מראית עין
מראית עין הוא דין הלכתי המסתעף מהכלל והייתם נקיים מה' ומישראל, האוסר לעשות פעולות מסוימות שבהן כשלעצמן אין כל חטא, אך הן עלולות להיראות כאילו יש בהן חטא, או ליצור את הרושם שפעולות אחרות, שיש בהן איסור, הן מותרות. בכלל זה, החיוב שלא להיחשד בעיני אנשים בעשיית מעשים בלתי ראויים.
יש מן הפוסקים שמתבטאים בנוסח גזירת הרואים, כלומר, גזירה משום אלו שיכולים לראות את עושה המעשה.
בעברית חדשה המונח מבטא מה שנראה בהתרשמות ראשונה ממבט שטחי[1].
מקור האיסור
דין מראית העין מופיע בתלמוד, ומקורו במשמעות הפסוק: "והייתם נקיים מהשם ומישראל"[2] ובפסוקים נוספים. דין זה משפיע על תחומים שונים בהלכה, כגון: עשיית איסור באמצעות גוי; שימוש בכספים ציבוריים; בדיני עבודה זרה, נישואין, שחיטה, מאכלים אסורים, מצוות התלויות בארץ ועוד.
בתלמוד הבבלי, מסכת כריתות (כא, ב), שם נאסרה שתיית דם דגים (שאינה אסורה כשלעצמה, משום שבהלכה דגים אינם בגדר בשר) משום מראית עין, אך הותרה אם יש בדם קשקשים, המלמדים שמקורו בדג. ברוח דומה פסק הרמ"א, שבעת בישול בשר בקר בחלב שקדים, "יש להניח אצל החלב שקדים, משום מראית העין"[3]. הרמ"א פוסק כך על איסור מדאורייתא של בשר בחלב, אך מקל כאשר מדובר באיסור מדרבנן, של בישול בשר עוף בחלב.
רש"י נותן שני מניעים לאיסור על אדם לשתות דם דגים:
- שמא חברו הרואה זאת יבוא לשתות דם ממש, משום שיסבור שאין בכך איסור.
- שמא חברו הרואה זאת יחשוד בו שהוא אוכל איסור.
בשולחן ערוך (סימן רמג א) נאמר "לא ישכיר אדם מרחץ שלו לאינו יהודי מפני שנקרא על שמו, ואינו יהודי זה עושה בו מלאכה בשבת", והמשנה ברורה מסביר זאת: "אלא שאסור בכל זה מפני מראית עין".
בחדרי חדרים
אף שהאיסור על מראית עין נובע מחשש מה יחשוב חברו שיראה זאת, האיסור תקף גם כאשר אין חשש כזה: "אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין - אפילו בחדרי חדרים אסור"[4].
הדוגמה הקלאסית המובאת במסכת שבת היא אדם שנרטבו בגדיו בשבת, לפי דעה אחת המובאת במשנה, הוא יכול לשטוח את הבגדים על חבל לייבשם רק בסתר, במקום שאינו נראה לעיני העם, אבל לא בגלוי, ולפי הדעה השנייה במשנה אסור לו לשוטחו גם במקום מוסתר, מפני שכל דבר שאסור לעשות מפני מראית העין אסור אף בסתר. לפי פרשנות הגמרא במסכת ביצה, תנאי המשנה נחלקו בסברתו של רב, והיא שנויה במחלוקת, ולפי גרסה אחת נחלקו בכך אף בית שמאי ובית הלל.
הרי"ף פוסק כרב, אבל הר"ן פוסק שההלכה איננה כרב. הוא מוכיח זאת ממשניות רבות[5] מהן עולה כי תנאי המשנה לא סברו כרב.
הרשב"א[6] מגן על הרי"ף, ומוכיח כי מאותם משניות מהם הוכיח רבינו ניסים גאון כדעתו, אין כל סתירה לדברי רב. על חלקם הוא מתרץ, שההיתר לעשות בסתר הוא במקום שהחשד מעיקרו קיים היה רק בפרהסיא, למשל אדם השוחט בהמה באופן שדמה ישפך לתוך גומה, כדרך הזובחים לשדים, שאסור לעשות זאת בפרהסיא שאז קיים חשש שיראה בעיני הצופים כאדם העובר על איסור חמור זה, אבל בחצרו מותר לעשות זאת, שכן בחצירו כאשר הוא שחוט לתוך בור ניכר הדבר שהסיבה היא מפני שהוא לא רוצה לטנף את חצירו, ולא משום שזהוא זובח לשדים, ונמצא שהחילוק בין רשות הרבים לרשות היחיד במקרה זה אינה משום שבסתר מותר לעשות דברים החשודים, אלא מפני שדברים אלו עצמם אינם חשודים כאשר הם ברשות היחיד.
על שתי משניות אחרים, הנראים לכאורה כסתירה לדברי רב, מיישב הרשב"א שאינם אלא במקום שהחשד הוא בטעות; כאשר אדם עושה דבר מסוים שניתן לטעות ולחשוב שהוא אסור, ועל כך נאמר שאסור לעשות דברים אלו דווקא בפרהסיא, אבל לא בסתר. הסיבה לכך היא, מפני שיש שגם בפרהסיא החשש הוא מופרך ואינו נכון. ואילו האיסור לעשות אף בסתר דברים שנאסרו בגלוי משום חשד, הם דברים שהם אכן אסורים, והחשד מבוסס על הלכה קיימת, אלא שלמעשה הוא עושה דבר מותר, ובאופן כזה אסור לעשות אף בסתר.
הרא"ש[7] סובר שרק באיסור דאורייתא תקף דין זה, שאין לעשות מעשה הדומה לו אפילו כשאין חשד, אך באיסור דרבנן מותר כשאין חשד. בכך הוא דוחה את אחת מראיותיו של הר"ן.
חילול השם
אדם חשוב או גדול במעשים, עובר על חילול השם גם בפעולות מותרות הנראות כאסורות או שגורמות לצופים בו להעלות השערות לא כשרות לגביו, כדברי ספר החינוך:
שיעשה איש מפורסם בגמילות חסדים ומעשים טובים מעשה אחד שיראה לרבים שהוא עבירה, וכגון המעשה הוא אינו ראוי לכמו האיש החסיד ההוא שיעשהו, אף על פי שהוא מעשה היתר - חילל השם.
— ספר החינוך רצה
הרמב"ם מביא הנחיות לתלמיד חכם שנראה שלפחות חלקן הן בהקשר זה:
משאן ומתנן של תלמידי חכמים, באמת ובאמונה: אומר על לאו לאו, ועל הין הין. מדקדק על עצמו, בחשבון; ונותן ומוותר לאחרים כשייקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי הלקח לאלתר. ואינו נעשה לא ערב ולא קבלן, ולא יבוא בהרשאה. מחייב עצמו בדברי מקח וממכר, במקום שלא חייבה אותו תורה, כדי שיעמוד בדיבורו, ולא ישנהו. ואם נתחייבו לו אחרים בדין, מאריך להן ומוחל להן; ומלווה, וחונן. ולא יירד לתוך אומנות חברו, ולא יצר לאדם בעולם בחייו.
— משנה תורה, הלכות דעות ה, יג
קישורים חיצוניים
- אביעד ברטוב, מראית עין, באתר בית המדרש הווירטואלי
- מראית עין ו'אוושא מילתא', באתר של מכון צמת
- אביאל קאופמן, פרשת נצבים וילך - מראית עין, באתר שחל ישיבת ההסדר "נהר דעה"
- מראית עין בקוקוס, באתר כיפה
הערות שוליים
- ^ מילון אבן שושן לשנות האלפיים
- ^ במדבר לב, כב
- ^ יורה דעה, פ"ז, ג
- ^ בבלי, מסכת ביצה ט א, מסכת שבת סד ע"ב ועוד.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף מ"א עמוד א'.
- ^ במסכת ביצה שם.
- ^ שבת פרק כב סימן ט
20885793מראית עין