איסור חדש
| מקרא |
שגיאות פרמטריות בתבנית:תנ"ך 'ללא: שם' אינו ערך חוקי ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק י"ד |
|---|---|
| משנה | מסכת מנחות, פרק י' |
| תלמוד בבלי | מסכת מנחות, דף ע"א |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ב', הלכה ה' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן רצ"ג |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קפ"ט, לאו ק"צ, לאו קצ"א ספר החינוך, מצווה ש"ג, מצווה ש"ד, מצווה ש"ה |
איסור חדש הוא האיסור לאכול מתבואת השנה החדשה קודם להקרבת מנחת העומר בט"ז בניסן, בזמן שבית המקדש היה קיים, או קודם לי"ז בניסן בימינו. התבואה החדשה נקראת על שם האיסור - 'חדש'.
על אף שאכילת 'חדש' נאסרה, ההנאה מהתבואה מותרת אף קודם הקרבת קורבן העומר[1].
מקור האיסור
איסור חדש הוא איסור מהתורה, והאוכל מהתבואה החדשה קודם היתרה עובר על מצוות לא תעשה. מקור האיסור בפרשת אמור בספר ויקרא, מיד לאחר תיאור מנחת העומר:
וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.
גם בספר יהושע מובא כי בני ישראל אכלו מתבואת הארץ החדשה רק למחרת הפסח[2].
הֶקף האיסור
האיסור על אכילת התבואה החדשה, חל על כל תבואה מחמשת מיני דגן שנזרעה החל מי"ג בניסן של השנה שעברה. הקרבת מנחת העומר בזמן שבית המקדש היה קיים או יום י"ז בניסן (שכן מחמת תקנתו של רבן יוחנן בן זכאי נאסר יום ט"ז כולו לאכילת חדש) מתירים את כל התבואה שנזרעה מתאריך זה בשנה שעברה, עד תאריך זה בשנה הנוכחית. הסיבה לתאריך זה הוא שלפי ההלכה, לכל זרע שנזרע לוקח שלושה ימים להשתרש באדמה, כך שזרע שנזרע בי"ג בניסן, השתרש עד ט"ז ניסן, שהוא יום הבאת קורבן העומר, והותר על ידו[3][4]. אמנם, יש מן האחרונים שכתבו שהדברים אמורים רק לדעת רבי יהודה הסבור כך לגבי השרשת אילנות, ואילו לפי חכמים, שהלכה כמותם, יש להמתין שבועיים[5].
היתר התבואה החדשה
ערך מורחב – מנחת העומר
ביום השני של חג הפסח (ט"ז בניסן), שהוא היום הראשון של חול המועד, הקריבו את קורבן מנחת העומר בבית המקדש, שהתיר את התבואה החדשה.
לפי תיאור המשנה במסכת מנחות, הכנת מנחת העומר נעשתה ברושם גדול בתקופת בית שני, "כדי להוציא מלִּבּן של צדוקים", כלומר לבטל את דעת הצדוקים שסברו שיש להקריב את העומר במוצאי שבת שאחרי יום טוב, ולא ביום ט"ז בניסן. קציר העומר נעשה בלילה, וקציר זה שקצרו בית דין לצורך הקרבת העומר, היה הקציר הראשון בארץ ישראל.
בזמן שהוקרבה מנחת העומר, היה מותר לאכול מהתבואה החדשה בכל ארץ ישראל מחצות היום אף שאין ידוע אם הקורבן הוקרב כבר, כיוון שחזקה שבית הדין עשו את המוטל עליהם, וקורבן העומר הוקרב.
איסור חדש כיום
חז"ל פירשו שיש שני זמנים לגבי היתר החדש: בזמן שאין בית המקדש קיים ואין קרבן, אסור לאכול מן החדש "עד עצם היום הזה" - היינו עד שיאור המזרח של יום ט"ז בניסן. הזמן שני הוא "עד הביאכם את קרבן אלהיכם", היינו בזמן שבית המקדש קיים, אסור לאכול חדש גם ביום ט"ז, עד שיקריבו את מנחת העומר על המזבח.
משחרב בית המקדש, תיקן רבן יוחנן בן זכאי לאסור אכילת תבואה חדשה, כל יום ט"ז, שמא יבנה בית המקדש ויאכלו לפני הקרבת מנחת העומר, וכן הלכה. לפי מסקנת הגמרא, רבן יוחנן בן זכאי לא תיקן תקנה אלא דרש את הפסוקים אחרת, כך שהמלים "עד עצם היום הזה" משמעותם שגם באותו יום אסורה אכילת חדש.
נמצא לפי זה, שבארץ ישראל אסור חדש עד יום י"ז בניסן, ואיסור זה הוא מן התורה בזמן שאין בית המקדש קיים. לדעת הראשונים שסוברים שחדש בחוץ לארץ מדאורייתא, ובחו"ל מקיימים שני ימים טובים מחמת ספק שמא יום זה אינו ט"ז בניסן אלא ט"ו, איסור חדש לא ניתר עד ליל יום י"ח, שמא אינו י"ח אלא י"ז. אמנם בפועל, רוב תושבי חוץ לארץ נהגו להקל באיסור חדש בחוצה לארץ, משום שסמכו על דעת הסובר שאין איסור חדש נוהג אלא בארץ,[6] או שסוברים שאינו שייך בשדה של נכרי,[7] או שסומכים על ספק ספיקא שסתם תבואה מותר.[8] בכל מקרה, לדעת השולחן ערוך[9] ורוב הראשונים, איסור זה נוהג מדאורייתא גם בחו"ל.
איסור חדש למזבח
חדש מותר לאכילה מהיום שהקריבו את העומר. אבל להקריב בבית המקדש מנחות מהתבואה החדשה מותר רק מיום הביכורים, שהוא חג השבועות. אז מקריבים את שתי הלחם, ומאותו יום מותר להקריב למזבח מנחות מהתבואה החדשה.
לפי מגילת המקדש יש חמישה מועדים שבכל אחד מהם ניתרת אכילת והקרבת הדבר המוקרב בו. חמשת המועדים חלים ביום ראשון ובתאריך קבוע בלוח השנה במגילות קומראן:
- מועד השעורים ב-26 בחודש הראשון, יום הקרבת העומר.
- מועד החיטים ב-15 בחודש השלישי, יום הביכורים - חג השבועות.
- מועד התירוש ב-3 בחודש החמישי, מתיר ענבים ויין.
- מועד היצהר ב-22 בחודש השישי, מתיר זיתים ושמן.
- מועד העצים - נמשך ששה ימים ומסתיים ב-29 בחודש השישי[10], ממנו ואילך נאסר שימוש בעצים ישנים[11].
חדש מחוץ לארץ ישראל
התנאים נחלקו במשנה לגבי איסור חדש בחו"ל. לדעת רבי אליעזר האיסור נוהג גם בחו"ל מן התורה, אך לדעות אחרות הוא נוהג רק בארץ ישראל (אך ייתכן שגם לדעות אלה יהיה בחו"ל איסור דרבנן).[12]
עד לפני כשלש מאות שנה לא חששו היהודים בחוצה לארץ כלל לאיסור חדש, מפני שכל התבואה שהייתה מצויה להם נזרעה לפני פסח והותרה ביום הקרבת העומר. בעת החדשה התפתח היישוב בצפון אירופה, במקומות שהשלג נמס רק סמוך לפסח, והרבה פעמים זורעים דגן אחרי פסח וקוצרים אותו בסוף הקיץ, והוא עומד באיסור חדש כל החורף עד פסח. כמו כן יושבים כיום יהודים בחצי כדור הארץ הדרומי, ושם מפסח עד סוכות חורף ומסוכות ועד פסח קיץ, ורוב זריעותיהם אחרי פסח, ורוב קצירם נקצר מחנוכה ואילך, ורוב התבואות בארגנטינה ובאוסטרליה אסורות עד פסח - הן בחזקת "חדש".
דינו של איסור חדש בזמן הזה הוא מחלוקת בגמרא ובפוסקים: ”תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר: עומר בא בחו"ל, ומה אני מקיים "כי תבואו אל הארץ” (ספר ויקרא, פרק כ"ג.), שלא נתחייבו בעומר לפני כשנכנסו לארץ, וקסבר חדש בחו"ל מדאורייתא היא, דכתיב "במושבותיכם", כל מקום שאתם יושבים משמע[13].
בסתם משנה נאמר: ”כל קרבנות צבור והיחיד באין מן הארץ ומחו"ל, מן החדש ומן הישן, חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש ומן הארץ” (משנה, מסכת מנחות, פרק ח', משנה א') לפי זה העומר בחו"ל אינו מדאורייתא.
עוד אמרו במשנה: ”כל מצווה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ... חוץ מן הערלה והכלאים, שאף על פי שתלויות בארץ נוהגות אף בחו"ל, רבי אליעזר אומר אף החדש נוהג בחו"ל (מסכת קידושין, דף ל"ו עמוד ב')”.
להלכה השולחן ערוך פסק כדעת רוב הראשונים שאיסור חדש נוהג גם בחו"ל[14], אך מנהג העולם (לפחות בקהילות האשכנזים) להקל בזה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: איסור אכילת חדש |
- הערך "חדש", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- איסור חדש, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- יעקב אפשטיין, איסור חדש בארצנו בזמן הזה, אתר דעת
- הרב אליעזר מלמד, הלכות מצוות חדש, באתר פניני הלכה
- "מהו איסור חדש/ חשש חדש", באתר כושרות.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף ע"א עמוד א' (הובא במשנה שם, שמותר להאכילן לבהמות, ואין בזה איסור הנאה) תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ג עמוד א' ומאירי שם.
- ^ ספר יהושע, פרק ה', פסוק י"א
- ^ ואף שלא עברו שלוש יממות מלאות, נחשב הדבר כשלוש יממות, שכן מקצת היום ככולו, ראו תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ה עמוד א'.
- ^ ש"ך, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף קטן ב', בשם ספר תרומת הדשן, סימן קנ"א
- ^ הגהות רבי עקיבא איגר, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף ג'; שו"ת נודע ביהודה, סימן פ"ז.
- ^ מגן אברהם תפט:יז
- ^ ב"ח יו"ד סי' רצג.
- ^ רמ"א יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף ג'
- ^ יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף ב' ואורח חיים, סימן תפ"ט, סעיף י'
- ^ שמריהו טלמון, "לוח המועדים בשנת החמה", בתוך יובל לחקר מגילות ים המלח, עמוד 213. יגאל ידין, מגילת המקדש, עמוד 112.
- ^ כנה ורמן, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן, עמוד 335.
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק א', משנה ט'. גם סתם המשנה במסכת ערלה, פרק ג', משנה ט' סוברת שחדש בחו"ל אסור מדאורייתא.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת מנחות, דף פ"ד עמוד א'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"ג, סעיף ב', ושולחן ערוך, אורח חיים, סימן תפ"ט, סעיף י'
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
30870072איסור חדש