קרבן שלמים

קרבן שלמים הוא אחד מסוגי הקורבנות שהיו קרבים בבית המקדש. קורבן שלמים בא בדרך כלל כקרבן נדבה, ובשרו מתחלק לשלושה חלקים: האמורים - קרבים על גבי המזבח, החזה והשוק - ניתנים לכהנים לאכילה, ושאר בשר הקרבן - נאכל על ידי הבעלים. קורבן שלמים הוא, בדרך כלל, קורבן מסוג קדשים קלים, ולכן בשרו נאכל בכל השטח המקודש של ירושלים, ולא רק במקדש.

כמה פירושים ניתנו לשם שלמים. חז"ל, במדרש ההלכה תורת כהנים, הביאו שני פירושים: א. "רבי יהודה אומר: כל המביא שלמים - מביא שלום לעולם". ב. "דבר אחר: שלמים - שהכל שלום בהן, הדם והאימורין למזבח, החזה ושוק לכהנים, העור והבשר לבעלים". ויש שפירשו ש"שלמים" הוא מלשון תשלומים, שכן קרבן שלמים הוא קרבן נדבה, שאדם נדר או התנדב להביא, ועתה הוא חייב לשלם את נדרו, כמו שנאמר: "כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אֱלֹקֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ".

הסוגים השונים של השלמים

• שלמי נדבה - קרבן שלמים הבא על ידי יחיד בנדר או בנדבה. נדר הוא כאשר האדם אומר: "הרי עלי קרבן שלמים" ובכך הוא מחייב את עצמו להביא קרבן. אם אדם זה מקדיש אחר כך בהמה לקרבנו, הרי שגם אם הבהמה תמות או תאבד - לא פקע ממנו חיובו להביא בהמה לקרבן, כיוון שחובו להקריב שלמים אינו תלוי דווקא בבהמה שהקדיש. נדבה היא כאשר האדם אומר: "הרי בהמה זו שלמים". באמירתו הוא מקדיש את הבהמה המסוימת הזו לשלמים, ואם היא מתה או אבדה - הוא פטור מלהביא בהמה אחרת לקרבן, כיון שהתחייבותו הייתה על בהמה זו בלבד.
• שלמי חגיגה - קרבן יחיד שאדם חייב להקריב בעת העלייה לרגל בשלוש הרגלים, ככתוב: "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה". לכתחילה יש להביא את הקרבן ביום הראשון של החג, אך אם האדם שגג או פשע ולא הביא את הקרבן ביום הראשון - הוא יכול להביא אותו בשאר ימי החג, כולל שמיני עצרת. גם בחג השבועות יש שישה ימים לתשלומין (ו'-י"ב בסיון), שבהם ניתן להביא את הקרבן. כך גם אם היום הראשון חל בשבת - מביאים את הקרבן באחד הימים הבאים.
• שלמי שמחה - קרבן יחיד הקרב ברגלים, כדי לאכול ממנו ולשמוח בחג עם בני ביתו ועם העניים והנזקקים, ככתוב: "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". חכמים למדו שהשמחה היא אכילת שלמים, על פי הכתוב האמור בציווי על הקמת המזבח בהר עיבל: "וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֶיךָ". אם יש לאדם בשר אחר של קרבנות שהוא יכול לאכול ממנו בימות החג, כגון מעשר בהמה - הוא פטור מלהקריב קרבן זה.
• חגיגת ארבעה עשר - קרבן מיוחד הבא בי"ד בניסן בשביל לאכול ממנו קודם הפסח, כדי שהאדם יאכל את הפסח כשהוא כבר אינו רעב, והפסח ייאכל "על השובע". קרבן זה אינו חובה, והוא בא רק כאשר הפסח קרב ביום חול (ולא בשבת, שכן קרבן זה אינו דוחה את השבת), בטהרה (ולא כשרוב הציבור טמאים, שכן קרבן זה, בניגוד לקרבן פסח, אינו דוחה את הטומאה), ובמועט (כאשר בשר הפסח אינו מספיק להשביע את המסובים לבדו).
• שלמי ביכורים - המביא למקדש ביכורים משבעת המינים, חייב להביא עמהם קרבן שלמים.
• קרבן תודה - סוג של קרבן שלמים הבא בנדר או בנדבה, כתודה לה' על ישועה או הצלה. דיני קרבן תודה שונים בכמה פרטים מדיני קרבן השלמים, כדלהלן, אך בכל זאת הוא נחשב לסוג של קרבן שלמים.. בקרבן תודה, מלבד הבהמה הקרבה, יש להביא גם ארבעים לחמים, עשרה מכל אחד מהסוגים הבאים: סולת מורבכת, חלות מצות, רקיקי מצות - שלושת אלה ללא חימוץ, וחלות חמץ, כאשר לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, והשאר לבעלים. הבדל נוסף בין קרבן תודה לקרבן שלמים רגיל הוא, שקרבן תודה אינו נאכל אלא ביום ההקרבה ובלילה שלאחריו, בעוד שקרבן שלמים נאכל גם ביום השני להקרבה.
• איל נזיר - הנזיר בסיום ימי נזירותו חייב להביא שלושה קורבנות: עולה, חטאת ושלמים. קרבן השלמים של הנזיר הוא איל, והנזיר מביא ביחד עמו עשרים לחמים, עשר חלות ועשרה רקיקים, שניהם ללא חימוץ. גם באיל נזיר, כמו בקורבן תודה, לחם אחד מכל סוג ניתן לכהן, מתנת כהונה נוספת באיל נזיר היא נתינת הרגל הקדמית הימנית לכהן (זרוע בשלה), ודינה כדין חזה ושוק שמותרים רק לכהנים, ונאכלת ליום ולילה כשאר הקרבן. אכילת הקרבן ולחמיו מוגבלת ליום האכילה וללילה שלאחריו כתודה ולא כשלמים רגילים.
• שלמי עצרת (או: זבחי שלמי ציבור) - בחג השבועות מביאים מנחה מיוחדת למקדש - שתי הלחם. ביחד עם מנחה זו מקריבים שני כבשים לשלמים. קרבן זה הוא קרבן השלמים היחיד שהוא קרבן ציבור. קרבן זה, אף שהוא נקרא בתורה "שלמים", הוא שונה בדיניו באופן מהותי מדיני קרבן השלמים ודיניו הם כמו קרבן אשם, ובעוד שקרבן השלמים הוא "קדשים קלים", זבחי שלמי ציבור הם "קדשי קדשים" (וראה להלן).

תהליך ההקרבה והאכילה

קורבן השלמים מתייחד בכך שהוא בא מכל סוגי הבהמות הכשרות לקורבן: פרים, כבשים ועזים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים (כלומר: ללא הגבלת גיל). היוצאים מכלל זה הם שלמי נזיר, שאינם יכולים לבוא אלא איל זכר, וזבחי שלמי ציבור, שאינם יכולים לבוא אלא כבשים זכרים.

הקרבת השלמים כוללת כמה שלבים, שרובם אינם מיוחדים לו:

1. סמיכה - הנחת ידי בעל הקורבן על ראש הבהמה. בקורבנות הבאים לכפר על חטא מסוים, המקריב מתוודה על חטאו בזמן הסמיכה; אולם בשלמים, שאינם באים על חטא, אין מקום לוידוי. עם זאת, לדעת הרמב"ם, המקריב שלמים אומר "דברי שבח" בזמן הסמיכה. בקרבן תודה המקריב מודה על מה שיש לו להודות.

2. שחיטה - שחיטת השלמים נעשית בכל מקום בעזרה, כדין "קדשים קלים". שחיטת זבחי שלמי ציבור - נעשית דווקא בצפון העזרה, כדין "קדשי קדשים".

3. קבלת הדם הנשפך מן הבהמה על ידי כהן, בכלי הנקרא "מזרק".

4. הולכת הדם על ידי הכהן למזבח העולה.

5. זריקת הדם על ידי הכהן בשתי זוויות של המזבח: הזווית הצפון מזרחית והזווית הדרום מערבית. הדם צריך להינתן בכל זווית כך שייראה בשתי הצלעות של הזווית ("שתי מתנות שהן ארבע").

6. שפיכת שיריים - אם נשאר דם במזרק, הוא נשפך במקום מיוחד ביסוד המזבח בפינה הדרום - מערבית.

7. תנופה - התנופה היא פעולה ייחודית לקורבן השלמים (מלבד בשלמים, היא נוהגת רק באשם מצורע). הכהן נוטל את חלקי הקורבן הקרבים על גבי המזבח (ה"אימורים"), ואת חלקי הקורבן הניתנים לכהן (חזה ושוק; באיל נזיר גם "זרוע בשלה" ושני לחמים, אחד מכל סוג; בקורבן תודה גם ארבעה לחמים, אחד מכל סוג) מניח אותם על ידי הבעלים, מניח את ידיו מתחת ידי הבעלים, ושניהם ביחד מניפים את הכל למעלה ולמטה, ולארבעה צדדים. ב"זבחי שלמי ציבור" נעשות שתי תנופות: האחת, כשהכבשים חיים - כהן מניף את שני הכבשים החיים ביחד עם שתי הלחם; והשנייה, לאחר השחיטה - הכהן מניף את החזה, השוק והאימורים עם שתי הלחם.

8. הקטרת אימורים - כהן לוקח חלקים מסוימים מן הבהמה (חלב, כליות, ועוד), מעלה אותם לראש המזבח, ומניח אותם על מערכת העצים הבוערת.

9. נסכים - יחד עם קורבן השלמים מביאים יין, ומנסכים (שופכים) אותו על גבי המזבח. כמו כן מביאים מנחת נסכים - מנחה העשויה מסולת חטים ושמן המעורבים זה בזה, ומקטירים אותה על גבי המזבח. הכמויות המדויקות של הסולת, היין והשמן תלויים במין הבהמה הקרבה כשלמים.

10. אכילת הבשר - בשר השלמים נאכל על ידי הבעלים, מלבד החזה ושוק הימין שנאכלים על ידי הכהנים ובני משפחותיהם. באיל נזיר הכהן מקבל גם "זרוע בשלה" ושני לחמים. בקורבן תודה הכהן מקבל גם ארבעה לחמים. שלמים נאכלים ביום ההקרבה, בלילה שלאחריו, וביום שלמחרת ההקרבה, עד שקיעת החמה. קורבן התודה ואיל הנזיר נאכלים רק במשך יום ההקרבה והלילה שלאחריו. אכילת השלמים, כולל החלקים הניתנים לכהנים, נעשית בכל ירושלים. זבחי שלמי ציבור נאכלים על ידי כהנים זכרים בלבד, בעזרה של בית המקדש, ביום ההקרבה ובלילה שלמחרתו.

ראו גם

• חזה ושוק

לקריאה נוספת

• תלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ"ה עמוד א'.

מוני מצוות:

• ספר המצוות לרמב"ם, עשה סו.
• ספר החינוך, מצווה קמא.

פוסקים:

• משנה תורה לרמב"ם, ספר קרבנות, הלכות מעשה הקרבנות, פרק ט'.