מחיית זכר עמלק

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מחיית שמו של המן בזמן קריאת המגילה, איור משנת ה'תס"א.

מחיית זכר עמלק היא מצווה דאורייתא ומסווגת כמצוות עשה במניין תרי"ג המצוות, המצווה להכרית את זרעו של עמלק, העם שלחם בבני ישראל מיד לאחר צאתם ממצרים.

מקור וגדרי המצווה

בעקבות תקיפתו את בני ישראל בצאתם ממצרים וזינובו בנחשלים, הוכרז עמלק כאויב עם ישראל. וכך נאמר בספר דברים:

זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל-הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה, עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱ-לֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ – תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם; לֹא תִּשְׁכָּח.

לפי דעת ספר החינוך בפרשת כי תצא, המצווה חלה על כל יהודי בכל מקום, גם אם הוא יחיד ושלא בשעת המלחמה, ולפי דעת הרמב"ם דווקא בשעת מלחמה אם לא השלימו וקיבלו על עצמם שעבוד לעם ישראל[1].

בימינו חסרה משמעותה העיקרית של המצווה, מכיוון שלא ניתן לזהות כיום עם המזוהה אתנית עם עמלק[2]; בגלל סנחריב, אשר בלבל את האומות על ידי הגלייתן ממקום למקום. וכן כי המצווה היא רק בשעת שלום דרוש מקור עם זאת, היו שקשרו צוררי ישראל נוספים לעמלק - אם במובן הרעיוני או אף במובן הגנטי. כך, נקרא המן "אגגי" - כצאצא לאגג מלך עמלק. יש גם המזהים כיום את גרמניה עם עמלק של ימנו, לאור אימי השואה, ישנם גם מקורות מכמאתיים שנה לפני השואה המזהים את גרמניה לעמלק.

תולדות מחיית זכר עמלק

יהושע בן נון החל בקיום מצווה זו. מאוחר יותר שאול המלך נצטווה בידי שמואל הנביא, למחות את עמלק כולל השמדת הטף והבהמות. שאול נכשל בהשאירו את אגג מלך עמלק ואת מיטב הצאן הבקר, וכישלון זה היה אחת הסיבות לנישולו ממלכות. לאחר מכן דוד המלך נלחם בעמלק והכרית רוב זכר עמלק. מאוחר יותר בני שמעון הלכו להר שעיר ויכו את שארית הפלטה לעמלק מה שנשאר שלא החרימום שאול ודוד.[3]

אמרו חז"ל "נשבע ה' שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק" ("כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור"), בגאולה כשמלך המשיח ימחה את זרע עמלק נאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

מחיית עמלק בקבלה ובחסידות

על פי תורת הקבלה, עמלק הינו מציאות רוחנית נצחית, ככל סיפורי וציוויי התורה שנצחיים הם, והם הוראה לכל יהודי בכל מקום ובכל זמן.

עמלק הוא עצם מציאות הרע שבכל יהודי, המפריע ומנגד לכל דבר שבקדושה ללא שום סיבה.

בעוד ששאר המידות הרעות יכול האדם לגרשן מליבו על ידי עבודת התפילה, שבה נוכח האדם לדעת שהקב"ה הוא טוב, את עמלק אין האדם יכול ל"שכנע" בטובו של הקב"ה היות וטבעו הוא חוצפה והתנשאות ללא טעם וסיבה (וזוהי הסיבה לשנאה הגדולה שהייתה לחסידים על עמלק)[4].

בעוד שהקליפה בעמים האחרים היא מצד הסתר החיות אלוקית, שונה בכך עמלק שבחינת הדעת אינה מוסרת אצלו, יודע הוא את רבונו ומתכווין למרוד בו, מתוך חוצפה ועזות בלי שום טעם[5].

אשר על כן הדרך למלחמה הרוחנית בעמלק היא גם כן בדרך של חוצפה, חוצפה הבאה מצד עצם הטוב והקדושה שבכל אחד ואחת (עצם הנשמה).

מחייה סמלית

מחיית עמלק קיבלה במשך הדורות גם ממד סמלי. כך, קיים מדרש אצל הראשונים המבטא מחיית סמלים, כביטוי למחיית עמלק "תמחה את זכר עמלק - אפילו מעל העצים ומעל האבנים" (אבודרהם, הלכות פורים, כ"ט) והדבר הוביל למנהגים שונים.

המנהגים כוללים השמעת קולות רעש עם השמעת השם המן בעת קריאת מגילת אסתר, כמחיית אזכור שמם, ואף כתיבת שמם על עצמים שונים ומחיקתם.

יש המשערים שהמנהג החל בכתיבת השמות 'המן' ו'עמלק' על אבנים והכאתן זו בזו לצורך מחיקת השם. ראיה לכך ניתן למצוא בדברי ר' אברהם בן נתן בספר המנהיג: "מנהג התינוקות בצרפת ופרובינצא לקחת חלוקי הנחל ולכתוב עליהם המן, ומקישין זו על זו כשהקורא מזכיר המן משום ושם רשעים ירקב..." (ספר המנהיג, מהדורת יצחק רפאל עמ' רמב). בהמשך נשכח הצורך במחיקת השם ונותר רק הרעש שנוצר מפגיעת האבנים זו בזו, וכך התקבל המנהג להשמיע רעש בעת אזכור השם המן.

כך מתואר המנהג של יהודי רודוס בעיתון משנת ה'תרמ"ז[6]:

המנהג פה להכות בפורים על עצים ואבנים בקריאת המגילה ... וכל המרבה להכות עד שבור הספסלים הרי זה משובח. וקנית גרזנים ומקבות קודם גם לצדקה ... בליל פורים מביאים בבית הכנסת קורות וקרשים וכל הילדים הולכים איש ופטישו וקורנסו בידו ... גדולים וקטנים מכים ומרקעים בכל כוחם"

למנהג זה היו שהתנגדו עקב הבאתו לפעמים להשמטת מילים מקריאת המגילה, או לכך שציבור השומעים יפסידו שמיעת מילים מן המגילה. דוגמה להתנגדות באחת מקהילות אירופה ניתן למצוא בדברי הרב שם טוב גגין, שהיה הרב הספרדי הראשי של אנגליה, בספרו כתר שם טוב:

טעם שבלונדון ביטלו מנהג ההכאה בבית הכנסת, משום שבשנת 1783 בחודש מארסו אירע שביום הפורים באו ילדים פוחזים עם אביהם הפתאים והביאו עמהם פטישים וקרדומות בבית הכנסת הנקרא "שער השמים" בלונדון והיו הולכים ומכים על הספסלים בקול גדול בזמן שהחזן קורא את המגילה, עד שלא היה באפשרות הקהל לשמוע כראוי המגילה, והיה זה למורת רוח כל אנשי המעמד ונגד רצון היחידים. ובשנה הנזכרת הוחלט ברוב מנין ורוב בנין בין אנשי הוועד שבפורים הבא לא יזיד לא האב ולא הבן להביא פטישים עמהם ולהכות פעם אחרת. והכריזו החלטתם זו בבית הכנסת לעיני כל יחידי הקהל. ובהגיע ימי הפורים בשנה שלאחריה נתאחדו איזה מהיחידים בכוונה להתנגד למה שהוסכם על ידי אנשי המעמד והביאו עמהם הפטישים להכות בהם כמנהגם. וכאשר נשמע הדבר להם הלכו והכינו אנשי הוועד שוטרי הממשלה בפתח הבית הכנסת להפריעם ממחשבותם על צד כי איזה איש יזיד וירהיב עוז בנפשו להכות כמנהגו - יגורש מהקהל. וכן היה שאיש חצוף ניסה להכות בפטישו ואחרים התחקו למעשהו, נכנסו השוטרים והוציאום משם בפחי נפש. אחר כך איזה מהם ביקשו סליחה והכירו עותתם על מה שעשו ונסלח להם. ואיזה מהם קנסו אותם ברצי כסף לקופת הצדקה. וכל זה אירע בימי החכם הראשי ר' משה די אזווידו ז"ל ומאז ועד היום אין קול ואין עונה מהכאות הפטישים בבית הכנסת.

כתר שם טוב, חלק א, דף תקמג


כיום, המנהג המקובל בבתי הכנסת בארץ ובעולם, להשמיע רעש רב כששומעים את המלה המן.

בספר קב הישר סוף פרק צ"ט הביא את הנהגת רבי העשיל זצוק"ל שכאשר היה צריך לבדוק אם הקולמוס מוכן לכתיבה, היה רושם עמלק או המן וזרש, ומוחק כדי לקיים המצות עשה "מחה אמחה את זכר עמלק"[1].

ראו גם

לקריאה נוספת

על מנהג ההכאה בבית הכנסת:

  • "מחה תמחה", יוסף ויכלדר, "המבשר תורני", יב אדר תש"ע

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. רמב"ם הלכות מלכים
  2. מנחת חינוך פרשת כי תצא
  3. דברי הימים א פרק ד ע' רד"ק שם
  4. עיין בערך זלמן זעזמער.
  5. אדמו"ר הצמח צדק, דרך מצוותיך, מצוות זכירת ומחיית עמלק.
  6. רודוס, הצפירה, 28 במרץ 1887
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0