חלה (מתנות כהונה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף הפרשת חלה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מצוות הפרשת חלה
(מקורות עיקריים)
מקרא ספר במדבר, פרק ט"ו, פסוקים י"ח-כ"א
משנה מסכת חלה
תלמוד ירושלמי מסכת חלה
משנה תורה לרמב"ם הלכות ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, פרקים ה'-ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימנים שכ"ב-ש"ל אורח חיים, סימן תנז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, עשה קל"ג
ספר החינוך, מצווה שפ"ה
מקורות נוספים הלכות קטנות לרבינו אשר/חלה

חלה (תרומת חלה או נתינת חלה או הפרשת חלה) היא מצווה מהתורה להפריש ראשית מכל עיסה העשויה מחמשת מיני דגן. החיוב הוא רק כאשר שיעור הקמח שבה, הוא לפחות עשירית האיפה[1].

נוסף למצוות הפרשת החלה, ישנה מצוה לתת את החלה לכהן, ומצוה נוספת לכהן לאכול אותה בטהרה. טרם הפרשת החלה העיסה טבולה[2] ואסורה באכילה.[3] מצוות חלה נשארת גם אם העיסה כבר נאפתה.

בדומה לשאר התרומות ומעשרות, רק עיסה שנילושה בארץ ישראל חייבת בחלה מהתורה, ורק בזמן שישראל יושבים על אדמתם, כפי שהיה עד גלות עשרת השבטים. ואולם חכמים תיקנו להפריש חלה גם מעיסה שנעשתה כשאין ישראל על אדמתם, ואף בחלת חוץ לארץ.[4] בימינו מאחר שלא ניתן להיטהר מטומאת מת, הכהנים לא יכולים לאכול את החלה, ולכן לא נותנים את החלה לכהן.

מצוות הפרשת חלה היא אחת משלוש המצוות שנמסרו לנשים (חלה, נידה והדלקת הנר)[5], אף על פי שהגברים חייבים במצווה זו כמו הנשים.

מקור המצווה

המצווה מופיעה בתורה בפרשת שלח לך שבספר במדבר, בפסוקים אלו מצוות הרמת החלה מותנית בכניסת עם ישראל לארצם, ארץ ישראל:

בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ... וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה' רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם

אזכור נוסף למצווה זו מופיע בתיאור ימי שיבת ציון בראשית בית שני. בספר נחמיה מופיעה כריתת אמנה לפיה מתחייב העם ללכת בתורת אלוקיו, ובה מוזכרת מצוות תרומת החלה לכהנים: "אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ...בָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹקִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' אֲדֹנֵינוּ ..וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ..נָבִיא לַכֹּהֲנִים " (ספר נחמיה, פרק י', פסוקים א'-ל"ח)

מצוות חלה ניתנה לבני ישראל אחר חטא המרגלים.[6] נימוק אחד לעיתוי זה, הוא כי לאחר החטא רצה ה' לתת אפשרות לבני ישראל להתברך ולכן ציווה אותם להפריש חלה, קיום מצווה זו תגרום ברכה בבית.[7] נימוק שני למצווה הוא שנתינת חלה לכהן היא מעין אמירת תודה לה' על הגשמים המצמיחים את התבואה (בניגוד למצרים בה יש לטרוח ולשאוב מים מן הנילוס).[8]

הנביא יחזקאל מזכיר ברכות מיוחדות למקיימים מצווה זו: "וְרֵאשִׁית כָּל בִּכּוּרֵי כֹל וְכָל תְּרוּמַת כֹּל מִכֹּל תְּרוּמוֹתֵיכֶם לַכֹּהֲנִים יִהְיֶה וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד ל). בספר הזהר מובא שדוד המלך כיפר על מעשיו עם אוריה החתי על ידי קיום מצוות הפרשת חלה.[9]

בתלמוד בבלי מובא שהעונש על ביטול מצוות הפרשת חלה הוא מניעת ברכה ב"מכונס", ומארה משתלחת בשעורים, ובעלי השדות זורעים זרע וזרים באים ונהנים מיבולם בלי תשלום לבעלים.[10]

דיני המצוה

מהתורה ומדרבנן

מהתורה אין שיעור מינימלי לכמות שאותה יש להפריש לחלה, וניתן להפריש כלשהו. אך חכמים תקנו שיעור מינימלי שאותו יש להפריש לחלה - 1/24 עבור עיסה ביתית טהורה, ו-1/48 עבור עיסה שנטמאה בשוגג, או עבור עיסת נחתום (אפילו טהורה).

הרמב"ן מחלק את מצוות תרומת חלה לשני חלקים: החלק הראשון הוא הפרשת חלקו של הכהן (החלה) מן העיסה, והחלק השני הוא מסירת החלה לכהן[11]. באחרונים יש מי שחידש שמן התורה אין שיעור מינימלי להפרשת חלה רק בשביל להתיר את העיסה, אך יש שיעור מינימלי בשביל לקיים את מצוות הנתינה לכהן[12].

בדומה לשאר תרומות ומעשרות, הפרשת חלה היא מצווה התלויה בארץ וחובת נתינתה מדין תורה היא רק מעיסה שנילושה בארץ ישראל. אולם חכמים תיקנו שהמצווה נוהגת גם בעיסה שנילושה בחוץ לארץ, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.[13]

קיום המצוה בימינו

שריפת בצק שהופרש לחלה

מדין תורה החלה צריכה להישמר בטהרה ולהיאכל על ידי כהן טהור. ואם החלה נטמאה, דינה בשריפה ומותרת ב"הנאה של כילוי" (הנאה המכלה את החפץ, כגון שריפה או האכלה לבע"ח) רק לכהן ואפילו טמא. מאחר שבימינו לא ניתן להיטהר מטומאת מת, קיום המצווה כדין אינו אפשרי גם בחלה טהורה, ולכן נוהגים להפריש רק כמות קטנה מהבצק לחלה מנהג אשכנז בכזית[14] והספרדים נהגו בכל שהוא[15], ושורפים אותה. אולם גם כיום ישנה עדיפות לתת את החלה לכהן על מנת שייהנה ממנה (כגון שיאכיל אותה לבהמתו או ייהנה מחום שריפתה וכדומה)[16]. בדרך זו גם נמנעים מבל תשחית[17].

עיסה שנילושה במי פירות או ביצים וכדומה ולא נגעה באחד משבעה משקים, אינה יכולה להיטמא. ומכיון שקשה לשמור על קדושתה של חלה שהופרשה כשהיא טהורה, כתבו הפוסקים להכשיר את הקמח לקבל טומאה, לפני ערבובו בנוזלים[18], כדי שהחלה תהיה טמאה ולא טהורה[19].

סוג הקמח ושיעורו

חיוב הפרשת חלה קיים רק בעיסה העשויה מאחד מחמשת מיני דגן בלבד; חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל.[20]

כמות הקמח המינימלית ממנה יש חובה להפריש היא "עשירית האיפה", כשיעור המנה היומית של המן. הכמות המינימלית של הקמח שממנה יש להפריש חלה שנויה במחלוקת תנאים[21]. להלכה נפסקה שיטת חכמים שיש להפריש מכמות בנפח של 43.2 ביצים. שיעור זה נמדד בקמח, ולא בעיסה ולא בתבואה[22].

במשנה השיעור הכתוב הוא "חמשה רבעים", דהיינו חמש רבעי קב, שזה קב ורבע. כיון שקב הוא 4 לוגים, והלוג הוא 6 ביצים, יוצא ששיעור חלה המוזכר במשנה הוא 30 ביצים. אולם בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פג עמוד ב מבואר שזה במידה של ציפורי, אך במידות שהיו במדבר השיעור הוא 43.2 ביצים: "תנו רבנן: ראשית עריסותיכם - כדי עיסותיכם. וכמה עיסותיכם? כדי עיסת המדבר. וכמה עיסת המדבר? דכתיב "והעומר עשירית האיפה הוא" (שמות טז לו), מכאן אמרו: ז' רבעים קמח ועוד חייבת בחלה, שהן ו' של ירושלמית, שהן ה' של ציפורי". בספרות ההלכה מקובל להשתמש במידות המדבר, ולכן אף ששיעור חלה קרוי "חמשת רבעים" כלשון המשנה לפי מידת ציפורי, שזה קב ורבע - 30 ביצים, הוא נמדד לפי 43.2 ביצים במידת המדבר המקובלת בהלכה[23].

ישנה מחלוקת בין אחרוני הדורות האחרונים מהו נפח כביצה. יש אומרים, על פי עדותו של הרמב"ם, שהוא נפח של 50 סמ"ק. יש אומרים שהוא נפח של 57.6 סמ"ק.[24] ויש שהחמירו לחשוש שנפח הביצים בעבר היה כפול מנפחן בימינו, ולכן נפחה הוא 100 סמ"ק.[25]

בהתחשב בכך שמשקל הקמח הוא כשני שלישים מנפחו,[26] יוצא שמשקל הקמח המחייב בהפרשת חלה בברכה לפי השיטה הראשונה קרוב ל-1,500 גרם קמח, קילו וחצי. לפי הדעה השנייה המשקל הוא 1,666 גרם, ולדעה השלישית משקל זה היה אמור להיות קרוב ל-2,900 גרם, אך מכיוון שהחזון איש, (בעל שיטה זו), מצא שבפועל משקל הקמח בנפח המחייב בחלה הוא כמחצית מנפחו, ולא שני שלישים ממנו, לכן הורה לחשוש ולהפריש חלה כבר מ 2,250 גרם. מסיבה זו נהוג למעשה להחמיר להפריש ללא ברכה כבר מ-1,240 גרם קמח, מכיון שהוא כמחצית נפח הקמח המחייב בחלה לפי השיטה השנייה (ליתר דיוק 1,244.16 גרם), שכביצה היא 57.6 סמ"ק.

דיני הפרשה מן המוקף וצירוף כלי

הפרשת חלה לאחר האפייה במאפיית מצות, על ידי "צירוף כלי"

עיסה שנילושה ואין בה שיעור קמח המחייב בחלה, יכולה להצטרף בתנאים מסוימים עם עיסה אחרת, שאם יהיה בהן ביחד שיעור המחייב בחלה, הן יתחייבו. דין זה קרוי "צירוף" או "צירוף סל" שעניינו חיבור שתי עיסות הפטורות מהפרשת חלה, לעיסה אחת המחויבת בהפרשה. יש להפריד בין דין זה לבין דין "הַפְרָשָׁה מן המוקף", שעניינו החובה להפריש את החלה על עיסה הנמצאת לפנינו, ולא לפטור גם חלק מהעיסה שנלקח למקום אחר, ואף ששני דינים אלו מחייבים קירבה פיזית בין שתי חתיכות עיסה, החיוב להפריש מן המוקף נאמר על שתי עיסות שיש בכל אחת מהן שיעור לחיוב ההפרשה, ודין צירוף נאמר על שתי עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור לחיוב חלה אלא הצירוף הוא זה שמחברם לעיסה אחת המחויבת. וישנם הבדלים מעשיים בין הדינים:

  • רמת הקירוב: בדין הפרשה מן המוקף, מספיק ששתי החתיכות יהיו באותו הבית, ובלבד שלא יהיו בתוך כלים סגורים שונים. ואם הן בתוך כלים פתוחים, מספיק שהכלים יגעו זה בזה[27]. אך בצירוף שתי עיסות כדי שייחשבו עיסה אחת בעלת שיעור חיוב, גם נגיעה בין העיסות אינה מספיקה, אלא צריך שהעיסות 'ינשכו' זו בזו, כלומר שידבקו מעט זו לזו ברמה שכשיפרידו אותם הן יתלשו מעט אחת מהשנייה. אפשרות נוספת היא צירוף על ידי סל, כלומר נתינת שתי חתיכות הבצק בתוך כלי אחד[28]
  • הפרשה ממין על מינו: ההלכה אוסרת להפריש תרומות ומעשרות וכן חלה, ממין על שאינו מינו. וזה מעכב גם אם הפריש כבר, שאין ההפרשה הועילה אלא חובה להפריש שוב. והדין משתנה בין שתי עיסות שיש בכל אחת כשיעור חיוב, שהוא מפריש רק 'מן המוקף', לבין המפריש מעיסה על עיסה אחרת על ידי נשיכה או צירוף סל - שזה הפך אותם לעיסה אחת ממש. ולכן: אם יש שתי עיסות שיש בכל אחת כשיעור, יכול להפריש מאחת על השנייה רק אם הן אותו מין לעניין איסור כלאים[29]. אך אם מצרף את העיסות על ידי נשיכה או סל כדי שייחשבו לעיסה אחת בעלת שיעור, מינים מסוימים יכולים להצטרף ולהיחשב לעיסה אחת, ויוכל להפריש מצד אחד של העיסה על כולה[30]. יש להדגיש שאם עירב קמחים שונים מחמשת מיני דגן, או אפילו עירב עיסות ממינים שונים ולש אותן יחד עד שנהפכו לעיסה אחת[31], כל חמשת מיני הדגן מצטרפים זה לזה[32].
  • הקפדה שלא לערבב: עיסות שאין בכל אחת מהן שיעור חיוב לחלה, מצטרפות לעיסה אחת בעלת שיעור, אם נשכו זו בזו או ניתנו בכלי אחד. אולם יש תנאי נוסף בשביל צירופן, שלא תהיה הקפדה שהעיסות לא יתערבבו מעט זו עם זו. ולכן, אם כל עיסה שייכת לאדם אחר, והם מעוניינים שלא לערבב בין עיסותיהם כי כל אחד רוצה אחרי ההפרשה לקחת את שלו, אין העיסות מצטרפות. וכן אם העיסות הן בעלות תיבול שונה, כגון שבצק אחת מתוק ואחד מלוח, אינן יכולות להצטרף לשיעור חלה גם אם ינשכו זו בזו או יהיו בכלי אחד[33]. אולם המפריש חלה מעיסה שיש בה כשיעור על עיסה אחרת, כיון שאינו צריך שהן ייחשבו לעיסה אחת אלא רק שיהיו "מן המוקף", יכול להפריש מאחת על השנייה אם שתיהן שלו, גם אם הוא מקפיד שלא יתערבבו בגלל תיבול שונה[34].

זמן החיוב וההפרשה

במשנה כתוב "אוכלין עראי מן העיסה, עד שתתגלגל בחיטים ותיטמטם בשעורים. נתגלגלה בחיטים וניטמטמה בשעורים, האוכל ממנה חייב מיתה. כיון שהיא נותנת את המים, מגבהת חלתה, ובלבד שלא יהא שם חמשת רבעים קמח" (משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה א'). כלומר, החיוב חל מיד בשעת נתינת המים אל תוך הקמח, אולם עדיין מותר לאכול מן העיסה "אכילת עראי" עד שהבצק יהיה נילוש.

בספרי מובאת מחלוקת בין רבי יוחנן בן נורי האומר כדברי המשנה, לבין רבי עקיבא שאומר שהחיוב חל רק כש"יקרום" הלחם בתנור[35], ונחלקו הפרשנים האם רבי עקיבא חולק על דברי המשנה[36]. בנוסף לכך, נחלקו הראשונים האם להלכה הפרשת החלה לכתחילה היא רק לאחר סיום לישת הבצק,[37] או שכבר מאז שנותנים את המים אל הקמח אפשר לכתחילה להפריש חלה.[38] ובדעת הרמב"ם נחלקו אם סובר כדעה הראשונה.[39] או השנייה.[40]

להלכה נפסק, מיד כשנותנים את הנוזלים אל תוך הקמח, והם הגיעו לשיעור הקמח החייב בחלה, העיסה חייבת בחלה, וניתן להפריש ממנה[41]. אולם עדיף להמתין ולהפריש מן העיסה רק בסוף לישתה[42]. לכתחילה חובה להפריש חלה מן הבצק (ומותר לאכול מן העיסה אכילת עראי עד שתתגבל לגמרי כדרכה[43]), ובדיעבד אם לא הפריש, מפריש מן הלחם האפוי[44].

מאחר שהמצווה חלה רק לאחר לישת העיסה, החובה לתרום חלה קיימת גם בשנת השמיטה[45], ואף תבואה שמקורה בהפקר (כגון עני שאסף לקט, שכחה ופאה) ופטורה ממעשר, חייבת בחלה. גם לישת עיסה ממעשר שני בירושלים מחייבת בתרומת חלה.[46] למרות שיש דעות הפוטרות את הלווים מנתינת חלק ממתנות הכהונה (כגון זרוע לחיים וקיבה), הם חייבים בחלה.[47]

שיעור החלה המופרשת

בתורה נאמר "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה", ללא שיעור מדויק כמה החובה להפריש. על כן מן התורה די להפריש כמות כל שהיא. אמנם חז"ל קבעו שני שיעורי הפרשה - אחת לאפיה ביתית כשהעיסה טהורה, ואחת למאפייה עסקית או לכל עיסה שנטמאה:

  • עיסה טהורה באפיה ביתית - אחת מעשרים וארבעה מן העיסה (1/24).
  • עיסה טמאה או מאפיה עסקית - אחת מארבעים ושמונה מן העיסה (1/48).
  • בזמננו, כיון שהעיסות טמאות והחלה אינה נאכלת לכהן, כתב הרמב"ם שמפרישים תמיד רק 1/48, וכך פסק בשולחן ערוך. אולם המנהג כיום הוא כמו שכתב הרמ"א, שלא נותנים כלל חלה לאכילה לשום כהן, גם לא בחו"ל שהחלה מותרת באכילה לכהן טמא (שאינו טמא בטומאת קרי), ולכן נוהגים להפריש רק חתיכה קטנה - "כזית" [48], והספרדים נוהגים להפריש כלשהו[49].

אף שאין שיעור מקסימלי לגודלה של החתיכה אותה מפרישים לחלה, "האומר כל עיסתי חלה, לא אמר כלום, עד שישייר מקצת" (משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה ט')[50].

דיני האדם המפריש

הפרשת חלה נעשית רק על ידי בעל העיסה, או על ידי שלוחו[51]. ההפרשה נעשית רק על ידי מי שחייב במצוות חלה, דהיינו ישראל גדול (מעל גיל 13) ובן דעת (שאינו שוטה הפטור מהמצוות). לכתחילה ההפרשה אינה נעשית על ידי מי שאינו יכול לברך את הברכה, ולכן במקרה שההפרשה נעשית עם ברכה, לא יפריש אדם אילם או כל מי שלא יוכל לברך, ואפילו חרש המדבר ואינו שומע לא יפריש לכתחילה, כי הוא לא יכול לשמוע את ברכת עצמו[52].

בחוץ לארץ

הפרשת חלה במאפיית מצות בברוקלין על ידי "צירוף סל"

כמוזכר לעיל, הפרשת חלה מחוץ לארץ ישראל אינה מדאורייתא אלא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל.[53] בראשית התקנה, הדין היה שכאשר ישנו בנמצא כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, אף שכל הכהנים בחוץ לארץ טמאים בטומאת מת מדברי חכמים משום טומאת ארץ העמים, התירו חכמים לתת לו את החלה לאכילה, אף אם הוא רק כהן מוחזק שאינו כהן מיוחס. כאשר אין בנמצא כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, היו מפרישים שתי חלות, אחת נשרפת ואחת נאכלת אף לכהן שטמא בטומאה היוצאת מגופו.[54] לאחר ברכת המוציא לחם מן הארץ הכהן היה מברך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה" [55].

אמנם עם השנים התקבל מנהג שאף בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת ושורפים אותה, כפי שעושים בהפרשת חלה בארץ ישראל מאז שהפסיקו להקפיד על טומאה וטהרה,[56] אולם באפיית מצות לפסח בחוץ לארץ נחלקו המנהגים, יש מקפידים שמעיסת הבצק עבור מצה שמורה של ליל הסדר תופרש חלה לאכילה (ולא לשריפה) על ידי כהן. מאידך, יש הסוברים שבזמן הזה אין לחלק בין פסח לשאר ימות השנה אלא לעולם אין כהן האוכל את החלה, שכן גם חזקת הכהונה הורעה מאחר שכל אדם המצהיר שהוא כהן נוהג בדיני כהונה[57].

סדר ההפרשה והברכה

מניחים את העיסה בקערה, מברכים על ההפרשה ומוציאים חתיכת בצק מתוך העיסה. נוהגים שלאחר הברכה אומרים "הרי זו חלה".[58] בראשונים מוזכרים מספר נוסחים לברכה: 'להפריש חלה', 'להפריש תרומה' או 'להפריש חלה תרומה'. כיום נוהגים הספרדים לומר "להפריש חלה תרומה", ומנהג האשכנזים לומר "להפריש חלה" בלבד, ויש מהאשכנזים שמוסיפים "להפריש חלה מן העיסה".[59]

יש להקפיד להשליך את החתיכה המופרשת בדרך כבוד, וכן אין להכניסה לתנור אפייה כי היא עלולה לאסור באכילה את שאר הבצק הנאפה. לדעת הרב מרדכי אליהו יש לעוטפה בשתי שקיות לפני השלכתה לאשפה. ויש אומרים שדי לעוטפה בשקית אחת,[60] ויש שמקפידים לשרפה.

יש כיום הנוהגות לומר תפילה קצרה לאחר הפרשת חלה. להלן דוגמה לנוסח תפילה פופולרי:

יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שהמצווה של הפרשת חלה תחשב כאילו קיימתיה בכל פרטיה ודקדוקיה, ותחשב הרמת החלה שאני מרימה כמו הקרבן שהוקרב על גבי המזבח והתקבל ברצון. וכמו בזמן שבית המקדש היה קיים, הייתה החלה נתונה לכהן והייתה זו לכפרת עוונות, כך תהיה הפרשה זו לכפרת עוונותיי ואז אהיה כאילו נולדתי מחדש נקייה מחטא ועוון ואוכל לקיים מצוות שבת קודש והימים הטובים עם בעלי (וילדינו), להיות ניזונים מקדושת הימים האלה. ובזכות מצוות חלה יהיו ילדינו ניזונים תמיד מידיו של הקדוש ברוך הוא ברוב רחמיו וחסדיו וברוב אהבה. ותקבל מצוות חלה כאילו נתתי מעשר. וכשם שהנני מקיימת מצוות חלה בכל לבי, כך יתעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא לשמרני מצער וממכאובים כל הימים. אמן[61]

במשך השנים הפרשת החלה קיבלה גוון טקסי הכולל לעיתים אירוע רב משתתפים בו נשים מפרישות חלה כסגולה לפריון, לידה קלה, מציאת בן זוג, או כל עניין אחר. בשנים האחרונות טקסים אלו הפכו לפופולריים ומשתתפות בהם גם נשים שאינן דתיות.[62]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שיעור זה הוא בנפח. ובמשקל הוא כשני קילוגרם, הכמות המדויקת נתונה במחלוקת ותלויה גם בדקות הקמח.
  2. ראו למשל תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מו עמוד ב, שם הוזכרה ההשוואה בין בצק שלא הופרשה ממנו חלה לטבל. וכן בתלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל עמוד ב "חולין הטבולין לחלה".
  3. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכג , ודווקא בעיסה שנילושה בארץ ישראל (גם בזמן הזה).
  4. משנה תורה לרמב"ם, ספר ביכורים ושאר מתנות כהונה שבגבולין, הלכות ה, פרק ה', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכב, סעיף ב .
  5. משנה, מסכת שבת, פרק ב', משנה ו'
  6. בתלמוד ירושלמי מבואר שהמרגלים -בחזרתם למחנה ישראל- לעגו על משה ואהרן ועסקיהם בתורת חלה אף על פי שאינם נכנסים ארצה (תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה ה' (דפוס וילנא: כג, עמוד ב'))
  7. ספורנו לבמדבר טו כ
  8. כלי יקר במדבר כו סד
  9. "בהאי ג"ם אתכפר דוד והאי איהו שיעורא דחלה מ"ג ביצים ותוספת חומש ביצה רמיז וחמישיתו יוסף עליו" - השמטות לספר זהר מהתחלת הטקסט
  10. מסכת שבת, דף לב עמוד ב
  11. השגות למניין המצוות שרש י"ב, כפי שהובא בפירוש "התורה והמצווה" לספרי במדבר טו יט סעיף קטן כד. דבריו מבוססים על דעת רבי יונתן המובאת בספרי. זוהי גם דעת התוספות רי"ד (מובאת בפירושו לתלמוד מסכת קידושין דף נ"ח עמוד ב).
  12. שו"ת נודע ביהודה (תניינא יו"ד סימן רא, מובא בפת"ש יו"ד סימן שכ"ב), וכתב שהשיעור מן התורה הוא 1/24 מהכמות המינימלית המחייבת בהפרשת חלה (קמח בנפח 43.2 ביצים), גם לעיסה גדולה יותר. ומדרבנן מפריש 1/24 גם בעיסות גדולות יותר. יש לציין שבספר הכתב והקבלה (פרשת שלח) האריך לחלוק על דברי הנודע ביהודה. ורדב"ז (על רמב"ם הלכות ביכורים פרק ה הלכה א) כתב שאף שמן התורה העיסה נפטרה בכל שהוא, אבל מצוה כתיקונה לא קיים אלא בכדי נתינה, ושיערו חכמים שיעור נתינה אחד מעשרים וארבעה.
  13. משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כז עמוד א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכב, סעיף ב וסעיף ג'.
  14. הגהת הרמ"א, רמ"א סי' שכב ס"ה, ויקיטקסט, ‏11/04/2020
  15. החיד"א, ברכי יוסף
  16. משנה תורה לרמב"ם, הלכות תרומות, פרק ב', הלכה י"ד
  17. של"ה חלק א דף שנ"ד ; בכך גם גורמים שלא תשתכח תורת חלה כדינה מישראל
  18. ש"ך יורה דעה, סימן שכט, סעיף י .
  19. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכט, סעיף י . יש לציין שקמח שנלתת במים קודם טחינתו (פעולה המקובלת בכל ימות השנה מלבד בקמח המיועד לפסח), או שניתן בו מלח שהופק מן המים, כבר הוכשר לקבל טומאה, כך שבדרך כלל לא מצוי קמח שאינו מוכשר לקבל טומאה.
  20. משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה א', ספרי במדבר טו כא, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף א .
  21. משנה, מסכת עדיות, פרק א', משנה ב'.
  22. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף א , כמסקנת הרא"ש בהלכות חלה סימן ב, וראו מחלוקת הטור והבית יוסף בדעתו של הרא"ש להלכה, המובאת כאן.
  23. כל זה מבואר בהלכות חלה לרא"ש סימן ד, על פי הגמרא בעירובין הנ"ל, ונפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף א .
  24. רבי חיים נאה, שחישב את שיטת הרמב"ם על פי דרהם טורקי (עי' בערך כביצה).
  25. כך שיטת החזון איש שחשש לדברי הצל"ח (פסחים קטז:).
  26. רמב"ם בפירוש המשנה על עדויות א, ב.
  27. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכה, סעיף ב , ובביאור הגר"א שם, ומשנה ברורה, סימן תנ"ז, סעיף קטן ז' .
  28. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכה, סעיף א . ובדין צירוף סל "נסתבכו גאוני עולם" (לשון הגר"א בביאורו לשו"ע שם) אם צריך גם נגיעה קלה בין החתיכות בתוך הכלי. ובמשנה ברורה, סימן תנ"ז, סעיף קטן ז' כתב להלכה שאם הכלי גדול, יקרב אותם זה לזה עד שיגעו.
  29. במשנה, מסכת כלאים, פרק א', משנה א' כתוב "החיטים והזונין אינם כלאים זה בזה, השעורים והשיבולת שועל, הכוסמין והשיפון, אינם כלאים זה בזה". ולכן, בין חמשת מיני הדגן, לא ניתן להפריש מהחיטים על מין אחר, ורק בין שעורים ושיבולת שועל, או כוסמין ושיפון, ניתן להפריש מאחד על השני. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף ב
  30. החיטים אינן מצטרפות אלא עם הכוסמין, השעורים מצטרפות עם הכל מלבד עם החיטים, ושאר המינים מצטרפים אחד עם השני. משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ב', כדברי רבי יוחנן בן נורי, וכך פסק הרמב"ם. אולם דעת הרא"ש ששיפון ושבולת שועל לא מצטרפים זה עם זה, וכך נפסק בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף ב .
  31. ט"ז יורה דעה, סימן שכד, סעיף ב ס"ק ב', וחולק על הפרישה.
  32. משנה, מסכת חלה, פרק א', משנה א', שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכד, סעיף ב
  33. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכו, סעיף א
  34. זו דעת הש"ך בנקודות הכסף על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכו, סעיף א . אולם לדעת הט"ז שם (ס"ק א'), אם הוא מקפיד על נגיעתן, דין 'מוקף' יתקיים רק אם העיסות ינשכו זו בזו.
  35. כלומר, פני הבצק יתחילו להתקשות כתוצאה מהאפייה.ספרי במדבר טו כא אות כה.
  36. במשנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה ו' כתוב "גר שנתגייר והיתה לו עיסה, נעשית עד שלא נתגייר, פטור; ומשנתגייר, חייב. רבי עקיבא אומר: הכל הולך אחר הקרימה בתנור". ובתלמוד ירושלמי כתוב שרבי עקיבא חולק רק בעיסה שהיתה של גוי בזמן לישתה. אולם הרמב"ם בפירוש המשנה כתב על פי הספרי הנ"ל, שרבי עקיבא חולק על המשנה.
    בנוסף, יש שכתבו שגם לרבי עקיבא הדין כמשנה, ראו פירוש חסדי דוד על התוספתא סוף מסכת חלה.
  37. ר"ש, ריבמ"ץ ורא"ש על משנה, מסכת חלה, פרק ג', משנה א'. רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ומאירי על תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מו עמוד ב ועוד
  38. תוספות על מסכת נדה דף ו', עמוד ב'. קרבן העדה ופני משה על הירושלמי בפסחים פרק ג, הלכה ג. ספר התרומה סימן פד.
  39. כסף משנה ורדב"ז על משנה תורה לרמב"ם ביכורים ח, ב
  40. כך הבין הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם ביכורים ח, ב, את דברי הרמב"ם. מאירי על קידושין מו, ב.
  41. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכז, סעיף ב .
  42. בזמן בו היתה טהרה נוהגת, היו מפרישים מן העיסה מיד כי חששו שמא העיסה תיטמא. אולם כיום שממילא העיסה טמאה, עדיף להמתין ולהפריש בסוף, שמא יש כמו גדולה של קמח שהמים לא הגיעו לשם. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכז, סעיף ג .
  43. לישה מלאה ("גלגול") בחיטים, ודיבוק ככל האפשר ("טימטום") בשעורים. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכז, סעיף ב .
  44. שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכז, סעיף ה , ומבואר בחכמת אדם שהפרשה לאחר האפייה היא רק בדיעבד.
  45. תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף יב עמוד א
  46. ספרי במדבר טו כא
  47. ספרי במדבר טו יט סק כ"ד (דפוס "התורה והמצווה")
  48. רמ"א יורה דעה, סימן שכב, סעיף ה . יש לציין שהגרש"ז אויערבאך כתב שהמנהג להפריש כזית הוא רק מעיסה גדולה. (שמירת שבת כהלכתה פרק מ"ב הערה מח).
  49. ברכי יוסף שם
  50. טעם הדין מבואר בבבלי (חולין קלו:) שמכיון שהתורה כתבה "ראשית עריסותיכם", חובה שישאר חלק שאינו מופרש לחלה, כדי שהחלה תיחשב 'ראשית' ולא תהיה 'הכל'.
  51. אולם כשברור שבעל העיסה מעוניין שיפרישו בשבילו, זה כאילו הוא מינה שליח, ולכן אם העיסה עלולה להתקלקל לפני שהבעלים יבוא, מותר להפריש. רמ"א יורה דעה, סימן שכח, סעיף ג
  52. משנה, מסכת תרומות, פרק א', משנה א' ומשנה ו.
  53. משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח', תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כז עמוד א, שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכב, סעיף ב וסעיף ג'.
  54. כך הדין בכל חו"ל, אולם בחו"ל הקרוב לארץ ישראל, נחלקו הרמב"ם והרא"ש בדין, שלדעת הרא"ש זה חמור יותר וחובה תמיד להפריש 2 חלות שהאחת נשרפת והשניה נאכלת לכהן הטהור מטומאה היוצאת מגופו. ראו ט"ז על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכב, סעיף ד ס"ק ב', על פי משנה, מסכת חלה, פרק ד', משנה ח'. ולהלכה, בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכב, סעיף ד פסק כרמב"ם שכל מקום בחו"ל דינו שוה ואין חומרה בחו"ל הקרוב לארץ.
  55. רמ"א יורה דעה, סימן שכב, סעיף ה , עפ"י רמב"ם סוף הלכות תרומה.
  56. רמ"א יורה דעה, סימן שכב, סעיף ה .
  57. רמ"א שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תנז, סעיף ב .
  58. ילקוט יוסף יורה דעה סימן שכ"ח, סעיף ו'
  59. כמובא בש"ך על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן שכח, סעיף א סעיף קטן א', ובט"ז שם סעיף קטן א'
  60. פניני הלכה כשרות א, פרק י"א הלכה ה'.
  61. ראו אתר הפרשת חלה http://www.ychallah.co.il/html/tfilat_hafrashat_challah.html
  62. גילי כהןחיילות בטירונות השתתפו בטקס הפרשת חלה מטעם הרבנות הצבאית, באתר הארץ, 23 בנובמבר 2015.


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0