חוה

חַוָּה, היא האישה והאם הראשונה, היא נבראה בצלם אלוקים. חוה היא אשת אדם הראשון ואמם של קין, הבל ושת, ובנים ובנות אשר שמם לא ידוע. שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'. השם חַוָּה מופיע פעמיים בתנ"ך. חוה היא האישה היחידה בתנ"ך שניתן לה הסבר לשם.

חוה בסיפורי הבריאה

ערך מורחב – אדם וחוה

לסיפור בריאת אדם וחוה שתי גרסאות. לפי המסופר בבראשית א', אדם וחוה נבראו ביום השישי בצלם אלוקים. על-פי סיפור הבריאה השני, אלוקים ברא את האדם, הניחו בגן עדן. תחילה ברא את בעלי החיים והביאם אל האדם, אך הוא לא מצא בהן "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". לכן יצר את האישה מצלעו כדי להפיג את בדידותו: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" הכתוב בתורה אינו מציין מי מהברואים נברא ראשון, אדם או חוה. בניגוד לסיפור בריאת האדם בבראשית א', בריאת האדם בבראשית ב' נמסרת באריכות, האדם נוצר מן העפר ואילו האישה נוצרת מצלעו.

כמה ממדרשי האגדה מפרשים את הכתוב "זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם" כי האדם נברא דו-פרצופין. במקור אחר נכתב:"אמר רבי ירמיה בן אלעזר, בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב 'זכר ונקבה בראם' ".

הגאון מווילנה רואה במצב הפיזי בסיפור הבריאה הראשון, של אדם וחוה בבראשית א', יחסים של ניכור. החסידות קוראת למצב הבריאה השני בו נוצרה חוה מצלעו של אדם: 'פנים אל פנים'. רבי מנחם נחום מצ'רנוביל, כתב כי: "בחינת זיווג פנים בפנים נקרא: התכללות" ובכך רומז לאירוע הכלולות.

סיפור הבריאה הראשון

בסיפור בריאתה הראשון של האישה, אדם וחוה הם שווים, שניהם נבראים בצלם אלוקים וגם לחוה בסיפור זה ניתנה הזכות לשלוט. התורה מציגה את הופעתה הראשונה של האישה בסיפור בריאת האדם. היא אינה מכונה בשמה ואדם הוא השם, שניתן על ידי ה' גם לזכר וגם לנקבה..

סיפור הבריאה השני

סיפור הבריאה השני בבראשית ב', שונה מבחינת תוכנו מהסיפור הראשון המופיע בבראשית א'. השוני בא לידי ביטוי ביחס בין אדם לאישה, ומוצגים בו תפקידיה כמו גם תפקידיו של אדם. בסיפור השני, המופיע בבראשית ב', בהמשך לבריאת האדם מתוארת בריאתה של האישה, שראשיתה במחשבת ה' ומעשה ידיו והיא נבראת מצלעו של אדם. מטרת יצירת האישה על פי פסוקים אלו היא הפגת בדידותו של אדם. החיות אינן מספקות מענה לבדידותו של אדם, ולכן בורא ה' את האישה, שנבראת מצלעו של אדם. רבינו בחיי מעיר כי האישה "נבראת בגן עדן כי שם נלקחה מצלעות האדם ועצם מעצמיו, והאדם שהונח בגן עדן נברא חוץ לגן"

במילים "עזר כנגדו" סוברים פרשנים כי ה' ברא את האישה לאחר שניסה להעביר לפני אדם חיות רבות כדי שיהיו לו עזר כנגדו. ה' יוצר בידיו את האישה. העצם נלקחה מאדם. את בשרו החשוף של האדם סגר. המשך הסיפור מספר בתוצאת בריאת האישה: "עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד"..

מדרש תנחומא עונה על השאלה מדוע נבראה האישה מצלעו של אדם: " בא וראה כשבקש הקב"ה לברוא את חוה היה מחשב מאיזה מקום לבראותה אמר אם אברא אותה מן הראש תהיה רוחה גסה, מן העין תהיה סקרנית, מן הפה תהיה פטפטנית, מן האזן תהיה צייתנית, מן הידיים תהיה גונבת, מן הרגלים תהיה פדרנית, מה עשה הקב"ה בראה מן הצלע ממקום צנוע כדי שתהיה צנועה יושבת בבית שנאמר וייקח אחת מצלעותיו (בראשית ב'), ואעפ"כ לא יצאו ידיהן מאלו המומין, לא בראה מן הראש שלא תהא רוחה גסה, עמדו בנות ציון והייתה רוחן גסה שנאמר ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון וגו' (ישעיה ג'), לא בראה מן העין שלא תהא סקרנית עמדה חוה והייתה סקרנית שנאמר (בראשית ג') ותרא האשה כי טוב העץ וגו'"

מדרש שמה

שמה של חוה מופיע פעמיים בתורה בשאר הפעמים מכנה הכתוב את חוה בכינוי אִשָּׁה. לשני כינויים אלה מציע הכתוב מדרש שם. את שניהם העניק לה אדם.

מדרש השם "אשה"

שמה הראשון מוענק לחוה בבראשית פרק ב' כשם התואר "אישה": "וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת." חז"ל הוכיחו מכאן שהעולם נברא בלשון הקודש '"לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת" - מכאן שניתנה התורה בלשון הקודש. רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון אמרי: כשם שניתנה תורה בלשון הקודש כך נברא העולם בלשון הקודש'.

מדרש השם "חוה"

בפעם השנייה מעניק אדם לאישה את השם חוה והכתוב מסביר אותו כך: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי.", וכך שמה מבטא חיים. [רש"י]] פירש 'חוה - נופל על לשון חיה, שמחיה את ולדותיה'.

יש שכתבו, כי לשון "חוה" מלמד על דעת, כלשון יחוה דעת. המדרש דורש את השם חוה, כמו חיווי - דיבור. באחת ממדרשי חז"ל נאמר: "דבר אחר - חוה-חיוה, (הגיד) לה האדם הראשון כמה דורות איבדה". על משקל מדרש-שם זה, נאמר במדרש רבינו בחיי: "על דרך הפשט, מלת "חוה" פירושה מדברת... והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות, וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית, ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות". עוד דרשו במדרש חוה מלשון חויא, שהוא נחש, כי ניתנה לאדם לחיותו והיא יעצה לו כחויא. והכלי יקר כתב, שקודם החטא אכן נקראה "חיה" ורק אחר החטא נקראה "חוה", לרמוז על הנחש.

בתנך נאמר על חווה שהיא "אם כל חי" ובאופן מסורתי נהוג לפרש את שמה כגזרון המילה הערבית חַ'יָּה - حيا פירוש: 1) לברך (לשלום), להגיע; 2) להישאר בחיים, לשרוד.^{[דרוש מקור]}

המילה חַ'יָּה חי ניתנת להשוואה עם המילה האוגריתית (hyy/hwy : חָי-וִו ; חַ'-וִו) ופרושה- לחיות [1] ,אנשי דת וחוקרים מצאו קשר לשוני בין המילה הארמית חויאי למילה הערבית ח'-יה.

באסטלה פונית מתוארת חוו'ת כאשה נכבדה, וכ-"האלה חוו'ת-מלכה".[2]

בספר חנוך ב', נכתב מדרש שמה כך: "ואקח ממנו צלע בשנתו ואברא לו אשה: למען יבוא לו המות על ידי האשה ... ואקרא את שמה חוה, אם האדמה והחיים". בספר חנוך ב', הקל הוא הנותן לה את שמה. אלוקים בורא את האדם ועליו מוטל לתת שמות לחי ולצומח. נתינת השם נותנת לאדם את היכולת לשלוט. כשם שהוא מכנה בשמות את החי והצומח כך הוא נותן לאישה שם המבטא את יצירת האישה מהאדם.

החטא בגן עדן

בספר בראשית, פרק ב', פסוק ט"ז מצווה ה' על אדם לא לאכול מפרי עץ הדעת וזאת לפני בריאת האישה. הסיפור בספר בראשית, פרק ג' מספר כי הנחש פנה אל האישה. האישה עונה לנחש בלשון רבים. לאחר שחוה טועמת מהפרי היא נותנת לאדם לטעום. התורה אינה מספרת על דו-שיח שהתקיים ביניהם. אדם וחוה מגורשים מגן עדן כי אכלו מפרי עץ הדעת וכך קונים לעצמם דעת, כלומר את היכולת להבחין בין טוב לרע. אדם וחוה מתנערים מאחריות כאשר ה' פונה אליהם בשל מעשה החטא.

עונשה של חוה

ערך מורחב – קללת האדם והאשה

לאחר שאכלו מפרי עץ הדעת מעניש ה' את אדם וחוה. ספר בראשית, פרק ג', פסוקים ט"ו-ט"ז מתאר את עונשם של חוה ואדם בעקבות חטא גן העדן. על חוה מטיל ה' את הסבל שכרוך בתהליך ההריון. עצבונך והירונך הם שני שמות עצם עוקבים. יש המפרשים זאת בצער שבציפייה לצאצאים שכרוכה בעצב. את הפסוק "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ" מפרש רש"י: ” עצבונך - זה צער גידול בנים. והרונך - זה צער העיבור.” עונשה נועד לכפר על חטאה. במסכת עירובין דרשו את לשון הריבוי "הרבה ארבה..." שנאמרו במקרא על קללת חוה, על עשרה דברים המצערים את האישה: "עשר קללות נתקללה חוה דכתיב הרבה ארבה, שני טפי דמים אחד של דם, אחד צער נידה ואחד צער עם הבתולין..." בחלקו השני של העונש נאמר: "בעצב תלדי בנים". בעקבות סיפור זה בא חיוב על הנשים בשלוש מצוות: חלה, נידה והדלקת נר. המוות בלידה הוסבר כי נשים אשר לא הקפידו במצוות אלו מתו בשעת הלידה. לפי רבי רפאל משה אלבז בחיבורו 'עדן מקדם' ( דף מד), הסיבה למצוות פדיון הבן היא כפרה על חטא חוה בגן עדן: "חוה אשר הייתה היא אם כל חי וגרמה מיתה לעולם...צריכה כפרה ולכן ציוותה התורה לתן בכורה עבור פשעה, פרי בטנה. לכן דווקא הזכרים נתקדשו במצווה זו".

רבים מפרשני ימי הביניים פירשו את הפסוק "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", כזכות הבעל לשלוט באשתו. מרביתם ראו את הפסוק כשני חלקים נפרדים. לשיטתם נושא חלקו הראשון של הפסוק הוא תשוקת האישה ונושאו של חלקו השני הוא זכות הגבר לשלוט באשתו. ראב"ע כתב בפירושו "שתשמעי כל אשר יצווה עליך כי את ברשותו לעשות כחפצו". רמב"ם מפרש את הפסוק כציווי על הגבר לשלוט על תשוקת האשה אליו ולווסתה, ולא להתפתות לה תמיד: "ואמר: 'ונשים משלו בו', הפך מה שבוקש מהם בתחילת היצירה: ואל אישך תשוקתך והוא ימשל בך". רד"ק הרחיב את משמעות הפסוק לכוללנית יותר: "לצוות עליך מה שירצה כאדון לעבד". בגישה דומה פירשו גם רלב"ג ואברבנאל. עם זאת, גישתו של רש"י שונה מגישת מרבית פרשני ימי הביניים. לדעת רש"י החלק השני של הפסוק משלים את החלק הראשון של הכתוב: "ואל אישך תשוקתך - לתשמיש; ואף על פי כן אין לך מצח לתובעו בפה, אלא הוא ימשול בך - הכל ממנו ולא ממך. תשוקתך - תאותך כמו (ישעיהו כ"ט) ונפשו שוקקה". נראה כי פירושו של רש"י חותר להוציא ממשמעות הפסוק את ההבנה של שאר הפרשנים, של ממשלה ושלטון, אלא הופך זאת לתיאור חיובי לאישה - כשבח על ביישנותה ועדינותה.

הכתוב בספר אדם וחוה מאשים את חוה במות אדם. בדבריו לשת בנו, אומר אדם: "ויאמר אליו אדם, כאשר בראנו אלוקים אותי ואת אמכם אשר בגללה אני מת".

בניה של חוה

חוה וקין

לאחר הגירוש מגן עדן נולדים לאדם וחוה קין והבל. לקין ניתן הסבר לשם וההבטחה לחוה ללדת בנים מתגשמת. חוה היא שנותנת לקין את שמו: " וַתֹּאמֶר, קָנִיתִי אִישׁ אֶת-ה'". חוה מסבירה את שמו של קין בכך שיצרה איש עם אלוקים. רש"י מפרש: "כמו עם ה' כשברא אותי ואת אישי לבדו בראנו אבל בזה שותפים אנו עמו".

חוה ושת

לאחר רצח בנה הבל על ידי קין אחיו, מסופר כי חוה יולדת את שת. במדרש השם אשר היא נותנת לבנה: "כִּי שָׁת-לִי אֱלֹקִים, זֶרַע אַחֵר--תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן", חוה עושה הבחנה בין התחום האלוקי לבין התחום האנושי. האחראי על הולדת שת הוא אלוקים בלבד בניגוד להולדת קין בו חוה מסבירה את שמו של קין בהקשר של שיתוף בו היא משתתפת כיוצרת.

בפרשנות חז"ל

חז"ל ראו בחוה מי שהמרתה את החוק האלוקי. חז"ל גם ראו בניסיונותיה לרכוש ידע בתמורה לקשר בינה ובין הנחש. וכך בבבלי: "בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא". הם לא הקלו גם במדרש שמה: "ניתנה לו לחיותו ומייעצתו כחיוויא" (נחש בארמית)

לפי דברי חז"ל קיים קשר בין בריאתה של חוה לבין בריאתו של השטן. עדות לכך נמצאת בבראשית רבה, ב', כ"א: "רבי חננא בנו של רב אדא: מתחילת הספר ועד כאן אין כת' (האות סמ"ך), כיון שנבראת (האישה) נברא הסטן (כך במקור בבראשית רבה) עימה". לפי רוב המפרשים, הקשר בין בריאת האשה לבריאת השטן הוא בכך שלפני בריאת האשה לא היה כוח נגדי ליצר הרע, ומשנבראה האשה שהיא מצילה מן היצר הרע - היה אפשר לברוא את השטן.

בכמה מן המדרשים ובתלמוד ירושלמי פירשו כי שלושת המצוות נידה, הפרשת חלה והדלקת נרות המוטלות על נשים באו כדי לכפר על מעשי חוה בגן עדן. שלושת המצוות האלה לשיטת חז"ל הם ראשי תיבות של המילה נחש (נידה, חלה, שבת).

במקור אחר הלקוח מבראשית רבה י"ז ח', מצביע רבי יהושע על תכונותיה המולדות של האישה הגוררות אותה לחטא, ותולה אותן בצורת בריאתה של חוה: "שאלו את רבי יהושע: מפני מה האיש יוצא פניו למטה ואשה יוצאת פניה למעלה? אמר להם: האיש מביט למקום ברייתו ואשה מבטת למקום ברייתה. ומפני מה האשה צריכה להתבשם ואין האיש צריך להתבשם? אמר להם: אדם נברא מאדמה והאדמה אינה מסרחת לעולם, וחוה נבראת מעצם. משל אם תניח בשר שלושה ימים בלא מלח מיד הוא מסריח. ומפני מה האשה קולה הולך ולא האיש? אמר להם: משל אם תמלא קדרה בשר, אין קולה הולך. כיון שתתן לתוכה עצם, מיד קולה הולך. מפני מה האיש נוח להתפתות ואין האשה נוחה להתפתות? אמר להן: אדם נברא מאדמה, וכיון שאתה נותן עליה טפה של מים, מיד היא נשרית. וחוה נבראת מעצם ואפילו אתה שורה אותו כמה ימים במים אינו נשרה."

בתנ"ך לא קיים תיאור חיצוני של חוה והכתוב אינו מדבר בשבח יופייה כשרה, רחל ורבקה. חז"ל נדרשו לכך באמרם כי: "שרה בפני חוה – כקוף בפני אדם". כלומר חוה היא מעשה ידי ה' ולכן יפה עד מאד.

בפרשנות ימי הביניים

פרשני ימי הביניים ראו בחוה כמי שהביאה לאנושות עבודה, וייסורים. לדעה זו היו שותפים רבים מהפרשנים כדוגמת רמב"ם, רמב"ן, רד"ק ואחרים. חוה תוארה על ידם "הביאה זוהמה לעולם כולו", רמב"ם המסתמך בפרשנותו על חז"ל רואה בשני הרואים אדם וחוה, שני כוחות שמהם מורכבים בני האדם. את השכל משייך הרמב"ם לאדם, לזכר ואת המרכיב החומרי שהוא הגוף לאישה. הנחש מתואר על ידו כגמל שעליו רוכב השטן. כל לשיטתו של רבי גדליה אבן יחיא האשמה בחטא בגן עדן מוטלת בעיקר על הגבר. לטענתו אדם שמע על האיסור של ה' לאכול מהפרי ולכן היה עליו להימנע מאכילת הפרי. בפרשנותו לספר בראשית, פרק ג', פסוק ט"ו מקל גם רש"י בחטא חוה: "ואיבה אשית - אתה לא נתכוונת אלא שימות אדם כשיאכל הוא תחלה ותשא את חוה ולא באת לדבר אל חוה תחלה אלא לפי שהנשים דעתן קלות להתפתות ויודעות לפתות את בעליהן לפיכך ואיבה אשית". רבי אברהם אבן עזרא כותב בפירושו: "והוא ימשל בך — שתשמעי כל אשר יצוה עליך כי את ברשותו לעשות חפצו". הרמב"ם רואה בכתוב: "והוא ימשל בך" ציווי על הגבר לשלוט באישה. לדידו זהו רצון ה' בעקבות חטא הפיתוי בסיפור גן עדן.

בתרבות ובאמנות

דמותה של חוה היוותה השראה למשוררים רבים, במאה השלישית עד הרביעית מופיעה דמותה המגולפת של חוה לצד אדם על גבי ארונות קבורה. מהמאה התשיעית נמצאים עיטורים על כתבי דת קרולינגים כחלק מסיפור הבריאה. דמותה של חוה מוצגת באופן חזותי במוצגים רבים בתקופה זו, כנטולת הבעה. בתקופת ימי הביניים תוארה חוה באמנות בכחלק מסיפור הבריאה. אמנים הציבו את דמותה של חוה לעיתים ליד עץ הדעת.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34273598חוה