איסורי כישוף ביהדות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסורי כישוף ביהדות
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ"ב, י"ז; דברים, י"ח, ט'-י"ד
משנה תורה הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, פרק ו', פרק י"א
שולחן ערוך יורה דעה, סימן קע"ט
ספרי מניין המצוות ספר החינוך, מצווה ס"ב, מצווה רמ"ט, מצווה ר"נ, מצווה רנ"ה, מצווה רנ"ו, מצווה תק"י, מצווה תקי"א, מצווה תקי"ב, מצווה תקי"ג, מצווה תקי"ד, מצווה תקט"ז

בתורה ישנה קבוצת איסורים שנכתבו בפרשייה אחת (דברים, י"ח, ט'-י"א) ועוסקים כולם בענייני מאגיה: ”כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.” איסורים אלו נשנים במקומות נוספים בתורה.

החמורים שבאיסורים אלו (מעביר בנו וביתו באש, מכשף, עושה אוב ועושה יידעוני) עונשם מיתה. הקלים שבהם (קוסם, מעונן, מנחש, חובר חבר, שואל אוב, שואל יידעוני, דורש אל המתים) עונשם מלקות.

קסם

בשונה מהעברית המודרנית בה קסם הוא אחיזת עיניים או שינוי טבע המציאות, ההלכה מגדירה את איסור קֹסֵם קְסָמִים כניבוי עתידות לאחר ריכוז באמצעות מעשים שונים:

איזה הוא קוסם – זה העושה מעשה [...] ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות", או "אינו הווה"; או שיאמר ש"ראוי לעשות כך", ו"היזהרו מכך".

יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר (=מתכופף) לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית, ומדמין ואומרין.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה, יא, ו-ז

אף הפסוק (הושע, ד', י"ב) " עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ", מדבר על פי הרמב"ם לשאלת קוסם המשמש בהכאה במקל כדי לרכז את מחשבתו.

כאמור, עונשו של הקוסם הוא מלקות. חז"ל אסרו על אדם אף לפנות לקוסם, וכרוב איסורי חז"ל נקבע לזה עונש מכת מרדות.

עינון

מְעוֹנֵן הוא אדם הקובע באמצעות חיזוי בכוכבים זמנים הטובים למעשים מסוימים או רעים למעשים מסוימים – "יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (משנה תורה, שם, ח).

האיסור חל הן על קביעת הזמנים והן על התנהגות לפיהם, אך בשל הדרישות ההלכתיות עונש מלקות ניתן רק אם האדם עושה מעשה כתוצאה מניבויים אלו[1].

ניחוש

מְנַחֵשׁ הוא אדם הקובע באמצעות דברים שקורים לו או בסביבתו האם כדאי או לא כדאי לעשות דברים, כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה:

כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול.

משנה תורה, שם, ד

עם זאת, קביעת סימן למפרע מותרת:

מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי [...] מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר.

שם, ה

קביעת סימן אישי

בתנ"ך ישנם סיפורים על שתי דמויות שלכאורה עברו על איסור ניחוש; אליעזר עבדו של אברהם אבינו, ויהונתן בנו של שאול המלך.

על אליעזר מסופר:

וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹקֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי

על יהונתן מסופר:

וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ "עֲלוּ עָלֵינוּ", וְעָלִינוּ – כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים – הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר"; וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל".

גם אליעזר וגם יונתן קבעו סימן שעל פיו הם יחליטו את מעשיהם בעתיד, ולכאורה אין קשר רציונלי בין הסיבה למעשה המוחלט על פיו.

חז"ל גזרו מסיפורים אלו את הגדרת הניחוש:

כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש.

הרמב"ם במשנה תורה הבין את דברי הגמרא כמגדירים את האיסור, וכך קבע שאסור לאדם לקבוע סימנים לא-רציונליים לעצמו:

וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם.

משנה תורה, שם

יש לשים לב שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן. חלק מהמפרשים מסבירים שהסיבה שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן – כי הוא מעניק פרשנות רציונלית לסימנו – למידת המצב המוראלי של האויב, בדומה לסימן שה' נתן לגדעון (ספר שופטים, פרק ז', פסוקים ט'-ט"ז).

אולם הראב"ד בהשגותיו על הלכה זו, תוקף את הרמב"ם בצורה חריפה, ומפרש את דברי הגמרא בצורה אחרת:

זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה: "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן - אינו נחש", והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו - הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה!

השגת הראב"ד – משנה תורה, שם

כלומר, לדעת הראב"ד הגמרא מציינת את סיפוריהם של אליעזר ויונתן כדי לומר שהם אמרו דברים שאינם בגדר ניחוש האסור, אלא הם דברים שאפשר לסמוך עליהם.

שיטתו של הראב"ד מתאימה לשיטת חכמי פרובנס אחרים (הרב מנחם המאירי והרד"ק למשל) שאוסרים רק קביעות ידועות ומוכרות שיש חשש שהם הגיעו מאמונות של עבודה זרה. על פי שיטה זו, אדם הממציא סימן לעצמו כדי לקבוע באמצעותו מה לעשות, נוהג בדרך טובה, והוא מנצל סוג של הדרכה אלקית שמנחה את האדם מה לעשות.

(וראו עוד להלן: סיבת האיסורים)

כישוף

מְכַשֵּׁף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכדומה שעשה. מכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם, כחלק מהתנאים לחיוב סקילה, דורש שהמכשף יעשה מעשה פולחני (הקטרה וכדומה); ללא המעשה הפולחני – המכשף פטור מכל עונש כי בית דין אינו מלקה על "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין"[2].

לעיתים הכינוי מכשף או הפעולה כישוף מתייחסות לכל הפעולות המאגיות, אך עונש מוות נקבע לאיסור כישוף המקורי בלבד.

הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. ההוגים הרציונליסטיים ביהדות – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו מכל וכל את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים (ביניהם גם חכמי הקבלה) – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.

הבדלי תפיסות העולם המבוטאים במחלוקת זו, באים לידי ביטוי בראייה שונה של הסיבות לכלל האיסורים המאגיים; ראו להלן בפיסקה סיבת האיסורים.

מכשפה לא תחיה

מיוחד הוא כישוף, שחיוב המיתה בגינו נכתב בביטוי "מכשפה לא תחיה" (שמות, כ"ב, י"ז); כלומר – אסור להחיות אדם העוסק במעשי כישוף. דבר זה משקף את חומרת החטא בעיני התורה. יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפים בפועל: לא רק לדון אותם במקרה שישנן עדויות על מעשיהם, אלא לחפש אחריהם. המצווה מוטלת על הסנהדרין, ומצופה מהם אף ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה. דינה של מכשפה הוא מוות בסקילה.

מכשפות בתלמוד

המשנה במסכת סנהדרין (ו, ה) מזכירה את שמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן שני אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כהוראת שעה.

בתלמוד הירושלמי[3] כתוב שאותן שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן. הגמרא במסכת סוטה מזכירה מכשפת יהודיה בשם יוחני בת רטיבי, אשר לפי הפרשנים, הייתה מעכבת לידות של נשים בעזרת כישופיה.[4]

כישוף ומגדר

המפרשים המסורתיים מבהירים כי האיסור חל על נשים וגברים כאחד, והתורה נקטה לשון נקבה ("מכשפה לא תחיה") כי רוב העוסקים בכישוף היו נשים. קביעה זו מקבלת חיזוק מספר העבודה הנבטית אותו מצטט הרמב"ם במורה הנבוכים, על פיו הותנו הרבה מפולחני הנבטית בהשתתפותן של נשים דווקא.

חבירת חבר

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – לחש

חֹבֵר חֶבֶר הוא אדם הלוחש לחשים כדי להרחיק נזקים (נחשים, מחלות וכו'), לעיתים תוך כדי אחיזת חפצים או תנועות שונות.

עם זאת, במקרה של פיקוח נפש התירו חז"ל להשתמש לעבור על איסור זה (כמו רוב האיסורים) ולהשתמש בלחש כדי להרגיע אדם פצוע שעלול להסתכן:

מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו.

שם, יב

כרוב האיסורים המאגיים, העונש על איסור זה כשנעשה עם מעשה הוא מלקות, וכשנעשה בלא מעשה מחייב מכת מרדות (הן ללוחש עצמו, והן לנלחש כאשר הוא מודע למעשי הלוחש ומסכים לכך).

העלאה באוב

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – העלאה באוב

בעל אוב הוא אדם העושה מעשים פולחניים כדי לגרום להעלאת נשמה של אדם מת, ולתת לה לדבר עם אדם אחר. טקסים אלו והדומים להם נקראים העלאה באוב (או: סיאנס).

איסור בעל אוב כולל שני איסורים:

  • עשיית אוב – עונשו מיתה בסקילה.
  • שאילת אוב – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

כמחלוקתם ברוב ענייני המאגיה, גם בנושא זה נחלקו חכמי ישראל. הרציונליסטיים שבהם לא מקבלים את קיומו של האוב, ולדעתם כל הטקסים האלו קשורים לתרגילים פסיכולוגיים וליכולות של דיבור מהבטן וכדומה, והמיסטיים שבהם מקבלים את האפשרות הטכנית לבצע העלאה באוב.

בעלי אוב בתנ"ך

בספר שמואל מסופר על בעלת האוב שאליה פנה שאול, וכן בדבריה של בעלת האוב מוזכר ששאול דאג להאביד את האובות ואת היידעונים:

הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי.

בקרב חכמי ישראל הרציונליסטיים ניתנו פרשנויות שונות לסיפור זה[5]:

  • בעלת האוב הונתה את שאול המלך, ואת דבר מותו העתידי של שאול היא אמרה מתוך השערה גרידא.
  • קרה נס מיוחד, ואכן בעלת האוב ראתה משהו (וזו גם הסיבה שבגללה נבהלה בעלת האוב, שהרי היא רגילה להונות)

ועוד.

ידעוני

יִדְּעֹנִי הוא מעין שילוב של בעל אוב ושל קוסם; כבעל אוב גם הוא עושה מעשי פולחן, וכקוסם – מטרתו היא ניבוי העתידות.

כיצד מעשה היידעוני? מניח עצם עוף ששמו "ידוע" בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות, עד שייפול כנכפה (=מעין אפילפסיה) וידבר בפיו דברים שעתידין להיות.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, ו, ד

כאיסור בעל אוב, גם איסור יידעוני כולל שני איסורים:

  • עשיית יידעוני – עונשו מיתה בסקילה.
  • שאילת יידעוני – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.

דרישה אל המתים

דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים דומה מעט לבעל אוב; מטרת שניהם היא אינטראקציה עם מתים.

הדרישה אל המתים מוזכרת כבר בספר דברים: ”לֹא-יִמָּצֵא בְךָ, מַעֲבִיר בְּנוֹ-וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר, חָבֶר; וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל-הַמֵּתִים.” (דברים יח י-יא)

התלמוד הבבלי מרחיב ומסביר מהי הדרישה אל המתים ”שואל אוב היינו ודורש אל המתים דורש למתים כדתניא. ודורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה” (סנהדרין סה ב)

גם הרמב"ם מתייחס אל המילה "דרש" שבספר דברים, ולפי דבריו:

איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עמו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה.

משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, יא, יד

רש"י מפרש זאת קצת אחרת ולפי פירושו בסנהדרין רש"י דף סה - ב: "היינו דורש אל המתים. ולמה נכתבו שניהם במקום אחד: שתשרה רוח טומאה עליו. שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו"

ספר הזהר מתיר לדרוש במתי ישראל, שכן הצדיקים במיתתם קרויים חיים:

וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים וְאָסִיר. אָמַר לֵיהּ עַד כָּאן לָא חֲמֵיתָא גַּדְפָּא דְּצִפָּרָא דְּעֵדֶן. וְדוֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, אֶל הַמֵּתִים דַּיְיקָא. דְּאִינּוּן חַיָּיבֵי עָלְמָא, דְּאִינּוּן מֵעַמִּין עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, דְּאִשְׁתְּכָחוּ תָּדִיר מֵתִים. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן זַכָּאֵי קְשׁוֹט, שְׁלֹמֹה קְרָא עָלַיְיהוּ (קהלת ד) וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ, בְּזִמְנָא אָחֳרָא וְלָא הַשְׁתָּא. שֶׁכְּבָר מֵתוּ, וְהַשְׁתָּא אִינּוּן חַיִּין

ספר ויקרא, פרשת אחרי מות, דף ע"א ע"ב

תרגום חופשי: ודרש אל המתים, אל המתים (בה' הידיעה) דווקא, כי הם רשעי העולם, כי הם מעמים עובדי עבודה זרה שמצוי שהם מתים. אבל על ישראל שהם זכאים אמר שלמה (במגילת קהלת) "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים שֶׁכְּבָר מֵתוּ", בזמן אחר ולא עכשיו. שבעבר מתו, אבל עכשיו הם חיים.

סיבת האיסורים

טעמי המצווה אינם מפורטים בתורה עצמה, אך ניתנו לה כמה טעמים על ידי הוגים ביהדות:

דעות רציונליסטיות

כאמור לעיל, הרציונליסטיים שללו את רוב התופעות המאגיות, ולא האמינו בקיומן.

הרמב"ם מסביר כי חומרתו של הציווי נובעת מחוסר הממש שבכישוף. הרמב"ם ייחס חשיבות רבה להיגיון, וראה בחומרה חריגה ממנו. נראה כי לשיטתו יש בעיה בעצם הטעיית הציבור והולכתו שולל על ידי מאחזי עיניים. כן קשר זאת הרמב"ם לעבודה זרה .

(להרחבה ראו – רציונליזם יהודי בימי הביניים)

דעות המקובלים

הדעות המקובלים מקבלות את אפשרותם של המעשים המאגיים.

לדעת הרמב"ן, הסיבה לאיסור המעשים האלו היא: המעשים המאגיים הם חריגה מהטבע, כפי שהקב"ה רצה שהוא יהיה. ניתן לשנות בעזרתם את סדרו הטבעי של העולם, אך דרך זו לשינוי אינה רצויה.

טעמים כלליים

  • חשש לעבודה זרה: האמונה בכוחו של אדם היא ייחוס כוח גדול מאד לבן אדם, שאין לו כוח כזה, וכמו כל ייחוס כוח לא מתאים - יש לכך קשר לעבודה זרה. מעבר לכך, פרקטיקות המאגייה היו נפוצות בקרב כוהני העבודה הזרה, והשימוש בהן עלול היה לגרור גם הימשכות אחרי העבודה הזרה עצמה.
  • חשש לחבירה אל המכשפים בעת ביקור במקום מושבם, ולכן יש להתרחק ממושב מסוג זה.
  • במיוחד לגבי אפשרות חיזוי העתיד שבכשפים: חיזוי העתיד נוטל את האחריות מהאדם. אפשר להשליך טעם זה גם על שאר סוגי הכשפים - הכשפים הם פתרון קל מדי, המונע מהאדם לשנות את העולם בדרכים אחרות ורצויות.

רפואה ומיסטיקה

היו שתהו מהו ההבדל בין רפואה לכשפים, מאחר ששניהם משתמשים בכוחות מסוימים כדי לרפא את האדם (בין היתר). בעזרת העמקה בטעמי המצווה ניתן לעמוד על ההבדל שבין שני התחומים: על פי הרמב"ם - הרפואה מותרת כי יש בה ממש, על פי הניסיון וההיגיון, ועל פי הטעמים האחרים, ניתן להבחין ברפואה המותרת בכך שהפרקטיקות הרפואיות ה"טבעיות" אינן קשורות לעבודה זרה, מאחר שאין הן תלויות בכוחו המאגי של אדם כזה או אחר, וכן אין הן פוטרות את האדם מהאחריות לשינוי האפשרי של גורלו.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בחלק מהמקורות מוצג איסור עינון גם כאיסור אחיזת עיניים; ראו בפיסקה כישוף.
  2. ^ משנה תורה, שם, הלכה יז. דברי הרמב"ם בהלכה ט ש"המאחז את העיניים" חייב מלקות, מתפרשת (על פי הרב קאפח) כסברה ראשונה שהרמב"ם חזר ב ממנה: בתחילה סבר שעם מעשה פולחני חייב מיתת מכשף, ובלי מעשה פולחני חייב מלקות משום "לא תעוננו"; לבסוף חזר בו ופטר מלקות מ"לא תעוננו".
  3. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת חגיגה, פרק ב', הלכה ב' (דפוס וילנא: דף דף י"א, עמוד א').
  4. ^ "אלמנה מכשפה היתה, וכשמגיע עת לידת אשה, הייתה עוצרת רחמה במכשפות ולאחר שמצטערת הרבה הייתה אומרת אלך ואבקש רחמים אולי תשמע תפלתי והולכת וסותרת כשפיה והולד יוצא. פעם אחת היה לה שכיר יום בביתה והיא הלכה לבית האשה היולדת, ושמע השכיר קול הכשפים מתקשקשין בכלי כמו שהולד מקשקש במעי האם ובא ופתח את מגופת הכלי והכשפים יצאו והוולד נולד, וידעו כי בעלת כשפים היא". רש"י, מסכת סוטה, כב', א'.
  5. ^ ראו אברבנאל בספר שמואל, שם


P judaism.svg
ערך זה עוסק במצוות הבאות מתוך תרי"ג מצוות: החייאת מכשף, ניחוש, עינון, עשיית אוב, עשיית יידעוני, קסם, כישוף, חבירת חבר, שאילת אוב, שאילת יידעוני ו־דרישה אל המתים. להרחבה על אחת מהן בתרי"ג מצוות במניין ספר החינוך, לחצו עליה.



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0