אתנן זונה ומחיר כלב
לֹא-תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב, היא מצוות לא תעשה המופיעה בפרשת כי תצא, האוסרת להקריב כקרבן בהמות ששמשו כאתנן לזונה או שולמו עבור כלב.[1]
אתנן זונה
אתנן הוא השכר הניתן לזונה, תשלום שכר לקדשה נחשב לחילול מצוות ה'[דרוש מקור], והקרבתו כקרבן נאסרה.[2]
אין האתנן נאסר לבית המקדש, אלא אם כן ניתן על ידי מבצע העבירה, אבל אם ניתן על ידי מי שבוצעה בו העבירה, מותר האתנן לבית המקדש, [3] גם אם הנבעל הוא זכר.[4]
איסור הבאת האתנן אינו בהבאה הפיזית אל בית המקדש,[5] אלא בהגשתו כקרבן: הקדשתו לקרבן,[6] שחיטתו,[7] הקרבתו על המזבח,[8] וזריקת דמו.[9] האיסור הוא בין בבהמה ובין בעוף.[10] הקדשת האתנן לבניין בית המקדש אסורה אף היא.[11] למבני קדושה אחרים, ואפילו בהר הבית, אין איסור מדאורייתא, אלא רק איסור דרבנן.[12] איסור זה הוא על כל תשמישי קדושה (כמו בית כנסת וספר תורה),[13] ועל כל תשמישי מצווה (כמו ציצית ולולב).[14]
בסיבת האיסור, כתבו הפרשנים כמה טעמים:
- כדי שלא יסברו החוטאים כי מתכפר להם חטאם בכך וימשיכו במעשיהם.[15]
- משום שאתנן זה הוא מרוח מופקרות, עזות וטומאה.[16]
- שמא בעת הקרבת הקרבן, במקום לחשוב בענייני תשובה, יהרהר המקריב על מעשה העבירה.[17]
- כדי שלא יבא לידי זלזול בקרבן.[18]
- מנהג עובדי עבודה זרה היה למסור רווחים שבאו מן הזנות לבית עבודה זרה[19]. בעולם העתיק היו מצויים מעשי הפקרות סביב למקדשי עבודה זרה, כשבמקומות מסוימים אף היוו חלק מן הפולחן[20]. על מנת להתנער מנוהג פסול זה, אוסרת התורה להקריב בהמה ששמשה כאתנן.
אצל הנביאים משמש הביטוי מספר פעמים כמשל של גנאי לעבודה זרה, ובייחוד לפולחן הכנעני שהיה פרוץ בהפקרות ופריצות.[21]
מחיר כלב
חז"ל מפרשים את הביטוי "מְחִיר כֶּלֶב" בהחלפת שה בכלב. איסור זה אינו אלא בכלב בלבד.[22]
אף בסיבת איסור זה נאמרו מספר טעמים:
- שהוא דרך ביזיון.[23]
- כדי שהציידים והשומרים הנעזרים בכלבים, לא ינקו את מצפונם על הנזקים שמסבים הכלבים שלהם להמון.[24]
- שמא בעת הקרבת הקרבן יחשוב המקריב על הכלב, שנחשב לעז נפש, ולא יתחרט על חטאיו.[25]
- משום שהכלבים מתנהגים בעזות ובחוסר צניעות, לפיכך אין להביא למקום הקדושה שבו יש לעשות סייג וגדר מדבר ערווה[26]
על אף שבדברי חז"ל "אתנן זונה" ו"מחיר כלב" הם שני איסורים שונים[דרוש מקור], אצל מוני המצוות, כמו הרמב"ם וספר החינוך, נחשבים הם למצוות לא תעשה אחת (מצווה תקע"א).
בפרשנות המודרנית פורש ביטוי זה ככינוי גנאי לקדש[27]. קיים גם מפרשני המקרא שפרש בדרך הפשט כי "כלב" זה אינו אלא אדם זונֶה.[28]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנציקלופדיה תלמודית, ערך אתנן זונה, כרך ב', עמ' ש"ה-ש"ט
- אברהם חיים פריימן, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', מוסד ביאליק, ערך "אתנן", עמ' 793–794
הערות שוליים
- ↑ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
- ↑ נהוג היה לעיתים להביא לקדשה כבש או גדי באתננה, כמסופר במעשה יהודה ותמר
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ד', הלכה ט'.
- ↑ מנחת חינוך, מצווה תקע"א.
- ↑ ספרי.
- ↑ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'. אמנם ראו מנחת חינוך, מצווה תקע"א הסובר אחרת.
- ↑ ספרי; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים, סימן רצ"ג.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי המזבח, פרק ג', הלכה ז'.
- ↑ תוספתא, מסכת מכות, פרק ד'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף כ"ט עמוד א'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת תמורה, דף ל' עמוד ב'.
- ↑ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף י"ז, עמוד א', ד"ה מהו.
- ↑ רבנו ירוחם, נתיב כ"ג, חלק א'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קנ"ג, סעיף כ"א, בדברי הרמ"א, ועל פי המגן אברהם שם, סעיף קטן מ"ו.
- ↑ הרב יוסף תאומים, פרי מגדים, אורח חיים, סימן קנ"ג, "אשל אברהם", ס"ק מ"ז.
- ↑ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
- ↑ רבי מנחם רקנאטי, רבי משה אלשיך, כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
- ↑ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
- ↑ מורה נבוכים חלק ג פרק מו.
- ↑ רד"צ הופמן דברים פרק כג פסוק יט
- ↑ יעקב חיים טיגאי, מקרא לישראל: דברים ט"ז, י"ח - ל"ד, י"ב, ירושלים, מאגנס, 2016, ע"מ 582-581
- ↑ אברהם חיים פריימן, אנציקלופדיה מקראית, כרך א', מוסד ביאליק, עמ' 793.
- ↑ תוספתא, מסכת בכורות, פרק א', הלכה ג'. אמנם בעלי התוספות, מושב זקנים, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט, כתבו כי הוא הדין לשאר חיות ובהמות טמאות.
- ↑ רבי אברהם אבן עזרא, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
- ↑ רמב"ן, דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט.
- ↑ ספר החינוך, מצווה תקע"א.
- ↑ כלי יקר ורש"ר הירש על דברים, פרק כ"ג, פסוק י"ט. בדומה לכך פירש הרלב"ג
- ↑ דוד כהן-צמח, עולם התנ"ך: דברים, תל אביב, דודזון עתי, 1997, ע"מ 180
- ↑ ראו רבי יצחק אברבנאל, דברים, פרק כ"ג, ד"ה לא תסגיר.
אתנן זונה ומחיר כלב22387040