חטאת העוף

יוני סלע

תור העיר (צוצלת)

חטאת העוף הוא אחד מסוגי קרבן חטאת שהוקרב בבית המקדש. הקורבן מובא ככפרה על חטאים שונים.

ייחודו הוא באופן השחיטה - מליקה - מהעורף ולא מהצוואר, בציפורן הכהן ולא סכין כלי שרת, לאחר המליקה יש לעשות "מיצוי" - הצמדת גוף העוף אל המזבח כך שכל דמו ימצה וירד אל יסוד המזבח.

מקור המצווה

וְאִם לֹא תַגִּיע יָדוֹ דֵּי שֶׂה וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְנֵי יוֹנָה לַ-ה' אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה.
וְהֵבִיא אֹתָם אֶל הַכֹּהֵן וְהִקְרִיב אֶת אֲשֶׁר לַחַטָּאת רִאשׁוֹנָה וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ מִמּוּל עָרְפּוֹ וְלֹא יַבְדִּיל.
וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ חַטָּאת הוּא.
וְאֶת הַשֵּׁנִי יַעֲשֶׂה עֹלָה כַּמִּשְׁפָּט וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ.

— ספר ויקרא, פרק ה', פסוק ו'

הסיבה להבאתה

חטאת העוף מובאת על ידי הטמאים הזקוקים לקורבן להשלמת טהרתם ("מחוסר כיפורים"), והם: זב, זבה יולדת ומצורע (אם הוא עני, ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת).

גם נזיר שנטמא צריך להביא קורבן חטאת העוף לאחר שנטהר והוא מתחיל לספור את ימי נזירותו מחדש.

כמו כן, מי שחייב קורבן עולה ויורד (ראו פירוט החטאות החיצוניות) ואין ביכולתו להביא בהמה לחטאת - יביא תחתיה עוף.

בכל המקרים הללו חטאת העוף באה בנוסף לעולה, לרוב - אף היא מן העוף (פרט ליולדת עשירה, המביאה בהמה לעולה ועוף לחטאת).

סדר הקרבתה ואכילתה

חטאת העוף היא סוג אחד של קורבן העוף, וקיים סוג נוסף, עולת העוף. שני הסוגים דומים בכך שהעוף איננו נשחט בסכין מן הצוואר, אלא נמלק בידי הכהן מן העורף. נתינת הדם למזבח נעשית ישירות מגוף העוף אל המזבח, ולא באמצעות כלי ("מזרק") לקבלת הדם. כמו כן, בשני סוגי העוף אין סמיכה.

ההבדל המרכזי בין חטאת העוף לעולת העוף הוא בייעודו של הקורבן: חטאת העוף נאכלת על ידי הכהנים, והמזבח איננו מקבל דבר מבשרה, אלא רק את הדם. לעומת זאת עולת העוף נשרפת ("מוקטרת") כליל על גבי המזבח.

קיימים הבדלים בפרטים נוספים:

• מליקת חטאת העוף יכולה להעשות בכל מקום במזבח, ואילו עולת העוף נעשית רק בחציו העליון. המליקה עצמה נעשית בחטאת העוף על ידי חיתוך קנה הנשימה או הוושט, ואסור להבדיל, כאשר לפי הרמב"ם הכוונה להפריד את הראש מהגוף לפני הזאת הדם, ולפי רש"י אסור לחתוך את שני הסימנים לפני הזאת הדם. בעולה, לעומת זאת, חייב להבדיל לפני הזאת הדם.
• דם החטאת ניתן למזבח בחציו התחתון, בפינה הדרום מערבית של המזבח. לעומת זאת דם העולה ניתן בחציו העליון.
• שיטת הנתינה למזבח היא: תחילה התזה ("הזאה") מגוף העוף אל המזבח, ולאחר מכן סחיטה ("מיצוי") של דם העוף.

חטאת העוף הבאה על הספק

מאחר שהעוף אינו נשחט, אלא נמלק, למעשה מבחינת הלכות הכשרות המקובלות הוא נבלה, האסורה באכילה, ואף מטמאת את האוכל אותה. לפיכך, הדין שכהנים אוכלים את בשר החטאת הוא חידוש מיוחד, שקורבן שנמלק כהלכתו איננו נבלה ואיננו מטמא. זאת, בתנאי שאכן יש ודאות שזהו קורבן חטאת. כאשר יש ספק לגבי החיוב בקורבן חטאת, יש להביא את קורבן החטאת ולהקריב את דמו כרגיל, אך מחמת הספק אסור לאכול ממנו. דין זה נקרא "חטאת העוף הבאה על הספק".

הלכות נוספות

נחלקו רבי אליעזר ורבי עקיבא בגדר איסור כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. רבי אליעזר אומר שגדר האיסור הוא "כל שממנו לאישים", ורבי עקיבא אומר "כל ששמו קרבן". ההבדל בין שני השיטות מפורש לפי רב חסדא על המקריב מבשר חטאת העוף, שהינו קרבן אך אינו מוקטר על המזבח כלל, שלפי רבי אליעזר פטור ולפי רבי עקיבא חייב.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33173270חטאת העוף