איסור חזרה למצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור החזרה למצרים
(מקורות עיקריים)
הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים
הפירמידה הגדולה של גיזה במצרים
מקרא שמות, י', י"ג; דברים, י"ז, ט"ז; דברים, כ"ח, ס"ח
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'
תלמוד ירושלמי מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'
משנה תורה ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכות ז'–ח'

איסור החזרה למצרים הוא מצוות לא תעשה מדאורייתא האוסרת על יהודי לחזור ולשכון בארץ מצרים לאחר יציאת מצרים. בין פוסקי ההלכה ומפרשי התלמוד נידונו בארוכה גדרי האיסור, והאופנים בהם הותרה החזרה, וזאת לנוכח ההתיישבות היהודית הרציפה במקום במשך הדורות.

מקורות וטעם האיסור

איסור החזרה למצרים הוזכר בתורה שלוש פעמים, אחת בחומש שמות:”כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם” (ספר שמות, פרק י"ד, פסוק י"ג)[א], ופעמיים נוספות בחומש דברים: בהקשר של האיסור על המלך להרבות בסוסים, על מנת שלא ישיב את העם למצרים הידועה בסוסיה המשובחים[3]: ”רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים, וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס, וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז), וכן בפרשת התוכחה: ”וֶהֱשִׁיבְךָ ה’ מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ” (ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק ס"ח).

המפרשים נחלקו אודות מקור האיסור לעניין מניין המצוות, ישנם הסוברים שהוא נלמד מהכתוב: "לא תוסיפו...עד עולם"[4], ולדעות אחרות מהפסוק: "לא תוסיפון...בדרך הזה עוד"[5]. לשיטת רבי ירוחם פישל פערלא בדברי הבה"ג נלמדים משני הפסוקים שני לאוים שונים בגדר האיסור: מהפסוק "לא תוסיפון לראותם" נלמד איסור לשהות לצד אנשי מצרים, ומהפסוק "לא תוספון לשוב בדרך הזה" נלמד איסור החזרה לארץ מצרים[6]. לדעת הרס"ג, האיסור אינו נכלל בנפרד במניין המצוות. הרי"פ פערלא הסביר את שיטתו, כי לדעתו האיסור מובא בפסוק בגדר נתינת טעם בלבד לאיסור המלך על ריבוי הסוסים, ומשכך הוא כבר נכלל בלאו זה[6].

לאיסור נמנו מספר טעמים: חלק מהמפרשים כתבו כי הטעם לכך הוא על מנת שבני ישראל לא ילמדו ממעשיהם הרעים של המצריים[7]. לדעות נוספות הוא כדי שבני ישראל יעבדו את ה' ולא ישתעבדו בשנית למצריים[8], או בשביל למנוע מהם מלהזדקק למצריים באופן תלותי[9].

המפרשים נחלקו האם אחריות האיסור מוטלת גם על המלך: לחלק מהדעות מכך שבפסוק "לא תוסיפון... בדרך הזה עוד" מצוין האיסור כמוטל על המלך "ולא ישיב את העם מצרימה"[10], הוא נכלל באיסורי המלך והאחריות מוטלת אף עליו[11], אך לדעות אחרות הוא אינו תחת אחריות המלך ומוזכר כנתינת טעם בלבד לאיסור ריבוי הסוסים[12].

למרות חומרת האיסור, העובר עליו אינו לוקה. לדעת הסוברים שגדר האיסור הוא ההשתקעות במצרים באופן קבוע, טעם הדבר הוא מכיוון שמחשבת ההשתקעות עצמה אינה נחשבת כמעשה, האיסור נחשב כלאו שאין בו מעשה שאין לוקים עליו[13][ו].

המכילתא[16] מציין שלושה מקרים בהם עברו בני ישראל על האיסור באופן פומבי וציבורי ונענשו על כך:

גדר האיסור

פעולת האיסור

בפעולת האיסור נחלקו המפרשים: לדעת רבינו בחיי, הסמ"ג ובעל ספר יראים גדר האיסור הוא פעולת החזרה למצרים, ולשיטה זו ישנם הסוברים שרק השבים מארץ ישראל למצרים עוברים על האיסור[21], או לדעות נוספות רק דרך המדבר[22] או במסלול יציאתם של עם ישראל ממצרים[23][ז] ולא הבאים מארצות אחרות. וכן הנולדים במצרים אינם עוברים על האיסור[21][ח]. אך לדעת ספר החינוך, האיסור הוא בעצם הישיבה במצרים[25], ולשיטה זו ישנם הסוברים שאף הנולדים במצרים עוברים על האיסור[26].

ההשתקעות

מחלוקת נוספת היא, האם האיסור קיים גם בחזרה ארעית לארץ מצרים, או דווקא בהשתקעות קבועה במקום[27].

הדעה הרווחת היא, כי גדר האיסור הוא השתקעות במקום והיא מוסכמה שאין עליה עוררין בין הפוסקים[28]. כמקור לדבר, ציינו המפרשים, את לשון הפסוק "לשוב" - שמשמעותו הוא שהאיסור חל על ישיבת קבע בלבד[29], או לדעות אחרות מהלשונות "בדרך הזה"[30] ו"עוד"[31] , שמשמעותם שאיסור החזרה הוא רק בצורה שבה התכוונו בני ישראל בירידתם למצרים בפעם הראשונה בימי יעקב אבינו, שהייתה בדרך קבע.

בטעם הדבר, מנו המפרשים מספר סיבות:

  • גדר האיסור הוא השיבה למצרים, וירידה לצורך עיסוק ספציפי אינה נחשבת כשיבה[32].
  • אחד מהטעמים לאיסור הוא כדי שבני ישראל לא יהיו צריכים להזדקק למצריים, אך ירידה לצורך מטרה נקודתית אינה נחשבת כהזדקקות למצריים[33].
  • אחד הטעמים לאיסור הוא כדי שבני ישראל לא ילמדו ממעשיהם הרעים של המצריים, אך במקרה שהחזרה נעשית רק לצורך עיסוק ספציפי שהוא טרוד בו, אין לחשוש שילמד ממעשי המצרים[34].
  • בהמשך לטעם הקודם, למידה ממעשיהם הרעים תיתכן רק בישיבת קבע, אך בירידה לצורך עראי, אין חשש[35][ט].

בגדר ההשתקעות האסורה במצרים נחלקו הפוסקים: ישנם הסוברים שבכל ירידה על מנת להשתקע עוברים על האיסור[37], לדעה אחרת רק לאחר שהיורד קיבל דין תושב מטעם המלוכה[38], ולדעה נוספת רק ישיבה עולמית נכללת באיסור[39].

למרות הדעה הרווחת, רבי ירוחם פישל פרלא סבר בדברי הרמב"ן כי גדר האיסור תלוי למעשה במחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי. לדעת הבבלי אף חזרה ארעית נאסרה, ולדעת הירושלמי שגדר האיסור הוא ההשתקעות, החזרה הארעית תהיה מותרת[40]. כהוכחה לשיטתו מצטט הרי"פ את דברי בעל ספר יראים המבאר שההיתר של דניאל לחזור למצריים להביא חזיריים מאלכסנדריה כפי המסופר בתלמוד הבבלי[41], הוא מכיוון שלא עבר דרך ארץ ישראל, אף על פי שמדובר בחזרה ארעית[42], ומכך מוכח, שלשיטתו, דעת הבבלי היא שאף חזרה ארעית למצרים אסורה. בנוסף מביא הרי"פ את קושיית המפרשים על הירושלמי, המתיר חזרה למצרים לצורך מסחר למרות שאיסור החזרה נכתב בתורה בהקשר לריבוי הסוסים על ידי המלך, ומבאר שזוהי רק לשיטת הבבלי הלומד אזהרה מהפסוק[43], אך לשיטת הירושלמי הפסוק ציין את אי החזרה למצרים כהבטחה בלבד[6]. בעל ה"מצפה איתן"[44] סבר אף הוא שנושא זה שנוי במחלוקת, אך לא תלה זאת במחלוקת בין הבבלי לירושלמי. כהוכחה לשיטתו הביא דברי הירושלמי שבני ישראל נענשו בזמן סנחריב על כך שירדו למצרים, על אף שהחזרה הייתה לצורך ארעי - קבלת עזרה[45]. לדעת הרב נחום שיינין בדברי הרי"פ פערלא על הבה"ג שקיימים שני לאוים בגדר האיסור, האיסור הנלמד מהפסוק "לא תוסיפו לראותם" אוסר שהייה לצד המצריים אף באופן ארעי, והאיסור הנלמד מהפסוק "לא תוסיפון...בדרך הזה עוד" אוסר רק חזרת קבע למצרים[46]. ישנם מפרשים נוספים שמצדדים בשיטה זו מטעמים אחרים[47].

במקום או בעם

בספרות ההלכתית ישנה חקירה האם יסוד האיסור הוא במקום[י] או בעם המצרי. צדדי החקירה נוגעים לשאלות האם מותרת הישיבה בארץ מצרים כשאנשי העם המצרי אינם יושבים בתוכה[48], והאם מותרת השהייה לצד אנשי מצרים כשהם אינם בארץ מוצאם[49].

אופני האיסור

לדורות

כתובה ממצרים, 1873, מתוך אוסף הכתובות של הספרייה הלאומית, ישראל.
כתובה יהודית ממצרים, 1873, המעידה על התישבות היהודית במצרים לנוכח האיסור

לדעת רוב הפוסקים האיסור לשוב למצרים נאמר לדורות, והוא נכלל במניין המצוות[50]. אך לדעת רבינו בחיי ובעל התולדות יצחק[51][י"א] הוא היה תקף רק לשעתו, מכיוון שארץ מצרים הייתה אז נודעת ומפורסמת בתועבותיה[52]. דעה זו נחשבת תמוהה בספרות הרבנית, מאחר שהיא מנוגדת למקורות חז"ל המספרים על מספר מקרים בהם נענשו קבוצות מעם ישראל שעברו על האיסור במהלך הדורות[6][י"ב].

ישנם הטוענים כי גם לפי הדעה שהאיסור נאמר לדורות, לאחר שסנחריב בלבל את האומות, ולשיטה שאנשי מצרים לא חזרו למקומם, האיסור בימינו כבר אינו חל מאחר ואין חשש שבני ישראל ילמדו מתועבות המצריים, לסוברים טעם זה ולדעה שיסוד האיסור הוא בעם המצרי[53]. ישנם אף שכתבו, כי גם לדעה שהמצריים נשארו במצרים, מאחר שבימינו הם עזבו את מעשיהם ותעבותיהם, החזרה מותרת בכל מקרה[54][י"ד]. אך לדעת הסוברים שהאיסור הוא במקום עצמו גם ללא תושביו[56], האיסור עדיין חל. לדעת הרב נחום שיינין בדברי הרי"פ פערלא[6], שמהפסוק "לא תוסיפו לראותם" נלמד איסור שהייה לצד אנשי מצרים אף באופן ארעי, לאחר שסנחריב בלבל את האומות אכן האיסור לא חל, אך האיסור הנלמד מהפסוק "לא תוסיפון...בדרך הזה עוד" האוסר רק חזרת קבע למקום, עדיין יחול[57].

מחלוקת נוספת בין המפרשים, האם חל האיסור לאחר חורבן בית המקדש. ישנם הסוברים, לשיטה שהאיסור לחזור למצרים הוא כדי שלא נבוא להשתעבד או להזדקק להם, בזמן הגלות שבני ישראל משועבדים בין כך לאומות[58] ואינם מיושבים בארצם[59], אין טעם לקיום האיסור[60]. טעם נוסף לכך הובא, לדעה שגדר האיסור הוא ההשתקעות במצרים, מאחר שכל יהודי מחויב לצפות לביאתו של המשיח בכל יום שיקבץ את עם ישראל לארץ ישראל, אין בדעתו להשתקע במקום מגוריו בגולה[61]. החיד"א הביא בשם האריז"ל טעם קבלי לאי קיומו של האיסור בימינו, לפיו איסור החזרה נובע מסיום בירור ניצוצות הקדושה במצרים כתוצאה משעבוד מתמשך של עם ישראל במצרים, אך לאחר שבני ישראל עברו על האיסור וחזרו למצרים מספר פעמים, חזרו ניצוצות הקדושה ועדיין יש צורך לחזור למקום ולברר אותם[62]. רבי חיים אלעזר שפירא כתב כי הכרעת בעל ה"שולחן ערוך" רבי יוסף קארו, היא כדעה שהאיסור כבר אינו חל, ומוכחת מאי אזכורו של האיסור בשולחן ערוך[63]. עם זאת ישנם שכתבו שמסתימת דברי הרמב"ם משמע שסובר שהאיסור חל בזמן הגלות באופן גורף[64].

באופן ארעי

התלמוד ירושלמי כתב[65], לדעה הסוברת כי גדר האיסור הוא השתקעות במצרים, מספר אופציות לחזרה ארעית למצרים: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד - לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה, לפרקמטיא" - לצורך פרנסה ומסחר[ט"ו][ט"ז], "ולכבוש את הארץ" - כיבוש מלחמתי[י"ז]. האחרונים הרחיבו את ההיתר, והתירו למעשה כל חזרה שאינה על מנת להשתקע במקום[72].

אך לשיטה החולקת וסוברת כי גדר האיסור הוא לא רק השתקעות במקום, כל חזרה ארעית למצרים תהיה אסורה.

שיבה בציבור

הפוסקים נחלקו לגבי חזרת יחיד וציבור: ישנם הסוברים שדווקא ביחיד נאסרה החזרה כי רק אז קיים חשש סביר ללמידה ממעשיהם של המצריים, אך במקרה שבו שוכנת במצרים קהילה יהודית גדולה אין חשש כלל[73]. אך לדעות אחרות דווקא בציבור של שישים ריבוא נאסרה החזרה, מכיוון שהיא באופן שבו יצאו בני ישראל ממצרים[74].

לצורך מצווה

המפרשים כתבו, כי לדעה שגדר האיסור הוא ההשתקעות, מותרת החזרה לצורך מצווה, כגון תלמוד תורה, גמילות חסדים ופדיון שבויים[75]. לדעות אחרות האיסור עדיין חל, אך מאחר שמדובר במצוות עשה היא דוחה את הלאו של איסור החזרה[76].

כיבוש

הרמב"ם כתב, כי החזרה לארץ מצרים לאחר שנכבשה על ידי בני ישראל, על פי ציווי בית דין או נביא, מותרת, והיא מוגדרת כארץ ישראל לעניין זה[77], אף לדעה שאיסור החזרה תלוי בארץ ולא ביושביו. בטעם הדבר כתבו המפרשים, כי על ידי כיבוש המקום חלה עליו קדושת ארץ ישראל[78]. לדעה אחרת, על ידי החלפת השלטון המצרי בשלטון יהודי, אין חשש יותר ללמידה ממעשי המצרים, לסוברים כי האיסור נובע מטעם זה[79].

באופן שכיבוש ארץ מצרים נעשה שלא על פי ציווי בית דין או נביא, ישנם שכתבו כי מדברי הראשונים משמע שישנם אמוראים הסוברים שהחזרה תהיה מותרת[80], אך חלק מהמפרשים כתבו בפירוש כי אף במקרה זה החזרה נאסרה[81].

אלדד הדני, שההתייחסות לאישיותו ולאמינות דבריו מוטלת ספק, מספר בספרו כי בני שבט דן במהלך בריחתם מארץ ישראל בתקופת ירבעם בן נבט, "נתנו לב ונתייעצנו לבא מצרים להחריבה ולהרוג כל יושביה" על מנת לכבוש את המקום ולהקים שם ריבונות יהודית. המהלך נמנע, לאור התנגדות מצד חכמי העדה, שפירשו את האיסור לחזור למצרים, גם לאחר כיבוש המקום והחלפת השלטון, והתירו לעבור בארץ מצרים רק בשביל להגיע לארץ כוש, ואף זאת לא במסלול של בני ישראל ביציאתם מארץ מצרים[82].

ישיבת בין אנשי מצרים שלא בארצם

חלק מהמפרשים כתבו כי לשיטה שיסוד האיסור הוא בעם המצרי נלמד מהפסוק "לא תוסיפו לראותם...", איסור נוסף, האוסר על ישיבה בין אנשי מצרים אף שלא בארץ מוצאם[49], אך פרט זה לא הוזכר בין מוני המצוות ומפרשיהם. לדעה זו יש שכתבו, כי הישיבה במקום מושבם של אנשי מצרים, תהיה אסורה לכל הדעות אף באופן ארעי, מכיוון שהפסוק ממנו נלמד איסור זה אינו מחלק בין חזרה ארעית לקבע[83].

גבולות מצרים

גבולות ארץ מצרים לעניין האיסור לחלק מהדעות (הציור להמחשה בלבד, ואינו קובע את הגבול האמיתי בפועל)

הרמב"ם בספרו משרטט את גבולותיה הטריטואליים של ארץ מצרים לגבי האיסור:”ומותר לשכון בכל העולם כולו, חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול המערבי[י"ח], ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, כנגד ארץ כוש[87] וכנגד המדבר[88] הכל אסור להתיישב בה[י"ט]משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ז'”.

מפרשים נוספים ציינו קווים ברורים המתווים את גבולותיה של ארץ מצרים לגבי חלות האיסור: צידה המזרחי גובל בים סוף לצד העיר סואץ[91]. הצד הצפוני - מזרחי כתב רש"י הוא בנחל מצרים[92], והמפרשים נחלקו בזיהויו, ישנם שזיהו אותו עם נהר הנילוס הממוקם בצידה הצפוני[93] או הדרומי[94] של העיר דמיאט, ולדעות אחרות הוא מזוהה עם ואדי אל עריש[95]. הצד הצפוני מסתיים בים התיכון, והדרומי בלוב[91]. חלק מהמפרשים הסתייגו מהסתמכות על סימוני הגבולות, מאחר שהשמות והאתרים שהוזכרו היו תקפים לגבולות מצרים בתקופה התנכי"ת, והשתנו במהלך השנים[96].

מיקומה של העיר קהיר, תלויה במחלוקת באופן שרטוט קווי הגבול של מצריים[91]. אך גם לדעה שקהיר נכללת בתחום מצרים[כ], ישנם הסוברים שהיא נחשבת כאוטונומיה נפרדת, והחזרה אליה מותרת[85].

פולמוס ההתיישבות היהודית במצרים

דיוקן המיוחס לרמב"ם שסביב התיישבותו במצרים נסוב פולמוס נרחב.

למרות האיסור המפורש, ישנם אזכורים להתיישבות יהודית במצריים במשך הדורות. החל מהקהילה היהודית הגדולה באלכסנדריה שהתפתחה כבר בתקופת חורבן בית המקדש הראשון. יתירה על כך קיימת נבואתו של ישעיה המבטיחה את חזרתם של יהודי מצרים מהגלות באחרית הימים "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם"[98]. בתקופה מאוחרת יותר התגוררו במצרים תלמידי חכמים רבים, ביניהם הרדב"ז רבה הראשי של מצרים, והמפורסם שבהם הרמב"ם. ההתיישבות המשיכה עד לשנת ה'תש"ט (1949), אז גורשו היהודים, ומרביתם עלו לארץ ישראל.

סביב נושא ההתיישבות נסב פולמוס הלכתי נרחב. הפולמוס התעורר בהמאה ה-21 עם חתימתם של הסכמי קמפ דייוויד בין מדינת ישראל למצרים, ומספר שאלות התעוררו סביב ביקורם של עיתונאים דתיים שבאו לסקר את המאורע במצרים[99], והצבת שגרירות ישראל בקהיר[100]. רבים מהפוסקים שדנו בסוגיה זו, כתבו מספר היתרים, ומהם, שכיום האיסור כבר אינו חל, או שהחזרה נאסרה רק ביחיד או דווקא בציבור של שישים ריבוא[101], אך לחלק מהדעות, היתרים אלו אינם נותנים הסבר להתיישבותו של הרמב"ם במצרים, שלא כתבם בספרו משנה תורה, ונראה שאינו מקבלם[102]. בעל הכפתור ופרח כתב:”שמעתי במצרים מפי הרב רבי שמואל מבני בניו של הרמב"ם שהעיד שהרמב"ם היה חותם שמו באגרותיו שנשלחו לקרית חוצות, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין של איסור לדור במצרים”[103], על פי דבריו, אכן לא היה לרמב"ם היתר להתגורר במצרים, והוא התיישב שם לנוכח האיסור. אך עדות זו אינה מקובלת בספרות הרבנית והמחקרית, בנוסף לכך לא נמצאה אף אגרת מהרמב"ם המאששת עדות זו[104][כ"א].

בעל הכפתור ופרח עצמו מציין בספרו היתר אפשרי והוא שהרמב"ם "היה מוכרח לעמוד שם, שהרי היה רופא למלך מצרים". הרדב"ז כותב אף הוא מעין היתר זה, לפיו הרמב"ם היה אנוס בהתיישבותו במצרים[105].

היתרים נוספים הועלו על ידי המפרשים:

  • בעל ערוך השולחן[68] והציץ אליעזר[63] כתבו על פי דברי הרדב"ז במקום אחר, כי הרמב"ם התכוון לכתחילה לשהות במצרים רק באופן זמני, אך בפועל התיישבותו נמשכה עד ליום מותו, ובאופן כזה הוא לא נחשב כעובר על האיסור.
  • רבי אליהו ישראל והציץ אליעזר כתבו סיבה נוספת, לדעה כי העיר קהיר אינה כלולה באיסור, וזוהי כנראה הסיבה שהרמב"ם עבר מהעיר אלכסנדריה לקהיר, על מנת שלא לעבור על האיסור[106].
  • רבי משה שטרנבוך כתב כי לדעת הרמב"ם, הטעם להיתר החזרה על ידי כיבוש המקום בציווי בית דין או נביא, הוא מכיוון שעל ידי השלטת השלטון היהודי במקום, אין חשש ללמידה ממעשי המצריים, ומפני כך נכלל בהיתר זה אף החזרה במקרה שבו השלטון המצרי מכיר בחוקי ומשפטי התורה, ומאפשר לקהילה היהודית להתנהל ולדון על פיה, ומאחר שבתקופת הרמב"ם, הייתה נתונה בידי הקהילה היהודית הסמכות להתנהל על פי דיני התורה, הייתה מותרת החזרה[107].
  • הרב צבי אלימלך נויגרשל הציע היתר אפשרי, המוכח מכך שהרמב"ם מיקם את איסור החזרה למצרים בהלכות מלכים, לפיו הרמב"ם סובר כדעה כי האיסור מוטל על עם ישראל כציבור, ולא על יחיד החוזר למצרים[108].

לקריאה נוספת

  • מסביב לשולחן, גיליון 154, פרשת כי תבא ה'תשס"א, 2001 - גיליון נושא "איסור חזרה למצרים".
  • הערות להלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק חמישי, הלכות ז' - ח', עמ' ש"ח - ש"י; עיונים להלכות מלכים ומלחמותיהם, עמ' ע"ח - ע"ט, בתוך הרמב"ם המבואר, ספר שופטים, חלק ב', מהדורת חיטריק, ירושלים ה'תשפ"ג, 2023.

קישורים חיצוניים

הרחבות

  1. ^ רבי מנחם מנדל כשר ציין[1] כי מתרגום יונתן לתורה על הפסוק "למחמי יתהון עד עלמא בשעבוד" משמע שאי החזרה למצרים מצוינת כהבטחה לבני ישראל שלא ישתעבדו בשנית למצריים בלבד. על פי ביאור זה, הלשון בפסוק "כי אשר ראיתם" מתפרש על המצב שבו שהו בני ישראל במצרים, תחת השעבוד. כך גם פירשו מפרשים נוספים[2].
  2. ^ הרמב"ן הסביר שם לשיטתו, כי הפסוק בחומש דברים "לא תוסיפון...עוד" הוזכר רק כבדרך אגב לאזהרה על המלך לריבוי הסוסים.
  3. ^ הרב קוליץ הסביר שם לשיטתו, כי מהפסוק בחומש שמות נלמד האיסור לשכון לצד אנשי ארץ מצרים אף שלא במקום מוצאם.
  4. ^ רבי מנחם מנדל שניאורסון הסביר שם את שיטתו בדברי הרמב"ם, כי בפסוק בחומש שמות הוזכר האיסור רק כסיפור דברים ולא כציווי.
  5. ^ המהר"ל לא מנמק את הסיבה למניעה מלהזדקק למצריים, אך הרש"ר הירש כותב כי הטעם לכך הוא מכיוון שעל ידי הזדקקות למצרים הם עלולים ללמוד ממעשיהם או להשתעבד אליהם, וזהו למעשה תוכן זהה לשני הטעמים הקודמים.
  6. ^ מפני כך ציינו המפרשים כי ההתראה על האיסור, נחשבת כהתראת ספק, מכיוון שדעתו של האדם בשעת הירידה למצרים עדיין לא הובררה[14]. ישנם אף הסוברים, שגם אם במחשבתו של האדם בשעת ירידתו, היה להשתקע במקום, מכיוון שבעצם המחשבה אין מעשה, הוא לא לוקה על כך[15].
  7. ^ דעה זאת נלמדת מלשון הכתוב "הדרך הזה" או "עוד" - שאין איסור אלא בדרך בה יצאו בני ישראל ממצרים לארץ ישראל (ספר היראים השלם, וביאור "תועפות ראם").
  8. ^ יש שכתבו לחלק שמארץ ישראל ישנו איסור לשוב בין באופן ארעי ובין בקביעות, ומארצות אחרות נאסר רק לשוב באופן קבוע[24].
  9. ^ לשני הטעמים האחרונים התולים את ההיתר בביטול סיבת טעם האיסור, במקרה שבו החזרה נעשית למטרה ארעית שאינה דורשת טרדה יתירה, לטעם המתיר רק מפני הטירדה בעניין, החזרה עדיין תהיה אסורה (מפני כך כתב בעל ה"שואל ומשיב" ששליח היורד לצורך סחורה של אדוניו, עובר על האיסור מכיוון שליבו לא טרוד במסחר, מאחר וזוהי לא סחורתו), אך לדעה הסוברת כי הטעם שהחזרה הותרה הוא מפני שבישיבה ארעית אין חשש ללמידה, החזרה תהיה מותרת[36].
  10. ^ מאחר שעצם השהייה במצרים גורמת לקלקול במעשים, כפי המשתמע מלשון הפסוק "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" וכן "לא תוסיף עוד לראותה".
  11. ^ לדעת הגרי"פ פערלא, יתכן שזוהי אף דעתו של אביי בסוגיה במסכת גיטין בתלמוד הבבלי[6].
  12. ^ ראה דברי בעל הצידה לדרך על חומש דברים, י"ז, ט"ז שניסה ליישב את הדברים.
  13. ^ הסמ"ג ובעל ה"מים חיים" כתבו כי אף על דעה זו ישנה קושיה, מהגמרא המספרת על מותם של תושבי אלכסנדריה בעוון החזרה למצרים, סיפור שהתרחש לאחר שסנחריב בלבל את האומות, ותירצו כי גמרא זו סוברת כדעה שהמצרים חזרו למקומם לאחר שסנחריב בלבל.
  14. ^ רבי מנחם מנדל שניאורסון סבר כי אף לדעה שיסוד האיסור הוא בעם המצרי, האיסור ממשיך לחול, בגלל המיעוט המצרי שנשאר וממשיך בדרכיו הרעים, ואף שמיעוט בדרך כלל מתבטל ברוב, במקרה זה האיסור קשור ל"איכות" - קלקול המעשים, ולכן איננו בטל ברוב, בנוסף לכך, הרוב הנכרי הנמצא במצרים אינו מוחה ומתנגד לאותו מיעוט, ומשכך הוא לא מתבטל לגביו[55].
  15. ^ ישנם מספר פרשנויות למילים אלו . המתירים את החזרה לצורך מסחר, למדים מהמילה "לסחורה" היתר לחזרה לצורכי מסחר למספר ימים[66] וישנם להיתר לקניית סחורה[67]. מהמילה "לפרקמטיא" ישנם הלמידים היתר אף לישיבת קבע מסחרית במקום למספר שנים[68] ולדעות אחרות למכירת סחורה[67].
  16. ^ על דברי הירושלמי המתירים חזרה למצרים לצורך מסחר, הקשו המפרשים מכך שההקשר שבו הוזכר איסור החזרה למצרים הוא מאיסור המלך על ריבוי סוסים, שהוא לכאורה לצורך סחורה, ועל פי הירושלמי אמורה להיות מותרת. הרמב"ן[69] תירץ כי על מנת לקנות סוסים מהמצריים, היה צורך להתגורר בה בקביעות, ולכן נאסרה החזרה למצרים לשם קניית סוסים. החיד"א הביא תירוץ נוסף לפיו החזרה לצורך מסחר הותרה רק אם מדובר בעסקי עצמו, אך אם מדובר בעסקי אחרים, מאחר שבמקרה זה לא יהיה טרוד בעסקים, הוא עלול להימשך אחר תועבות הארץ[70].
  17. ^ להיתר המשתמע ממילה זאת ישנם מספר פרשנויות, ישנם הלומדים מכך היתר לעבור בארץ מצריים על מנת לכבוש ארצות אחרות[71] אך לדעות אחרות ההיתר הוא לכבוש את ארץ מצרים אם היא פתחה במלחמה נגד עם ישראל[30].
  18. ^ בדפוסים אחרים הנוסח הוא "מן הים הגדול עד המערב"[84], ורבי יעקב קאשטרו בספרו פירש "מן הים הגדול עד ים המערב"[85] וכן סבר רבי יעקב ספיר[86]. על פי דבריהם נמצא כי העיר קהיר אינה כלולה בגבולות מצרים.
  19. ^ יש שציינו כי בפשטות הרמב"ם התכוון לציין את שטחה של ארץ מצרים בכללות[89], אך לדעת הרב ישראל אריאל הרמב"ם התכוון לסמן את אופן מתיחת הגבול בפרטות[90].
  20. ^ זאת על פי הדעה הסוברת כי נחל מצרים מזוהה עם נהר הנילוס[97].
  21. ^ ה"ציץ אליעזר" כתב שיתכן שהרמב"ם סבר כדעה שהאיסור כבר אינו חל, וכתב את הדברים רק כזכר לחורבן שהוביל לביטול איסור החזרה[63].

הערות שוליים

  1. ^ רבי מנחם מנדל כשר, מילואים לתורה שלמה, בתוך "תורה שלמה", חלק י"ד, עמ' ר"פ, פרשת בשלח, ניו יורק ה'תשי"א, 1951, באתר היברובוקס.
  2. ^ הרמב"ן בפירושו על התורה, ויקרא, פרק ד', פסוק כ"ב; רבי יעקב צבי מקלנבורג, הכתב והקבלה, חלק א', על הפסוק, ספר שמות, עמ' כ"ח, ניו יורק ה'תשל"א, 1971, באתר היברובוקס; רבי יונה אבן ג'נאח, הרקמה, עמ' 162, פרנקפורט ה'תרט"ז, 1856, באתר היברובוקס.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב', אך ראה להלן את דברי הגרי"פ פערלא הסובר כי לדעת הירושלמי אין לקשר בין שני הדינים.
  4. ^ הרמב"ן (באתר ויקיטקסט) ופירוש רבי אברהם אבן עזרא על הפסוק בדברים, י"ז, ט"ז[ב].
  5. ^ רבי יצחק קוליץ, סימן ל"ז - בעניין איסור ישיבה בארץ מצרים, בתוך "מנחת אליהו", עמ' ס"ו, א', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)[ג]; רבי מנחם מנדל שניאורסון, הדרן על מסכתות בני"ך, בתוך "ספר השיחות תנש"א", חלק ב', עמ' 843, הערה 67*, ניו יורק ה'תשס"ג, 2003, בדברי הרמב"ם, באתר היברובוקס[ד].
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 רבי ירוחם פישל פערלא, ביאור לספר המצוות לרס"ג, מצוות לא תעשה, רל"ה - רל"ח, באתר אוצר הספרים היהודי השיתופי.
  7. ^ הרמב"ן על הפסוק בדברים, י"ז, ט"ז; רבי אהרן הלוי, ספר החינוך, מצווה ת"ק, (בדפוס פרנקפורט) ; רמב"ם, ספר המצוות, מצוות לא תעשה, מ"ו.
  8. ^ מהרש"ל, עמודי שלמה לסמ"ג, מצוות לא תעשה, רכ"ז.
  9. ^ המהר"ל מפראג, גור אריה, על דברים, י"ז, ט"ז ורש"ר הירש על הפסוק שם[ה].
  10. ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז.
  11. ^ סמ"ג, ספר מצוות גדול, מצוות לא תעשה, רכז; רבי מיוחס, פירוש רבינו מיוחס, על דברים, י"ז, ט"ז; רבי אליהו מזרחי, פירוש המזרחי על התורה, על חומש דברים, י"ז, ט"ז, דף כ"ד, עמ' א', ירושלים ה'תשי"ח, 1958, באתר היברובוקס; רבי שמעון בן צמח דוראן, זהר הרקיע - אזהרות רבי שלמה אבן גבירול, סימן צ"ז, דף נ', עמ' 99, וילנא ה'תרל"ט, 1879, באתר היברובוקס; רבי חפץ בן יצליח, קטעים חדשים מספר המצוות, עמ' 54.
  12. ^ רש"י על דברים, י"ז, ט"ז; דעת הרמב"ם שאינו מונה זאת כאיסור למלך בספר המצוות; רבי אהרן הלוי, ספר החינוך, מצווה תצט, (בדפוס פרנקפורט).
  13. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכות ז'–ח'; רבי עקיבא איגר, גיליון הש"ס, על תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ז עמוד א'; רבי אהרן הלוי, ספר החינוך, מצווה תק, (בדפוס פרנקפורט).
  14. ^ קרבן אהרן על תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף י"ז עמוד א'.
  15. ^ קרבן אהרן על תלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף י"ז עמוד א', רבי דוד פרנקל, קרבן העדה, סימן ס"ט, אות ט"ו בהגהה.
  16. ^ בשלח, פרשה ב'.
  17. ^ ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוק ח'.
  18. ^ ספר ישעיהו, פרק ל"א, פסוק א'.
  19. ^ ספר ירמיהו, פרק מ"ב, פסוק ט"ז.
  20. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'.
  21. ^ 21.0 21.1 רבינו בחיי על דברים, י"ז, ט"ז; סמ"ג, ספר מצוות גדול, מצוות לא תעשה, רכז; רבי אליעזר ממץ, ספר יראים, עמ' קע"ב, סימן ש"ט, עם ביאור "תועפות ראם", באתר היברובוקס; מיוחס לרבי יעקב בן אשר, הלכות ארץ ישראל, דין קדושת הארץ, סימן י"ד, עמ' י"ז, באתר אוצר החכמה.
  22. ^ ריטב"א, חידושי הריטב"א, על מסכת יומא, דף ל"ח, עמ' א', בדברי ספר היראים.
  23. ^ רבי יוסף שאול נתנזון, דברי שאול, תחילת פרשת מסעי, דף קי"ז, עמ' ב', לעמברג ה'תרל"ה, 1875, באתר היברובוקס.
  24. ^ רבי חיים משה אמריליו, יד משה, פרשת שופטים, דף קכ"ז, עמ' א', באתר היברובוקס.
  25. ^ רבי אהרן הלוי, ספר החינוך, מצווה תק; רבי עקיבא איגר, גיליון הש"ס, תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף י"ז עמוד א'; רבי משה מטראני, קרית ספר, הלכות מלכים, פרק ה', אזהרה שנ"ט.
  26. ^ רבי אריה לייב גינצבורג, גבורת ארי על מסכת יומא, דף לח, עמ' א; המגיה להלכות ארץ ישראל לרבי יעקב בן אשר; רבי חיים אלעזר שפירא, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סימן פ"ז.
  27. ^ ראה על כך להלן.
  28. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ח'.
  29. ^ רבי משה מרגלית, פני משה, על התלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ח'.
  30. ^ 30.0 30.1 רבי דוד פרנקל, קורבן העדה, על הירושלמי.
  31. ^ רבי מאיר שמחה הכהן, משך חכמה, על ספר דברים, פרק י"ג, פסוק י"ז; רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, גפן אדר"ת, סימן ד', סעיף י', אות י"ג; רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, על ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ט"ז.
  32. ^ מיוחס לרבי יעקב בן אשר, הלכות ארץ ישראל, דין קדושת הארץ, סימן י"ד, עמ' י"ז, באתר אוצר החכמה.
  33. ^ המהר"ל מפראג, גור אריה, על דברים, י"ז, ט"ז.
  34. ^ רבי יוסף שאול נתנזון, שואל ומשיב - תנינא, סימן ק"ז, חלק ד', עמ' ל"ו, ב', מהדורת ה'תש"מ, באתר היברובוקס; רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, העמק דבר, על דברים, י"ז ט"ז.
  35. ^ רבי דוד בונן, שו"ת די השב, יורה דעה, סימן ט"ו, עמ' י"ט, ב', באתר היברובוקס.
  36. ^ אנציקלופדיה תלמודית, ערך "מצרים".
  37. ^ רבי דוד פרנקל, קרבן העדה, סימן ס"ט, אות ט"ו; דברי סופרים, סימן ג', אות י"ג, בהגהה; רבי אלעזר לנדא, יד המלך על הרמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם.
  38. ^ רבי אפרים זאב גרבוז, הר אפרים על מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרק ב', דף מ"ג, עמ' א'.
  39. ^ רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היכל יצחק, חלק אבן העזר, סימן י"ב, עמ' ס"ח - ס"ט, ה'תש"ך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  40. ^ ראה על כך להלן.
  41. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ג עמוד א'.
  42. ^ רבי אליעזר ממץ, ספר יראים, עמ' קע"ב, סימן ש"ט, עם ביאור "תועפות ראם", באתר היברובוקס
  43. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'.
  44. ^ על מסכת סנהדרין, כ"א, ב'.
  45. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוכה, פרק ה', הלכה א'.
  46. ^ הרב נחום שיינין, גיליון "משא נחום", פרשת שופטים, ה'תש"פ (2020), גיליון מס' 6.
  47. ^ רבי אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, גפן אדר"ת, סימן ד', סעיף י', אות י"ג; רבי אריה לייב גינצבורג, גבורת ארי על מסכת יומא, דף לח, עמ' א.
  48. ^ ראה על כך להלן.
  49. ^ 49.0 49.1 ביאור רבי ירוחם פישל פערלא על ספר המצוות לרס"ג, מצוות לא תעשה, רל"ה - רל"ח בדברי הבה"ג; רבי יצחק קוליץ, סימן ל"ז - בעניין איסור ישיבה בארץ מצרים, בתוך "מנחת אליהו", עמ' ס"ו, א', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום) בדברי רש"י והגמרא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'.
  50. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ז', וכן בשאר מנייני המצוות.
  51. ^ על חומש דברים, י"ז, ט"ז.
  52. ^ קונטרס תיקוני השגיאות שבכפתור ופרח, דף י"ב, עמ' ב', ברלין ה'תרי"א.
  53. ^ סמ"ג, ספר מצוות גדול, מצוות לא תעשה, רכז; רבי מרדכי בן הלל, מרדכי, יבמות, סימן ע"ב; רבי חזקיה די סילוה, מים חיים, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ח'; רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היכל יצחק, חלק אבן העזר, סימן י"ב, עמ' ס"ח - ס"ט, תש"ך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רבינו בחיי על דברים, י"ז, ט"ז; לדברי הרב אלחנן פרץ (מסביב לשולחן, גיליון 154, פרשת כי תבא ה'תשס"א, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום). וראו גם: חבצלת השרון, פרשת בשלח, עמ' רל"ז ואילך) זוהי אף שיטתו של הרבינו בחיי בפירושו על התורה[י"ג].
  54. ^ רבי דוד בונן, שו"ת די השב, יורה דעה, סימן ט"ו, עמ' י"ט, ב', באתר היברובוקס; רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, היכל יצחק, חלק אבן העזר, סימן י"ב, עמ' ס"ח - ס"ט, תש"ך, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  55. ^ רבי מנחם מנדל שניאורסון, ליקוטי שיחות, פרשת שופטים, שיחה ב', עמ' 170 - 176, ניו יורק ה'תש"ס, 2000, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים);(בתרגום ללשון הקודש).
  56. ^ רבי אליעזר ממץ, ספר יראים, עמ' קע"ב, סימן ש"ט, עם ביאור "תועפות ראם", באתר היברובוקס; רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שו"ת חיים שאל, חלק א', סימן צ"א; רבי חיים אבולעפיא, מקראי קודש, הלכות מלכים, פרק ה', הלכה ח', עמ' קל"ז; רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מצווה ת"ק, אות א' בדברי הרמב"ם וספר החינוך; רבי אפרים זאב גרבוז, הר אפרים על מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרק ב', דף מ"ג, עמ' א' בדברי הרמב"ם; ביאור רבי ירוחם פישל פערלא על ספר המצוות לרס"ג, מצוות לא תעשה, רל"ה - רל"ח בדברי הבה"ג בהקדמה; לפי דברי הרב אלחנן פרץ (מסביב לשולחן, גיליון 154, פרשת כי תבא ה'תשס"א, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום). וראו גם: חבצלת השרון, פרשת בשלח, עמ' רל"ז ואילך) זוהי אף שיטתו של הריטב"א בפירושו על התלמוד (באתר ויקיטקסט).
  57. ^ שם=שיינין
  58. ^ עמודי שלמה למהרש"ל.
  59. ^ פירוש רש"ר הירש.
  60. ^ ריטב"א, חידושי הריטב"א, על מסכת יומא, דף ל"ח, עמ' א'; המהרש"ל, עמודי שלמה, מצוות לא תעשה, רכ"ז; רש"ר הירש על חומש דברים, י"ז, ט"ז; רבי חיים אלעזר שפירא, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סימן פ"ז.
  61. ^ רבי דוד פרנקל, שיירי הקרבן, על תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ח'.
  62. ^ רבי חיים יוסף דוד אזולאי, פתח עינים, על מסכת יומא, דף ל"ח, עמ' א', דף ק"מ, עמ' א' - ב', ירושלים ה'תשי"ט, 1959, באתר היברובוקס.
  63. ^ 63.0 63.1 63.2 רבי חיים אלעזר שפירא, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סימן פ"ז.
  64. ^ רבי עובדיה יוסף, סימן פ"א - האם מותר לנסוע מארץ ישראל למצרים בזמן הזה?, בתוך "שו"ת יחווה דעת", חלק ג', הלכות התלויות בארץ, עמ' ר"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  65. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י', הלכה ח'.
  66. ^ רבי יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן העתיד - ליקוטים, הלכות מלכים, סימן ע"ד, אות י"ד.
  67. ^ 67.0 67.1 רבי משה מרגלית, פני משה, על הירושלמי; הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משפט כהן, הלכות מלכים, סימן קמ"ה, עמ' שמ"ט, מוסד הרב קוק תשכ"ו, באתר היברובוקס.
  68. ^ 68.0 68.1 רבי יחיאל מיכל אפשטיין, ערוך השולחן העתיד - ליקוטים, הלכות מלכים, סימן ע"ד, אות י"ד, על פי דברי הרדב"ז בשו"ת הרדב"ז, חלק ד', עמ' ע"ג.
  69. ^ בפירושו בתורה על דברים, י"ז ט"ז.
  70. ^ רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שו"ת חיים שאל, סימן צ"א.
  71. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ח'; רבי דוד פרנקל, קרבן העדה, על הירושלמי, פירוש ב'.
  72. ^ רבי חיים חזקיהו מדיני, שדי חמד, חלק ו', פאת השדה, מערכה ארץ ישראל, אות ז', עמ' 390.
  73. ^ הרב אברהם יצחק הכהן קוק, משפט כהן, הלכות מלכים, סימן קמ"ה, עמ' שמ"ט, מוסד הרב קוק תשכ"ו, באתר היברובוקס.
  74. ^ רבי אליהו הכהן, סמוכים לעד, פרשת כי תבוא, על הפסוק "אלה דברי הברית", עמ' קל"א, עמ' א', באתר היברובוקס.
  75. ^ רדב"ז, יקר תפארת, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ח'; שם, מצודת דוד - טעמי במצוות, מצווה תקצ"ב; רבי חיים אלעזר שפירא, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סימן פ"ז.
  76. ^ מהר"ם שיק, תרי"ג מצוות, מצווה תק"ג.
  77. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ח'.
  78. ^ רבי יוסף באב"ד, מנחת חינוך, מצווה ת"ק.
  79. ^ רבי מנחם מנדל שניאורסון, ליקוטי שיחות, פרשת שופטים, שיחה ב', עמ' 171, ניו יורק ה'תש"ס, 2000, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים); רבי משה שטרנבוך, סימן שכ"ו - לגור במצרים בזה הזמן, בתוך "שו"ת תשובות והנהגות", חלק ד', חושן משפט, עמ' ת"ג - ת"ד, ירושלים ה'תשס"ב, 2002, באתר היברובוקס.
  80. ^ האנציקלופדיה התלמודית, ערך "מצרים", בדברי רבי יהונתן מלוניל, על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קי"ג עמוד א'.
  81. ^ רבי אפרים זאב גרבוז, הר אפרים על מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח, פרק ב', דף מ"ג, עמ' א' בדברי הרמב"ם.
  82. ^ מנחם הכהן וולדמן, סיפורו של אלדד הדני, בתוך "מעבר לנהרי כוש - יהודי אתיופיה והעם היהודי", עמ' 19, ישראל ה'תשמ"ט, 1989, בהוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, באתר אוצר החכמה.
  83. ^ רבי יצחק קוליץ, סימן ל"ז - בעניין איסור ישיבה בארץ מצרים, בתוך "מנחת אליהו", עמ' ס"ו, א', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום)בדברי רש"י והגמרא בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'.
  84. ^ הערות להלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק חמישי, הלכה ז', עמ' ש"ח, בתוך הרמב"ם המבואר, ספר שופטים, חלק ב', מהדורת חיטריק, ירושלים ה'תשפ"ג, 2023.
  85. ^ 85.0 85.1 רבי יעקב קאשטרו, ערך לחם, אבן העזר, סימן קכ"ח, סעיף א', עמ' ע"ג, קושטא ה'תע"ח, באתר היברובוקס
  86. ^ רבי יעקב ספיר, אבן ספיר, חיקור הדין, סימן י"ג, דף ל"ג - ל"ד, ירושלים ה'תרכ"ג, באתר היברובוקס.
  87. ^ רבי נתנאל בן ישעיה, מאור האפלה, בראשית י', עמ' ע"ג; רבי חיים דוב רבינוביץ', דעת סופרים, על ספר יחזקאל, פרק ל"ח, עמ' שנ"ב, ירושלים ה'תשל"א, באתר היברובוקס.
  88. ^ הרב נחום אליעזר רבינוביץ', דעת פשוטה, על הרמב"ם, ד"ה "מן הים"; הרב ישראל אריאל, תחום איסור הישיבה בארץ מצרים - מן הנילוס ומערבה, בתוך "אוצר ארץ ישראל", שער ד', פרק ז', עמ' 130 - 131, הוצאת "מכון המקדש", ירושלים ה'תשע"ג, 2013, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רפאל מנחם שלנגר, משנה תורה - פירוש הלכתי על פרשיות התורה, פרשת בשלח, עמ' 210, ירושלים ה'תשס"ב.
  89. ^ הערות להלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק חמישי, הלכה ז', עמ' ש"ט, הערה 36, בתוך הרמב"ם המבואר, ספר שופטים, חלק ב', מהדורת חיטריק, ירושלים ה'תשפ"ג, 2023.
  90. ^ הרב ישראל אריאל, אוצר ארץ ישראל, שער ד', עמ' 130 - 131.
  91. ^ 91.0 91.1 91.2 רבי יעקב ספיר, אבן ספיר, חיקור הדין, סימן י"ג, דף ל"ד, עמ' ב', ירושלים ה'תרכ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  92. ^ ספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ג'.
  93. ^ רבי יעקב ספיר, אבן ספיר, חיקור הדין, סימן י"ג, דף ל"ו, עמ' ב', ירושלים ה'תרכ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).
  94. ^ פירוש הגר"א על רש"י.
  95. ^ רבי אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק י"א; רבי יעקב קאשטרו, ערך לחם, אבן העזר, סימן קכ"ח, סעיף א', עמ' ע"ג, קושטא ה'תע"ח, באתר היברובוקס; רדב"ז על הלכות תרומות, פרק א', הלכה ז'; שו"ת הרדב"ז, חלק ו', סימן ב' אלפים, ר"ו; מצודות דוד, מצווה תקצ"ב.
  96. ^ רבי יעקב ספיר, אבן ספיר, חיקור הדין, סימן י"ג, דף ל"ג, עמ' א', באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רבי אברהם הכהן, טהרת המים, שיורי טהרה, מהערכה המ', אות מ"ג; רבי אברהם פלאג'י, שמע אברהם, סימן ל"ג, דף ק"ח, עמ' א', באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  97. ^ רבי יעקב ספיר, אבן ספיר, חיקור הדין, סימן י"ג, דף ל"ו, עמ' ב', ירושלים ה'תרכ"ג, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); פירוש הגר"א על רש"י בספר במדבר, פרק ל"ד, פסוק ג'.
  98. ^ ספר ישעיהו, פרק כ"ז, פסוק י"ג.
  99. ^ רבי עובדיה יוסף, סימן פ"א - האם מותר לנסוע מארץ ישראל למצרים בזמן הזה?, בתוך "שו"ת יחווה דעת", חלק ג', הלכות התלויות בארץ, עמ' ר"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים).
  100. ^ הרב אלירן זוהר, הקמת שגרירות ושליחת שגריר למצרים.
  101. ^ ראה #אופני האיסור בערך זה.
  102. ^ צאצאי ר' נחמן דוד בלוי, ימיך אמלא - קובץ זכרון, עמ' מ"ד, ירושלים ה'תשס"ב, 2002, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); הרב אשר וייס, איסור השיבה למצרים, באתר "מנחת אשר".
  103. ^ רבי אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, פרק חמישי, עמ' 12, הוצאת ה'תש"מ (1980), באתר היברובוקס.
  104. ^ רבי עובדיה יוסף, סימן פ"א - האם מותר לנסוע מארץ ישראל למצרים בזמן הזה?, בתוך "שו"ת יחווה דעת", חלק ג', הלכות התלויות בארץ, עמ' ר"ה, באתר אוצר החכמה (צפייה מוגבלת למנויים); שבילי הדעת, חלק ב', דף פ"ט; רבי דוד חזן, ישרי לב, יורה דעה, מערכת ישיבת ארץ מצרים, דף י"ז.
  105. ^ רדב"ז, יקר תפארת , על משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה ח'.
  106. ^ רבי אליהו ישראל, על דירת בני ישראל בארץ מצרים, בתוך "ליקוטי תשובות", סימן ט', עמ' פ"ז - צ"ב, ירושלים ה'תשס"ח, 2008, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום); רבי חיים אלעזר שפירא, שו"ת ציץ אליעזר, חלק י"ד, סימן פ"ז.
  107. ^ רבי משה שטרנבוך, סימן שכ"ו - לגור במצרים בזה הזמן, בתוך "שו"ת תשובות והנהגות", חלק ד', חושן משפט, עמ' ת"ג - ת"ד, ירושלים ה'תשס"ב, 2002, באתר היברובוקס
  108. ^ הרב צבי אלימלך נויגרשל, איסור הישיבה בארץ מצרים, בתוך ביטאון "שמעתין", גיליון 137, עמ' 93 - 97, באתר אוצר החכמה (צפייה חופשית – מותנית ברישום).

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=איסור_חזרה_למצרים&oldid=2526556"