איסור משכב זכר

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש



איסור משכב זכר
(מקורות עיקריים)
מקרא ויקרא, י"ח, כ"ב
משנה תורה לרמב"ם הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה י"ד
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ש"נ
ספר החינוך, מצווה ר"ט

איסור משכב זכר או משכב זכור הוא מצוות לא תעשה מן התורה, האוסרת לבוא על הזכר, האסור הוא בין לשוכב ובין לנשכב. איסור זה הוא חלק מאיסורי עריות[1]


הנחשבים בין האיסורים החמורים ביותר בהלכה..

מקור המצווה וחומרתה

מקור האיסור מפורש בספר ויקרא: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִיא" (ויקרא, י"ח, כ"ב). עונשם של השוכב והנשכב מפורש בהמשך הפסוק "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא, כ', י"ג).

העונש על העובר על איסור זה במזיד בפני שני עדים ולאחר שהתרו בו הוא מיתת בית דין בסקילה,[2] והעובר בשוגג חיב חטאת.[3]

משכב זכר הוא בגדר גילוי עריות, שהם אחד משלושת האיסורים שחל עליהם דין ייהרג ואל יעבור.

דיני המצווה

איסור התורה לשכב "אֶת זָכָר" "מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" מפורש כאיסור על ביאה על הזכר באופן שהוא "מכניס כמכחול בשפופרת".[4] לעניין חיוב מיתה, תחילת ביאה עצמה אסורה אפילו ללא גמר הביאה [5].

חז"ל הוסיפו סייגים נוספים לאיסור זה, לדוגמה: האיסור על שני רווקים לישון תחת שמיכה אחת.[6]

טעמי המצווה ומהותה

טעמים רבים נאמרו על איסור זה. על פי ספר החינוך: "השם ברוך הוא חפץ בישוב עולמו אשר ברא ולכן ציוה לבל ישחיתו זרעם במשכבי הזכרים, כי הוא באמת השחתה שאין בדבר תועלת פרי ולא מצוות עונה, מלבד שענין אותו (י"ג טנוף) טרוף נמאס ומכער הוא מאד בעיני כל בעל שכל. והאיש שנברא לעבדת בוראו לא ראוי (י', ג להתגאל) להתנול במעשים מכערים כאלה."

במסכת סנהדרין מופיעה הבחנה בין אדם שנרבע על ידי זכר ברצונו, שפסול לעדות, לבין אדם שקיים שבא באיסור על הנקבה, שכשר לעדות. בעלי התוספות הסבירו את ההבחנה בכך שמי שבעל נשים האסורות עליו חטא משום ש"יצרו תוקפו", לעומת מי שהסכים להיבעל על ידי זכר, שאין "יצרו תוקפו כל כך".[7] הרא"ש חלק על התוספות, באומרו שדחוק להבדיל בפסול לעדות בין איסורי עריות שונים, על סמך ההנחה שבמשכב זכור התאוה אינה חזקה כל כך.[8]

בקרב הגויים

איסור משכב זכר הוא בין שבע מצוות בני נח. כך כתב הרמב"ם בספר משנה תורה:

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על עבודה זרה, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים... שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה. שנאמר: "על כן יעזוב איש את אביו" - זו אשת אביו; "ואת אמו" - כמשמעה; "ודבק באשתו" - ולא באשת חבירו; "באשתו" ולא בזכור; "והיו לבשר אחד" - להוציא בהמה, חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד. ונאמר "אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה".

משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה ה'

עמים עתיקים רבים היו פרוצים באיסור זה, החל מדור המבול[9], מעשי סדום ועמורה[10], מצריים[11], ועמי ארץ ישראל לפני כיבוש יהושע[דרוש מקור].

בעברית מודרנית בהשפעת שפות אירופיות מקובל המושג "מעשה סדום", בעבור משכב זכר. גם תרבויות יוון ורומא בהן משכב זכר היה דבר מקובל, הניעו את החכמים לקבוע כי יש לגויים חזקה לבוא על הזכר ואסרו על ישראל להתייחד עם הזכרים הגויים.

לקריאה נוספת


הערות שוליים

  1. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה ד'
  2. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק א', הלכה ד'; שם, שם, הלכה יד; שם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכה י'.
  3. שם, הלכות הלכות שגגות, פרק א', הלכה ד'.
  4. פירוש רש"י על ויקרא כ יג. המקור במסכת בבא מציעא, דף צ"א, עמוד א'.
  5. יבמות נד ב; רמב"ם איסורי ביאה א יד
  6. שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ד, סעיף א': "וגדולי החכמים היו מרחקין הבהמה, כדי שלא יתייחדו עמה. ובדורות הללו שרבו הפריצים, יש להתרחק מלהתייחד עם זכר."
  7. תוספות, על מסכת סנהדרין, דף כ"ו, עמוד ב', בפסקה "החשוד"
  8. פסקי הרא"ש, מסכת סנהדרין, פרק ג, סימן יג
  9. בראשית רבה כו ט
  10. בראשית רבה נ י
  11. משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"א, הלכה ח'



הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0