מרור

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
3 סוגי מרור : חסה, חזרת וחזרת אדומה (חריין)
מרור בהגדת הפסח

בלילה הראשון של פסח, הוא ליל הסדר, מצווה לאכול מרור, וזאת בנוסף למצוות האחרות הנוהגות בלילה זה, כגון אכילת מצה וחרוסת ושתיית ארבע כוסות. המרור הוא ירק מר, ואכילתו היא זכר לשעבוד בני ישראל במצרים. המרור הוא אחד ממרכיביה של קערת ליל הסדר.

מקור המצווה

מרור זה שאנו אוכלין - על שום מה?
מרור בהגדת רוטשילד, הגדה של פסח, כמנהג אשכנז

מקור מצוות אכילת המרור הוא בפסוק:

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

.

פסוק זה מדבר על אכילת המרור יחד עם קרבן פסח. לאחר שנחרב בית המקדש ונפסקה הקרבת קרבן פסח תקנו חכמים להמשיך לאכול מרור כזכר למקדש.

סוג המרור

מרורים הוא המונח המקראי למיני הירקות בציווי לאכול בליל הסדר בחג הפסח. במשנה (פסחים ב, ו) ציינו חמישה מיני ירקות הכלולים בקטגוריה של "מרור": חזרת, עולשים, תמכא, חרחבינא ומרור. ה'חזרת' של המשנה היא החסה[1], אך יש אומרים שהכוונה לחסת הבר דוגמת חסת המצפן (Lactuca serriola), שהיא מרה יותר מהחסה המתורבתת. תמכא היא מה שכיום קוראים בעברית "חזרת", שורש חריף של הצמח חזרת הגינה.

השומרונים נוהגים להשתמש במרור הגינות[2].

חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית. מי שייבחר את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת עליו, מטעמי זמינות ואפילו מטעמי בריאות או כשרות יכול להעדיף מין מרור אחד על משנהו.

מרור עם קורבן הפסח

כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה המצווה לאכול את המרור יחד עם המצה וקורבן הפסח, כמו שכתוב בתורה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). כיום, לאחר חורבן בית המקדש, אכילת המרור אינה מצווה מן התורה, אלא מדברי חכמים, כזכר למרור שהיה נאכל עם הפסח.

המרור נאכל גם עם פסח שני, שהתקיים בי"ד באייר למי שלא יכול היה לעשות את הפסח במועדו.

מרור וכורך

כיום נוהגים לאכול פעמיים מרור. פעם אחת מרור לבדו, טבול בחרוסת, ופעם שנייה כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"), זכר למקדש כהלל הזקן, שהיה כורכם יחד עם בשר קורבן הפסח, לקיים את הפסוק: "על מצות ומרורים יאכלהו". בעבר היו המצות רכות, כך שהכריכה הייתה נוחה ופשוטה יותר מאשר במצות קשות ופריכות.

טיבול בחרוסת

נאמר בתלמוד (פסחים קטו, ב), כי הטיבול בחרוסת הכרחי כאשר אוכלים חסה, כדי להסיר ממנה את ה"קפא" (שיש שפירשו שהיא סוג של תולעת, או רעל כלשהו, או אפילו רוח רעה). להלכה, נוהגים כיום לטבול בכל מקרה את המרור בחרוסת, זכר לשיעבוד במצרים. עם זאת, יש לנער את החרוסת לאחר הטיבול ולא לאוכלו עם מנה גדושה של חרוסת, כדי שיישאר טעמו המר של המרור.

הברכה על אכילת המרור

לפני אכילת המרור יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך את המצה והמרור ומברך עליהם ביחד "על אכילת מצה ומרור" (לפי גירסת הרמב"ם: ומרורים).

כמות המרור שיש לאכול

יש לאכול מן המרור כזית (שיעור של זית בינוני - כיום ישנה מחלוקת בדבר הגודל הנצרך בימינו, מגודל של זית בימינו, דרך 27 סמ"ק ועד 50 סמ"ק), גם במצוות המרור וגם ב"כורך".

מנהג אי-אכילת מרור בערב פסח

בספרי הראשונים מוזכר מנהג שלא לאכול מרור בערב פסח, בדומה למנהג שלא לאכול מצה ביום זה. ואולם, רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף כתב שאין טעם למנהג זה.[3]

לקריאה נוספת

  • הרב ישראל דנדרוביץ, מרור זה שאנו אוכלים - במחשבת החידושי הרי"ם והשפת אמת, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כו - ניסן תשס"ט, עמודים מו - סו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. על הסתירה לכאורה בין השם 'מרור' לכך שהחסה טעמה מתוק, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, ‏מצות המרור בחסה המתוקה, בתוך: ישורון, גליון נא, ניסן תשס"ח, עמ' תרס-תרסט.
  2. זאב ח' ארליך, קרבן העדה, פורסם במגזין סגולה
  3. להרחבה על מנהג זה, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, ‏מנהג הקדמונים שאין אוכלים מרור בערב פסח, בתוך: אור ישראל (מונסי), גליון מז, ניו יורק, ניסן תשס"ז, עמ' קפט-רי.
תרי"ג מצוות (ע"פ ספר החינוך)

מודעה רבה: המכלול נועד לעיון בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית כלל.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0