מעשה שמעון ולוי
מעשה שמעון ולוי הוא מאורע המסופר בתורה שאירע בעקבות מעשה שכם ודינה, בו חטף שכם בן חמור החוי נשיא מחוז העיר שלם את דינה בת יעקב ולאה, ועינה אותה. כאשר שמעו של המעשה הגיע אל אחי דינה, מיהרו לשוב לביתם מהמרעה במקביל להגעת שכם עם חמור אביו לבקש את ידה של דינה מאת אביה, יעקב. שמעון ולוי, אחי דינה מאב ומאם, שרצו להוקיע את שכם על הפשע שעשה, ואת אנשי עירו שהיו שותפים בשתיקה לפשע, הציעו לשכם במרמה שבתמורה למתן אחותם לו לאשה, יתחייב למול את ערלתו, הוא וכל אנשי עירו. בכך ניסו שמעון ולוי להרתיע את שכם מהמהלך, ומאידך, באם יסכים לכך כדי לשאת את אחותם הפגועה ממנו, ינצלו את חולשתו מהמילה כדי להוקיע את מעשהו - בהריגתו. שכם הסכים בהתלהבות להסכם, ומיהר לשוב עם אביו אל אנשי עירו בהציעם להם לכרות ברית עם משפחת יעקב בתמורה למילת ערלתם.
ביום השלישי למילה, עת שכבו אנשי העיר כואבים בבתיהם, פשטו שמעון ולוי על העיר וחרבותיהם בידיהם, והכו כל זכר בעיר. את הנשים והטף לקחו עימם בשבי, ואת רכוש העיר לקחו כשלל. יעקב נזף בבניו על המעשה בהביעו חשש שמא הערים שבסביבה יתאגדו יחד כדי להכות את בני יעקב פן יעשו כן גם להם, ובכך תיכחד משפחת יעקב. שמעון ולוי השיבו שמעשיהם היה הכרחי לנוכח הנהגת שכם עם דינה כעם זונה.
כאשר עברו יעקב ובניו משכם אל בית אל בצווי ה', הטיל ה' פחד על הערים שסביבות שכם, ולא רדפו אחרי בני יעקב אלא יראו מהם.
לקראת מותו, עת ברך יעקב את בניו בברכת יעקב, הוכיח יעקב את שמעון ולוי על מעשה הריגת אנשי שכם, ונמנע מלברכם, ואף קבע כי הם יתפזרו בקרב שאר שבטי ישראל כדי שעוצמתם וקָנָאותם תווּסת על ידי השבטים האחרים. הדבר התקיים בכך ששבט שמעון נחל נחלה מובלעת בתוך שבט יהודה, ושבט לוי התפזר בתוך שאר השבטים כדי למלא את תפקידו החינוכי: "יורו משפטיך ליעקב".
רקע
ערך מורחב – מעשה שכם ודינה
בעת ששב יעקב ארצה לאחר שהות ממושכת של עשרים שנה בבית לבן הארמי, חנה עם משפחתו סמוך לעיר שלם, שלימים תיקרא שכם על שם המאורע. באחד הימים יצאה דינה ביתו שנולדה לו מלאה 'לראות בבנות הארץ'. שכם בן חמור החוי, נשיא המחוז, ראה אותה לבדה, תפסה ועינה אותה[1]. לאחר שחשקה נפשו בדינה, החליט ללכת עם אביו לבקש את ידה של דינה מאת יעקב אביה. במקביל נודע מעשהו של שכם לאחי דינה, ששהו באותה העת עם צאן אביהם במרעה. הם מיהרו לשוב לביתם בכעסם על ששכם טימא את אחותם בכך שנבעלה באינוס לערל. שכם הביע בפני יעקב ואחי דינה את רצונו לשאת את דינה לאשה תמורת הון רב שיתן לו כמוהר הבתולות, וצרף לכך הצעה כללית לכריתת ברית בין שני השבטים שתניב רווחים כלכליים לשני הצדדים ממסחר משותף, ותכלול אפשרות לנישואי תערובת ביניהם.
בשלב זה נטלו אחי דינה את המשך המשא ומתן עם שכם לידיהם, ואמרו לו, בערמה, שיסכימו לתת לו את דינה בתנאי שימול את בשר ערלתו, הוא וכל אנשי עירו, כי חרפה היא לזרע יעקב שבניו נצטוו על המילה, לדבוק בעם שאינו מל עצמו. מחשבתם הייתה לעשות מעשה שיוקיע ויעניש את שכם ואנשי עירו על מעשה הפשע שביצע בדינה, תוך ניצול חולשת אנשי העיר לאחר המילה.
שכם הסכים מיד לתנאי, ומיהר לכנס את אנשי עירו אל שער העיר כדי לשכנעם למול עצמם בתמורה לכריתת ברית עם משפחת יעקב על כל ההטבות הכלולות בה.
תיאור המעשה
אנשי העיר הסכימו להצעת חמור ושכם בנו, מושלי העיר, והלכו ומלו עצמם: ”וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ ” (בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ד).
אחי דינה, שמעון ולוי, המתינו ליום השלישי למילה, עת הגיעה החולשה מן המילה לשיאה[2], ובעת שכבו אנשי העיר במיטותיהם מבלי להישמר מנקמה[3], פשטו על העיר וחרבותיהם בידיהם והחלו להרוג כל זכר בעיר. גם את שכם ואת חמור אביו הרגו, ולקחו אתם את דינה מבית שכם.
לאחר מכן באו גם שאר האחים[4] ולקחו בשבי את נשי וילדי העיר. וכן לקחו עימם את הרכוש, כולל בגדי החללים, וכולל הצאן, הבקר והחמורים, וכל מה שנמצא בעיר ובשדותיה:
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר: וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ: בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם: אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ: וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת
— בראשית פרק ל"ד, פסוקים כ"ה-כ"ט.
חז"ל פירשו את הפסוק: וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח במובן של ביטחון, כלומר שמעון ולוי בטחו בכוחו של אביהם להגן עליהם באם ינסו עמי האזור לפגוע בהם כפי שחשש יעקב. וכך פירשו את הפסוק ”וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי ” (בראשית פרק מ"ח, פסוק כ"ב ), שיעקב, מתוך אילוץ, סייע לשמעון ולוי בהריגת אנשי שכם[5], או ששמר מפני מתקפת נקמה או ענישה של עמי האזור[6] {{הדים לשותפות יעקב במלחמה על שכם, בצורה זו או אחרת, ניתן למצוא בתיעודים חיצוניים כמו ספר היובליםהערה|פרק ל"ד, פסוק ד'.}}, צוואות השבטים[7] ועוד.
בעקבות המעשה
תגובת יעקב למעשה
לאחר המעשה, נזף יעקב בבניו בטענה שבגלל מעשיהם נתונה כל המשפחה תחת איום מצד עמי האזור, שכאשר ישמעו על הכרתת בני יעקב את אנשי העיר שלם, יפרשו זאת כניסיון לכבוש את האזור מן העמים הכנעניים שבו, וכדי למנוע מבני יעקב להמשיך בכיבוש האזור, יתאגדו יחד כדי להכרית את משפחת יעקב שסיכוייה להצליח לגבור עליהם אפסיים: ”וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי” (בראשית פרק ל"ד, פסוק ל').
מנגד, טענו שמעון ולוי שהימנעות מתגובה חריפה על העינוי תתפרש כהסכמה שבשתיקה להנהגת שכם בדינה כבזונה: ”וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ” (בראשית פרק ל"ד, פסוק ל"א).
השמירה האלוקית על משפחת יעקב
הכתוב מעיד שבצל חששו של יעקב ממלחמת נקמה או הרתעה מצד עמי האזור, הטיל ה' דווקא פחד ומורא בקרב הערים שסביבות העיר שלם, והם נמנעו מלפתוח בעימות עם בניו של יעקב: ”וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב” (בראשית פרק ל"ה, פסוק ה').
המלבי"ם פירש שעמי הסביבה ראו במעשיהם של בני יעקב שהמיתו עיר שלימה, מעשה הזוכה לסיוע אלוקי שמעל למנהגו של עולם כעונש לאנשי העיר על שותפותם במעשה שכם, ולכן נמנעו מלפתוח במלחמה נגדם:
שנפל על יושבי הערים פחד אלוקים, שהאמינו שזה היה ענין אלוקי ששני אנשים יהרגו עיר ומלואה, וכי זה היה להם עונש מה' על החמס אשר עשו וייראו מה' מרדוף אחרי בני יעקב
— מלבי"ם על בראשית פרשת וישלח פרק ל"ה פסוק ה'
הצידוק למעשה
פרשנים רבים נתנו דעתם על שאלת ההצדקה להריגת שכם ואביו, וכן לענישה קולקטיבית בה נקטו שמעון ולוי. שאלת ההצדקה מתחלקת לשני חלקים:
- הצדקה להפר את ההסכם בין הצדדים, על אף שאנשי שכם קיימו את חלקם בהסכם.
- גם אם אינם מחויבים להסכם מסיבה זו או אחרת, נוספת שאלת הצדקת הרג אנשי העיר בעקבות המעשה.
1. הצדקת אי המחויבות לעמוד בהסכם
מספר פרשנים[8] בארו את אי מחויבותם של שמעון ולוי להסכם עם אנשי העיר, בכך שאלו חזרו בהם מכוונתם לשמור על המילה כתנאי לקשר בין העמים, והתחרטו על שנכנסו לברית זו בכך שמלו עצמם. כך באר, למשל, פירוש דעת זקנים מבעלי התוספות: ”תימה, מה ראו לרמות בני העיר לאמר להם להמול ואחר כך הרגום! יש לומר, שלא עשו רמאות, כי ביום השלישי היו מצטערין והיו מתחרטין על המילה, ולכך הרגום” (דעת זקנים על בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד פסוק כ"ה).
הם למדו זאת מהמילים ”בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים” הרומזות לכך שאנשי העיר לא היו שלמים עם המעשה שעשו, ולכן הם חשו בכאב ובצער על הפציעה המיותרת שביצעו בגופם. כפי שבאר פירוש הדר זקנים על התורה, : ”יש לומר שלא עשו רמאות. אכן לפי שהיו מתחרטין על המילה, כדכתיב: 'בהיותם כואבים', כלומר היו מצטערין על שמלו עצמן, בני שכם, ולפיכך הרגום בני יעקב ” (הדר זקנים על התורה בראשית פרשת וישלח פרק ל"ד פסוק כ"ה ). והוסיף, שהברית כללה איסור לעבוד עבודה זרה, ומשראו ששבו לעובדה, הבינו שחזרו בהם מההסכם: ”והיינו דכתיב 'ויבאו על העיר בטח', שעשו עמהם תנאי: לבלתי לעבוד עבודה זרה, ולהיות נמולים, וביום השני חזרו לסורם”[9].
החזקוני מבאר שכאשר הציעו שכם ואביו לאנשי עירם את התנאים שהציבו בני יעקב לברית-העמים, הם הציגו את הברית כאמצעי להשגת עליונותם על משפחת יעקב, עד כדי שליטה מסוימת ברכוש משפחת יעקב, ובכך ראו עצמם פטורים ממחויבות להסכם:
ובני יעקב שמעו וידעו שחמור ושכם שינו את התנאי ולשונם לאנשי עירם, ותלו הכבוד באנשי העיר ולא ביעקב ובני ביתו. ועוד, שאמרו חמור ושכם: 'מקניהם וקנינם וכל בהמתם הלא לנו הם', לכך ויבאו אל העיר וגו'.
— חזקוני על בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה
כיוצא בזה באר הספורנו: ”שלא מלו אלא על תקוה להשיג מקניהם וקנינם כדברי חמור ושכם” (ספורנו בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה).
2. הצדקת הריגת אנשי העיר
1. ענישה על גזל והימנעות ממשפט צדק
הרמב"ם[10] מבאר שההצדקה להריגת כל אנשי העיר היא שבן נח שעבר על אחת משבע המצוות אותן הוא מחויב לשמור - חייב מיתה בסייף. והואיל ואחת משבע מצוות בני נח היא העמדת דיינים שיעשו משפט וצדק בעירם, ובני העיר נמנעו מלשפוט את שכם על חטיפת דינה ממשפחתה, שנחשבת לגזל האסור לבני נח, בכך נעשו שותפים לפשע והתחייבו מיתה:
וכיצד מצווין הן על הדינין: חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם. ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו - יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו
גם החזקוני מבאר שההצדקה להריגת אנשי העיר הייתה הימנעותם מלשפוט את שכם: ”לפי שבני נח מצווים להושיב בית דין בכל פלך ופלך, והם ראו שגזל את דינה ולא עשו בו דין” (חזקוני על בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה).
גם אור החיים מביא את פירושו של הרמב"ם באחת האפשרויות להסבר הצדקת מעשה שמעון ולוי: ”ויהי ביום השלישי. על פי זה נתחייבו הריגה כדין... מצד שלא עשו משפט בשכם, שגזל בפרהסיא ולא מיחו בידו, ובני נח נצטוו על הגזל, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים” (מלבי"ם בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה)
גם המשיבת נפש פירש כך, אלא שבאר שהאיסור שעבר שכם היה גזל הכסף שחייב המאנס לאבי האנוסה, שסירב שכם לתתו[11]:
אכן משום שהמאנס חייב חמישים כסף, ושכם בן חמור לא נתן להם, וחשיב גזלן. ובן נח נהרג על הגזל. ואנשי העיר נהרגין על הדינים, שהיה להם להושיב ב"ד ולדון על שכם. וכן מצאתי במיימוני הלכות מלכים פרק ט'
— משיבת נפש על בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה
לנימוק זה קיימים תימוכין בפסוקים, שכן בעת תיאור תרמיתם של אחי דינה תוך כדי המשא ומתן עם שכם וחמור, הכתוב מבאר שהמניע שלהם לכך הוא ששכם טימא את אחותם: ”וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם” (בראשית פרק ל"ד, פסוק י"ג).
וגם בעת תיאור מעשה שמעון ולוי, הכתוב מבאר שהמניע של אחי דינה למעשה הוא בכך שאנשי העיר היו שותפים לטומאת אחותם על ידי שכם[12]: ”בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם” (בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ז).
2. אילוץ שנועד כהגנה עצמית
המלבי"ם, באחד מפירושיו למעשה, באר שהריגת אנשי העיר הייתה אילוץ שנבע מכך שאנשי העיר נכונו למלחמה מול אחי דינה כדי למנוע מהם מלקחת את דינה מבית שכם, ולכן היה עליהם להקדים ולהרוג אותם על מנת שיוכלו לקחת את דינה מבלי לסכן עצמם:
כי שכם לא רצה לשלח את דינה בטוב ועצרה בביתו, ואם לא היו נותנים לו בטוב היה נלחם בם, והותר ליעקב להוציאה מרשותו ע"י הריגת אנשי שכם שהיו הורגים אותם כי היו נכונים למלחמה
— מלבי"ם בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה
מעין זה כתב האור החיים:
אכן הנה בני יעקב לא היה בדעתם להרוג אלא בעל עבירה, אלא שכל בני העיר רצו לעמוד בפרץ כנגדם לבל יהרגו מלכם, אשר על כן הרגום מדין 'רודף'. והוא אומרו 'ויהרגו כל זכר'. ובזה השיגו להרוג את חמור ואת שכם, וזולת זה לא היו יכולין לנקום נקם מהמחוייב להם מיתה
— אור החיים בראשית פרק ל"ד פסוק כ"ה
והמלבי"ם פירש באחד מפירושיו למעשה, שהואיל ואנשי העיר מלו עצמם רק מתוך רצון להשיג שליטה על ממונם של משפחת יעקב, כאשר סבלו מכאבי המילה התחרטו על ההסכם והתכוונו לנקום מבני יעקב על שגרמו להם לכאב המילה, ושמעון ולוי עשו זאת כהתגוננות מפניהם: ”שנתבאר שנתנו עיניהם בעושר של יעקב, ומלו את עצמם רק כדי שיוכלו לגזלו בכל עת כנ"ל, לכן ביום השלישי בהיותם כאבים ומתחרטים על המילה, והיה בדעתם לנקום מבני יעקב על שגרמו להם הכאב הזה, לקחו שמעון ולוי...”.
יחס יעקב למעשה
כאמור, גער יעקב בבניו על התגובה הפזיזה שנקטו בה כדי להעניש את אנשי העיר, ועל אף טענת בניו "הכזונה יעשה את אחותנו", הקפיד יעקב על בניו על כך עד סוף ימיו, ובשוכבו על ערש דווי, בברכו את כל בניו, נמנע מלברך את שמעון ולוי, ואמר:
שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל
— ספר בראשית פרק מ"ט, ה'-ז'
מדרשים ופרשנים רבים[13] בארו שבדבריו אלו קובע יעקב כי יש לווסת את קנאותם של שמעון ולוי, שהיא תכונה טובה במקומה ובמידתה[14], על ידי פיזור נחלת שבטי שמעון ולוי בתוך נחלות אחיהם. כך ששבט לוי לא נחל נחלה משל עצמו בארץ, אלא גר בערים שונות בנחלות שאר שנים עשר השבטים, על מנת להורות משפטי ה' וחוקיו לכלל שבטי ישראל[15], ושמעון קיבל נחלה המובלעת בתוך נחלת שבט יהודה[16].
קישורים חיצוניים
- הרב תמיר גרנות, ביקורת כח השיפוט - על מעשה שמעון ולוי, באתר ישיבת הר עציון
- אירית לוין, שמעון ולוי אחים, באתר דעת
הערות שוליים
- ^ מנהג זה, של חטיפת נשים על ידי אנשים בעלי מעמד וכח שלטוני, היה מקובל בעבר, כפי שמצאנו בחטא בני האלוקים.
- ^ כך פירשו רובם המוחלט של הפרשנים. והחזקוני (על פסוק כ"ה) באר שאז סיימו כל אנשי העיר למול. ולדעת רבי חיים פלטיאל (על הפסוק הנ"ל) דווקא ביום הראשון הכאב בשיאו, אך שמעון ולוי המתינו שכל אנשי העיר יספיקו למול עצמם, וזה קרה רק ביום השלישי להצעת שכם (וכך פירש גם דעת זקנים והדר זקנים), או שהכוונה ליום השלישי לעינוי.
- ^ כך פירשו הרשב"ם והחזקוני (על ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ה) את המילה: "ויבואו על העיר בטח".
- ^ מדרש שכל טוב על ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק כ"ז, תרגום יונתן שם, אלשיך שם, אור החיים שם, מלבי"ם שם.
- ^ מדרש לקח טוב על בראשית פרק מ"ח, פסוק כ"ב, תרגום יונתן שם.
- ^ מדרש שכל טוב על בראשית פרק מ"ח, פסוק כ"ב.
- ^ צוואת יהודה פרק ג'.
- ^ פירוש דעת זקנים והדר זקנים וריב"א על בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ה. רא"ש על הפסוק הנ"ל, ועוד.
- ^ כיוצא בזה הסביר גם הרא"ש על הפסוק הנזכר: ”תימה הוא, איך עשו בני יעקב מרמה גדולה כזאת: אחר אשר שמעו להם לימול, הרגום ביום השלישי! ויש לומר שהיו מתחרטין ממצות מילה, ולשון 'כואבים' משמעו מוכיח על זה, שכן מצינו לשון כאב גבי עבודה זרה ”.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה י"ד.
- ^ ורק את מוהר הבתולות הסכים לשלם, בתמורה לנישואיו עם דינה.
- ^ וכך מבואר במדרש שכל טוב על בראשית פרק ל"ד, פסוק כ"ז, רד"ק שם, ומעין זה בספורנו שם.
- ^ מדרש אגדה (בובר) בראשית מ"ט, ז'. ראב"ע, רד"ק, חזקוני שם, ועוד.
- ^ כפי שמשה עשה בה שימוש בהענשתו את החוטאים בעגל, שצווה על שבט לוי להרוג את העובדים לו. או במעשהו של פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.
- ^ כפי שנאמר בברכת משה לשבט לוי (דברים ל"ג, י'): "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל".
- ^ ולחלק מהמדרשים אף קיבל נחלה מפוצלת בארץ. עי' במדרש לקח טוב ושכל טוב על בראשית מ"ט, ז', תרגום יונתן שם, ועוד.
