כוס של ברכה
כוס של ברכה הוא כינוי בהלכה לכוס יין שהברכה עליה ככוס יין מזווגת לברכה נוספת. הברכה על כוס היין מתבצעת במהלך טקסים שונים, כדוגמת: קידוש והבדלה, ארבע כוסות בליל הסדר[1], אירוסין, נישואין, שבע ברכות, ברית מילה, פדיון הבן ולעיתים גם בברכת המזון רגילה. בכל אלו יש ברכה מיוחדת המתאימה לתוכן האירוע, ובשעת אמירתה המברך אוחז בידו כוס יין, ומברך עליה "בורא פרי הגפן". הוספת כוס היין בהזדמנויות אלו נועדה להעניק כבוד וחשיבות לטקס. בהתאם לכך, פרטי ההלכה שנאמרו בעניינה של הכוס מוסיפים נופך לטקסיות של המעמד.
מקור החיוב
החיוב לצרף כוס יין לקיום המצוות האמורות נובע ממקורות שונים, ובדרגות חשיבות שונות. ה"כוס של ברכה" החשובה ביותר היא זו של הקידוש בליל שבת: נאמר בתורה "זכור את יום השבת לקדשו" (ספר שמות, פרק כ', פסוק ז'), ופירשו חז"ל שיש להזכיר את השבת עם כניסתה, והזכרה זו יש לעשות בשילוב שתיית יין דווקא: "זוכרהו על היין"[2]. הראשונים חלוקים בדעתם בשאלה האם צירוף היין הוא חובה מן התורה, או שאין זו אלא אסמכתא לתקנת חכמים[3].
שאר ה"כוסות של ברכה" לכל הדעות אינן מחויבות מן התורה, אלא שגם בהן יש הבדל במעמדן ההלכתי: ארבע כוסות בליל הסדר נקבעו על ידי חכמים כחובה מדרבנן. לעומת זאת צירוף הכוס לברית מילה, נישואין ופדיון הבן אינו מוזכר בתלמוד כלל, וזהו מנהג מתקופת הגאונים לצרף את היין לשמחות, על סמך המימרא[4] "אין אומרים שירה אלא על היין"[5].
באשר לברכת המזון, קיימת מחלוקת תנאים האם היא "טעונה כוס", כלומר, האם חייבו חכמים לברך בצירוף כוס יין דווקא[6]. המחלוקת לא הוכרעה לגמרי בין פוסקי ההלכה, והדעה המקובלת והנהוגה היא שהדבר אינו מחויב, אלא שאם כמה אנשים אוכלים יחד וחייבים בזימון - רצוי ("מצווה מן המובחר") לברך על הכוס[7].
הלכות כוס של ברכה
הלכות כוס של ברכה מובאות בתלמוד בכמה מקומות, ובעיקר בסוגיה במסכת ברכות[8], ועל פיה נפסקה ההלכה בשולחן ערוך אורח חיים סימן קפב-קפג.
על פי דעה אחת בסוגיה שם[9] "עשרה דברים (פרטי הלכה) נאמרו בכוס של ברכה", אולם רבי יוחנן קבע: "אנו אין לנו אלא ארבעה" מתוך העשרה (הארבעה יצוינו להלן). להלכה התקבלה הדעה המרחיבה, אבל רק כ"הידור מצווה" לכתחילה[10].
הכוס - עליה להיות שלמה ונקיה, ואם יש בה שאריות משתייה קודמת - יש לשוטפה מבפנים ומבחוץ[11], ובדיעבד או כאשר אין מים, ניתן לנקות את הכוס עם מפית. דין זה הוא אחד מארבעת הפרטים החשובים יותר.
היין - צריך להיות מעורב במים במינון ראוי לשתייה. בתלמוד נאמר שרבע מהכוס יהיה יין והשאר מים[12], משום שהיין בימיהם היה חזק, וקשה היה לשתותו בריכוז גבוה יותר. בימינו אין צורך בתוספת מים[13]. מאידך נאמר בתלמוד להפך, שהיין צריך להיות "חי" (אף זה מן ה"ארבעה"), ומובנו הרווח - יין ללא מים! ליישוב סתירה זו, יש מפרשים שצריך לתת תחילה את היין החי ולאחר מכן להוסיף את המים; ויש מפרשים ש"חי" האמור כאן מובנו - יין טרי, מחבית שנפתחה זה עתה. להלכה נוהגים כשתי הדעות[14].
כמות היין היא רביעית הלוג (על פי האומדן המקובל - 86 סמ"ק, בגימטריה: "כוס", אולם לפי החישוב המדויק השיעור הוא 75 סמ"ק[15])[16].
נאמר בתלמוד שהכוס צריכה להיות "מלאה" (אף זה מן ה"ארבעה"). מקובל לפרש שהכוונה למילוי הכוס על כל גדותיה[17], ויש מפרשים שהכוונה למילוי כמקובל בשתייה ותו לא[18].
אם טעמו מן הכוס, ולו מעט - מה שנשאר אינו ראוי לברכה ("כוס פגום"), אלא אם כן יוסיפו עליו מעט יין חדש.
אחיזת הכוס - יש לאחוז את הכוס בשתי הידיים, כדי להמחיש את החיבה למצווה זו, ולהרימו עד גובה טפח (כעשרה ס"מ) מעל השולחן. התלמוד מביא לכך רמז משני פסוקים: "שאו ידיכם קודש וברכו את ה'"[19], ו"כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא"[20]. לאחר מכן יש לאחוז את הכוס ביד ימין בלבד, ללא תמיכה של השמאל, כמקובל גם במצוות אחרות (נטילת לולב, תקיעת שופר, עבודת הקורבנות, ועוד). אדם שלא יכול להרים את הכוס (כגון חולה פרקינסון), ויש לו צער למסור את קיום המצווה לאחר - יכול לאחוז בכוס כאשר היא מונחת על השולחן, שכן הרמת הכוס אינה מעכבת.
המברך - בזמן התלמוד היה מקובל שהמברך על הכוס גם מברך את כל ברכת המזון בקול רם, והשאר שומעים ומקיימים את המצווה על ידי שמיעתם. התלמוד ממליץ להעניק את הזכות לברך לאדם "טוב עין", גומל חסדים ונותן צדקה, כי הוא מברך ומודה לה' על המזון בלב שלם[21]. אין לסרב לבקשה להיות המברך[22]. על המברך להיות "עטוף", ללבוש בגד עליון או לכסות את ראשו[23].
הברכה - בשעת הברכה יש להסתכל על הכוס, כדי שלא להסיח את הדעת מתוכן הברכה. המברך אסור לשוחח בנושאים אחרים מאז שקיבל את הכוס, ושאר השומעים אסורים לשוחח מאז שהמברך התחיל את ברכתו ועד שתיית הכוס.
השתייה - יש לשתות מן היין לגימה מלאה[24] רצוי שגם השומעים את הברכה ישתו, אחרי המברך. במיוחד צוין בתלמוד שיש לכבד בשתייה את בעלת הבית. מצד שני, במסכת כלה מופיעה אזהרה שהעברת היין לאשת בעל הבית תהיה בידיעת בעלה, כסייג מטעמי צניעות.
עיטור - בתלמוד נאמר שיש "לעטר" את הכוס, ופירושו: להקיף, או לקשט[25]. הוזכרו בתלמוד שני מנהגים כיצד לעשות זאת: הקפת האדם המברך, שיעמוד במרכז ואלו השומעים את ברכתו יעמדו סביבו, או הקפת הכוס עצמה בכוסות נוספות. כיום לא נוהגים להקפיד על פרט זה[26].
בימי צום - כאשר יש ברית מילה בימי צום עולה השאלה כיצד מתבצע דין כוס של ברכה: מצד אחד אסור לשתות מן היין, ומצד שני אין לברך על יין בלי שמישהו ישתה ממנו. לדעת השולחן ערוך (אורח חיים סימן תרכא סעיף ג) יש לערוך את הברית ללא כוס יין, וכך המנהג ברוב עדות המזרח. לדעת הרמ"א יש לברך על היין, ולתת לקטן שהגיע לחינוך לשתות מעט ממנו, וכך מנהג האשכנזים. בדברי הגאונים הוזכרה אפשרות שלישית, לברך על הכוס ולא לשתות ממנו כלל עד צאת הצום: ברכת "בורא פרי הגפן" איננה רק על השתייה וההנאה מן היין, אלא גם על התועלת בבריאתו לכבד את הטקס[27]. אפשרות זו איננה נהוגה למעשה כיום.
בהיעדר יין - בתלמוד[28] נאמר שבמקום שבו בירה ("שכר") היא התחליף ליין ("חמר מדינה" - היין של המדינה) - ניתן להשתמש בה להבדלה (במקרה זה תיאמר הברכה "שהכל נהיה בדברו" במקום "בורא פרי הגפן"). היתר זה מקובל גם לגבי מי שקשה לו לשתות יין מסיבה בריאותית. מן האמור לגבי הבדלה למדו פוסקי ההלכה גם לגבי שאר סוגי כוס של ברכה, והתירו את השימוש ב"חמר מדינה" בעת הצורך אפילו בארבע כוסות בליל הסדר[29], אך לגבי הקידוש בליל שבת הדעות חלוקות[30].
קיימים חילוקי דעות בין רבנים בימינו על הגדרת "חמר מדינה": יש אומרים שרק משקה חריף ומשכר יכול להחשב "חמר מדינה" [31], ויש אומרים שכל משקה נחשב כ"חמר מדינה" אם יש לו חשיבות והוא מוגש לאורחים ומקובל לשתייה בעיר זו, כמו קפה או מיצים טבעיים, אבל לא מים ומשקאות קלים[32].
קישורים חיצוניים
- "כוס של ברכה" באנציקלופדיה יהודית - אתר דעת
- "כוס של ברכה" - סיכומים ותקציר, מתוך דפי ישיבת ההסדר "ברכת משה", מעלה אדומים
- כוס של ברכה - במיקרופדיה תלמודית - אתר ויקישיבה.
- הגדרת כוס של ברכה - אתר פניני הלכה.
- דיני כוס של ברכה - אתר פניני הלכה.
הערות שוליים
- ^ כל אחת מהן סמוכה לברכה אחרת: הראשונה - ברכת הקידוש, השנייה - ברכת "אשר גאלנו" בהלל, השלישית - ברכת המזון, והרביעית - "ברכת השיר" ו"ישתבח".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ו עמוד א'
- ^ התוספות בפסחים שם מביאים דוגמאות מן המקרא לכך ש'זכירה' קשורה ליין, כמו "נזכירה דודיך מיין" (מגילת שיר השירים, פרק א', פסוק ד'), ולפיכך ייתכן שזהו דין מדאורייתא, אולם מסקנתם היא שדרשה זו היא אסמכתא בלבד. הנושא שנוי במחלוקת בין המפרשים בתלמוד בבלי, מסכת נזיר, דף ד' עמוד א', שם נדונה השאלה האם נזיר, האסור לשתות יין, רשאי לשתות מיין של קידוש והבדלה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ה עמוד א'
- ^ שו"ת התשב"ץ חלק ג סימן סה, בית יוסף יורה דעה סימן רסה, וטורי זהב שם סעיף קטן י.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ב עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קפ"ב, סעיף א' ומשנה ברורה סעיף קטן ד
- ^ (דף נא)
- ^ בשם האמורא רבי אבהו, ולגרסה אחרת מקור הדברים כבר בברייתא.
- ^ משנה ברורה, סימן קפ"ג, סעיף קטן כ', בשם הגר"א.
- ^ בתלמוד נאמר באופן סתמי שיש לעשות לכוס הדחה ושטיפה, ובתוספות פירשו שמדובר בכוס שיש בה שאריות דווקא. יש נוהגים על פי תורת הקבלה לשטוף את הכוס גם אם היא נקייה.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ע"ו עמוד ב'
- ^ טור אורח חיים סימן קפג ורמ"א בסעיף ב שם. בבית יוסף הביא מנהג להוסיף מעט מים, ויש נוהגים להוסיף שלוש טיפות בלבד
- ^ רמ"א שם
- ^ י – שיעור ברכה אחרונה בשתייה | פניני הלכה, באתר ph.yhb.org.il
- ^ הגימטריה נועדה לתזכורת, וכמובן לא היא מקור השיעור: השיטה המקובלת כיום במדידת נפחים לא הייתה קיימת בזמן התלמוד.
- ^ טור ורמ"א שם. בהבדלה יש נוהגים גם למלא עד שמעט ממנה ישפך החוצה, כסימן לשפע וברכה.
- ^ משנה ברורה שם סעיף קטן ט, וכך משתמע בתלמוד במסכת ברכות דף נב עמוד ב: "ניצוצות לא שכיחי", שאין זה שכיח שטיפות מהכוס יגלשו לאחורי הכוס.
- ^ ספר תהילים, פרק קל"ד, פסוק ב'
- ^ ספר תהילים, פרק קט"ז, פסוק י"ג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ח עמוד ב' ורש"י ומהרש"א שם
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ה עמוד א'
- ^ שתי האפשרויות הוזכרו בתלמוד כמנהגם של שני אמוראים שונים. הבנת דין כיסוי הראש תלויה בשאלה האם בזמן התלמוד הייתה חובה לחבוש כיפה: בהנחה שכן - הכוונה כאן שבשעת הברכה יהיה כיסוי ראש נוסף (משנה ברורה סעיף קטן יא), וכך נוהגים רבים לחבוש כובע מלבד הכיפה בזמן הקידוש. בהנחה שלא - הכוונה כאן לכיסוי אחד בלבד, כמו כיפה (רא"ש מסכת ברכות פרק ז סימן לה: עיטוף הוא "שלא יברך בגילוי הראש").
- ^ "כמלוא לוגמיו", ולפי אומדן מקובל זהו רוב שיעור "רביעית". שיעור זה מוזכר בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ז עמוד א') ביחס לכוס של ברכה בקידוש, ולרוב הדעות דין זה משותף לכל כוס של ברכה, אולם יש אומרים שזהו דין מיוחד בקידוש של שבת, ואילו בשאר כוס של ברכה די בטעימה קלה (ערוך השולחן אורח חיים סימן קצ סעיף ה).
- ^ שני המובנים קיימים בלשון חז"ל.
- ^ הדבר צוין כבר על ידי הרא"ש מסכת ברכות פרק שביעי סימן לה
- ^ מקורות לדעה זו ב'אוצר הגאונים' ערובין דף מ, ובשו"ת יביע אומר מאת הרב עובדיה יוסף חלק ז יורה דעה סימן כג
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ק"ז עמוד א'
- ^ סימן תפג סעיף א ברמ"א
- ^ הרמב"ם (הלכות שבת פרק כט הלכה ז) סובר שבקידוש נדרש יין דווקא, ואילו הרא"ש (פסחים פרק י סימן יז) מתיר חמר מדינה. בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רעב סעיף ט) הובאו שתי הדעות.
- ^ הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר חלק ג אורח חיים סימן יט.
- ^ הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה חלק ב סימן עה; ציץ אליעזר חלק ח סימן טז.
28999563כוס של ברכה