למשל איסור הקְדֵשָה, ניתן לראותו גם כמאבק נגד פולחנה של אשרה הקשור לעניינים שבצניעות ""לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה מִבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ לְכָל נֶדֶר, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ גַּם שְׁנֵיהֶם: " (ספר דברים, פרק כ"ג, פסוקים י"ח-י"ט). הסברה מקבלת תימוכין מהפסוק "כי הם עם הזונות יפרדו, ועם הקדשות יזבחו" (הושע, ד', י"ד).

כך אפשר לראות את איסור בשר וחלב -בישול גדי בחלב אימו, כנגד פולחנה של האלילה עשתרת, 'פטרונית' הצאן, שיתכן והיו עובדים אותה בדומה. המעניין הוא, שהמצוווה נסמכה בסמיכות לעבודת בית המקדש ולמצוות ביכורים: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּו." (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ט)[23] גם האיסור, " "וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי, אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו"" (ספר שמות, פרק כ', פסוק כ"ג) אפשר לראות כנוגד פולחנים כמו בעל פעור, בהם היה גילוי הערווה חלק משמעותי מעבודתו.

הרמב"ם אף אומר שהמטרה הראשונית של כלל התורה, היא לעקור את עבודת האלילים ולמחות את עקבותיה וכל הקשור לה. ולכן כל המצוות הקשורות לעניין זה, יש להן הבנה שהן צוו בכדי לחלץ את האדם מכלל השקפות המוטעות.[24] בין המצוות שנועדו להלחם בעבודה זרה מונה הרמב"ם כלאי בגדים (שעטנז), גילוח פאת ראש ופאת זקן ולבישת בגדים של המין השני, ואף איסורי עורלה וכלאיים[25], מפני שאלו היו קשורים למנהגיהם של עובדי האלילים.

לצד איסור עבודה זרה קיים גם איסור עבודה זרה בשיתוף - אמונה באל המופשט לצד אמונה בכוחות נוספים נמוכים יותר. דבר שהיה כנראה רווח בתקופה התנ"כית, בה היו אנשים שעבדו את אלוקי ישראל ביחד עם אלילים אחרים. כפי שמסופר במפורש על התושבים הזרים שהביא שלמנאסר מלך אשור לשומרון, "וַיִּהְיוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה יְרֵאִים אֶת ה' וְאֶת פְּסִילֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים..." (ספר מלכים ב', פרק י"ז, פסוק מ"א) וכפי שמעידים הממצאים שנמצאו בכונתילת עוג'רוד בכתובות שנמצאו ובהם כתוב לה' ואשרתו. מאוחר יותר, הנצרות נחשבת לעבודה זרה בשיתוף, מכיוון שהיא מעלה בן אנוש למדרגת אלוהות ומאמינה בו ביחד עם האמונה באל מופשט.[26]

כדי להרחיק מעבודתם, האלילים בתנ"ך נקראים בשמות גנאי כמו: "עצבים" (שמעציבים את עובדיהם[27]), "שיקוצים" (מלשון שקץ), "גילולים" (מלשון גללים[28]) "תועבות" ו"אלילים", והיחס אליהם נע בין תיעוב, מיאוס והגעלות לבין זלזול, בוז וציניות. בתלמוד נפסק "כל ליצנותא אסירא חוץ מליצנותא דעבודה זרה" (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כה עמוד ב)

חריתה של מדוזה היוונית באבן בזלת התגלתה בבית הכנסת בכורזים. יש חוקרים הסוברים כי היהדות באותה תקופה ניסתה ליצור קואליציה עם התרבות הרומאית כנגד הנצרות שאיימה על שתיהן.

הפגניות במקרא

דמותו של הליוס אליל השמש רוכב על מרכבתו הרתומה לארבעה סוסים, במרכז הפסיפס בבית הכנסת בבית אלפא. הימצאותו של אל פגאני במרכזו של פסיפס יהודי מעידה לדעת החוקרים, כי דמות זו הפסיקה לשאת את משמעותה המקורית והפכה לחלק מן הדגם המקובל של תיאור גלגל המזלות.

על פי התנ"ך, אברהם אבינו היה למונותאיסט הראשון שמחדש בעולם האלילי את האמונה ביחוד ה', דבר שלפי המדרש הכריח אותו לגלות ממקום הולדתו באור כשדים לארץ כנען. את האמונה הזו באל אחד מופשט, הנחיל לבניו אחריו ולתלמידיו הרבים[29][30].

לפי המסופר בתנ"ך ללבן היו תרפים ורחל בתו גנבה אותם.

לאחר כיבוש שכם יעקב ביקש מבני משפחתו שיפטרו מאלוהי הנכר שלקחו בידם אותם וקברם בסמוך. חז"ל אומרים שעם ישראל עבדו עבודה זרה במצרים האלילית, ויציאת מצרים והמופתים שנלוו לה, באו על מנת לחלצם מתפיסה עקומה זו[31]. התנ"ך מתאר שעבדו את עגל הזהב מיד לאחר מתן תורה, בזמן שמשה רבנו בושש לרדת מההר, כאשר אהרון - הכהן הגדול הוא זה שיצר בעבורם את העגל מתכשיטי הזהב שלהם. רבים מפרשני המקרא וההוגים היהודים התחבטו בשאלה הזו, כיצד ייתכן שהדבר קרה בסמיכות למעמד הייחודי הזה. בפשטות ניתן להסביר כי ישראל שנדרשו בבת אחת לעבור מתפיסה תרבותית של מצרים האלילית לתפיסת ייחוד הקל התקשו בכך. הבית הלוי מבאר שהעם שחיפש לו כח הנהגה לאחר מותו המדומה של משה, ניסה ליצור חיקוי של 'צורה' הדומה לכרובים שעל פי התורה מהם באה הנבואה, אולם טעותם היא, שרק מה שהשם מצווה, הוא מצוה. ופסל שאינו בהוראת שמים -עלול להיות עבודה זרה ממש. לפני הכניסה לארץ כנען, בנות מואב גרמו לעם ישראל לחטוא לעבוד לאלילם פעור באמצעות ענייני זנות ואכילת זבחים. ההתחברות לישראל היתה בעצתו של הנביא בלעם בן בעור כדי לדלדל את כוחם הרוחני, ולנסות למשוך אותם לעבודה זרה:

""וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן" " (במדבר, כ"ה, א'-ב').

כתוצאה מחטא זה נהרגו במגפה 24,000 איש מישראל עד להריגתו של אחד ממזידי המעשה, זמרי בן סלוא נשיא שבט שמעון, על ידי פנחס בן אלעזר בעיצומו של מעשה ההתרסה החמור.

"אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדְעִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מַמָּשׁ בְּעוֹבְדֵי אֱלִילִים, וְלֹא עָבְדוּ לָאֱלִילִים אֶלָּא לְהַתִּיר עֲרָיוֹת בְּפַרְהֶסְיָא וְכוּ׳. " (ילקוט שמעוני ויקרא כ"ו)

ישנם חוקרים הרואים בקריעת ים סוף, בקיעת מי הירדן בכניסה לארץ, ובמלחמת יהושע כנגד האמורי, שבה עצר את השמש והירח "שֶׁמֶשׁ בְּגִבעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן:" (יהושע, י', י"ב), סמליות וביטוי לאפסיות אלילי הים השמש והירח. ואת כוחו וגבורתו של השם עליון מעל כל אליל. יתכן ויש ביטוי לכך בפסוק "כֹּה אָמַר ה': נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו ה' צְבָקוֹת שְׁמוֹ:" (ירמיה, ל"א, ל"ד) המאגד את כל אלו תחת שליטת השם.

לאחר כניסת ישראל לארץ, בתקופת השופטים, נראה כי כאשר ישראל תעו מעבודת הקל, הם עבדו בעיקר שלושה פולחנים שונים: אשרות, בעלים, ועשתורות המתקשרים בעיקר לעניינים כלכליים: חקלאות, פיריון וצמיחה, אשר היו חשובים כל כך לעובדי האדמה אנשי הארץ. בתקופת השופטים מסופר כי גדעון השופט כהקדמה לניצחונותיו קיבל ציווי מה' להרוס את מזבח הבעל של אביו ולכרות את עץ האשרה שהיה נטוע לידו ולהקריב לה' את הפר המקודש לבעל. אנשי המקום שראו במעשיו חילול הקודש ביקשו להורגו, והוא קיבל את הכינוי ירובעל בשל מעשהו. (שופטים, ו', כ"ה-ל"ב).

שמואל חיזק את העם מעבודת הפולחנים הזרים, והמליך את שאול ממשיך דרכו, המתואר כמי ש'הכרית את האובות והידעונים מהארץ', כפי דבריה של בעלת האוב[32]. דוד המשיך מגמה זו ביתר שאת, וקרא במעמדות שונים כמו המלחמה בגלית לדבוק ב-ה' אלוקי ישראל, נראה שבתקופות אלו לא נראתה עבודת אלילים כלל.

אמנם בימי שלמה המלך, אשר בנה את בית המקדש ונחשב לחכם מכל אדם, נבנו מספר בתי עבודה זרה בהסכמה שבשתיקתו, אשר שימשו לנשיו הנכריות

"אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן:" (ספר מלכים א', פרק י"א). המפרשים מדגישים "וכן עשה לכל נשיו" שלא תטעה שנעשו לעם ישראל עצמו, אלא רק לנשיו הנכריות[33]. חז"ל אומרים שלא הוא בנה אותם, אלא נקראים כאילו בנאם מחמת הסכמתו שבשתיקה[34].

נכדו אסא מהסיר את פולחני האלילים באופן חלקי. מאוחר יותר, בממלכת ישראל, המלכה איזבל אשת המלך אחאב, בת מלך צידון, ניסתה להחדיר בישראל את פולחן הבעל הצידוני בחוזק יד ובקנאות, והפעילה לשם כך את המנגנון הצבאי, אשר חיסל את רוב נביאי ה', למעט שרידים שהוחבאו במערה. לעומתה, מעשיהם של אליהו ויהוא, מתנגדי עבודת האלילים וההורגים את נביאי הבעל עד כלותם.

חזקיהו המלך, אחד ממלכי יהודה הצדיקים, השלים את פעולותיו של אסא, ואף כיתת והרס את נחושתן - נחש הנחושת של משה, שהחל לשמש כאובייקט פולחני. (ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ד') בניגוד מוחלט אליו, בנו, מנשה המלך, היה הקיצוני ביותר מבין המלכים עובדי האלילים, עליו כתוב שלא רק עבד כמעט את כל האלילים האפשריים, והעביר את בנו באש, אלא אף הכניסם לתוך בית המקדש עצמו, מפורסם במיוחד הוא פסל האשרה שהכניס לתוך בית המקדש, (ספר מלכים ב', פרק כ"א, פסוקים ג'-ז') אולי כהתרסה על האיסור, "לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל עֵץ, אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֶיךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ". (דברים, ט"ז, כ"א).

אמנם נכדו, יאשיהו המלך גילה ספר תורה בשנה העשירית למלכותו, ובעקבות גילויו מחדש של דת ישראל, הרס את כל פולחני האלילים. כאן מתוארים מספר סוגי עבודות אלילים שבימיו.

סמוך לחורבן בית ראשון, יחזקאל חוזה מראה נבואי, שבו שבעים איש מזקני ישראל מעלים מנחת קטורת בבית המקדש אל מול שלל חקיקות רמשים, בהמות ושקצים, נשים מבכות את האליל תמוז, ו־25 איש בין פתח ההיכל למזבח משתחווים לכיוון מזרח לאליל השמש, כאשר אחוריהם להיכל באקט של ביזוי. (ספר יחזקאל, פרק ח', פסוקים ה'-ט"ז) עוד מתואר בישעיהו (פרק נ"ז, פסוק ה') שחיטת ילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים, ובהושע (פרק ד', פסוק י"ד) על ההתערבבות של בנות ישראל עם הקדשות ופולחנן.

על פי התנ"ך, בסופו של דבר, ה' אלוקי ישראל נאלץ להחריב את בית מקדשו, בידי נבוכדנאצר מלך בבל, ולהוציא את עמו שלא שמר לו אמונים כראוי, למרות כל הניסים והנפלאות שעשה, לגלות בבל.

העמים עובדי האלילים ובמיוחד הבבלים כובשי ירושלים, ראו בגלות זו את נצחונם המוחץ ואת נצחון אליליהם. אך בתום שבעים שנות גלות שבו ישראל לארצם וראו במימוש הבטחת הקל שהבטיחם כי לא לעולם יריב ולא לנצח יטור[35].

"וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט \ שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ; .. יַקְנִאֻהוּ, בְּזָרִים \ בְּתוֹעֵבֹת, יַכְעִיסֻהוּ. יִזְבְּחוּ, לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַּ \ אֱלֹקִים, לֹא יְדָעוּם; חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ \ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. צוּר יְלָדְךָ, תֶּשִׁי \ וַתִּשְׁכַּח, אֵל מְחֹלְלֶךָ: ..וַיֹּאמֶר, אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם \ אֶרְאֶה, מָה אַחֲרִיתָם: ..הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא-אֵל \ כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם; וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא-עָם \ בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. ..אָמַרְתִּי, אַפְאֵיהֶם \ אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ, זִכְרָם. לוּלֵי, כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר-- \ פֶּן-יְנַכְּרוּ, צָרֵימוֹ: פֶּן-יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה \ וְלֹא השם פָּעַל כָּל-זֹאת. ..לִי נָקָם וְשִׁלֵּם \ לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם: כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם \ וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. כִּי-יָדִין השם עַמּוֹ \ וְעַל-עֲבָדָיו יִתְנֶחָם: כִּי יִרְאֶה כִּי-אָזְלַת יָד \ וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב." (שירת האזינו, ספר דברים, פרק ל"ב)

ארכאולוגיה מהתקופה המקראית

אופני פולחן אליליים רבים וצורתם פוענחו על ידי ממצאים ארכאולוגיים שונים, שנמצאו במאות החפירות שנחפרו בארץ.

בין הממצאים הקדומים ביותר, הם גולגולות מכויירות בטין שנמצאו במספר אתרים, ששימשו כנראה לפולחן האובות. ביריחו נמצאו עשר גולגולות (מהתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית א') שכויירו באומנות בטין ונצבעו בצבע הבשר, דבר המשווה להם חיוניות[36]. בביסמון שבעמק החולה נמצאו שתי גולגולות מכוירות (מהתקופה הנאוליתית הקדם קראמית ב'). גם באכזיב בשכבה מסוף תקופת הברזל (מאה שביעית ושישית לפנה"ס) נמצאו עדויות לפולחן מתים[37].

באתר באשדוד נמצא צלמית עגל ודגם מקדש מוקטן, מתקופת הברונזה התיכונה II. בתל גריסה ליד נחל הירקון נמצאה צלמית ברונזה של אליל רשף[38] ובציפורי נמצאה צלמית ברונזה כנענית מאוחרת, של אליל היושב וימינו מורמת לברכה, סימן ההיכר של אל ראש הפנתיאון. בתל חצור באחת מהשכבות נמצא צלמית של אליל יושב מברונזה. צלמית דומה עשויה ברונזה ומצופה בזהב נמצאה במגידו. מזבח קטורת מאבן גיר נמצא בתל קֶדֶש בין תענך למגידו, ששימש כאתר פולחני. גם בגליל קיים אתר פולחני גדול מאד בשם קֶדֶש, (10 ק"מ צפון מערב לחצור) ובו נתגלתה מערה פולחנית. מקום פולחן נמצא ב"אתר הפר" בצפון מזרח השומרון מזרחית לעיירה קבטיה, מתחם אליפטי בראש גבעה ובו צלמית של פר מברונזה. בתל תענך נמצא אתר פולחני ובו כן פולחני מהמאה העשירית לפני הספירה שמובלטים בו פרצופים של אנשים. בתל מגדים נמצאה צלמית חרס של עשתורת. בתל דן נמצאה צלמית של ענת אלילת המלחמות.

ד"ר יצחק מייטליס מציין כי למעשה התגלו צלמיות כלשהן, בכמעט בכל אתר מהתקופה המשויכת לבית ראשון[39]. הצלמיות הנפוצות היו ראשי סוסים הקשורים לפולחן השמש, דמויות נשים וצלמיות מצריות ופיניקיות. בחלק מהפעמים נראה כי פולחן האלילים צורף לעבודת ה', בדומה לקריאתו של אליהו: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם השם האלוקים לְכוּ אַחֲרָיו, וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו!"[40] עדויות נוספתו לכך נמצאו בכתובות מכונתילת עג'רוד מסוף המאה התשיעית לפנה"ס שבהם הוזכר ה' ולצדו אשרתו, בפולחן משותף שבו נעבדו ה' ואשרה.

שרידי מקדשים כנענים נוספים נמצאו במקומות הבאים: יפו, תל חצור, תל כיתן, תל לכיש, בית אל, תל מבורך (גדתו הדרומית של נחל התנינים), תל מגידו (מספר רב של מקדשים בשכבות שונות) תל מקנה, תל אבו הואם (דרומית לקישון מתקופת הברונזה המאוחרת), אשקלון ("מקדש עגל הכסף"), אשדוד בית שאן (סדרת מקדשים בשכבות שונות), ועוד. במצפה ימים בדרום הר מירון נמצא מקדש מהתקופה הפרסית. באשקלון נחפרו יותר מ-800 קברי כלבים מהתקופה הפרסית. קבורתם הקפדנית מעידה כי נחשבו לחיות מקודשות. צלמיות של חיות שונות כמו עגלים, פרים (תל שבע, אתר הפר, חצור), וחתול (אכזיב) נמצאו באתרים שונים המעידים על פולחניהם.

בשני אתרים בנגב נמצא עדות למאבק בפולחן האלילים. בערד ובתל שבע. בערד נתגלה מקדש כנראה אלילי שכוסה ונקבר בימי בית ראשון (כנראה בידי יאשיהו המלך). ואילו בתל שבע נמצא מזבח בנוי אבני גזית, שאבניו פורקו ושולבו בקירות המקום (כנראה בידי חזקיהו המלך). מזבח דומה נמצא גם בתל דן, וקושר למקדש בתל שבע. בשני המקומות נמצאו תבליטי נחש, דבר המחזק את ההשערה שמדובר בעבודת אלילים. בתל שבע נמצאו גם שבע צלמיות של אלילות מצריות וצלמית של אליל ה'פוריות' המצרי.

הפגניות בימי בית שני ותקופת המשנה

בימי בית שני צומצמה לחלוטין עבודת האלילים, זאת, אף שעם ישראל שהו בסביבות אליליות כמו בבל, פרס, ותחת מלכויות אליליות כמו יוון ורומא. נראה שלקח חורבן בית ראשון הופנם, וישראל הצליחו להימנע מלהגרר אחרי תרבויות העבודה זרה שרווחו במזרח התיכון. הדבר ניכר גם בביאור התלמוד אודות חורבן בית שני שהוא אינו תולה אותו בעוון עבודת אלילים כבבית ראשון, אלא בעוון השנאה פנימית ובחוסר תבונה פוליטית (גיטין נ"ו-נ"ז). על פי חז"ל העניין והחשק לעבודת אלילים התבטל, מפני שעזרא הסופר ואנשי סיעתו התפללו וביקשו מה' לבטל אותו, והוא נענה לתפילתם. כאשר הוא חוסל, חז"ל מתארים אותו באופן דרמטי, כדמות גור אריות מאש, שנראה יוצא מבית קודש הקודשים. (בבלי, יומא ס"ט ע"ב):

"אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא מסרוהו ניהליהו נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים אמר להו נביא לישראל היינו יצרא דעבודה זרה שנאמר (זכריה ה׳,ח׳) ויאמר זאת הרשעה"

היום לא ברור מה סוד קסמה של העבודה הזרה, אך נראה כי בתקופתם היה בה משהו מגרה ומושך. עם ישראל ניסה להתמודד עם יצר זה מאז ימי האבות ועד סוף ימי הבית הראשון ולרוב ללא הצלחה יתרה. ניתן ללמוד מהתלמוד על עוצמתו של יצר עבודת האלילים, מסיפור מתקופת האמוראים המתאר את מנשה מלך יהודה, שבא בחלום הלילה לרב אשי, מראשי הדור השישי של אמוראי בבל, על שזלזל בו בעת הלימוד וקרא לו בגנאי "חבירנו", מנשה הראה לרב אשי שהוא בקי בתורה לא פחות ממנו, והוסיף ואמר לו שאם רב אשי היה חי בתקופתו, הוא היה מפשיל את שיפולי גלימתו ורץ לעבודה זרה בשל התאווה שהייתה קיימת בתקופתו בעניין[41].

בחסות שלטון האימפריה הפרסית שהייתה סובלנית במיוחד, התאפשר ליהודים לעבוד את אלוקיהם כרצונם במשך מאות שנים. גם בתחילת התקופה ההלניסטית החל מ-332 לפנה"ס השליטים איפשרו ליהודים אוטונמיה וחיים על פי "חוקי האבות". ב־198 לפנה"ס אנטיוכוס השלישי העניק ליהודים מגילת זכויות חשובה, שהעניקה ליהודים מידה רבה של אוטונומיה, וחיזקה את מוסד הכהונה. רק בשנת 167 לפנה"ס הטיל אנטיוכוס הרביעי ("אפיפנס") גזרות שמד על יהודה במסגרת האירועים המצוינים בחנוכה. גזירות אלו היוו את המניע המיידי לפרוץ מרד החשמונאים. בביאור עמוק יותר, הייתה זו התנגשות בין דת מונותיאיסטית לבין דת של עבודת אלילים. בין הגזרות היו לטמא את מקדש על ידי בניית מזבחות עבודה זרה במקדש והקרבת חיות טמאות. על פי ספר מקבים ב', המלך דרש לטמא את המקדש ולקרוא אותו על שם האליל האולימפי. היהודים הוכרחו להשתתף בתהלוכות של אלילים. גזרות אנטיוכוס הן תופעה יוצאת דופן בעולם העתיק, שכן השלטון הפוליתאיסטי היה סובלני בדרך כלל ביחסו לאמונות ודתות אחרות.

יהודים רבים נכנעו לגזירות, וקדמה לכך תופעה של התיוונות, במיוחד בחוגים האריסטוקרטים של העם. ואולם, המקורות מתארים גל של התנגדות עממית מצד היהודים, התנגדות שזכתה לצעדי ענישה ונקמה אכזריים מצד השלטון הסלאוקי ההלניסטי. זו הפעם הראשונה שנרשמה בתולדות תרבות המערב תופעה רחבת היקף כל כך של מסירות נפש, המכונה ביהדות המאוחרת קידוש השם. יחד עם תופעות אלו, של נכונות למות ואי-היכנעות לגזירות, החלה גם התנגדות מזוינת שהלכה והתרחבה, עד שהפכה למרד החשמונאים.

האימפריה הרומית כבשה את הממלכה היהודית על ידי פומפיוס בשנת 63 לפנה"ס לאחר התערבויות גוברות והולכות בענייניה הפנימיים.

לאחר בואו של פומפיוס עדיין הייתה מידה מסוימת של עצמאות. באופן כללי ניתן לומר שהרומאים היו סובלנים ואיפשרו ליהודים לעבוד את אלוקיהם כרצונם ולא כפו עליהם את עבודת האלילים, אף שהיו עימותים לא מעטים בין הלניסטים ליהודים, במקומות שונים בארץ.↵

תקרית חמורה ויוצאת דופן הייתה ניסיונו של הקיסר קליגולה להציב את פסליו בארץ ולעודד את פולחנו כאל. תקרית זו כמעט הביאה למרידה כללית, כאשר כוח צבאי גדול נחת בעכו, אך רציחתו של הקיסר המטורף הרגיעה את הרוחות.

בשנת 70 בראשות הקיסר אספסיאנוס, הוחרב בית המקדש ונכבשה ירושלים על ידי בנו טיטוס. בתחילת שנת 71 "חגג את חג-ניצחונו על היהודים", שלאחריו נסגרו דלתות מקדש אליל השערים וההתחלות הרומי, שהיו פתוחות כל עוד הייתה מלחמה בגבולותיה של רומא, ובמהלך תשע השנים הבאות של שלטונו נתכונן "שלום אספסיאנוס".

מס יהודי הוטל על ידי הקיסר אספסיאנוס אחרי דיכוי המרד הגדול, כתחליף למחצית השקל שהיהודים העלו כתרומה לבית המקדש. המס הועלה למקדש יופיטר שברומא, כדי להשפיל את היהודים ולהדגים את ניצחון אלילי הרומאים על אלוקי ישראל כביכול. בתמונה מטבע של הקיסר נרווה עם הכיתוב "בוטלה אכזריות גביית המס היהודי".

בשנת 117 מת הקיסר טריאנוס שנוא היהודים, ואשר בימיו התמרדו היהודים באימפריה כולה, ובמקומו עלה לשלטון ברומא הקיסר אדריאנוס ההלניסטי, שהתקבל על ידי היהודים תחילה בעין יפה. אדריאנוס אף דיבר על בנייתה מחדש של ירושלים, ועודד את כיסופי הגאולה שפיכו בלב העם, לבנות מחדש את בית המקדש. אך תקוות אלו נכזבו לאחר שהקיסר שינה את עמדתו, והחליט על בנייתה המחודשת של ירושלים כעיר הלניסטית אלילית, בשם איליה קפיטולינה. על הר הבית הוקם מקדש לאליל כוכב יופיטר (או לאליל השמים), ובגבעת הגולגולתא, הוקם מקדש לאלילה אפרודיטה. דבר שחילל את קודשי ישראל, זעזע עמוקות את העם, וגרר התקוממות רחבת היקף ומאוחדת, שהונהג שני מנהיגים כריזמטיים, איש הצבא בר כוכבא, ומנהיג הדת הרוחני התנא רבי עקיבא בן יוסף. בעקבות כישלון המרד, נגזרו גזירות השמד של אדריאנוס במטרה לשרש ולעקור את הדת היהודית, לפחות מארץ ישראל, ולנתק את זיקת היהודים לארצם. שעה זו הייתה שעת סכנה ליהדות שכונתה בפי חז"ל "דורו של שמד", שניסו לבטל את היהדות מאמינת היחוד.

התוספתא מתעד דו-שיח מעניין שהתנהל בין חכמי ישראל לחכמי רומי:

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודת כוכבים, מפני מה אינו מבטלה?
אמרו להן: אילו לדבר שאין העולם צורך בהן היו עובדין - היה מבטלו.
הרי הן עובדין לחמה וללבנה לכוכבים ולמזלות. יאבד עולמו מפני השוטים?
אלא הנח לעולם שינהג כמנהגו, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין." (תוספתא, עבודה זרה ז' ג')

שתיים מהמרידות הגדולות של ישראל בבית שני, מרד החשמונאים ומרד בר כוכבא, נבעו מניסיון של השלטון לכפות על היהודים אלילות, וניכר מכך כך שנעדרה עבודת אלילים מהמון העם. עם זאת נותרו בארץ עקבות של עבודת אלילים במקומות שונים, שנים רבות. כך למשל אתר אלוני ממרא צפונית לחברון, הפך לאתר פאגני מרכזי (כנראה לרומאים), שבו נערכו החגיגות השנתיות לכבוד האלילים. במאה הרביעית לספירה, הקיסר קונסטנטינוס תומך הנצרות שביקש למגר תופעה זו, בנה במקום כנסייה [42].

יש הקושרים את היעלמות עבודת האלילים להפסקתה של הנבואה. לטענתם העדר הנוכחות של האלוקים באופן מוחשי בחייהם של בני האדם, גם גרם לכך שהחשק לפולחן אלילי התמעט אף הוא. הרב יואל בן נון סבור כי כאשר תחזור הנבואה לעולם, הפולחנים האליליים יחזרו אף הם.[דרוש מקור]

היחס לנצרות

הנצרות צמחה מתוך היהדות ונושאי דגלה הראשונים היו יהודים לכל דבר ועניין. עם זאת "אמונות" יסוד של הנצרות, כמו השילוש ה"קדוש" והאמונה שאותו האיש הוא התגלמות הקל, גרמו ליהדות להגדיר את הנצרות כעבודה זרה. בהמשך, עם התפתחות הנצרות והקמת הכנסיות, היחס הוותרני של הנצרות הקתולית ושל זרמים נוספים בנצרות כלפי צלמים בכנסיות, היווה נדבך נוסף להתנגדות היהדות.

הרמב"ם בעקבותיו של רס"ג, מסכם את התפיסה הבסיסית בעניין:

" ודע, שזו האומה הנוצרית הטוענים טענת המשיח לכל שינויי כיתותיהם, כולם עובדי עבודה זרה." (רמב"ם, פירוש המשנה, עבודה זרה א,ג:)
"הנוצריים עובדי עבודה זרה הן, ויום ראשון יום אידם הוא." (משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק ט' ד')

מצד שני רבנו תם סבר כי בני נח לא הוזהרו על עבודת הקל בשיתוף, ולכן דת כזו איננה מוגדרת עבודת אלילים[43]. בהמשך למגמה זו, גם רבינו המאירי מסווג את הנוצרים, וקל וחומר את המוסלמים, כ"אומות הגדורות בדרכי הדתות" שאינם נחשבים לעובדי עבודה זרה כלל, ולכן הדינים המתייחסים לעכו"ם כמו שאילת שלום, יין נסך, מכירת בתים, מסחר איתם סמוך לימי חגם והשבת אבידה, אינם חלים עליהם ובלשונו:

"ומכל מקום אומות הגדורות בדרכי הדתות, ומאמינים במציאותו יתברך, לאחדותו ויכלתו, אף על פי שמשתבשין בקצת דברים לפי אמונתנו, אין להם מקום בדברים אלו [ההרחקה מהם]"... "הא כל שהוא מעממין הגדורים בדרכי הדת ועובדי האלוהות על איזה צד שיהיה, אף על פי שאמונתם רחוקה מאמונתנו, אינו בכלל זה. אלא הרי הם כישראל גמור לדברים אלו, אף באבידה ואף בטעות ולכל שאר הדברים"

בית הבחירה, למסכת עבודה זרה

בעת החדשה, הרב חיים דוד הלוי חיזק את עמדתו של המאירי בניגוד למבקריו, והוסיף שגם רבינו עובדיה מברטנורא[44] סבר כמאירי.

אף שהראי"ה קוק מתפלמס בכתביו עם הנצרות מבחינה תאולוגית, הלכה למעשה אף הוא סבר כמאירי, "העיקר הוא כדעת המאירי, שכל העמים שהם גדורים בנימוסים הגונים בין אדם לחברו, הם כבר נחשבים לגרים תושבים בכל חיובי האדם." (הראי"ה קוק - אגרות הראי"ה א' עמ' צ"ט, אגרת פ"ט)

ובעקבותיו הלך גם הרב יצחק הרצוג: "...הרי לנו שני עמודי התורה הללו: הראב"ד ומרן בעל השולחן ערוך ז"ל, מסכימים לדעה אחת שנוכרי שאינו עובד עבודה זרה, אעפ"י שלא קיבל בפני בי"ד של ישראל, אין למנוע ממנו הישיבה בארץ ישראל. חוץ מזה כבר הכריע קודמי ז"ל (הראי"ה קוק) שאומה שלמה שקיבלה עליה שבע מצוות, גם בזמן הזה, יש להם דין גרים-תושבים...והנה הנוצרים בעצמם מחזיקים את עצמם בתור מאמינים באחדות הבורא, אבל השכל שלנו אינו תופס איך הם ממזגים את האמונה באחדות הבורא עם אמונת השילוש, ואולם אין להכחיש שיש להם מושג של בורא עולם ומשגיח אלא שהמושג הזה אינו צרוף... ולפי זה יצאו מכלל עובדי עבודה זרה, וכל מה שנאמר על המוסלמים סובב גם עליהם...". ("זכויות המיעוטים לפי ההלכה", תחומין ב', תשמ"ב.)

היחס לאסלאם

במאה השביעית נוסדה במזרח התיכון במדבריות ערב דת נוספת, האסלאם. תפיסת האלוקים באסלאם מופיעה בקוראן ב"סורת אל-אח'לאץ" האומרת באופן פולמוסי כלפי הנצרות, "האל אחד, האל נצחי, לא נולד ולא הוליד, ואין דומה לו". הלכך בתפיסתה המונותאיסטית המופשטת היא דומה ליהדות בכך שהאלוקים אחד, איננו מוגבל, אינו תופס מקום או גוף ואיננו נחלק. הגישה הקלאסית ביהדות אינה רואה באסלאם עבודת אלילים, אלא כדרך לגיטימית לֶגויים לעבוד את ה'. וכדברי הרמב"ם:

אלו הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה כלל, וכבר נכרתה מפיהם ומלבם. והם מייחדים לאל יתעלה ייחוד כראוי...

תשובות הרמב"ם, פריימן, הוצאת מקיצי נרדמים, התרצ"ד, סימן שסט

וכן כתב הריטב"א[45] וכן בשולחן ערוך[46].

הרמב"ם עוד מוסיף שאף שהמנהגים של כריעה, זריקת אבנים, פריעת הראש ואי לבישת בגד תפור מקורם בהתאמה בעבודות אלילים של בעל פעור, מרקוליס וכמוש, מכיוון שכיום הם נותנים נימוקים אחרים לדבר, אין בהם עבודת אלילים, והדבר מסור לליבו ולכוונותיו של האדם, כאשר הוא מבצע מעשים אלו.

בעקבות דברי הרמב"ם והמאירי פסקו הרב חיים דוד הלוי[47] והרב עובדיה יוסף[48] שמותר ליהודי להיכנס למסגד, ואף מותר לו להתפלל שם תפילה יהודית.

מאידך, כתב הרן ועוד[49] ועל פיו פוסק הרב אליעזר ולדנברג בעל "ציץ אליעזר" שיש למסגד דין של בית עבודה זרה, וישנו איסור להיכנס אליו[50]:

ולמדנו מכאן שהקדשים של כותים וגם המשוגע של הישמעאלים אע"פ שאין טועין אחריהם לעשותן אלהות הואיל ומשתחוים לפניהם השתחואה של אלוהות דין עא יש להן לכל דבר איסור של ע"א שלא בהדור לבד הם משתחוים פניהם שאין הדור למתים אלא כענין עבודה של אלוהות היא עבודתן

ר"ן סנהדרין פ' ארבע מיתות סא ע"ב

.


וכתב עוד (הרי"ט) ז"ל והוי יודע שאמונת הישמעאלים אעפ"י שהם מייחדים, ע"ז גמורה חשיבא ליהרג ואל ישתמד, שהרי המודה באמונתם כופר בתורת משה שאינה אמת כמות שהיא בידינו, וכל כיוצא בו ע"ז היא, ולא אמרו בשאר מצות יעבור ואל יהרג במתכוין להעביר אלא כשאומרין לו חלל שבת במודה שאין תוך אמת ולא ציוה הקב"ה לשמור את השבת כך שמעתי, ומיהו בר מכל דין היכא דבפרהסיא יהרג ואל יעבור. ע"כ לשון הרי"ט ז"ל

חידושי הריטב"א פסחים כה

איסורי עבודת האלילים ביהדות

הגדרת עיקרו של איסור עבודה זרה על פי הרמב"ם:

עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים. לא מלאך, ולא גלגל, ולא כוכב, ולא אחד מארבעה היסודות, ולא אחד מכל הנבראים מהם. ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלוקים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה - הרי זה עובד עבודה זרה.

רמב"ם, הלכות עבודה זרה, ב' א'

הרמב"ם בספרו משנה תורה[51] מונה לא פחות מחמישים ואחת מצוות בעניין. שתי מצוות עשה ו-49 מצוות לא תעשה, ובהן, מלבד המצוות הידועות כמו שלא לעשות פסל לעצמו או לאחרים, ולא להשבע בשם אליל, הוא כולל נבואת שקר אף בשם ה', איסור גידוף ה'. הרמב"ם מפרש את האיסור "אל תפנו אל האלילים" (ויקרא, י"ט, ד'). שיש איסור ללמוד ספרים של עבודה זרה, לשאול מה דרכיה עבודתה, ואף להתבונן בפסלים וצלמיות. (שם ב' ג') על החומרה הגדולה שמייחסת היהדות לעבודה זרה ניתן ללמוד מדבריו: "ישראל שעבד עבודה זרה, הרי הוא כגוי לכל דבר, ואינו כישראל שעבר על עבירה שיש בה סקילה". (שם ב' ח'), שכן העובד עבודה זרה נחשב משומד. איסור נוסף הוא להסית ולהדיח אנשים אחרים לעבוד אלילים.

בסוגי העבודות הוא כולל עבודות פולחנות קונקרטיות כמו אוב, ידעוני, כישוף, ניחוש וקסם, מעונן (מלשון עונה) שקובע עיתוי לדברים טובים ורעים (כעין אסטרולוג). ובאיסורים מעשיים הוא מונה איסור להדמות להם בלבוש ומנהגים (איסור הליכה בחוקות הגויים). עשיית קעקוע שמקורו לפי הרמב"ם בכך שעובדי האלילם היו רושמים על עורם שהם משועבדים לפולחנו של אליל מסוים, וגילוח פאות הראש בתער כמנהג כמרי עבודה זרה. וגם איסור עשיית פסל בצורת אדם, אף שנעשה לנוי.

למהות היחסים בין ישראל לעובדי אלילים קיים לתפיסתו איסור כריתת ברית, איסור לתת להם לשבת בארץ ישראל ומחויבות לרדיפתם והשמדתם בתחומי הארץ או להפיכתם לבני נוח. איסור להשביע עובד אלילים באלוהות שהוא מאמין בה. איסור לתת להם מתנות חינם, או לספר בשיבחם ואיסור להשתתף בסעודתם (שם פר' י'), על מנת להרחיק מהם, ולא להיות מושפע מהם ומאמונותיהם[52].

אלילים ביהדות

אף שהתרבות האלילית נשכחה בחלקים גדולים של העולם, עדיין קיימות זכרונות פגניות בתרבות העכשווית, במנהגים ובשפה. במיוחד ניכר זכרם של שמות הדומים לשמות אלילים אף בתרבויות המונותיאסטיות השונות. לדוגמה, שמות חודשים עבריים מסוימים כתמוז, אדר (ולחלק מהדעות גם אלול) אמנם הם דומים לשמות אלילים, אך מובא בירושלמי שנקראו שמות אלו על שם החודשים הבבליים לזכר נס הגאולה מגלות בבל[53]. דוגמה נוספת היא, שמות גיבורים יהודיים כמו מרדכי (מורדוך) ואסתר (עשתר) ועוד, הם למעשה שמות אליליים מאותה תקופה, אך בודאי כונו כך אנשים רבים[54] . יש שטענו שהשם "אלוקים" ברבים הוא שריד מהתקופה הפגנית המתאר אלוהות רבות, אך גם ניתן להסביר זאת כתופעה לשונית של "ריבוי של כבוד", שמתרחשת לאו דווקא ביחס לאלהות (לדוגמה: "אני הבעלים של רכב זה")[55]. בשפה העברית, שקרובה לניבים כנעניים אחרים, מוטמעים מילים זהות לשמות אלילים רבים מהפנתיאון הכנעני וביניהם: אל, שחר, שלם, מות, ים, בעל, רשף, עשרת, כושר, חורון, ענת, וסער, בחלקם הגדול נראה ששמות האלילים נבעו מהמקור שייחד אותו כמו "שמש" "ירח", ולא ששם הדבר נבע מכינוי האל[56].

הראי"ה קוק סובר שעצם ההתייחסות אל אלוקים כאל ישות מאיימת, אכזרית, רעה וקשה, יש בה מצללי העבר של האלילות (אורות התחיה א'). כמו גם התפיסה שאפשר להגדיר את מהותו של אלוקים, תפיסה המוגדרת על ידו כ'אלילות רוחנית'. רעה חולה נוספת לדעתו היא שהמחשבה האלוקית קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם, והיא למעשה ניצוץ מהפגם של עשיית פסל, שמעכבת את ההתפתחות הרוחנית של האדם[57].

בחברה היהודית המודרנית

גם כיום ישנן בחברה היהודית תופעות רבות שיש הקושרים אותן אל אלילות בצורה כזו או אחרת. כמו "קריאת העתיד" באמצעות ניחוש בקפה, קריאה בקלפים, ואסטרולוגיה שבה מנסים לנחש את העתיד על פי מצב הכוכבים באופן פסבדו-מדעי. תקשור עם ישויות שונות, וסיאנסים שבהם מנסים לתקשר עם נשמות המתים באמצעות מדיום, בכדי לדעת דברים נסתרים או להתפתח רוחנית. שימוש בקמיעות לצורך הגנה או ריפוי. התבטלות והשתעבדות לבני אדם כריזמתיים בפולחני אישיות שונים, ועד תופעה של "עבודת כוכבי" קולנוע וזמר, והערצת אלילי נוער.

אף שחלק מהתופעות לא נכללות בצורה רשמית של עבודה זרה, הם יכולים להיות קרובים במהותם לעניין: אי יכולת של האדם לעמוד על רגליו, להסתמך על אלוקיו לבטוח בו, ולקחת אחריות על חייו, ומאידך לנסות להיעזר בכוחות מאגיים ומסטיים באופן מלאכותי, כאשר הוא מעניק באופן שקרי לדבר מסוים עוצמה גדולה ויכולת על-טבעית. חלק מהתופעות שדוגלות בגורל, סותרות את תפיסת הבחירה החופשית של האדם שהיא מוסד יסוד ביהדות.[דרוש מקור: כל הקטע חייב להופיע עם מקור]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שמות כ ב, דברים ה ז
  2. תוספתא שבת טז, יד, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ד, עמוד א'.
  3. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא בבחינת ייהרג ולא יעבור. דעה זו לא התקבלה בהלכה. ראה שולחן ערוך יורה דעה, סימן קנ"ז.
  4. ראה גם במסכת יומא סט ע"ב אודות מעשה שחיטת יצר הרע
  5. ליקוטי אמרים - ספר התניא, פרק י"ח.
  6. בתנ"ך מתוארים כמה סיפורים כאלו. מסופר על מישע מלך מואב, שהקריב את בנו בכורו שהיה אמור למלוך אחריו, בצעד אחרון של מצוקה במלחמה ולמרבה ההפתעה נושע (מלכים ב', ג', כ"ז), ועל אחז מלך יהודה, שהעביר את בנו באש (מלכים ב', ט"ז, ב')
  7. להבנת הרעיון השווה את פסוקי בראשית ג' ה' "ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם..יודעי טוב ורע" לעומת "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע...  ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט). ראה נפש החיים לרבי חיים מוואלזיון. ראה דרך השם לרבי משה חיים לוצאטו. ועוד.
  8. ראה לדוגמה דברים פרק ל"א
  9. רמב"ם יד החזקה, הלכות עבודה זרה פרק א'.
  10. ראו אגדת אקהת ואגדת כרת
  11. קאסוטו למשל סבר כי המשמעות של עלילות הבעל היא שהקדמונים סברו כי במחזה הענקי של העולם כולו נטושה בכל עת מלחמה נוראה בין כוחות החיים והקיום לבין כוחות הכיליון והמוות, ואלה ואלה משתדלים להשתלט על העולם, ואף שהם מנצחים ומפסידים חליפות, בסופו של דבר כוחות החיים נוחלים את הניצחון.
  12. ראו בערך על שפש. בשירה האוגריתית הסבירו את הלילה בכך שהשמש נעצרת מתחת לעולם בשאול (בית החופשית באוגריתית), מקום משכנו של האל מות אדון הנשמות. הם גם ניסו להסביר שהשמש הפסיקה להאיר כאבל על מותו של האליל הבעל.
  13. הקיץ וכמישתה של הצמחייה הוסבר בתרבויות השונות במותם של אלילי הצמחייה, בעל, אדון ותמוז. ובמקביל התקיימה אבלות וטקסי הספד על מותם של האלילים הללו.
  14. בדומה לשדים. ראה אבות דרבי נתן - פרק שבעה ושלושים. ומובא במסכת חגיגה טז א
  15. על פי החוקר דוד אמיר, היישובים הכנענים שמתחילים במילה "בית" היו מקומות שנבנו סביב מקדשים לאלילים בשם המסוים. כך היישובים הכנענים בית שמש, בית ירח, בית ענת, בית אל, בית דגן ובית חורון. היו מקומות שעבדו לאלילים הללו בהתאמה.
  16. עיינו גם ספר שופטים, פרק י"א, פסוק כ"ד, וספר ירמיהו, פרק מ"ח, פסוק ז' ופסוק מ"ו
  17. "קלקל בחצים, שאל בתרפים, ראה בכבד" (ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"ד)
  18. ספר יחזקאל, פרק ח', פסוק י"ד
  19. אבן עזרא, ישעיהו מו א.
  20. רד"ק ישעיהו סה יא
  21. אבן עזרא שם
  22. יומא נד א
  23. "אשר לאיסור בשר בחלב, עם שהוא מזון גס מאד בלי ספק וגורם להתמלאות רבה, לא בלתי-סביר בעיני שהיה לעבודה זרה צד בזאת. אולי היו אוכלים כך בפולחן מפולחניה או בחג מחגיהם." (רמב"ם מורה נבוכים, חלק השלישי, - פרק מ"ח, מהדורת שוורץ). "רמז למנהג כנעני של בישול בחלב: 'טבח גדי בחלב, טלה בחמאה' [לוח אוגריתי ש"ש שורה 14]. המדובר כנראה בטקס פולחני. (מ.ד. קאסוטו "האלה ענת", עמ' 40)
  24. מורה נבוכים, חלק ג', פרק כ"ט. הוא גם מציין שבכל התנ"ך לשון של חרון ה', כעס וקנאה מצידו של ה', נזכר רק בהקשר של עבודה זרה. מורה נבוכים, חלק א', פרק ל"ו.
  25. מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ז
  26. הרמב"ם פוסק שהנצרות היא עבודה זרה (פ"ט מהל' ע"ז ה"ד, פי"א מהל' מאכלות אסורות סוף ה"ז) יש שכתבו שהנצרות היא שיתוף והגשמה (בביאור הגר"א יו"ד סי' קמז ס"ק ג ועי' בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג רס"י שיז, בשם הגר"א) ראה בערך אותו האיש.
  27. "חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. - כן יקראו העכו"ם, על כי המה מעציבים לב עובדיהם קוראים להם ואינם עונים" (מצודות ציון -על הושע, ד', י"ז וכן בספר שמואל א', פרק ל"א, פסוק ט')
  28. "כֹּה אָמַר ה' אלוקים וְהַאֲבַדְתִּי גִלּוּלִים וְהִשְׁבַּתִּי אֱלִילִים מִנֹּף..." (יחזקאל, ל', י"ג) "שהיו מוסרחים ומאוסין כגלל" רש"י על דברים, כ"ט, ט"ז.
  29. עיין מדרש רבה, בראשית, פרק לז פרשה פד. ודברים רבה ב ז : וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי, מַהוּ הִנֵּנִי, הִנֵּנִי לִכְהֻנָּה, הִנֵּנִי לְמַלְכוּת, וְזָכָה לִכְהֻנָּה וְזָכָה לְמַלְכוּת, זָכָה לִכְהֻנָּה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קי, ד): נִשְׁבַּע ה׳ וְלֹא יִנָּחֵם אַתָּה כֹהֵן לְעוֹלָם עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק, וְזָכָה לְמַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, יז): אֶל עֵמֶק שָׁוֵה הוּא עֵמֶק הַמֶּלֶךְ.
  30. את הפסוק בירמיה קראו חז"ל באופן הבא: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת, אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם, לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי (במקרא), וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (בעקידת יצחק)." יש חוקרים שראו בעקדת יצחק בעקבות דרשת חז"ל זו סמליות נגד קורבנות אדם, באופן שאף שיש למאמינים נכונות מוחלטת להקרבת בנם, אין הוא מוכן לקבל קורבן שכזה.(ירמיה, ז', ל"א) בהקשר הזה כדאי לציין את פרשת בת יפתח שעל פי חלק מהביאורים הוקרבה בעקבות הנדר של אביה.
  31. רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם עַד עַכְשָׁו הָיוּ אֵלּוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שמות רבה כ״א:ז׳ ועיין חומש דברים ד "(לד) אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹקִים לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹקֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ. (לה) אַתָּה הׇרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ."
  32. ספר שמואל א', פרק כ"ח, פסוק ט'
  33. מלבי"ם
  34. שבת נו: "אפשר בא אסא ולא ביערם יהושפט ולא ביערם עד שבא יאשיה וביערם והלא כל ע״ז שבארץ ישראל אסא ויהושפט ביערום אלא מקיש ראשונים לאחרונים מה אחרונים לא עשו ותלה בהן לשבח אף ראשונים לא עשו ותלה בהן לגנאי. והכתיב {מלכים א י״א:ו׳} ויעש שלמה הרע בעיני ה׳ אלא מפני שהיה לו למחות בנשיו ולא מיחה מעלה עליו הכתוב כאילו חטא. רש"י: מקיש ראשונים – מקיש את בנינו של שלמה לביעורו של יאשיהו מה יאשיהו לא עשה ביעור זה ותלו בו מן השמים לשבח הואיל וביער השאר שנעשה משמת יהושפט אף שלמה לא עשה בנין זה ותלו בו לגנות מתוך שלא מיחה בנשיו.
  35. ספר ישעיהו, פרק נ"ז, פסוק ט"ז
  36. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 2, עמ' 734
  37. אנציקלופדיה חדשה לחפירות ארכאולוגיות בא"י, כרך 1, עמ' 29
  38. "לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה') המלבי"ם: דבר, רשף – הרשף יציין הכחות הרוחניות זיקי אש המביאים את הדבר, מצייר כאילו הרשף הולך קרוב לרגליו, ושולח את הדבר שהוא הולך לפניו מרחוק. על הפסוק בהאזינו "ולחומי רשף" (דברים לב כד) כתב רש"י "ולחומי רשף – השדים נלחמים בם, כמו: ובני רשף יגביהו עוף (איוב ה׳:ז׳), והן השדים."
  39. לחפור את התנ"ך, עמ' 242
  40. שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:תנ"ך) אין ספר מלכים, האם הכוונה היא למלכים א או מלכים ב?.ספר מלכים, פרק א', פסוקים י"ח-כ"א
  41. תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין דף קב/ב
  42. האנציקלופדיה לחפירות, כרך 1, עמ' 36
  43. "ובזמן הזה כולן נשבעים בקדשים שלהם ואין תופסין בהם אלהות, ואף-על-פי שמה שמזכירין עמהם שם שמים כוונתם לדבר אחר, מכל מקום אין זה שם עכו"ם, גם דעתם לעושה שמים וארץ, ואף-על-פי שמשתפים שם שמים ודבר אחר, לא אשכחן דאסור לגרום לאחרים לשתף, ולפני עיור ליכא, דבני-נח לא הוזהרו על כך" (תוספות סנהדרין, סג, ד"ה אסור)
  44. משנה, ע"ז, ' ב'
  45. "ומיהו בענין הישמעאלים שאינם עובדין עבודה זרה כלל אפשר לדון להתיר מגעם בהנאה אבל יינם לעולם אסור בהנאה" עבודה זרה נז:
  46. "ישְׁמְעֵאלִים שֶׁאֵינָן עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, אֵינָם יְכוֹלִים לְבַטֵּל -בַּיִת יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ״ם פ״ח. יורה דעה קמו ה
  47. שו"ת עשה לך רב חלק א' שאלה נ"ט
  48. שו"ת יביע אומר חלק ג', יו"ד סימן טו וכן בכף החיים יו"ד קי"ז ע"ט "עכ"פ נראה דלדינא נקטינן כפסק רמב"ם (פי"א מהמ"א ה"ז) ומרן בש"ע (סי' קכד ס"ו) דסתם יינם של ישמעאלים מותר בהנאה. כל שלא נתברר המנהג להיפך. ואף החיד"א ז"ל אין ולאו ורפיא בידיה. ולא שבקינן פשיטותא דהקו"א וסיעתו משום ספקו של החיד"א. וכן אנו רגילים להורות פעה"ק ירושת"ו. וגם במצרים נהגו כן. וכמ"ש בס' נהר מצרים (דפ"ב ע"ב). וכ"פ בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד ס"ס כח) ושכן רגילים להורות. ע"ש. וכ"כ בס' בן איש חי ש"ב (ר"פ בלק). וכן עיקר. וע' בשו"ת בית דינו של שלמה (חיו"ד סי' יב). ובשו"ת תפארת אדם (ס"ס לד). ובשו"ת ישכיל עבדי (חיו"ד סי' ד או' יד כב)."
  49. וכן ראה בספר האשכול (עמוד קנ) שהביא מתשו' הגאונים. דישמעאל האידנא עע"ז וכן וכן במאירי ע"ז (עמוד ריד). כ', "ישמעאלים הללו י"א עליהם שאינם עובדי ע"ז, כו', ומ"מ חכמי ספרד חולקים בה. שהרי מצינו בפ"ק (יא:) שמונה בכלל ע"ז גישרא שבערביא. עכ"ל.
  50. ציץ אליעזר חלק יד צא
  51. הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים הקדמה
  52. "וקרא לך, ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו, לבניך; וזנו בנותיו, אחרי אלוהיהן, והזנו את בניך" (שמות, ל"ד, ט"ו-ט"ז). (שם פרק ט' י"ז)
  53. ירושלמי ראש השנה א', הלכה ב. סביר להניח שלא נחשבו בתקופה המדוברת כשם אלילי מובהק.
  54. ראה למשל אויל מרדך.(מלכים ב כ״ה כ״ז)
  55. פירוש האבן עזרא על בראשית, א', א': "אחר שמצאנו 'אלוה', ידענו כי 'אלהים' לשון רבים. ושורש זה – מדרך הלשון, כי כל לשון יש לו דרך כבוד... ובלשון הקודש – דרך כבוד לומר על הגדול לשון רבים, כמו אדונים ובעלים".
    כמו כן בפירוש רש"י על בראשית, כ', י"ג, וכן על בראשית, ל"ה, ז', שלשון מרות הוא בלשון רבים.
  56. כמו ב־"ים", או "אל" שמשמעותו היסודית היא כוח, לדוגמה בביטויים "יש/אין לאל ידו".
  57. אורות, זרעונים, יסורים ממרקים
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0