נבואה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נבואה היא מצב בו האדם נדבק באלוקים בתכלית הדבקות ששייכת בעולם הזה[1]. אחד מתוצאות מצב זה הוא שהאדם משיג השגות שאינן ניתנות להשגה בדרך הטבע, ולהשגות אלו קוראים נבואות. לעיתים הנביא מצווה למסור את השגותיו לאנשים אחרים.

הנבואה צריכה הכנה רבה, ובמהלך הדורות נכתוב פירושים רבים למהות הנבואה ודרכי השגתה על ידי הראשונים והאחרונים.

הנבואה נהגה בעולם מאז בריאתו, ועד ימי בית שני. אחרוני הנביאים הם חגי זכריה ומלאכי. הנביאים הבטיחו שלעתיד לבוא תחזור הנבואה.

מהות הנבואה

החזון איש כתב:"מהסודות שנתגלו לבני אדם כי יש כח לבן אדם לעדן נפשו ולזכך דעתו בהכרת בוראו יתברך, עד ששורה עליו רוח מרומם והרגשה עילאה, ואז משפיע עליו הבורא ית' מעין קשר בינו ובין בוראו, והוא ראוי לשמוע צוואות מפי עליון כאשר שומע איש שפת רעהו, ומדריגה זו אנו קורין אותה נבואה. אין אנו יודעים את איכות הקול הנבואי, אבל עלינו לצייר במחשבתנו לפי הקול הידוע לנו ולפי שמיעת האוזן הידוע לנו ככתוב.

ואמנם אין לייחס לבורא יתברך שפה מדברת בשפת בני אדם אבל הקול הוא נברא לשעה זו להרגיש את אוזן הנביא, ולפעמים באה הנבואה בלב האדם ומצטייר בלבו כל מה שהעיר הבורא את רוחו ונפשו לעשות את אשר ציווהו ה', או לדבר למי שנצטווה להגיד נבואתו" [2].

הנבואה והתנ"ך

כתבי הקודש של התנ"ך נכתבו בהתגלות נבואית ברמות שונות. התורה נמסרה ונכתבה בהתגלות נבואית עליונה של משה רבנו, ספרי הנביאים בנבואה רגילה, ואילו הכתובים נכתבו ברוח הקודש, שהיא דרגת השראה נבואית נמוכה יותר.

על פי המסופר בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור בו האדם מתנבא. לעיתים היא באה במפתיע על האדם, כמו אצל משה בסנה ושמואל במשכן שילה וירמיהו בעודו נער, בלא שעשו הכנות להתנבאותם, ולעומת זאת, בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות בני-נביאים, שהתלמדו להתנבא, והגיעו למצב של התרוממות ונבואה על ידי ניגון בכלי זמר (שמואל א', י ה). גם על הנביא אלישע, מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה (מלכים ב', ג טו). לעיתים הנביאים נלקחו במפתיע מעבודתם, כמסופר על עמוס, שמעיד על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא (עמוס ז, יד).

בתנ"ך ובחז"ל מוזכרים גם נביאים בני עמים אחרים, חז"ל הכירו בשבעה נביאים בני אומות העולם[3] בהם בלעם בן בעור ואיוב. באשר לנביאי שקר, בספר מלכים מוזכרים נביאי החצר של אחאב: "וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַנְּבִיאִים, כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל-רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה, אִם-אֶחְדָּל; וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה, וְיִתֵּן ה' בְּיַד הַמֶּלֶךְ." (מלכים א' כ"ב פסוק ו') ומיכה מזכיר נביאים הדורשים תשלום, ואם הם לא מקבלים אותו משנים את נבואתם: "עַל-הַנְּבִיאִים הַמַּתְעִים אֶת-עַמִּי--הַנֹּשְׁכִים בְּשִׁנֵּיהֶם, וְקָרְאוּ שָׁלוֹם, וַאֲשֶׁר לֹא-יִתֵּן עַל-פִּיהֶם, וְקִדְּשׁוּ עָלָיו מִלְחָמָה" (מיכה פרק ג פסוק ה).

דרגות של נבואה

ישנם דרגות שונות של נבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא המתנבא בדרגה גבוהה יותר יבין טוב ונכון יותר את פשר התגלות ה' אליו. נבואתו של משה שונה מנבואות הבאים אחריו, כאמור בתורה אחרי מותו של משה: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים"[4]. חז"ל הסבירו את מהותו של הבדל זה, ובין השאר אמרו - "כל הנביאים נסתכלו באספקלריה (מסך) שאינה מאירה; משה רבנו נסתכל באספקלריה המאירה"[5].

משום כך נוצרת ההבחנה: התורה היא נבואה עליונה של משה רבנו מפי ה', והיא דרגת הנבואה הגבוהה ביותר הקיימת. הנביאים נתנבאו בנבואה פחותה ממשה רבינו, ואילו הכתובים נכתבו על ידי רוח הקודש, שזו רמה נמוכה יותר של דברי ה'.

בתנ"ך ובחז"ל נודעו גם נביאים בני עמים אחרים, חז"ל מספרים על שבעה נביאים בני אומות העולם[6] בהם בלעם בן בעור ואיוב.

מי ראוי לנבואה

לא כל אדם יכול להתנבא, ותנאי מקדים לנבואה, היא שלמותו האישית והמוסרית של האדם. "אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם וענו" (מסכת נדרים לח א) ולגרסה אחרת גם בעל קומה (מסכת שבת צב א)[7].על הרוצה לזכות לנבואה להיות שלם בשכלו (חוכמה) בנפשו (גיבור) ברכושו (עשיר) ומעל לכל עליו להיות ענו.

לשיטת הרמב"ם מעלת החוכמה היא היא המפתח לנבואה, שהוא מחייב שהנביא יהיו לו כל "המעלות השכליות", בצד רוב תכונות האופי הטובות, אבל לא כולן. כך למשל הוא מתאר שם נביאים שלא נשללו מהם תכונת אופי כמו כעס, תאוה, או פחד ובכל זאת התנבאו[8]. ואת "גיבור" הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת "עשיר" כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, כפי המתואר בפרקי אבות.

ריה"ל בספרו הכוזרי הוסיף שני סייגים על מנת לקבל נבואה:

  1. הנבואה ניתנת רק ליהודים[9].
  2. "כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה".

לתפיסתו יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל. ואת המצב של העדר הנבואה הוא מסביר במצב של גלות ישראל. ומסתמך בדבריו על אמרת חז"ל שמאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים.

הבדל חשוב בין הרמב"ם לבין ריה"ל, שבעוד שלדעת הרמב"ם יש צורך בהכנה והכשרה שכלית, לדעת ריה"ל אין צורך בכך.

תקופה ראויה

לא כל תקופה מתאימה לנבואה. וגם כאשר ישנו אדם הראוי לנבואה, אם הדור אינו ראוי לנבואה, הרי זו לא תשרה עליו. כך הסבירו חז"ל מצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן ושמואל הקטן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, אך היא בוששה מלשרות עליהם[10].

הכנה לקבלת נבואה

התיאורים בתנ"ך

בתנ"ך נראה כי אין מצב קבוע וברור לנבואה. לעיתים היא באה במפתיע על האדם, כמו משה בסנה, שמואל במשכן שילה או ירמיהו, ולעומת זאת בספר שמואל ובספר מלכים מסופר על חבורות בני הנביאים, שהתלמדו להתנבא, והגיעו למצב של התעלות ונבואה[11]. לעיתים הנביאים הוקדשו מילדותם כמו אצל שמואל, ולעיתים הם במפתיע נלקחו מעבודתם כמו עמוס, שאומר על עצמו שהוא בוקר ובולס שקמים ואיננו לא נביא ולא בן נביא[12].

ספרות חז"ל

חז"ל כתבו כי לא כל אדם יכול להגיע לנבואה ולא כל תקופה מתאימה לנבואה. גם כאשר ישנו אדם מושלם שראוי לנבואה, אם הדור אינו ראוי לנבואה, הרי זו לא תשרה. לכן גם במצב שבו היו אנשים גדולים כהלל הזקן בבית שני, שהיו ראויים לנבואה, היא לא שרתה עליהם.

מבחינה אישית מובא בחז"ל, שאין השכינה שורה אלא על חכם, גיבור, עשיר ועניו.

ספרות הראשונים

הרמב"ם כותב[13] שטהרת המידות היא המפתח לנבואה; את המילה "גיבור" בתיאור של חז"ל הוא מפרש כמתגבר על יצרו, ואת עשיר כמי ששמח בחלקו ומסתפק במועט, לפי המשנה באבות. כדי שהאדם יתנבא עליו להיות חכם בחכמת המדע והתורה, בעל מידות וכשרון דימוי מפותח. הרמב"ם מסביר בפרק שביעי משמונה פרקים - הקדמתו לפירושו למסכת אבות, שכל המעלות השכליות (בלי להסביר מהן) נדרשות כדי שאדם יתנבא ואילו לעומת זאת ניתן להסתפק רק בחלק ממעלות המידות אם כי ככל שתיקון המידות מושלם יותר הנביא יגיע לרמת נבואה גבוהה יותר.
על האדם להתכונן לנבואה, לא ייתכן שאדם לא יתכונן ויתנבא, אולם האדם הראוי בכישורים הנדרשים אם יתכונן סביר שיתנבא - אם לא יתנבא זהו נס, כלומר הנבואה היא תופעה טבעית ולא ניסית. דרגות שונות יש בנבואה כשם שיש דרגות בחוכמה. איכות הדרגה קובעת את איכות הנבואה, ולכן נביא בדרגה גבוהה יותר יבין יותר טוב ונכון יותר את התגלות ה' אליו

בניגוד לדעת הרמב"ם האמורה כותב הר"ן,[14] כי גיבור ועשיר המוזכרים כתנאי לנבואה פירושם כפשוטו גיבור בגופו ועשיר בריבוי הממון, הר"ן מסביר את קיומם של תנאים אלו בכך שעיקר תפקידו של הנביא הוא לא רק ההשגה האישית, אלא שליחותו אל ההמון היא חלק מהותי מתפקידו על כן מלבד המעלות הרוחניות עליו להיות גם גיבור ועשיר כדי שדבריו ישמעו ויתקבלו על כל גווני העם. עוד כותב הר"ן, כי כל התנאים האמורים בנבואה הן מצד אישיות הנביא והן מצד ההכנה הדרושה לו נאמרו רק על דרך כלל אך לפעמים יתנבא גם מי שאינו ראוי ואינו מוכן, דוגמא לכך הוא מביא מעם ישראל שהתנבאו כולם בקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני למרות שבודאי לא היו מוכנים לכך.

ריה"ל, בספר הכוזרי, הוסיף הגבלה נוספת על הנבואה וקבע ש"כל מי שנתנבא לא התנבא אלא בארץ ישראל או בעבורה". לדבריו יש קשר הדוק בין הנבואה למעמד הלאומי של ישראל, ומצב העדר הנבואה נובע מגלות ישראל. המקור לדבריו הם דברי חז"ל כי מאז שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מחכמים ונמסרה לשוטים.

"ביד הנביאים אדמה". ישנו קשר אמיץ בין חלום לבין נבואה. דמיון עשיר וכושר דימוי מפותח, הוא בסיס טוב לנבואה.

ספרות האחרונים

לפי הגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, כדי שתתחדש הנבואה יש צורך לפתח את הדמיון, ולכן לתפיסתו במאה ה-20 התפתחה תרבות אנושית שמבוססת הרבה על דמיון האדם, כהכנה לחידוש הנבואה. הרב דוד כהן פיתח שיטה זו בספרו קול הנבואה, בו הוא מסביר על "ההגיון העברי השמעי" - דרך חשיבה עברית התלוי בשמיעה - כדרך לחידוש הנבואה.


נבואה על פי הקבלה

על פי הקבלה תופעת הנבואה מתרחשת כאשר השכינה, שהיא הופעתה התחתונה ביותר של האלוהות ומקור השפע לעולם, מתחברת אל האדם השלם בתכונותיו. לתפיסה זו הנבואה היא תופעה ישראלית ייחודית, בשל התפיסה כי השכינה היא שורש נשמות ישראל.

אימות נבואה

נבואה היא דבר ה', וככזו היא חייבת להיות מדויקת לגמרי. נבואה אשר פרט ממנה לא התקיים במדויק, אות היא כי לא מה' ניתנה. (אמנם יש כללים על המקרים בהם לא מסיקים מאי קיום הנבואה שמדובר בנביא שקר). לאחר שהאדם הוכר על ידי העם כנביא על ידי אימות נבואתו, אין להטיל שוב ספק בנבואתו ושוב אסור לבקש ממנו מופת. אם כי בכל זאת מצאנו הרבה נביאים, שכשבאו לומר נבואות חשובות נתנו מופת נוסף על קיום הנבואה.

ישנם מצבים שבהם הנביא נחשב לנביא שקר:

  • אם ניבא על דבר טוב שיבוא ולא בא (מה שאין כן כשניבא על דבר רע ולא התקיים, יתכן שניבא באמת אך הציבור עשו תשובה ולכן ה' לא העניש[15]).
  • אם מנבא לבטל אחת מהמצוות לעולם (אם מנבא לבטל את המצווה לזמן מסוים, חובה לשמוע לו).
  • אף שנביא יכול לנבא בשם ה' על ביטול מצוה כהוראת שעה, אם מנבא בשם ה' לעבוד עבודה זרה, אפילו לזמן מסוים, הוא נחשב לנביא שקר, מכיון שבנבואת משה נאמר ששום נביא לא ינבא בשם ה' על כך.

וכך כותב הרמב"ם:

"כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו אינו צריך לעשות אות כאחד מאותות משה רבינו או כאותות אליהו ואלישע שיש בהם שינוי מנהגו של עולם אלא האות שלו שיאמר דברים העתידים להיות בעולם ויאמנו דבריו שנאמר וכי תאמר בלבבך איכה נדע הדבר וגו' לפיכך כשיבוא אדם הראוי לנבואה במלאכות השם ולא יבוא להוסיף ולא לגרוע אלא לעבוד את ה' במצות התורה אין אומרין לו קרע לנו הים או החיה מת וכיוצא באלו ואחר כך נאמין בך אלא אומרים לו אם נביא אתה אמור דברים העתידים להיות והוא אומר ואנו מחכים לראות היבואו דבריו אם לא יבואו ואפילו נפל דבר קטן בידוע שהוא נביא שקר ואם באו דבריו כולן יהיה בעינינו נאמן."

משנה תורה לרמב"ם, ספר יסודי התורה, הלכות י, פרק א'

הפסקת הנבואה

הנבואה פסקה מעם ישראל עם פטירת אחרוני הנביאים חגי זכריה ומלאכי[16], ועתידה לחזור בעתיד.

התאריך המדויק להפסקת הנבואה אינו מפורש בחז"ל. ריה"ל בספר הכוזרי כתב שהנבואה פסקה ב-40 שנה לבית המקדש השני, אך לא ברור מדבריו האם הוא מונה 40 שנה מהכרזת כורש, או מבניין המקדש בתקופת דריווש הראשון. [לשיטה המונה מהכרזת כורש הנבואה פסקה בשנת ג'תמ"ח (312 לפנה"ס) - בדיוק אלף שנה אחרי יציאת מצרים][17].

הרמב"ם כותב כי 'כלי הנבואה' שֻתַּק עקב העצלות והעצבות הכרוכה בשעבוד "לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות"[18]. מקור הרמב"ם במגילת איכה: "מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה'", ומבאר שבימות המשיח ממילא תחזור הנבואה.

הגר"א[19], ולאחריו הרב קוק[20] אומרים שהפסקת הנבואה קשורה לביטול יצר עבודה זרה שהיה באותו הדור, לדבריהם הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי, מביאה להפחתה של הכוח הרוחני החיובי.


נביאי שקר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נביא שקר

על פי הרמב"ם, נביא מוגדר כנביא שקר אם הוא מכחיש את נבואת משה[21], מוסיף או גורע ממצוות התורה[22], וכמובן נביא שנבואתו לא התקיימה במלואה[23].

בתרבויות אומות העולם

בפילוסופיה האפלטונית והאריסטוטלית, הסבירו את תופעת הנבואה אמורה להתרחש כאשר האדם המתוקן במידותיו והשלם בשכלו התעלה ובא במגע עם "השכל הפועל" - שהוא מאגר קוסמולוגי של תבונה, ונאצלת על נפשו אצילות נכבדה, לכן לדבריהם הנבואה היא נחלתם של הפילוסופים שלמי השכל.

דתות רבות מצהירות שהתחלתן הייתה בדרך של נבואה והארה, בהן גילו "נביאיהן" הראשונים את דרך החיים הנכונה המביאה את האדם לשלמות.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • דוד כהן, קול הנבואה - ההיגיון העברי השמעי. על דרך המחשבה העברית, ששיאה הוא הנבואה. וכיצד זוהי אלטרנטיבה לדרך המחשבה המערבית הפילוסופית.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. זו הגדרת הרמח"ל בדרך ה
  2. חזו"א טהרות, אמונה וביטחון פרק ו
  3. "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם - ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי" בבלי מסכת בבא בתרא טו ב
  4. ספר דברים, פרק ל"ד, פסוק י'
  5. תלמוד בבלי, יבמות, מ"ט עמוד ב'
  6. "שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם - ואלו הן: בלעם ואביו ואיוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי ואליהוא בן ברכאל הבוזי". תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו עמוד ב
  7. נראה שהמקור לדבריבם הוא בירמיהו (ט כב) שם מוזכרים שלשה מעלות באדם: חוכמה, גבורה ועושר "אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ".
  8. "דע, שכל נביא לא נתנבא אלא אחר שהיו לו כל המעלות השכליות, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן...ואין מתנאי הנביא שיהיו אצלו כל מעלות המדות, עד שלא תפחיתהו פחיתות". (בשמונה פרקים פ"ז)
  9. החל מבקשתו של משה "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה" (שמות, ל"ג, ט"ז
  10. "שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא" - בבלי סוטה מח ב
  11. ספר שמואל א', פרק י', פסוק ה'. גם אצל הנביא אלישע, מסופר כי ביקש שינגנו לפניו כדי שתשרה עליו נבואה. (מלכים ב', ג', ט"ו)
  12. ספר עמוס, פרק ז', פסוק י"ד
  13. הרמב"ם רצה לחבר ספר על הנבואה, אך לבסוף כלל נושאים אלו בספר מורה נבוכים.
  14. דרשות הר"ן. הדרוש החמישי, והדרוש החמישי נוסח ב'.
  15. כמו למשל בסיפור יונה הנביא ונבואתו לנינוה
  16. בבלי סנהדרין יא ע"א
  17. רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי מאמר ג', ל"ג וס"ה. ורב סעדיה גאון כתב "ונחתום חזון בשנת הארבעים לבנות הבירה שנית". ובסדר עולם רבה פרק ל' "הוא אלכסנדר מוקדון שמלך י"ב שנה. עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוה"ק מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים", ואין משמעות מדויקת בלשונו מתי פסקה נבואה. יש להעיר שלפי השיטה המונה מבניין המקדש בזמן דרוויש עולה שהכוזרי חולק על הסדר עולם במניין מלכי פרס, שהרי לפי סדר עולם יש רק 34 שנה מבניין המקדש עד אלכסנדר מוקדון.
  18. מורה הנבוכים חלק ב' פרק לו'
  19. ביאור הגר"א על סדר עולם, פרק ל, ס"ק יב.
  20. אורות, ישראל ותחיתו, אות יח.
  21. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ח', הלכה ג'
  22. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה א'
  23. משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק י', הלכה א'
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0