לא תחמוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לא תחמוד
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ד וספר דברים, פרק ה', פסוק י"ח
משנה תורה הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכות ט'–י"ב
שולחן ערוך חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיפים י'–י"ב
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רס"ה, ולאו רס"ו סמ"ג לאוין קנח, סמ"ק יט, ספר החינוך, מצווה ל"ח  

לֹא תַּחְמוֹד היא מצוות לא תעשה האוסרת על אדם לחשוק ברכושו של חברו ולפעול להשגתו. איסור זה הוא העשירי מעשרת הדיברות שנאמרו בהר סיני.

איסור לא תחמוד מותנה בכך שהחומד פעל כדי להשיג את הרכוש בו הוא חמד. אולם ישנו איסור נוסף - "לא תתאוה", האוסר על אדם לחשוק ברכושו של אחר אף כשאינו פועל להשגתו.

מקור וטעם

מקור האיסור בעשרת הדברות, בפרשת יתרו: ”לא תחמד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך” (ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ד). בפרשת ואתחנן נכפל האיסור יחד עם שאר הדברות, ונוסף עליו גם איסור "לא תתאווה": ”ולא תחמד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך שדהו ועבדו ואמתו ושור וחמרו וכל אשר לרעך” (ספר דברים, פרק ה', פסוק י"ח).

בספר החינוך מבואר שמטרת האיסור היא להרחיק את האדם מחמדת רכושו של השני כדי שלא יימשך לעבור על איסור גזל[1]. הרב משה שטרנבוך לומד בדברי חלק מהראשונים שהאיסור הוא בגלל השחתת המידות הנגרמת על ידי החמידה עצמה, או שבגלל שהמוכר אינו מעוניין במכירה בלב שלם - שידולו לכך הוא ענף של איסור גזל[2].

לגבי איסור לא תתאוה חז"ל מסבירים[3] שהוא איסור הגורם לעבור על "לא תחמוד", הגורם בתורו לאדם לעבור על "לא תגזול" ובסופו של דבר גורם לו לעבור אף על "לא תרצח", והוא זה שגרם לאחאב לרצוח את נבות היזרעאלי.

הראשונים הקשו כיצד יש היתכנות מעשית שלא לחמוד, הרי הרצון אינו פעולה טכנית ממנה ניתן להימנע אלא תאוות הלב. הסבר מפורסם בעניין הוא של האבן עזרא, שעל האדם להאמין שאין בכוחו להשיג כלום לבד ממה שחלק לו ה', ומכיוון שנאסר עליו לחמוד כבר לא יתאווה לכך, כי דבר הרחוק מהשגת האדם ומנוע ממנו באופן מוחלט גם התאווה לו בטלה[4]. גם הספורנו הסביר על דרך זו[5]. האבן עזרא ממשיל זאת לכך שאין האדם מתאווה לישא את אימו מכיוון שהורגל מנעוריו שהיא אסורה לו. תשובה נוספת לקושיה זו מתרץ רבי יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק בספרו "בית הלוי" עה"ת ומשווה זאת לאדם שלהוט אחר תאווה כלשהי ולפתע תקפו פחד ממשי לחייו, הרי באותו הרגע נשכח ממנו כל תאוותיו ורצונותיו וכל כולו נתון באותו פחד מוות שהוא שרוי בו, כן האדם אשר מתאווה לחפץ של מישהו, הרי שאחר אימת האיסור דאורייתא שנופלת עליו משתתקת מליבו כל תאווה ושוב אם הוא חומד הרי זה סימן שחסרה לו יראת שמים מלכתחילה ואיננו נתון בפחד עצום שמא יעבור על האיסור.

צורת האיסור

בהגדרת האיסור נחלקו הראשונים: דעת רבינו יונה[6] והרמב"ם[7] שהאיסור הוא להפציר בחברו למכור לו רכוש[א], וכך דעת רוב הפוסקים[9], לדעת הראב"ד[10] האיסור הוא רק אם גם אחרי התשלום בעל הרכוש מסרב למכירה[ב], דעת תוספות[13] והסמ"ג[14] שהאיסור הוא רק כשאינו משלם כסף וכך פסק הסמ"ע[15].

דיני האיסור

באיסור זה עובר החומד לעצמו[16][ג] חפץ של חברו[18] ובלבד שיחמוד חפץ מסוים ולא חפץ כלשהו[19], ולא שוויו של חפץ כלשהו או כסף[20], וכן אינו עובר אם רוצה חפץ כמו של חבירו[21].

אין לוקים על איסור זה[ד], אך מדרבנן החומד נפסל לעדות[24].

החומד בית שמושכר לאחר[ה], והחומד פחות משווה פרוטה, נחלקו הפוסקים האם יש איסור לא תחמוד[ו].

החומד דבר מצוה כגון מצות מצווה, לולב, תפילין או ספר תורה עובר על איסור לא תחמוד[30].

דינים נוספים הכלולים באיסור לא תחמוד

אסור לאדם ליפות את עצמו כדי שיחמדו אותו, וכן אסור לשבח אישה ביופיה כדי שיחמדוה אחרים, כי מ"לא תחמוד" דורשים גם "לא תחמִיד" ו"לא תחמֶד"[31].

דברים שאין בהם איסור לא תחמוד

אף שאסור לחמוד את רכושו של חבירו ישנם מקרים בהם הדבר לא נאסר, כגון חפץ שיש אפשרות לקנות כמוהו[32], או דבר שאין בו בעלות ממונית כגון יופי[33] וידע מקצועי[34], וכן דבר שהבעלות עליו היא זמנית כגון לשדל אב לקדש את בתו הקטנה אף שאינו מעוניין בכך[35].

החומד רכוש של גוי אינו עובר בלא תחמוד, אבל עובר באיסור לא תתאווה[36]. כמו כן, אף גוי שחומד מגוי עובר על איסור לא תתאווה כיוון שהוא נכלל באיסור גזל[1].

איסור לא תחמוד לא נאמר במשא ומתן, אבל לאחר סיום העיסקה אסור לשכנע את הצד השני להוסיף עוד טובין בעד התשלום שהוסכם[37].

אם החומד מציע לבעל הרכוש סכום גבוה שתמורתו המוכר ניאות למוכרו, דעת הרב אשר ויס שאין איסור לא תחמוד[38], אולם לדעת רבי יעקב ישראל קניבסקי[39] אף בכך יש איסור.

לא תתאוה

כאמור, איסור נוסף שנאמר בתורה במקביל ללא תחמוד הוא איסור לא תתאוה.

פרטי ההלכות של לא תתאווה ולא תחמוד שווים[19], חוץ מכך שלא תתאווה זה במחשבה ולא תחמוד זה במעשה[40]. לדעת הסמ"ג[14] והסמ"ק[41] מדובר בכפילות לשונית בלבד, ורק הלוקח את הרכוש בפועל עובר בלאו[42][ז].

במתנה

מי שחומד את רכוש חברו ומפציר בו שיתנו לו במתנה לדעת רבינו יונה עובר על לא תחמוד[6][ח] אבל יש שכתבו[47][48] שאין בכך איסור, אך מידת חסידות להימנע מכך.

הרב משה שטרנבוך[2] כתב שנידון זה תלוי בסיבת האיסור, לסוברים שהסיבה היא הרחקה מאיסור גזל אז במתנה אין חשש כי לא בקלות יבואו מחמדת מתנה לגזל, ולסוברים שהסיבה היא שחיתות המידות בחמידה במתנה יש יותר שחיתות המידות, הכרעתו של הרב שטרנבוך היא שיש להחמיר במתנה מחשש של לא תחמוד.

באשת איש

באיסורי לא תחמוד ולא תתאוה[49] נכלל גם ”לא תחמוד אשת רעך”. אדם שגורם לבעל לגרש את אשתו בשביל לשאת אותה עובר על איסור זה[50], גאוני ספרד אף תיקנו שאם עוד לא נשאה לא ישאנה, אך אם נשאה אינו צריך לגרשה[51]. במנחת חינוך כתב[52] שלדעת הרמב"ם האיסור לא תחמוד לאחר שנשאה הוא על כל ביאה וביאה, ולדעת הראב"ד יעבור על איסור רק אם החומד בא עליה באיסור אשת איש.

יישומים מעשיים

חתן שלאחר הסיכום על פרטי הנדוניה מבקש מחותנו שיוסיף לו חפץ כלשהו עובר על "לא תחמוד"[53], ולדעת הסוברים שאין איסור לא תחמוד במתנה אין בכך איסור[48].

שכן שמעונין להוסיף מעלית לבניין בנוי וכדי להוזיל לעצמו עלויות הוא משכנע שכן נוסף להשתתף איתו, עובר על איסור "לא תחמוד"[54].

שכנים שרצו להרחיב את בתיהם על חשבון שטח משותף ואחד מהשכנים מתנגד כי ההרחבה חוסמת לו את האור וכדומה, אם הם מפצירים בו להסכים הם עוברים על "לא תחמוד"[ט][54], ויש שכתבו[55] על תמ"א 38 שאף במקרה שאין אפשרות הלכתית לכפות את כל השכנים להסכים, מותר לשכנים ללחוץ על המסרבים שיסכימו לבניה[י], אבל היזמים והקבלנים עלולים לעבור על איסור לא תחמוד.

שכן שלוחץ שכן אחר שימכור לו את חלקו בגג עובר על איסור "לא תחמוד"[57].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים והרחבות

  1. ^ השפת אמת מבאר[8], כי לדעת רבינו יונה האיסור הוא כשמכריח את חבירו (אפילו בתחנונים) באופן שאינו יכול לסרב ולדעת הרמב"ם האיסור הוא גם אם הוא סתם מתחנן אליו שימכור לו, ופסק כדברי הרבינו יונה
  2. ^ הלחם משנה [11] מסביר שלהבנת הראב"ד חלותו של המקח מבטלת את איסור לא תחמוד, רבי חזקיה די סילוה [12] מסביר שדעת הראב"ד כדעת תוספות לקמן, אבל השפת אמת[8] מביאם כשתי דעות שונות
  3. ^ אמנם רבי בצלאל שטרן[17] כתב שיש איסור לא תחמוד אף בחומד עבור אחרים.
  4. ^ לדעת הרמב"ם[22] אין מלקות כי זה לאו שאין בו מעשה, ולדעת הראב"ד כי הרכוש ניתן להשבה, המגיד משנה[23] מבאר שדעת הראב"ד שהאיסור הוא הקניין בלי הסכמת הבעלים ולכן הקניין הוא לאו שיש בו מעשה, אבל הרמב"ם סובר שאף אם הסכים למכירה עובר בלאו ובהכרח האיסור הוא ההפצרה ולא הקניין.
  5. ^ לדעת המהרש"ך[25] יש איסור, ולדעת המשנה למלך[26] אין איסור.
  6. ^ דעת המנחת חינוך במצוה לח שאינו עובר על איסור "לא תחמוד" אך יש בזה איסור מדין חצי שיעור[27], אבל במצווה רכד דעתו שהאיסור הוא אף על פחות מפרוטה[28] וכך גם דעת רבי אלעזר לנדא[29]
  7. ^ לדעת האבן עזרא[43] והחינוך[44] איסור זה הוא אף אם אין לו רצון להשיג את הרכוש, אך שיטתם לא הובאה בספרות הפסיקה שם הוכרע שהאיסור נאמר רק במתאווה להשיג את הרכוש[45][46].
  8. ^ הרב משה שטרנבוך[2] מביא שכך גם דעת החפץ חיים לעיל לגבי חתן, ופסק שיש לחשוש לדעה זו
  9. ^ ואם רצונם הוא לחלוק את הרכוש המשותף אין זה נקרא חומד את רכוש חבירו אלא לוקח את רכוש עצמו
  10. ^ דעתו שהשכנים מעוניינים בגג בשביל הקבלן והיזם ולא לעצמם ולכן אין בזה לא תחמוד, אמנם רבי בצלאל שטרן[56] כתב שיש איסור לא תחמוד אף בחומד בשביל אחרים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 ספר החינוך, מצווה תט"ז.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 שו"ת תשובות והנהגות חלק ג סימן תעה.
  3. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י"א, ומקורו הוא מהמכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות פרק כ פסוק יד.
  4. ^ אבן עזרא על ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ד
  5. ^ ספורנו על ספר שמות, פרק כ', פסוק י"ד
  6. ^ 6.0 6.1 רבינו יונה מגירונדי, שערי תשובה שער ג אות מג.
  7. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  8. ^ 8.0 8.1 שפת אמת, "ליקוטי שו"ת" סימן יז.
  9. ^ סמ"ע, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י"ד
    אורים ותומים, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף י"ב
    שער המשפט חושן משפט סימן לד ס"ק ז
    בית שמואל, אבן העזר, סימן כ"ח, סעיף ב'.
  10. ^ השגות הראב"ד על המשנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  11. ^ בלחם משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  12. ^ מים חיים הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט.
  13. ^ תוספות, מסכת סנהדרין, דף כ"ה עמוד ב', ד"ה מעיקרא.
  14. ^ 14.0 14.1 סמ"ג לאוין קנח
  15. ^ סמ"ע, חושן משפט, סימן ל"ד, סעיף ל"ב.
  16. ^ ביאור הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג ח"ב לאוין לא תעשה רעא, באתר היברובוקס ד"ה "וא"כ מצד".
  17. ^ בצל החכמה חלק ג סימן מה, באתר היברובוקס.
  18. ^ ספר החינוך, מצווה ל"ח.
  19. ^ 19.0 19.1 בן איש חי, רב ברכות דף צג:
  20. ^ ביאור הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג ח"ב לאוין לא תעשה רעא ד"ה "ולכן נראה", רבי ישראל יעקב פישר - אבן ישראל חלק ח, באתר היברובוקס ד"ה כל זה.
  21. ^ פירוש רבינו אברהם בן הרמב"ם על התורה פרק כ פסוק יד, משנה הלכות חלק יב סימן תי.
  22. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  23. ^ מגיד משנה, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  24. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף ט'.
  25. ^ מהרש"ך חלק ב סימן קמט, חוט שני מזוזה עמוד שלא
  26. ^ משנה למלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה ט'.
  27. ^ מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לח אות א
  28. ^ מנחת חינוך פרשת קדושים מצוה רכד אות א
  29. ^ הרב אליעזר לנדא יד המלך הלכות גזילה פרק א הלכה ט.
  30. ^ רבי בצלאל שטרן, שו"ת בצל החכמה ח"ג סימן מג
  31. ^ ספר היראה (רבינו יונה מגירונדי), ספר חסידים סימן צט
  32. ^ שו"ת ארץ צבי חלק א סימן ד בשם השפת אמת ליקוטי שו"ת סימן יז, הגהות הגרי"פ על ספר המצות לרס"ג ח"ב לאוין לא תעשה רעא ד"ה "ולכן נראה"
  33. ^ מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי שמות פרק כ פסוק יד
  34. ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט סעיף י
  35. ^ ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט סעיף יא, מקורו ממכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דבחדש פרשה ח
  36. ^ מנחת חינוך תט"ז א. אמנם הפרי מגדים במשבצות זהב, אורח חיים, סימן תר"ד, סעיף א' מסתפק בדין זה.
  37. ^ חפץ חיים שמירת הלשון חלק ב חתימת הספר פרק ד.
  38. ^ לא תחמוד - מנחת אשר, באתר מנחת אשר, ‏26 ביולי 2020.
  39. ^ ברכת פרץ פרשת יתרו
  40. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה י', בית יוסף חושן משפט סימן שנט בשם הראב"ד
  41. ^ מצוה י"ז.
  42. ^ מנחת פתים חושן משפט סימן שנ"ט סעיף י
  43. ^ אבן עזרא על ספר שמות, פרק כ', פסוק א' בסוף פירושו.
  44. ^ ספר החינוך, מצווה תט"ז.
  45. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות גזילה ואבידה, פרק א', הלכה י'.
  46. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י', ערוך השולחן חושן משפט סימן שנט סעיף ח.
  47. ^ שו"ת ארץ צבי סימן ג' בשם השפת אמת והאמרי אמת
  48. ^ 48.0 48.1 רבי יחזקאל סרנא, דליות יחזקאל חלק ד עמוד קסט.
  49. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י'.
  50. ^ סמ"ע, חושן משפט, סימן שנ"ט, סעיף י'.
  51. ^ בית הבחירה למאירי, מסכת יבמות, דף כ"ה עמוד ב'.
  52. ^ מנחת חינוך פרשת יתרו מצוה לח אות א
  53. ^ חפץ חיים - ספר המצוות הקצר מצוות לא תעשה מצוה מ
  54. ^ 54.0 54.1 ואם הוא אינו משכנע אלא מסביר לשכן את התועלת שבמעלית מותר, חוט שני - מזוזה (נזיקין וחושן משפט).
  55. ^ הרב צבי ברוורמן, מפנקס בתי הדין חלק ב
  56. ^ שו"ת בצל החכמה חלק ג סימן מה
  57. ^ הרב צבי ברוורמן, מפנקס בית הדין - א, א, באתר אוצר החכמה

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=לא_תחמוד&oldid=2745064"