עגלה ערופה

עגלה ערופה
(מקורות עיקריים)

מקרא	דברים, כ"א, א'-ט'
משנה	מסכת סוטה, פרק ט'
תלמוד בבלי	מסכת סוטה, דף מ"ד עמוד ב'
משנה תורה	ספר נזקים, הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ט'
ספרי מניין המצוות	ספר המצוות, עשה קפ"א, לאו ש"ט ספר החינוך, מצווה תק"ל, מצווה תקל"א

עֶגְלָה עֲרוּפָה היא מצווה מהתורה לערוך טקס כפרה כאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי או מה הרג אותו. הטקס כולל עריפת עגלה בנחל איתן, במעמד זקני העיר הקרובה ביותר למקום הימצאו של ההרוג, במעמד זה סומכים הזקנים של אותה העיר את ידיהם על העגלה בפני כהנים, תוך הצהרה על חפותם.

תיאור המצוה

דיני המצווה מובאים בספר דברים כ"א, א'-ט' בסיום פרשת שופטים. אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים (ויש אומרים: חמישה) מבית הדין הגדול שבירושלים (הסנהדרין), ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום:

כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה'.

— דברים, כ"א, א'-ט'

מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל "נחל איתן". אז, עורפים את ראש העגלה בעזרת קופיץ (סכין גדולה) וקוברים אותה שם.

חכמי העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בפני הכהנים, בזמן שהם עומדים בנחל: ”יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ”, והכהנים אומרים: ”כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל”.

הספורנו בדבריו על הפסוק: "וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה' אֱלֹקיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה' וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע" כותב שהכהנים "בקיאים בדרכי בני אדם ומזגיהם כמו שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו, ויתגלה הדבר". דבר זה עולה בקנה אחד עם התזה במדע הקרימינולוגיה לפיה הרוצח נוטה לחזור לזירת הפשע.

חז"ל במשנה תמהים על הצהרת זקני העיר שלא שפכו את דמו של המת: ”וכי עלה על לבנו שבית דין שופכי דמים הן”, ולפיכך הם מסבירים שמשמעות הכרזה זו היא, שזקני העיר אומרים שלא נמנעו מללוותו ומלתת לו אוכל. חכמי בבל מסבירים את זה על פי הירושלמי על הנהרג שלא ליוו אותו ונתנו לו את המענה הכלכלי ולכן הלך מחוץ לעיר ונרצח ואילו חכמי ארץ ישראל מסבירים שמשמעות ההכרזה היא, שזקני העיר אומרים שלא 'עמעמו' את דינו של הרוצח.

לאחר עריפת העגלה, קיים איסור לעבוד במקום עבודה חקלאית, הנעשית בגוף הקרקע, אך מותרת עבודה שאינה נעשית בגוף הקרקע, כגון סיתות אבנים.

אם לאחר עריפת העגלה נמצא הרוצח – הרי הוא נידון למוות ככל רוצח, ואין עריפת העגלה פוטרת אותו מן העונש.

המצוה בימינו

המשנה מציינת שמשרבו הרוצחים, המצוה בוטלה. בתוספתא מוסברת הסיבה לכך משום שהיא נעשית רק כאשר לא נודע מי הרוצח, ובתקופה זו היו רוצחים בגלוי (תוספתא סוטה פרק יד, הלכה א). לפי פרשנות המנחת חינוך, המצווה נוהגת בעת שבני ישראל יושבים על ארצם, ואף כשאין בית המקדש בנוי ואין הסנהדרין יושבים בלשכת הגזית, אך בתנאי שקיימת מועצת הסנהדרין של שבעים זקנים.

דיני העגלה הערופה מפורטים בפרק תשיעי של מסכת סוטה.

לקריאה נוספת

הרב חיים קניבסקי, נחל איתן הלכות עגלה ערופה, בני ברק תשל"ז.

קישורים חיצוניים

• ידינו לא שפכו, אודיה צוריאלי על אחריות רוחנית נוכח גילויי אלימות, באתר כתבים
• עגלה ערופה באנציקלופדיה יהודית "דעת"
• עגלה ערופה: על טקס תנכ"י לאחר רצח לא מפוענח אתר בית חב"ד