פיוט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לוגו המכלול לאתר.png חסר בערך זה אספקלריה תורנית. המידע המצוי בערך זה כתוב מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

הפיוט הוא שירת קודש שבמקורה נועדה להחליף את נוסח הקבע של התפילות, בדרך כלל בימים מיוחדים (שבתות וחגים) אך גם בימי חול ובשמחות. מקור המילה פיוט בשורש היווני ποιητής (יוצר, משורר).[1] הפיוט התפתח החל מסוף תקופת התלמוד ועד ימינו. בתקופות מאוחרות יותר נכתבו גם פיוטים שלא נועדו להחליף את נוסח הקבע של התפילה אלא להתוסף לו, ואף פיוטים שלא נועדו למסגרת ליטורגית מחייבת כלשהי. הפיוט מאופיין בלשון גבוהה, מליצית, ציורית ופיוטית היוצרת אמצעים ספרותיים אמנותיים מורכבים ועמוקים. הפיוט מהווה שיא אמנותי של כתיבת יצירה ספרותית מבחינת הספרות בפרט והאמנות בכלל.

חוקרים שונים הציעו הגדרות שונות לפיוט:

עזרא פליישר סקר את תולדות הפיוט החל מהפייטנות הקדם-קלאסית, פייטנות קלאסית, הפייטנות מזרחית מאוחרת, האסכולה הפייטנית בספרד והאסכולה האיטלקית-אשכנזית ואפיין את הפיוט כשירת קודש שמטרתה לשרת טקסים דתיים ותפילות בבתי הכנסת על ידי שליחי הציבור או מפי הציבור עצמו.[2]

אפרים חזן ציין את מקורה היווני של המילה, וטען שמשמעות המילה התפתחה לציין יצירה שירית בכלל. בתקופה הקדומה (עד למאה ה-16) היצירה השירית הייתה שירת הקודש בבית הכנסת, והחל מהמאה ה-16 נוצרו גם מסגרות נוספות מחוץ לבתי הכנסת לשירת הקודש, ומכאן ואילך כוללת המילה 'פיוט' בתוכה את כלל שירת הקודש.[3]

אהרן מירסקי הגדיר את הפיוט כשירה עברית שלאחר המקרא, אשר ניצניה במקרא. המאפיין הבולט של הפיוט הוא הבאת דברים שיש בהם פירוש והסברים למקרא במטרה ללמוד באמצעותם מוסר. מירסקי סקר את התקופות שקדמו לפיוט הארץ ישראלי הקדום במאה החמישית והשישית והצביע על ניצני הפיוט במקרא, השירה לאחר תקופת המקרא והשירה בתקופת התלמוד.[4]

סוגי הפיוטים הנפוצים ביותר הם:

היסטוריה

כבר בתלמוד נמצאים קטעי שירה שסגנונם דומה לסגנון הפיוט. הפייטן הראשון הידוע בשמו הוא יוסי בן יוסי, שחי ככל הנראה בארץ-ישראל במאה השניה לאלף החמישי. מתקופה זו ואילך הייתה פריחה של יצירה פיוטית בארץ ישראל, כאשר בין חשובי הפייטנים היו יניי ורבי אלעזר בירבי קליר. בין החידושים שהונהגו על ידיהם ואשר התקבלו גם בתקופות המאוחרות יותר היו האקרוסטיכון והחריזה.

החל מן המאה השישית לאלף השישי הופיעו מרכזים חדשים של יצירה פייטנית. המרכז החשוב ביותר שקם היה בספרד ובפרובאנס (דרום צרפת). משוררי תור הזהב של יהודי ספרד סללו להם דרכים חדשות ביצירתם ודחו כמעט לחלוטין את שיטת הפיוט הארץ ישראלית. ביתר ארצות אירופה (כגון: צפון צרפת, אשכנז, איטליה, יוון) ההשפעה הארץ-ישראלית הייתה חזקה יותר והמשיכו ליצור פיוטים בצורות הפיוט הארץ-ישראליות, אם כי נכתבו גם יצירות בהשפעת המרכז הספרדי. חלק מן הפיוטים, בעיקר פיוטי סליחות וקינות, משקפים את תנאי החיים הקשים של יהדות אשכנז, ועוסקים בתיאור הצרות והרדיפות שעברו עליהם. בתקופה זו הפיוטים כבר אינם מחליפים את נוסח הקבע של התפילה, אלא משולבים בתוכו. פיוטים שנכתבו במאות מאוחרות יותר כבר לא שולבו בכלל בתפילה אלא נאמרו בהזדמנויות אחרות, למשל כזמירות בסעודות השבת.

שמות הפיוטים

הפיוטים נחלקים לסוגים ושמות שונים, בהתאם למקום שבו נועדו להשתלב בתפילה. בארצות אשכנז נהגו לקרוא לכמה סוגי פיוטים בשם "קְרוֹבֶ"ץ",[5] ובדורות האחרונים יש שקוראים ל"קרובות" (עיין לקמן) בשם "יוצרות", ולכן נוצר בלבול גדול בין סוגי הפיוטים.

יוצרות

יוצרות הן הפיוטים הנאמרים בברכת "יוצר אור" שלפני קריאת שמע, ומכאן נובע שמם.

פיוטים הנאמרים בשאר החלקים של ברכות קריאת שמע של שחרית (כגון 'אופן' ו'זולת') גם נקראים לפעמים יוצר, ולכן בשנים האחרונות נוצרו המונחים גוף יוצר (הפיוט מיד אחרי יוצר אור) ומערכת יוצר (כל הפיוטים של ברכת קריאת שמע של שחרית) כדי לחלק בין שתי משמעויות המונח.[6]

קרובות

הפיוטים הנאמרים על ידי שליח הציבור בחזרתו על תפילת העמידה מכונים "קרובות".

הקרובות מתחלקות אף הן לשני סוגים עיקריים, שנובעים מהמנהג הארץ-ישראלי הקדום שלא כלל קדושה בכל חזרת הש"ץ, אלא רק בימים שיש בהם חגיגיות מיוחדת, כגון שבתות וימים טובים, ורק בתפילת שחרית:

  • לתפילות בהן נאמרת קדושה נכתבה קדושתא - היא קרובה בעלת מבנה מורכב שנאמרת, ומכילה מספר רב של פיוטים לשלוש הברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • לתפילות בהן לא נאמרה קדושה נכתבו שבעתאתפילת שבע) או קרובת י"חתפילת שמונה עשרה) - קרובות לתפילה שלא כללה קדושה, ובהן מוקדש קטע קצר לכל אחת מהברכות, ולפעמים יש הרחבה לברכה מסוימת.

ישנה גם קדושתת י"ח, שהיא סוג ביניים בין קדושתא לקרובת י"ח, ונועדה לימים בהם מתפללים תפילת שמונה עשרה אך אומרים בהם קדושה עקב חגיגיותם, כמו חנוכה, ראש חודש וחול המועד. בקדושתות י"ח המבנה דומה לקדושתא בתחילת התפילה עד הקדושה, אם כי קצר יותר, ולאחר הקדושה המבנה הופך לזה של קרובת י"ח.

מערבית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מערבית

פיוטים הנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת ערבית.

סליחות וקינות

סליחות הן פיוטים שנאמרים לפני הימים הנוראים ובמהלכם ובתעניות ציבור, והקינות הן הפיוטים הנאמרים בתשעה באב. הסליחות והקינות היו בתחילה הרחבה של הקרובות (הסליחות נאמרו בתוך הקרובה בברכת סלח לנו והקינות בתוך ברכת בונה ירושלים), ורק בתקופה מאוחרת הוצאו מחזרת הש"ץ ברוב המנהגים.[7]

מאפייני הפיוט

אפרים חזן מתאר את המאפיינים הסגנוניים העיקריים של הפיוט לתקופותיו:

ביקורת על לשון הפיוט

משוררי תור הזהב הסתייגו מלשון הפייטנים הארצישראליים וממגמת קיצוצן וקיצורן של המילים בכלל. רבי אברהם אבן עזרא הביע את דעותיו בנושא זה בספרו "שפה ברורה" ובפירושו לקהלת (ה, א). ראב"ע ראה בכך ניסיון מלאכותי לכפות על המילים את סד האקרוסטיכון והחרוז. סגנון זה פגם לדעתו בשלמותה וביופיה של שפת הקודש, ולכן היה פסול בעיניו. כדי להדגים את רתיעתו מסגנון זה הציע באירוניה תֶפֶל כתחליף לתפילה.

להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם אנשי תנועת ההשכלה ואנשי תחיית הלשון העברית בהכניסם ראשם בין ההרים הגדולים, העיזו להקל ראש בסגנונו של הקליר, הבכיר שבפייטני ארץ ישראל. מנדלי מוכר ספרים טבע את הפועל "מתאצקוצצים", על רקע הפיוט שנאמר בשבת זכור שלפני פורים, אץ קוצץ, כדי ללגלג על סגנונם הסתום - בעיניו - של הפייטנים. ביאליק כינה את הסגנון "אבני חצץ של אץ קוצץ".

אך טעותם הוכחה על פיהם, בעקבות המחקר שהחל במאה השביעית לאלף השישי והתגבר במאה השמינית לאלף השישי, בעיקר לאחר גילוי אוצר גדול של פיוטים בגניזת קהיר, התבררו עושרו ומורכבותו של סגנון הפיוט בכלל ושל סגנונו של הקליר בפרט. מילים רבות שנתחדשו בפיוטיהם של הקליר ושל בני דורו נכנסו אל העברית החדשה.

סוגי פיוטים

מקובל לחלק את הפיוטים לסוגים שונים, לפי מיקומם בתפילה, תוכנם או סגנונם. להלן רשימה חלקית של כינויים, לפי סדר א"ב:

  • אהבה - פיוט שנאמר לפני חתימת "הבוחר בעמו ישראל באהבה".
  • אופן - פיוט שנאמר לפני הקטע "והאופנים וחיות הקודש" בברכת יוצר.
  • אלקיכם - פיוט שנאמר לאחר "אני ה' אלקיכם" בקדושה של מוסף.
  • אזהרות - פיוטים לשבועות המונים את תרי"ג מצוות, מאוחר יותר התרחב שם זה לכל הפיוטים לחגים העוסקים בהלכות החג.
  • גאולה - פיוט שנאמר לפני החתימה "גאל ישראל" בברכות קריאת שמע. בארץ ישראל הקלאסית היה סוג פיוט זה מכונה ה' מלכנו.
  • הושענות - פיוטים הנאמרים בסוכות במהלך ההושענות.
  • זולת - פיוט שנאמר לאחר "אין אלקים זולתך" בברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית. לפעמים, בהיעדר שם יותר טוב, מכנים לפיוט הארוך של מערבית (אחרי "משה ובני ישראל לך ענו שירה") בשם "זולת" משום שגם הוא הפיוט אחרי שמע.
  • יוצר - פיוט שנאמר בברכת יוצר שלפני קריאת שמע של שחרית. במחקר מקובל לכנותו "גוף היוצר", ולתת את השם "יוצר" (או "מערכת יוצר") לכל מערכת הפיוטים בברכות קריאת שמע של שחרית.
  • מאורה - פיוט שנאמר לפני חתימת "יוצר המאורות".
  • מגן - פיוט הנאמר בברכת אבות ("מגן אברהם").
  • מגן אבות - פיוט הנאמר בברכה מעין שבע בליל שבת.
  • מחיה - פיוט הנאמר בברכת גבורות ("מחיה המתים").
  • מי כמוך - פיוט הנאמר אחרי "מי כמוך באלים ה'" בברכת גאל ישראל. בתקופה מאוחרת, העבירו בקהילות מסוימות פיוטים מסוג זה לנשמת כל חי (בדרך כלל לפני הפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך") משום שלא רצו להפסיק בפיוטים בברכות קריאת שמע.
  • מערבית או מעריב - פיוטים שנאמרים בברכות קריאת שמע של תפילת מעריב.
  • משולש או משלש - סדרת פיוטים הנאמרים בתחילת ברכת קדושת השם לפני קדושה (ובו קדושה משלושת: "קדוש, קדוש, קדוש"). הפיוט האחרון הסמוך לקדושה מכונה "סילוק". הביטוי "משלש" יכול להתייחס גם לפיוט הראשון שבסדרה זו, כלומר ל"פיוט ג" של הקדושתא.
  • נשמת - פיוט הנאמר לפני תפילת נשמת כל חי.
  • סילוק - הפיוט האחרון שלפני קדושה. סילוק מפורסם הוא "ונתנה תוקף".
  • סליחה - פיוט העוסק בבקשת מחילה על חטאים.
  • עבודה - פיוט המתאר את סדר עבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים.
  • עקידה - פיוט שעוסק בעקדת יצחק.
  • פזמון - פיוט המכיל פזמון חוזר.
  • פתיחה - פיוט הפותח סדר סליחות, לפני אמירת י"ג מידות.
  • קדושתא - פיוט הנאמר בברכות הראשונות של חזרת הש"ץ, עד הקדושה.
  • קינה - פיוט המביע אבל כבד, נאמר בעיקר בתשעה באב.
  • קרובות - שם כללי לפיוטים שנאמרים בחזרת הש"ץ.
  • רשות - בקשת רשות של החזן לפני תחילת אמירת הקרובות. קיימות גם רשויות לנשמת ותפילות נוספות, שאינן קשורות לקרובות.
  • שבעתא - שבעה פיוטים לחזרת הש"ץ של תפילה שלא אמרו בה קדושה בארץ ישראל הקלאסית כנגד שבע הברכות שכלולות בה.
  • שלישייה - פיוט המורכב מבתים של שלוש פיסקאות.
  • שלמונית - פיוט המורכב מבתים של ארבע פיסקאות.
  • שנייה - פיוט המרוכב מבתים של שתי פיסקאות.
  • תקיעתא - פיוט הנאמר בברכות מלכויות זכרונות ושופרות בתפילת מוסף של ראש השנה.

פייטנים מפורסמים

פיוטים מפורסמים

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. שו"ת הר"י מיגאש (סימן רד): "וביאור מילת פיוט עיקרה מלשון שירה מלשון יון שקוראים למשורר פיטאנ"א".
  2. פליישר, עזרא, שירת-הקודש העברית בימי-הביניים (מהדורה ב' מורחבת)., ירושלים: מאגנס, 2007
  3. 3.0 3.1 חזן, אפרים, הפיוט מהו? הגדרות ותולדות, הזמנה לפיוט
  4. מירסקי, אהרון, הפיוט, ירושלים: מאגנס, 1990
  5. הגהת הרמ"א על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קיב, סעיף ב , וראו טור סימן אורח חיים מו, ועוד.
  6. עיין לדוגמה דניאל גולדשמידט ויונה פרנקל, מחזור לסוכות, ירושלים תשמ"א, עמוד לא ואילך בהקדמה, שרושם את מערכות היוצר, ואחר כך את גופי היוצר שמביא במחזור.
  7. בנוסח אשכנז המערבי, וכן קצת קהילות המנהג המזרחי כגון קהילת וויען, עדיין נהוג לומר את הסליחות של תענית ציבור בתוך חזרת הש"ץ, אך כבר מתקופה מוקדמת לא אמרו קרובה באשכנז בתעניות. בנוסח איטליה (לפחות במנהג של האיטלקים בירושלים) שומרים על הקרובות לתעניות, אבל נוהגים היום לומר את הסליחות רק אחרי חזרת הש"ץ.
  8. אתר הפיוט והתפילה כולל טקסטים, ביצועים, פירושים, סרטונים ומאמרים לפיוטים רבים.
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0