נחש הקדמוני
נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש נאמרו מדרשים רבים. הנחש מייצג בבריאה את כח הרע והפיתוי לחטא. ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: ”רבי יצחק אמר: דא (זה) יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש”.[1]
דמותו של הנחש
הנחש מתואר בתורה כחיה שונה ביותר מכפי שהוא מוכר כיום; בעל יכולת דיבור ותקשורת, הולך על רגליו בקומה זקופה ומצוי בחברת האדם.[2] הוא מתואר כערום מכל החיות, כלומר בעל תחבולות וערמומיות.[3] לדעת יוסף בן מתתיהו בגן עדן לא רק הנחש אלא כל החיות דיברו,[4] יש שביארו שהנחש דיבר בשפת החיות שהיתה מובנת לאדם ולחוה,[5] ויש אומרים שמלאך(היינו השטן) דיבר מגרונו.[6] בפרקי דרבי אליעזר מתואר שהנחש היה גבוה כגמל והשטן רכב עליו והשתמש בו כמכשיר לפתות את חוה.[7]
חז"ל אמרו שהנחש נברא כדי להיות שמשו של אדם הראשון, אולם הוא התקנא בכבודו של אדם בגן עדן ולכן הסית את חוה להחטיאו.[8]
חטאיו של הנחש
פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:
וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹקִים, וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹקִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן. וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה: לֹא מוֹת תְּמֻתוּן. כִּי יֹדֵעַ אֱלֹקִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹקִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל.
רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור האכילה מפרי עץ הדעת את איסור הנגיעה בעץ "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה"[9]. בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.
תפישה קדומה, שאזכורה הראשון מרומז כבר בספר מקבים ד', היא שהנחש הקדמוני שכב עם חוה בגן עדן, וכתוצאה של חיבור זה נולד קין. בכך מוסבר מקור הרוע של קין, ושל צאצאיו אחריו. הרעיון מוזכר קצרות בגמרא באמירתו של רבי יוחנן ש"בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא", מובא במפורט בפרקי דרבי אליעזר, שם כתוב ש"בא אליה ורוכבת נחש ועברה את קין", ומנקודה זו חזר לפרשנות היהודית של ימי הביניים.[10]
עונשו של הנחש
בהמשך הפרק מסופר שה' גזר את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ: כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְאֵיבָה אָשִׁית בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה וּבֵין זַרְעֲךָ וּבֵין זַרְעָהּ, הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.
רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל"[11].
יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי ה' "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו".[12]
על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: ”בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו”.[13] לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו, דבר זה נלמד ממה שנאמר לו 'על גחונך תלך'.
מה שלא נזכר קללת נטילת הדיבור אצל הנחש. י"א שהסיבה היא כי דיבורו לא היה טבעי אלא ע"י מלאך (כדלעיל). וי"א שנכלל זה במה שנאמר לו "ארור אתה מכל הבהמה" שיהיה פחות מהם והם אינם מדברים. משמעות לזה יש ע"פ דברי רש"י "לפי גדולתו מפלתו" שהרי גדולתו על בעה"ח האחרים הייתה שידע לדבר וע"כ כשנתקלל מהם ניטל ממנו כוח זה.
עוד מספר המדרש כי הקב"ה לא נתן לנחש אפשרות לממש את ערמומיותו כאשר דן אותו. המדרש מבחין שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: ”עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו”.[14]
מלימוד זה לומדת הגמרא ש"אין מהפכים בזכותו של מסית", כלומר, אין מלמדים עליו זכות במשפט: "אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין שאין טוענין למסית? [מהיכן למדנו שלא מלמדים זכות על מסית במשפטו?] מנחש הקדמוני. דאמר רבי שמלאי, הרבה טענות היה לו לנחש לטעון ולא טען, ומפני מה לא טען לו הקב"ה? לפי שלא טען הוא. מאי הוה ליה למימר? [מה יכול היה הנחש לטעון לזכותו?] דברי הרב ודברי תלמיד, דברי מי שומעין? דברי הרב שומעין! [כלומר, אדם וחוה אשמים על שבחרו לשמוע לי, התלמיד, ולא לשמוע לך, הרב!]"[15]
התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):
נחש הקדמוני שהיה ערום מכל הבהמה ומכל חית השדה, שנאמר "והנחש היה ערום מכל וגו'", בקש להרוג את אדם ולישא את חוה. אמר לו המקום: אני אמרתי תהא מלך על כל בהמה וחיה [עכשיו שלא רצית] ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה; אני אמרתי בקומה זקופה תלך כאדם [עכשיו שלא רצית] על גחונך תלך; אני אמרתי תאכל מאכל אדם ותשתה [משתאו של אדם עכשיו שלא רצית] ועפר תאכל כל ימי חייך; אתה בקשת להרוג את אדם ולישא את חוה, עכשיו ואיבה אשית בינך ובין האשה. נמצאת אומר: מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל ממנו.
עונש המוות לאדם
כאשר הניח ה' את האדם בגן עדן, הזהירו שאם יאכל מפרי עץ הדעת - יהיה בן מוות: ”וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת”.[16] ואכן, לאחר האכילה מעץ הדעת, בתוך הקללה שקלל ה' את האדם, נכללה קללת המוות: ”בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב”.
הטעם למה שנראה לכאורה שלא נתקיים העונש 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות'. י"א לפי שיומו של הקב"ה הוא כאלף שנה ואדם חי רק 930 שנה. י"א שמכיון שנגזרה עליו מיתה רחוקה כאילו כבר נחשב מת שהרי אין קיומו נצחי עכשיו. וי"א שהיה ראוי למות מיד רק שנמחל לו ע"כ ונענש במיתה רחוקה.
על יחידי סגולה שלא חטאו מעולם נכתב בברייתא המופיעה בתלמוד[17] שהם "מתו בעטיו [בגלל עצתו] של נחש", ומפרש רש"י: "לא היו ראוין למות אלא שנגזרה גזירת מיתה על כל תולדותיו של אדם הראשון בעצתו של נחש", כלומר אלמלא חטא עץ הדעת לא היו מתים, שהרי הם עצמם לא חטאו מעולם. יחידי סגולה אלה הם בנימין בן יעקב, עמרם אבי משה, ישי אבי דוד וכלאב בן דוד. התוספות מקשים כיצד טענה זו מתיישבת עם האמור במגילת קהלת ”כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא”,[18] ומתרצים שהאמור בקהלת, ברוב בני האדם נאמר. המהרש"א מפרש שהיה בהם קצת חטא, אך לא היה זה חטא שראוי למות בגינו.[19] הפני יהושע אומר שוודאי אין אדם שלגמרי לא חטא מימיו אפילו בחטא של שוגג, אלא שהצדיקים הללו אפשר שאם חטאו בשוגג נתכפר להם על ידי ייסורים או על ידי יום הכיפורים ולא היו ראויים למות, אלא בעטיו של נחש.[20][21] המהר"ל העיר שצדיקים אלה היו גם בני אבות גדולים או הורי בנים גדולים, וזכות האב והבן מצטרפת.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חטא עץ הדעת |
- ביאור רש"י על בראשית ג, בויקיטקסט
- מדרש רבה לחומש בראשית, פרשה כ, באתר "דעת"
- דרור שילה, "בעטיו של נחש" - הנחש בהלכה ובאגדה, עלון שבות 138 (תשנ"ג), באתר ספריית אסיף
נחשים (תת-סדרה) במקרא, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ פרשת בראשית דף לה ע"ב
- ^ אבן עזרא בראשית ג, א
- ^ רד"ק על ספר בראשית, פרק ג', פסוק א', אדרת אליהו בראשית ג, א רד"צ הופמן בראשית ג, א-ה
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים פרק א, ד, באתר אוצר החכמה
- ^ דעה המובאת באבן עזרא בראשית ג, א, רד"צ הופמן בראשית ג א-ה
- ^ רס"ג מובא באבן עזרא בראשית ג, א
- ^ פרקי דרבי אליעזר פרק יג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף נ"ט עמוד ב'
- ^ רש"י על בראשית ג פס' ד
- ^ Natalie B. Dohrmann (עורכת),Jewish Biblical Interpretation and Cultural Exchange. הוצ' אוניברסיטת פנסילבניה, 2013. עמ' 46-50.
- ^ רש"י על בראשית ג פס' א
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר ראשון, פרק א, פסקה א, סעיף 50.
- ^ בראשית רבה פרשה כ, ה
- ^ בראשית רבה, פרשה כ, ב
- ^ סנהדרין כט א – ויקיטקסט, באתר he.wikisource.org
- ^ ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ז עמוד א'.
- ^ מגילת קהלת, פרק ז', פסוק כ'
- ^ שמואל אליעזר בן יהודה אידלש, חידושי אגדות, באתר היברובוקס
- ^ פני יהושע על שבת נ,ה ב, טקסט דיגיטלי באתר ספריא
- ^ בועז שלום, האם הארבעה שמתו "בעטיו של נחש" לא חטאו כלל?, באתר "טעמו וראו"
