מעשה יהודה ותמר
מעשה יהודה ותמר הוא סיפור שהתרחש עם יהודה בנו של יעקב אבינו, בתקופת פרישתו מאחיו השבטים, והקמת משפחתו החדשה. הסיפור מתמשך על פני שנים ארוכות והוא כולל את מותם של חלק ממשפחתו של יהודה, עיקרו של הסיפור הוא מאורע לידתם של בניו מתמר כלתו, ההתרחשויות שהביאו לכך והמאורעות סביב זיווגם. הסיפור מופיע בספר בבראשית בכל פרק לח.
השתלשלות האירועים
הסיפור מתמשך כולו על פני שנים ארוכות, תקופת התרחשותו[1] מקבילה לתקופת שהותו של יוסף כעבד במצרים. הסיפור כולו מורכב מכמה שלבים:
- השלב הראשון: נישואי יהודה עם בתו של שוּעַ (שעל כן כוּנתה בת שוע) הכנעני, שילדה לו את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. כאשר גדלו ילדיו, נשא ער אשה ושמה תמר. בעקבות חטאיו הוא הומת על ידי ה', ואחיו אונן יבם את אשת אחיו. אולם אונן חטא, מאחר שידע שהזרע שייוולד מכך יתייחס על שם אחיו ולא על שמו, ולכן המית ה' גם אותו, יהודה חשש להשיא את בנו השלישי לתמר פן ימות גם הוא, ובנימוק ששלה עוד צעיר, הורה לתמר שתשב בבית אביה עד שיגדל.
- השלב השני, (שהוא המרכזי בסיפור): מעשה יהודה ותמר. כאשר ראתה תמר ששלה לא נושא אותה לאשה כפי שהובטח לה, החליטה לעשות מעשה שיגרום לכך שיהודה ייבם אותה בלא ידיעתו. היא התחפשה לקְדֵשָׁה היושבת על פרשת דרכים, וכאשר יהודה עבר לידה, המציאה עצמה אליו כדי שיחפוץ לבוא עליה והיא תהרה ממנו. ואכן, כאשר עבר שם יהודה הציע לה לבועלה, אך מאחר שלא היה לו אתנן לתת לה הבטיח שלאחר מעשה ישלח לה גדי עזים מצאנו. תמר דרשה ממנו לתת לה את חותמו, פתילו ומטהו כעירבון עד שיביא את גדי העזים. יהודה מסר לה ובא עליה, והיא הרתה מכך. לאחר מכן הסירה את בגדי הקדשה ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה. כעבור זמן מה שלח יהודה גדי עיזים לתת לקדשה בשכרה, וכדי שתשיב לו את ערבונו, אולם האישה לא נמצאה.
- השלב השלישי: שתיקת תמר והודאתו של יהודה. כעבור שלושה חודשים, כאשר הוכר עוברה של תמר, ריננו הכל אחריה שזנתה. כשנודע הדבר ליהודה הורה להוציאה לשריפה, כפי שהיה מקובל לעשות אז לאשה שזינתה (על פי חז"ל היה זה משום שתמר הייתה מצאצאי שם, ששימש ככהן, ובת כהן שזינתה נידונה על פי התורה לשריפה). אז הוציאה תמר את שלושת פריטי העירבון שלקחה מיהודה כשבא אליה, וביקשה לשלוח אותם אל יהודה באומרה: ”לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). יהודה זיהה את הערבונות, ועל אף הבושה שמעשהו יתגלה, והקושי של אדם בעל עוצמה ושלטון להודות בשגיאות, מיהר יהודה והודה שטעה בפסק הדין הואיל והוא זה שבא עליה ולא אדם זר.
- השלב הרביעי: לידת פרץ וזרח. כאשר תמר כרעה ללדת המיילדת הבחינה שתאומים בבטנה. כאשר אחד העוברים הושיט ידו מן הרחם, קשרה המיילדת חוט צבוע בצבע תולעת שני כדי לסמן שהוא הבכור. אולם לאחר מכן הוא השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא לפניו מן הרחם. על כן נקרא הראשון פרץ, והשני, שעל ידו חוט השני הזוהר - זרח.
הרחבות ומשמעויות
התקופה
המעשה, המובא בפרשת וישב מתחיל במילים ”"וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"”. לדעת רוב המפרשים[2] פרשה זו התרחשה לאחר מכירת יוסף, יהודה הרגיש שהוא האשם העיקרי במכירתו של יוסף. אביו היה יושב ומתאבל על יוסף, ואחיו היו מאשימים אותו בכך שכל עניין המכירה נגמר על פי עצתו, והורידוהו מגדולתו[3].
אמנם לדעת האבן עזרא[4] והרלב"ג, תקופת סיפור זה הייתה קדומה יותר מסיפור מכירת יוסף. טענה זו מבוססת על כך שדבר זה אינו מסתדר כרונולוגית עם השנים שיוסף היה עבד במצרים. כי הרי כתוב שפרץ הגיע עם שני בניו יחד עם יעקב אבינו למצרים, וזה, עשרים ושתים שנה לאחר מכירת יוסף, ולא יתכן במציאות שיוולדו נכדים ליהודה תוך זמן כזה קצר, שתים עשרה שנה לפחות צריך לחכות עד התבגרותו של ער בכור יהודה כדי שיינשא לתמר ועוד שנים מספר עד שיגדל שלה, ועוד שתים עשרה שנה עד שיתבגר פרץ כדי להוליד ילדים. ולכן צריך לומר שיהודה התחתן עם בת שוע הרבה לפני שיוסף נמכר למצרים.
נישואי יהודה ולידת בניו
יהודה עוזב את אביו ואחיו המתגוררים בחברון, ועובר משם מערבה [דרוש מקור] אל עדולם[5], שם הוא מתיידד עם חירה. בעת שהותו שם הוא פוגש איש כנעני[6] בשם שוע, ונושא את בתו (בת שוע) לאשה. היא יולדת ליהודה שלושה בנים: ער, אונן ושלה.
בניו של יהודה - נישואיהם ומותם
כאשר גדל ער, השיא לו יהודה את תמר לאישה. זהותה של תמר ומוצאה לא מפורטים בכתוב. חז"ל מייחסים אותה אל מלכי-צדק, שאותו הם מזהים עם שם בן נח[7].
אולם, ער עשה הרע בעיני ה', והוא מת בחטאו: ”וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה' ” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק ז')
הכתוב לא מבאר במה חטא, אולם חז"ל[8] דרשו את המילים ”בְּעֵינֵי ה'” כמרמזות על כך שחטאו היה בדבר שרק ה' יודע ממנו ואינו גלוי לכל, ופירשו שהכוונה היא ליחסי אישות באופן שאינו מביא ילדים (פירוט הדיון אודות כך יובא בסמוך, ביחס לאונן), ובארו שמטרתו בכך הייתה כדי שתמר לא תהרה ולא ייפגע יופיה[9].
לאחר מות ער, פנה יהודה אל אחיו השני, אונן, וביקשו לקיים מצוות ייבום באשת אחיו.
רש"י[10] מבאר, שיהודה רצה שאונן ייבם את תמר כדי שהבנים שתלד ייקראו על שם המת ויהוו לו זיכרון. הרמב"ן[10] מבאר, שעצם חתונת קרובו של המת היא עצמה עניין גדול. ויש בעניינים אלו סודות גדולים, ואף שהיה זה לפני מתן תורה יהודה ידע סודות אלו ורצה לממש את זה. ומה שכתוב שיקרא הבן על שמו, זה מדרך העולם ולא גוף המצווה.
אונן אכן נשא את תמר לאשה, אולם מאחר שלא היה מעוניין שילדיו ייקראו על שם אחיו ולא יתייחסו על שמו, גם הוא לא רצה שתמר תתעבר ממנו: ”וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם בָּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן זֶרַע לְאָחִיו ” (בראשית פרק ל"ח, פסוקים ח'-ט').
בדברי חז"ל הובאו שני פירושים כיצד עשה זאת. רש"י מפרש ”ושחת ארצה. שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ”, היינו שהיה מקיים עמה יחסי אישות כדרך כל הארץ, אך בשעה שיצא הזרע פרש ממנה והזרע היה נשחת ארצה[11]. פירוש אחר המובא בדברי חז"ל הוא שהיה מקיים עמה יחסי אישות שלא כדרכה, וכך לא הביא להריונה: ”ער ואונן שמשו שלא כדרכן”(תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ל"ד עמוד ב'
בעקבות מעשה זה המית ה' גם את אונן, על חטאיו ועל שנמנע מלהקים שם לאחיו. מכאן דורשת הגמרא את עונשו של האיסור החמור: ”"דאמר רבי יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ"” (תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ג עמוד א')
יהודה, שראה ששני בניו כבר מתו בנישואיהם עם תמר, חשש פן ימות גם שלה כאחיו, ולכן הורה לתמר שתשב באלמנותה בבית אביה עד שיגדל שלה ויהיה כשיר לשאת אותה לאשה. וכך עשתה תמר.
רש"י[12] מבאר את הלך מחשבתו של יהודה, שבאמת כלל לא חשב לתת לה את שלה, אלא סתם היה דוחה אותה בקש. וסיבתו עמו כיוון שראה שתמר היא אשה קטלנית וחשש שמא גורלו של שלה יהיה דומה. (ולפי זה, לא ידע כלל יהודה שחטאיהם של ער ואנן גרמו למיתתם, ולא תמר)
אבל הרמב"ן[12] חולק על פירוש זה, משני סיבות: א. שהרי יהודה היה גדול בדורו, והיה יכול להגיד לה מפורשות את רצונו, ללא שיצטרך להתפתל עם תרוץ קטנותו של שלה, ב. לא יתכן שיהודה לא הכיר את חטאם של בניו. ולכן מפרש הוא, שכוונתו של יהודה הייתה אמיתית, הוא רצה ששלה יתחתן בבוא העת עם תמר, רק הוא הסיק שבניו הקודמים מתו בעוונותיהם כיוון שהיו צעירים ולא הבינו את גודל חטאם. ולכן אמר יהודה "עד יגדל שלה" כלומר שיגדל כדי שאחנך אותו כראוי ולא יחטא גם הוא כאחיו.
ייבום יזום של תמר
משראתה תמר שיהודה מתמהמה מקיום הבטחתו להשיא את תמר לאח הנוסף - שלה, החליטה ליזום את מעשה הייבום בעצמה, אך לא עם שלה אלא עם יהודה, חמיה, שגם הוא נחשב ל'יבם' של בנו[13]. באותה העת אשתו של יהודה, בת שוע, מתה, ויהודה נותר ללא אשה. לאחר שהתנחם מהאבל, הלך יהודה עם חירה לתמנה כדי להשתתף בטקס גיזת הצאן השנתית, שהיה מאורע חגיגי בעבר[14]. כאשר נודע הדבר לתמר, הסירה את בגדי אלמנותה, ולבשה בגדי קדשה מתוך כוונה לנצל את מצבו של יהודה השרוי כעת ערירי ללא אשה, ולגרום לו לייבם אותה שלא מדעתו.
תמר המתינה ליהודה בפרשת דרכים (צומת)[15] הסמוכה לתמנה, כפי שהייתה, כנראה, דרכן של הקדשות באותה העת, ועטתה עליה צעיף כדי לכסות פניה, שלא יזהה אותה יהודה. כאשר הגיע יהודה לפרשת הדרכים, סבר שזו קדשה הואיל וכך הייתה דרכן, והואיל ופניה היו מכוסים, לא הכיר בה שהיא תמר[16]. ויש מבארים שכיסוי הפנים הוא שהביא את יהודה לסבור שמדובר בקדשה, שכך הייתה דרכן של הקדשות, לכסות את פניהן[17]. ויש אומרים שרגילים היו לסמן הקדשות בחריכת מצחן באש, והיו מסתירות את החריכה בבגד, ולכן סבר יהודה שהיא קדשה[18].
חז"ל מבארים שיהודה לא הכיר שזו תמר משום שהיא נהגה לכסות פניה מטעמי צניעות כאשר הייתה נשואה לבניו של יהודה, ולכן לא הכיר את מראה פניה ולא ידע שאשה זו שיושבת בפרשת הדרכים זו תמר: ”משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אלא: משום דכסתה פניה בבית חמיה [יהודה] ולא הוה ידע לה [לא ידע כיצד היא נראית], זכתה ויצאו ממנה מלכים [דוד המלך וכל משפחת המלוכה מזרעו] ונביאים [ישעיהו הנביא. שהרי הוא בנו של אמוץ, אחיו של המלך אמציה - שהוא מלך על יהודה מזרע בית דוד]” (תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י' עמוד ב').
בראותו את הקדשה, נטה יהודה מהדרך המובילה לתמנה אל מקום מושבה, ואמר לה להכין עצמה לאישות, המדרש מסביר שיהודה רצה ללכת משם, אבל נטה אליה בעל כרחו, כיון שזימן לו הקב"ה מלאך הממונה על התאוה[19].
תמר שאלה את יהודה מהו האתנן שיביא לה בתמורה לכך, ויהודה אמר שכאשר יגיע אל צאנו, ישלח אליה גדי עיזים. תמר דרשה ממנו שיתן לה בינתיים כעירבון (משכון) את טבעת חותמו, פתילו[20] ומטהו. יהודה מסר לה את העירבון ובעלה. כתוצאה מכך הרתה תמר מיהודה. לאחר מכן שבה ולבשה את בגדי האלמנה אותם לבשה מאז מות אונן.
בינתיים הגיע יהודה לתמנה אל צאנו, לקח גדי עזים ומסרו לחירה כדי שיתן אותו לקדשה באתננה, כפי שהבטיח לה, וכדי לקחת את העירבון בחזרה. אולם חירה לא מצא אותה בפרשת הדרכים, וכאשר שאל לאנשי העיר הסמוכה למקום בו מצאה, אם גרה ביניהם קדשה, השיבו בשלילה. כששב חירה אל יהודה עם המידע, אמר לו יהודה שיחדול מלחפשה וערבונו יישאר בידה, משום שלא רצה שמתוך החיפושים אחריה יתפרסם המעשה והכל יבוזו לו על עצם מעשה כזה[21], או על שנתן ערבונות יקרים כאלו על מעשה כזה[22]:
חז"ל מזהים בבזיון שאירע ליהודה סביב מתן גדי העזים הנהגת מידה כנגד מידה שנהג עמו ה' על שהוא היה היוזם למכירת יוסף שבמהלכה ציערו בני יעקב את אביהם באמצעות הטבלת כתונת יוסף בדם גדי עזים, ובכך הונו אותו לחשוב שבנו מת: ”יהודה ציער את אביו בשעיר עזים, ותמר ציערה את יהודה בגדי עזים ” (מדרש לקח טוב על בראשית פרשת וישב פרק ל"ח סימן כ"ג).
הרמב"ם מדגיש שבמעשה יהודה לא היה כל חטא, שכן ביאת קדשה מותרת לבני נח[23]. בפירסום הענין היה רק ענין של בושה וחוסר כבוד. אדרבה, בפירוט המעשה על משלוח הגדי באה התורה לציין את יושרו של יהודה, והקפדתו על תשלום שכרה המלא של האשה[24]
חשיפת המעשה ותגובת יהודה
כעבור כשלושה חודשים, כשהחל להיות ניכר שתמר מעוברת, החלו הכל לרנן אחריה שזנתה בעת היותה שומרת יבם לשלה בנו של יהודה. כאשר נודע הדבר ליהודה, ציווה להוציאה להורג בשריפה, כפי שהיה מקובל באותה העת לנהוג באשה מופקרת. על פי חז"ל[25] עונש השריפה ניתן לה בשל היותה מזרעו של מלכי-צדק[26] ששימש ככהן, ועל פי התורה ביתו של כהן המזנה דינה בשריפה: ”וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף ” (ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט')[27].
בעת שהוציאו את תמר אל שער העיר לבצע את גזר הדין, הוציאה את שלושת הערבונות ששמרה אצלה, ושלחה אותם אל יהודה באומרה: ”לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה” (ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה). גם במילים "הכר נא" מזהים חז"ל[28] רמז למידה כנגד מידה שננקטה כלפי יהודה שכאמור היה המוביל למכירת יוסף שבמהלכה הובאה אל יעקב כתונת יוסף הטבולה בדם בתוספת אמירת: ”הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא”.
יהודה מיד זיהה את הערבונות, הצדיק את המעשה שעשתה תמר, והבין שעשתה זאת על שהוא לא נתן לשלה לשאת אותה לאשה: ”וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי”. יש אומרים שבהוספת המילה 'ממני' הצהיר יהודה על כך שהריונה הוא ממנו. וחז"ל דרשו שהמילה 'ממני' כאילו נאמרה על ידי בת קול שאישרה שמאורע זה נעשה בהכוונה שמיימית כדי שזיווג זה ייצאו בעתיד מלכי ישראל: ”ורבותינו ז"ל דרשו, שיצאה בת קול ואמרה: ממני ומאתי יצאו הדברים, לפי שהיתה צנועה בבית חמיה - גזרתי שיצאו ממנה מלכים, ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל ” (רש"י בראשית פרשת וישב פרק ל"ח פסוק כ"ו, בשם המדרש).
חז"ל משבחים את מעשה הגבורה של תמר, שלא רצתה לבייש את יהודה ברבים, ולכן לא אמרה בפירוש שמיהודה היא הרתה, אלא מסרה את הדבר לידיו: ”אמרה [לעצמה]: אם יודה מעצמו - יודה, ואם לאו - ישרפוני, ואל אלבין פניו. מכאן אמרו: נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים ” (רש"י על ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ה, על פי התלמוד בבלי, מסכת ברכות , דף מ"ג עמוד ב').
חז"ל משבחים גם את מעשה הגבורה של יהודה, שעל אף הבושה הגדולה בהודאה בטעות בפסק בדין ובקשירתו להריונה של תמר, והקושי של אדם בעל מעמד להודות בשגיאות, דבר שיכול היה להיחסך ממנו אם רק היה מכחיש את הקשר שלו לערבונות, אף על פי כן התגבר על יצרו והודה בצדקת דבריה:
מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם. פשיטא! - מהו דתימא: ליחוש לכבודו דיהודה [היינו חושבים שמשום כבודו של יהודה לא נתרגם את מעשה יהודה ותמר], קמשמע לן: שבחיה הוא דאודי [משמיעה לנו המשנה שממעשה זה אנו שומעים שבחו, שהודה (בטעות בפסק הדין ובקשירתו להריונה), ולכן אפשר לתרגמו]
לאחר מכן נמנע יהודה מלהמשיך לחיות עִמה: ”וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ”, או כי כבר התקיים הייבום והקמת שם המת בהריון זה[29], או כי הואיל וראשית זיווגם היו בדרך ביזיון שאינה ראויה לאדם חשוב, סבר שאין זה מן הראוי שימשיך לנהוג בה כאשתו[30]. ויש אומרים שלא רצה להמשיך לחיות עִמה כי סבר שתמר היא אישה קטלנית[31].
אמנם בתלמוד הבבלי מובאת דעה הסוברת שכוונת הפסוק היא שלא פסק מ'לדעתה', כלומר לא נמנע מלחיות עִמה לאחר מכן: ”ולא יסף עוד לדעתה - אמר שמואל סבא חמוה דרב שמואל בר אמי משמיה דרב שמואל בר אמי: כיון שידעה - שוב לא פסק ממנה, כתיב הכא: ולא יסף עוד לדעתה, וכתיב התם: קול גדול ולא יסף ” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י' עמוד ב').
לידת פרץ וזרח
ערך מורחב – פרץ וזרח
כעבור כמה חודשים, כאשר כרעה תמר ללדת בהגיע עת הלידה, התברר שבבטנה תאומים[32]. בתחילה הוציא אחד העוברים את ידו, והמיילדת, שסברה שהוא עומד לצאת מן הרחם, סימנה אותו כבן הבכור בקשירת חוט שני סביב ידו. אולם העובר השיב ידו אל הרחם, ודווקא אחיו פרץ ויצא מלפניו, לקול קריאת המיילדת: ”מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ ”, והוא היה לבכור.
בעקבות מאורע זה קרא יהודה לבכור פרץ, ולאחיו, זה שעל ידו נקשר חוט השני שהוא צבע הזורח - זרח:
וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ: וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה: וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו וַתֹּאמֶר מַה פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פָּרֶץ: וְאַחַר יָצָא אָחִיו אֲשֶׁר עַל יָדוֹ הַשָּׁנִי וַיִּקְרָא שְׁמוֹ זָרַח
ראו גם
לקריאה נוספת
- באר יעקב - מעשה אבות, הרב יעקה יעקב, פרק יהודה ותמר
קישורים חיצוניים
- אסופת פירושים, מעשה יהודה ותמר, באתר אספקלריא
- מה ניתן ללמוד מיהודה , הרב אהרן לוי , אתר הידברות
הערות שוליים
- ^ ראה להלן לגבי חילוקי דעות בנושא
- ^ רש"י, ספורנו, ועוד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"ג עמוד ב'
- ^ אבן עזרא, בראשית לח, א-ב. האברבנאל הרחיב עוד בעניין זה
- ^ לפי דעת האבן עזרא, עדולם הייתה דרומית לחברון, כי הוא הרי מפרש את הפסוק שיהודה "ירד" דרומה ולא "ירד מגדולתו"
- ^ בפירוש המילה "כנעני", יש הגורסים כפשוטו -מארץ כנען, ויש המפרשים "כנעני -סוחר" מלשון "תגר" - אבן עזרא
- ^ על פי תורת משה (האלשיך) בראשית לו, ח
- ^ במדרשים על בראשית פרק ל"ח פסוק ז', וכן הובא בפירוש רש"י על פסוק זה.
- ^ עוד למדו זאת מהמילים שנאמרו אצל אונן: "וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ", שרומזות על כך שסיבת מותו, המפורשת בכתוב, זהה לזו של ער.
- ^ 10.0 10.1 בראשית לח, ח
- ^ בראשית רבה, פרשה פ"ה, פסקה ה' וכן הוא ברש"י על פסוק ט'
- ^ 12.0 12.1 בראשית לח, יא
- ^ אמנם לאחר שניתנה התורה, מצוות הייבום נמסרה לאחי המת בלבד ולא לאביו. ואבי המת שנשא את כלתו, גם במסגרת ייבום, עונשו סקילה.
- ^ על פי הרמב"ן. וכן בהעמק דבר, וכפי שאנו מוצאים אצל נבל שעשה חגיגה בעת גיזת הצאן (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק י"א). וכן במעשה אמנון ואבשלום (ספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק כ"ג).
- ^ כך בארו הפרשנים את הביטוי וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, שישבה במקום פתוח וניכר, שכל עיני העוברים ושבים נתקלות בו (רש"י, רשב"ם, רד"ק, ועוד). יש מבארים ש'עין' הוא כינוי לדרך בלשון המקרא, ו'פתח עיניים' היינו פרשת דרכים שבה נפתחות ומתחילות שתי עיניים, שתי דרכים (ספורנו). ויש אומרים שישבה בפתח עיר ששמה 'עיניים', או שישבה בין שני מעיינות (ראב"ע).
- ^ רש"י, רשב"ם, רד"ק, חזקוני.
- ^ רמב"ן (בראשית על פרק ל"ח, פסוק ט"ו): "כי דרך הקדשה לשבת בפתח עיניים מעולפת הצעיף, מכסה קצת השער וקצת הפנים, ומשֹקרת בעיניים ושפתים ומגלה הגרון והצואר. ועוד, כי הקדשות היושבות על דרך, בעבור שתזננה גם עם הקרובים יכסו פניהן, וכן יעשו הקדשים גם היום בארצותם, ובשובם לעיר לא נודעו". וכך כתב גם רבנו בחיי.
- ^ מלבי"ם. והסביר שזו כוונת ההוראה 'הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף'.
- ^ בראשית רבה פה' ח'
- ^ יש אומרים שהפתיל הוא האזור אותו חגר למתניו (רשב"ם וספורנו). ויש אומרים שסוג של בגד אותו לבש (רש"י ורד"ק בפירוש ראשון), או סוג של צעיף שעוטפים בו הראש (רמב"ן ורד"ק בפירוש שני). קיימים פירושים נוספים על דרך הדרש הקושרים את הפתילות הללו עם הציצית או עם התפילין (ופתילך=ותפילך בעל הטורים) ועוד.
- ^ רש"י ורשב"ם על פסוק כ"ג, ועוד.
- ^ ראב"ע.
- ^ גם איסור שכיבה עם כלתו הוא מן האיסורים שהתחדשו רק לאחר מתן תורה (משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ט', הלכה ה')
- ^ מורה נבוכים חלק ג סימן מ"ט, משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק א', הלכה א'
- ^ מדרש לקח טוב על בראשית פרק ל"ח, פסוק כ"ד. ועוד.
- ^ שאותו הם מזהים עם שם בן נח.
- ^ הרמב"ן חולק על כך שדינה שריפה מדין בת כהן, שהרי היא איננה אשת איש, אלא רק שומרת יבם. והוא מבאר בצורה שונה: יהודה היה קצין שוטר ומושל באותו אזור, והוא החליט על דעתו לחייבה בשריפה, משום שביזתה במעשיה את כבוד בית אביה. ועל דרך הפשט: שבאותם ימים מי שהיתה מופקרת היו מוסרים אותו לבעלה והוא היה מצווה על דינה, ויהודה הוא האיש אשר גזר את דינה כיוון שהייתה אמורה להינשא לשלה בנו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י' עמוד ב'
- ^ רמב"ן ורבנו בחיי.
- ^ ע"פ הרד"ק.
- ^ חזקוני.
- ^ רמז להקמת שמם של שני המתים: ער ואונן (מלבי"ם).
23964886מעשה יהודה ותמר